חצי שיעור אסור מן התורה (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (ז' כ"ג).

"גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה ר' יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאצטרופי איסורא קאכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" (יומא ע"ד ע"א).

הנה קי"ל להלכה כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת כמבואר ברמב"ם (פ"א ממאכ"א הלכה י"ג) ובשו"ע יו"ד (סי' פ' סעיף ו') עי"ש.

ומצינו בדברי האחרונים שני דרכים יסודיות בגדר איסור זה ובביאור סברת חזי לאצטרופי:

א. מעין גזירה יש כאן דכיון דחצי שיעור חזי לאצטרופי ועל ידי אכילת חצי שיעור קרוב האדם לעבור בשיעור שלם אסרה תורה אף חצי שיעור כהרחקה שלא יבא לאכול שיעור שלם.

ב. לא סיבה יש בסברא זו דחזי לאצטרופי אלא סימן, דכיון דבשיעור שלם יש לאו וחטאת בהכרח דבכל משהו יש חפצא דאיסורא, דלא יתכן שחצי שיעור היתר גמור הוא ורק השלמת השיעור גוררת חטא ועון.

 

א

בגדר חזי' לאיצטרופי

ונפ"מ בין שני דרכי ההבנה, אם בעינן אפשרות בפועל של השלמת השיעור דאם איסור זה סייג והרחקה הוא שלא יכשל בשיעור שלם אין איסור אלא כאשר יש אכן אפשרות מעשית להשלים את שיעור האיסור ולבא לידי איסור גמור, אבל אם אין בזה אלא מעין הכרח והוכחה דיש איסור בעצם אף במשהו ולא נאמרו השיעורים אלא לעונשין ולא לאיסורים, פשוט דחצי שיעור אסור מה"ת אף כשאין אפשרות מעשית להשלמת השיעור.

ודבר זה חידש הצל"ח (פסחים מ"ז ע"א), כדי ליישב את מה שכתב הרמב"ם (פ"א מחמץ ומצה ה"ז):

"האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית" וכבר תמהו נושאי כליו על דבריו, למה לן לאסור משהו חמץ משום דכתיב "לא יאכל" תיפ"ל משום דחצי שיעור אסור מן התורה בכל מקום וקולמוסים רבים נשברו בביאור שיטתו. והצל"ח כתב דנפ"מ במי שאוכל חצי שיעור חמץ בסוף החג רגע לפני צאת הכוכבים דאפוקי יומא דשוב א"א לצרף לו השלמת השיעור ולא חזי לאצטרופי וממילא אין חצי שיעור אסור מה"ת אלא משום גזה"כ ד"לא יאכל" עי"ש.

הרי לן מדבריו שהבין דכאשר א"א לצרף בפועל שיעור שלם אין חצי שיעור אסור מה"ת, והגאון חזר על דבריו בנודע ביהודה (תניינא או"ח סימן נ"ג), וכ"כ גם בשו"ת רעק"א סוס"י קנ"ד אך כתב שצ"ע לדינא, עי"ש. ובשו"ת רעק"א שם חידש לפי דרך זו עוד דהנשבע שלא יאכל ככר ונשרף הככר ולא נשאר ממנה אלא חצי שיעור אין הוא אסור מה"ת כיון דאין בעולם אלא חצי שיעור ולא שייך לצרפו לשיעור שלם, וכ"כ בשו"ת אבני מילואים סי' י"ד עי"ש.

וכך הבין גם השאג"א בסי' פ"א ובגבורת ארי ביומא שם שכתב ליישב מה שהקשו למה אין איסור ח"ש במעביר פחות מד' אמות ברה"ר, וכתב לפי המבואר בשבת ה' ע"ב "המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהם להוציאם פטור לפי שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך" הרי דאין חיוב במוציא ובמעביר בשבת אא"כ חשב בשעת עקירה להוציא ולהעביר ד"א, וכיון שבשעת עקירה התכוון להעביר פחות מד"א שוב לא חזיא לאצטרופי עי"ש, הרי שגם הוא נקט דבעינן אפשרות לצירוף בפועל. הרי לן ארבעה גדולים עמודי עולם שהלכו בדרך זו.

ויש מן האחרונים שחידשו עוד דח"ש שלכ"א מותר, דרק כאשר בשיעור שלם יש מלקות גם ח"ש חזי לאיצטרופי ולא כאשר בשיעור שלם אין איסור תורה (עיין הגדה של פסח מנחת אשר שערי תשובה סימן כ"ד), וגם חידוש זה מסתבר לפי דרך א' הנ"ל, אבל לדרך ב' מסתבר דבכל ענין איסור חצי שיעור ואין בהלכה זו נפ"מ בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן.

ופשוט שאין מקום לחידושים אלה אא"כ נניח שצריך שיהיה ראוי לצירוף בפועל ונפרש גדר חזי לאצטרופי כעין גזירה והרחקה, אבל אם אין סברא זו אלא סימן ושורש הסברא דע"כ אין שיעור האיסור נוגע אלא לעונשין אבל איסור בהכרח יש בכל שהוא דאי אפשר שהיתר גמור ייהפך לאיסור ע"י השלמת כמות, פשוט דיש איסור בכל ענין ואף כשא"א בפועל להשלים שיעורו.

(אך באמת צ"ע בדברי השאג"א שחידש עוד דאין איסור חצ"ש בבל יראה משום דלא שייך בו צירוף, דאם ישיג עוד ח"ש אינו עובר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, דאין כאן צירוף מבחינת הזמן עי"ש, וצ"ע בסברא זו, דמ"מ מסתבר שיהיה בזה סייג והרחקה, וע"כ דרוח אחרת היתה בקרבו, דאף דאיסור עצם יש כאן מ"מ אין איסור זה אלא אם חזי לאיצטרופי ולהפוך את החצי לשלם ולצרפו לעבירה גמורה, ודו"ק).

אמנם באמת יש מקום לטעון דאף אם נפרש סברת חזיא לאצטרופי כסייג והרחקה, אעפ"כ י"ל דיש איסור תורה אף כשא"א לצרף בפועל, דאפשר דאין האיסור משום חשש שישלם את השיעור במקרה זה שלפנינו אלא שלא ירגיל את עצמו באיסור פחות מכשיעור וברבות הימים יבא לידי איסור שיעור שלם, וכך פירש הפרי מגדים בפתיחה להלכות בשר וחלב ובסי' ס"ה מש"ז סק"ד, ולכן דברי האחרונים דכל שא"א לצרף בפועל אין בו איסור תורה דברי חידוש הם.

 

 

 

ב

חצי שיעור במעשה ולא בשיעור

ונמצא דלהבנת האחרונים הנ"ל דסייג יש כאן יש קולא בדין ח"ש כשא"א לצרפו, ויש בזה עוד נפ"מ להלכה.

דהנה יש לעיין בגדר חצי שיעור, האם הלכה זו ניתנה רק בשיעור ממש כגון חצי זית במאכ"א חצי רביעית בשתיה וכדו', או אף בכל מעשה שהמשך עשייתו יש בו עבירה גמורה האם נאמר שתחילת עשייתו אסור מה"ת.

ורבים מן האחרונים אכן דנו לאסור כה"ג מה"ת מדין חצי שיעור שאסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, ונפרט:

א. במחצית השקל (סי' שט"ז סקי"ז) כתב דהשולה דג מן הים אף לפני שיבש בו כסלע ונתחייב משום נטילת נשמה, כבר עבר באיסור מה"ת מדין חצי שיעור שאסור מה"ת.

ב. החתם סופר בהגהות לאו"ח (סי' תקס"ז) כתב דאף דאין חיוב במאכלות אסורות אלא בבליעה, בשעת הלעיסה יש כבר איסור תורה משום חצי שיעור שאסור מה"ת.

ג. בנשמת אדם (הלכות שבת כלל כ"א סעיף ג') כתב דבתחילת חיתוך הצפרנים יש כבר איסור תורה כדין חצי שיעור אף שהם עדיין מחוברים לגוף ולא גזז כלל.

ד. הפרי מגדים בספרו ראש יוסף למסכת שבת (ל"ח ע"ב) כתב לחדש דהמבשל אוכלין ועדיין לא הגיעו לשיעור מאכל בן דרוסאי מ"מ אסור מה"ת משום חצי שיעור, וכ"כ בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' פ"ב אות ב', וכ"כ החזו"א או"ח סי' נ' בדרך אפשר עי"ש.

ה. בעזר מקודש אהע"ז (סוס"י כ') חידש דאף לשיטת הרמב"ן דאין קריבה בערוה אסורה מה"ת, מ"מ יש בה איסור תורה מצד חצי שיעור כיון שבאופן טבעי עתיד הקירבה להביא לידי ביאה, והרי זה חזי לאצטרופי.

והצד השוה שבדבריהם שכולם כאחד פירשו סברת חזיא לאצטרופי בדרך סייג וגזירה וחידשו דכל מעשה שהמשכו הטבעי או ההרגלי יבוא לידי עבירה גמורה יש בו דין חצי שיעור שאסור מה"ת.

אך רבים מן האחרונים נקטו כדרך השניה בסברת חזי לאצטרופי, דכל גדר שיעור בהכרח נאמר רק לענין עונשין אבל בהכרח יש איסור בכל משהו דאי אפשר שהיתר יהיה לאיסור ע"י תוספת כמותו, כ"כ באמרי בינה הלכות בשר בחלב סי' ב', הגר"מ בנעט במגן אבות (ע"ד ע"א), יד המלך חמץ ומצה פ"א ה"ו, הגרמ"ש במשך חכמה פרשת צו, והגרי"ש נטנזון ביד שאול הלכות שבועות (יו"ד סי' רל"ח סק"ז) כתב ששמע כן בשם הרשב"א, ולא מצא כן ברשב"א, עי"ש. ועיין מש"כ בזה לקמן באות ה'.

ובאמת כל דברי האחרונים הנ"ל דיש איסור ח"ש אף כשמודבר בחצי מעשה תמוהים מהמבואר בריש מס' שבת (ג' ע"א) דהעוקר ולא הניח יש בו איסור דרבנן בלבד, וכבר כתב שם המאירי דהוי חצי מלאכה ולא חצי שיעור ולכן אין בו איסור תורה, וה"ה בכל הני, וצ"ע.

ג

ביסוד איסור חצי שיעור

ועוד נראה דכל עיקר ההנחה דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי, אין נראה כן מדברי הראשונים דהנה התוס' ביומא שם הקשו דכיון דגזה"כ הוא דילפינן מ"כל חלב" למ"ל סברא דחזיא לאצטרופי, ותירצו דאי לאו סברא זו הוי מוקמינן קרא לרבות כוי ולא לרבות חצי שיעור עי"ש, הרי דלשיטתם אין חזיא לאצטרופי אלא סברא לדרוש איסור זה מקרא אבל לאחר שדרשו איסורו מקרא שוב מסתבר דאיסור כללי יש כאן לכל חצי שיעור.

ודרך אחר כתב הר"ן שם דלולי סברת חזי לאצטרופי לא היינו אוסרים ח"ש אלא באיסור חלב בלבד שבו מצינו גזה"כ ואין לך בו אלא חידושו אלא משום דחזי' לאצטרופי מסתבר דה"ה בכל מאכ"א דחזיא לאצטרופי ח"ש אסור מה"ת. הרי לן לכאורה דאין סברא זו עצם טעם האיסור אלא סיבה לחדש דח"ש אסור מה"ת בכל מקום אמנם אפשר אף בדבריהם דאכן סברת חזיא לאצטרופי הוא טעם לאסור ח"ש, וצ"ע.

ועוד כתבו המפלפלים בסברת ר' יוחנן דבחצי שיעור גופא חזי לאצטרופי לשיעור שלם ור' יוחנן לשיטתו דנקט בחולין ק"ג ע"ב דאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב דהנאת גרונו אסרה תורה, ונמצא דבחצי שיעור סגי להגיע לשיעור שלם אם יקיאו ויחזור ויאכלנו, ור"ל לטעמיה דס"ל בחולין שם דפטור בכה"ג דהנאת מעיו אסרה תורה ולכן לא חזיא לאצטרופי ולכן ח"ש אין בו איסור תורה, כ"כ הגרמ"ד פלאצקי בספר חמדת ישראל קונטרס נר מצוה (עמוד 88) וכ"כ המרחשת ח"א סי' נ"ב וכמדומני שכ"כ גם המהר"ץ חיות באחד מספריו. אך פשוט דאף שהדברים נחמדים דברי פלפול הם שאין בהם צורך והכרח אלא להגדיל תורה ולהאדירה.

ד

חצי שיעור באיכות

ולאחר שהארכנו בדרכי ההבנה השונים שכתבו האחרונים, נראה לכאורה מדברי הראשונים הבנה יסודית נוספת בגדר איסור חצי שיעור.

דהנה מצינו בדברי הרמב"ם בכמ"ק שהרחיב גדר זה, ונבאר.

כתב הרמב"ם בפ"ג ממאכ"א ה"ו:

"אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות".

ועוד כתב הרמב"ם בפ"ז ממאכ"א הט"ז:

"יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהם אסורין מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם אלא מכת מרדות ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו".

ונחלקו האחרונים בביאור דבריו. יש שהוציאו מדברי הרמב"ם גדר מחודש דיש חצי שיעור באיכות, אך יש שנקטו שאין כונתו אלא לדוגמא ומשל דמצינו במאכ"א איסור תורה שאין בו מלקות.

ולענ"ד רחוק לומר כן בדברי הרמב"ם הלא כל רבותינו הקדמונים למדונו לדקדק בלשון הרמב"ם המזוקקת שבעתיים ולדרוש בלשונו חסירות ויתירות, ורחוק לומר שאין כונתו אלא לדמיון בעלמא ולא לקשר מהותי בין הדינים ואף אם בהא דפ"ז יש לטעון דכיון דילפינן איסורן מכל חלב דינם כדין חצי שיעור, בהא דפ"ג למה דימה איסורן לאיסור חצי שיעור אם לא שיש מושג חצי שיעור באיכות. אמנם בדברי המ"מ שם מבואר דהדמיון לח"ש הוי משום שאין לוקין על הריבוי אלא על מה דכתיב להדיא ומשמע שהבין שאין כאן דמיון במהות, אך החזו"א ביו"ד סי' י"ב אות ג' כתב "דכל שאינו בשר גמור אסור אבל מקלש קליש איסורו וכי היכי דפחות מכזית אין בו שיעור ה"נ בלית ליה איכות הראוי לית ביה שיעורא" הרי שגם הוא חידש בשיטת הרמב"ם גדר ח"ש באיכות.

ולעומתו מצינו באחיעזר ח"ג סי' ל"א אות ב' שכתב שלא ידע כלל מה זה חצי שיעור באיכות, ובאמת אין דין חצי שיעור אלא בשיעור כמותי בלבד, וכתב לפרש שאין כונת הרמב"ם כלל לדמיון מהותי בין הני איסורים לחצי שיעור אלא דכשם שמצינו בחצי שיעור איסור תורה ללא מלקות כמו"כ בהני אף דאסורים מה"ת אין בהם מלקות עי"ש.

ונביא עשרה מקורות שבהם חידשו גדולי הדורות גדר חצי שיעור באיכות:

א. עיין בחי' החת"ס (סוגיות סי' מ"ג) שהטביע מטבע זה דיש חצי שיעור באיכות מתוך דברי הרמב"ם הנ"ל. וע"ע בחי' חת"ס (ביצה י"ז ע"א) דריבוי בשיעורים הוי כעין חצי שיעור באיכות וגם שם ביסס את דבריו על דברי הרמב"ם הנ"ל. ובספר שיח השדה שער הכללים כלל י"א בהג"ה האריך מאד ביסוד זה דחצי שיעור באיכות.

ב. ועיין עוד בלחם משנה (פ"ג ה"ב מהל' שבת) דאף דאין חיוב חטאת בסוחט יין מענבים שכבר רוסקו בער"ש מ"מ יש בזה איסור תורה וכעין חצי שיעור שאסור מה"ת, עי"ש.

ג. בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קנ"ה) כתב דהריגת עובר הוי כחצי שיעור לגבי איסור רציחה דיש ח"ש באיכות (ועיין מנחת אשר שמות סי' ב').

ד. עיין בפלתי בבית הספק בסי' ק"י בתחילתו שתמה איך למדו חז"ל מכל חלב לאסור חלב הכוי ואיסור חצי שיעור הלא שני דינים הם ואיך למדום מפסוק אחד, ותירץ דכיון דכוי הוא הנולד מצבי הבא על התיש הוי כחצי חיה וחצי בהמה וממילא הוי כחצי שיעור דחצי חלבו כחלב בהמה שאסורה וחציו כחלב חיה שמותרת.

ופשוט דאין זה חצי שיעור ממש דאין חצי זית חלבו דחיה וחציו דבהמה אלא כולו מורכב מחיה ובהמה, אלא כעין חצי שיעור באיכות הוא, ודו"ק בזה.

ה. עיין בשו"ת חכם צבי סי' פ"ב בשנים שעשו שאסור מה"ת כעין חצי שיעור. דאף שאין כאן חצי שיעור בכמות מ"מ כיון שעשאוה שנים חצי מלאכה מתייחס לכל אחד והוי כעין חצי שיעור באיכות המלאכה.

ו. באבני נזר (או"ח סימן ל"ד אות ב') חידש לגבי ביאה במקצת בכלים טמאים בביהמ"ק דהוי כעין חצי שיעור וכמו חלב טמאה להרמב"ם, עי"ש.

ז. וע"ע בבית מאיר או"ח סימן תרל"ו דסותר שלא ע"מ לבנות בשבת שאינו חייב מ"מ אסור מה"ת כדין חצי שיעור, אך לכאורה אין פשר לדבריו דמה דמיון בין זה לזה, ואף ח"ש באיכות לכאורה אין כאן. וע"כ אין כונתו לדמיון מהותי אלא לדוגמא בעלמא דכשם שח"ש אסור מה"ת אף שאין בו מלקות, כך גם סותם שלא ע"מ לבנות, ודו"ק.

וכבר מצינו כעי"ז בדברי הקדמונים.

ח. עיין בקרית ספר הלכות נדרים פי"א שכתב דנדר ארוסה שהופר ע"י הארוס ולא ע"י האב או להיפך אע"ג דמקלש קליש מ"מ אסור מה"ת כמו חצי שיעור.

ט. ועיין סגנון מחודש עד למאוד בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ג' ח"א סי' שצ"ה) בבאו לבאר את מש"כ הרמב"ם (בפ"ה מהל' עדות ה"ב) דאין ע"א מחייב ממון אלא אם עד כשר הוא, דע"א בממון הוא כעין גדר חצי שיעור וכמו לחייב שבועה אינו אלא כאשר "חזיא לאיצטרופי" עם עוד ע"א לחייב ממון, עי"ש בדבריו המחודשים.

י. אך העולה על כולם דברי הרמב"ן בספר המצוות ל"ת שנ"ג שחלק על הרמב"ם שכתב דקריבה בעריות הוי לאו ונמנה במנין התרי"ג והרמב"ן כתב דאינו אסור אלא מדרבנן "כי אצלם זה האיסור מדרבנן או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא אסורה כענין חצי שיעור" ומדבריו למדנו לא רק גדר חצי שיעור באיכות אלא גם ביאור הדברים "דכל דמתהני מאיסורא אסור" (ומלשון זה ברור דאין כונתו למה שכתב בעזר מקודש (הובא לעיל אות ב') דקריבה אסור משום דמתוך קריבה יבוא לידי ביאה, אלא משום הנאת הקריבה וז"פ).

ונראה ביאור דבריו דלעולם הוי עצם החטא במהותו וענינו, ופרטי המעשה המסויימים ניתנו לענין עונש בלבד וזה גדר איסור חצי שיעור, דהשיעור לא ניתן אלא לענין עונש אבל כיון שיש בו הנאת אכילה אסור מה"ת במאכ"א, וכך לענין איסורי ביאה וכיון דבקריבה יש מעין הנאת ביאה יש בו איסור תורה אף שאין כאן מעשה ביאה, דגדר איסו"ב כגדר מאכ"א ובשניהם הוי מהות האיסור בהנאה ולא במעשה, וכמו שמצינו לגבי מתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה, וזה גם כונתם באמרם (קידושין מ"ג) "מודה שמאי הזקן באומר לחבירו צא אכול את החלב בעול על הערוה דחייב שלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב", וכל שיש בו ממהות החטא יש בו איסור מה"ת אף שלא נשלמו תנאי החיוב, וזה יסוד חדש והבנה מחודשת בדין חצי שיעור אסור מה"ת, ודו"ק בו.

והדברים מחודשים דמתוך דברי הרמב"ם במאכלות אסורות אפשר דאין הדברים אמורים אלא כשיש חסר באיכות החפצא כקרומיות של דם וכביצי טמאים שיש בהם מעשה אכילה אלא שאין כאן דם גמור ובשר גמור כנ"ל אבל כשיש חסר באיכות המעשה כגון בקריבה בעריות אין הכרח שיש דין ח"ש ואף הרמב"ן לא כתב כן אלא בדרך ספק, ולכאורה נראה דטעימה ללא בליעה הוי כמו קריבה בערוה, ודו"ק כי קצרתי מאד, במקום שאמרו להאריך, ועוד חזון למועד.

ועיין עוד מה שנתבאר בענין חצי שיעור בממונות במנחת אשר (ויקרא סימן ו') ומה שנתבאר בענין חצי שיעור במלאכת שבת במנחת אשר לשמות סי' נ"ט  ובמנחת אשר עמ"ס שבת סי' ס"ז. ועיין עוד מה שכתבתי במנחת אשר לבראשית סימן מ"ז בשיטת החכם צבי סימן פ"ו דח"ש אסור מה"ת משום אחשביה ונפלאתי בדבריו דאף דמצינו גדר אחשביה להחשיב את מה שאיננו חשוב לא מצינו בדברי הראשונים דשיטת ר' יוחנן דח"ש אסור מה"ת משום אחשביה הוא עי"ש.

ה

בדברי הרשב"א

והנה הבאנו לעיל (אות ב') את דברי השואל ומשיב ששמע שיש ראיה מדברי הרשב"א בביאור גדר חזי' לאיצטרופי ולא מצא דבר בדברי הרשב"א.

והנה כתב הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תל"ט):

"שאלת עוד מאי זה טעם חצי שעור אסור מן התורה ואין בו מלקות? שכיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו. תשובה אין לוקין עליו משום דעיקר קרא אכילה כתיבא ביה (דברים י"ד) לא תאכלו כל נבלה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין אכילה פחות מכזית. ומכל מקום מכיון דכתב כל ולא כתב נבלה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו. ואחר שריבה מיעט ומאי רבי רבי לאסור ומאי מיעט מיעט מלקות. ויש לנו כזה בטעמו ולא ממשו". (והדברים נכפלו בשו"ת הרשב"א ח"ז סימן רע"ו).

ובתשובה זו ביאר אדונינו הרשב"א שורש דין חצי שיעור, אך לא התייחס כלל לסברת חזי' לאיצטרופי, ומשמע מדבריו דכל עיקר דין זה גזה"כ הוא וכנ"ל (אות ג'). אך קצת יש לדייק מסוף דבריו ממש"כ לדמות חצ"ש לדין טעמו ולא ממשו דיש גדר חצ"ש באיכות ולא רק בגדרי שיעור ממש. (ולדבר זה העירני חתני היקר האברך המופלא הרה"ג ר' בנימין ביינוש נ"י).

אך באמת כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית ד' שער א' דף י' ע"ב – י"א ע"א) שני ביאורים בהא דטעמו ולא ממשו אין בו מלקות, וז"ל

"והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו יש אומר דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי עו"ג או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו וכן לרבנן גמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל. ובשם רבנו יצחק ז"ל אמרו דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין [דף יא עמוד א] לוקין עליו היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא".

הרי דלפי הפירוש הראשון שהיא שיטת הראב"ד יש דמיון בין חצ"ש לטעמו ולא ממשו בתרוייהו ילפינן איסורייהו מדברי תורה ואין בהם לאו ממש וקלישי איסורייהו. ולפירוש השני שהיא שיטת הר"י הוי טעמו ולא ממשו חצי שיעור ממש ואין כאן דמיון בין שתי הלכות.

אך מ"מ אין מדברי הרשב"א ענין למש"כ השו"מ.

 

הנסים הנסתרים

"וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא  ישכחו וכו'. מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק  בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם" (רמב"ן  סוף פר' בא).

הרמב"ן פתח לנו צוהר גדול להבנת סוד הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל  במצרים. הנסים לא נעשו לישראל על מנת שישמשו למקומם ושעתם בלבד אלא להאיר לנו את הדרך בחשכת הגלות ולהחדיר בלבנו הכרה ברורה שגם בזמנים, במעשים, ובענינים הנראים לעינינו כ"טבעיים", מעשים אשר אין יד ה' גלויה בהם לעין כל,  עלינו לראות ולהרגיש את השגחת הקב"ה עלינו, הנסים נעשו לישראל כדי שעל ידם  נוכל להודות לאבינו שבשמים ולהלל את שמו הגדול על כל נשימה ונשימה כפי שציוונו חז"ל (בראשית רבה י"ד ט') "על כל נשימה ונשימה צריך אדם לקלס לבורא".

וכי מה הוא מושג ה"נס" ומה פשרו, בלשון בני אדם קשורים ה"נס" וה"פלא" זה בזה כאילו כרוכים ירדו מן השמים, וכך אנו אומרים בתפילה "על הנסים ועל הנפלאות", אך בלישנא דקרא פירוש הנס הוא דגל "כנשא נס הרים תראו וכשמוע קול שופר תשמעו" (ישעיהו י"ח ג') וכן מצינו "אל חומות בבל שאו נס" (ירמיהו נ"א י"ב) וגם בתפלה אנו אומרים "ושא נס לקבץ גלויותינו", הרי לנו שני פירושים בענין ה"נס", אך נראה דאין כאן שני פירושים שונים אלא שתים שהן אחת המה, דזה תכלית כל ההנהגה הנסית והעל טבעית לשמש כ"דגל" על ההנהגה הטבעית, ומה דרכו של דגל לסמל ולהפגין בעלות שלטון וריבונות על מדינה, עיר, או מבצר עליו הוא מתנוסס, כך על הנס לשמש דגל ולהפגין את שלטון הקב"ה על תבל ומלואה וכל מעשה בראשית, "עד שנאמין בכל  דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

ונראה לפי זה ליישב מה שתמהו האחרונים על דברי הרמ"א באו"ח סימן תרפ"ב סעיף א' דאם שכח לומר יעלה ויבא בברכת המזון יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות  כשם שעשה לאבותינו" וכו' והקשו מהמבואר בברכות נ"ד ע"א "היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא" ואמרו שם ס' ע"א דאין מזכירין מעשה נסים, שהרי שאין להתפלל על הנס (ועיין בישועת יעקב שם ס"ק ב').

ולפי הנ"ל נראה דבודאי מותר להתפלל על נס שימלא את יעודו המושלם להיות ל"דגל" ולשמש אות ולמופת על שלטון הקב"ה בעולמו, וכאותם נסים שנעשו לאבותינו שעל ידם נתקדש שם שמים, דהלא ודאי שמצוה גדולה היא להתפלל שיתקדש שמו יתברך בעולמו, וזה תכלית כל הוייתנו ומאוויינו לייחד ולקדש שם שמים בעולם, אבל נס שלא יוכל להביא לייחוד שמו יתברך בעולמו הוא נס שוא וממילא התפלה עליו היא תפלת שוא, ומי שמתפלל שתלד אשתו זכר הרי זה תפלת שוא, דאף בעל הנס לעולם לא יכיר בנסו שהרי לעולם לא ידע אם זכר היה מתחלה או שנקבה היתה ובנס נהפכה לזכר וכיון שנס זה לעולם לא יוכל לשמש כדגל ולמופת לקידוש שם שמים אין להתפלל עליו.

ובמסכת שבת נ"ג ע"ב אמרו חז"ל "מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה  לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו, אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, א"ל אביי אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית" ובתוס' ישנים שם תמהו ממה דמבואר במדרש דנס זה נעשה במרדכי והניק את אסתר, ונראה בדרכנו שאינו דומה הנס שנעשה למרדכי ואסתר שהיה אחד מן הנסים שהביא בסוף הדברים לקידוש שם שמים גדול ונשגב, ובנס כזה הממלא תכלית נשגבה בודאי לא אמרו כמה גרוע אדם זה (ועוד שסדרי בראשית לא  נשתנו לו דהיינו לאדם אלא למען קדש שם שמים בעולם וז"פ) דזה הלא תכלית כל הנסים הגדולים והמפורסמים שנעשו לישראל לייחד את שמו הגדול בעולם ולשמש כדגל להשגחת השם.

וכהדין מתלא מתלין בירושלים, מעשה בילד ששאל את אביו בליל הסדר לאחר ששמע אותו מפליג בנס קריעת ים סוף, השיבנו אבינו, הלא הקב"ה ברא את הים, וא"כ מה חידוש יש במה שהוא יכול לבקעו, ענה האב, אמשיל לך משל למה הדבר דומה, פסל אחד היה, אומן גדול במקצועו שאין כמותו בכל הארץ, יום אחד פסל האומן סוס מאבן שיש והניח אותו ברחובה של עיר על מנת שיראוהו הבריות ויאמרו כמה נאה אומנותו של זה, והנה דור הולך ודור בא ואין איש שם אל לבו להביט אל סוס האבן שבצד הדרך ולהפליא את יפיו, האומן נשבר בלבבו והושפל ברוחו ובא לביתו אבל וחפוי ראש על שאין הבריות נהנים מאומנתו ומשבחים יופיה, נחמוהו בני ביתו ואמרו לו, כל כך נפלאים מעשיך עד שידמו בני האדם שסוס חי עומד בצדי הדרכים, וכי יעמדו משטף הליכתם ועיסוקם כדי להביט בסוסים ובחמורים, וכי מה אעשה שאל הפסל, וכי אעשה פסל שאינו דומה לסוס אמיתי ואקלקל את מעשי ואקפח את פרנסתי, לא, יעצו לו  מקורביו אלא קח את הסוס אשר עשית וחלקהו לחצאין וכל העובר ישתומם על החזיון הפלאי שלא נראה כמוהו מעולם, סוס מחולק לחצאין עומד על רגליו, וכאשר יתבוננו בני האדם בתופעת הפלא יווכחו לדעת שלא סוס פשוט הוא העומד בפניהם אלא יצירת  הוד והדר מלאכת מחשבת של רב אומן וגדול כשרון. כך השיב האב לבנו הנבון, זו היא  פשרה של קריעת ים סוף, לו זכינו ללב טהור, לנפש חפצה, ולשכל הצמא ומשתוקק לדעת ולקירבת אלקים, לא היה הקב"ה צריך לבקוע את התהומות כדי להשריש בלבנו אמונתו ואהבתו, והיינו רואים בים עצמה כמו בכל הבריאה את מעשי ידיו של יוצר בראשית ופינו היה מלא כים להודות ולהלל לשמו הגדול כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב  אונים ואמיץ כח איש בל נעדר" (ישעיהו מ' כ"ו) וכמו שאמר המלך דוד "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו" וכו'" (תהלים ח' ד') וכך  כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב "היאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא  קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" וכו'.

אך דא עקא, תרדמת ההרגל מעמעמת את הרגשותינו ומקשיחה את לבבנו עד שאנו בני האדם  עוברים ושבים ואין איש שם אל לבו להתבונן במעשי ה' ונפלאותיו האופפים אותנו מכל עבר וחופפים עלינו מכל צד, עד שבא הקב"ה ברוב חסדיו וקרע לנו את הים על מנת שנתבונן לא רק בקריעת הים אלא אף בים עצמו ובכל הבריאה כולה ונראה בהם את ידו הגדולה והשגחתו וחסדו הגדול עלינו בכל דבר ודבר ובכל שעה ושעה ונודה ונהלל לשמו יתברך על כל נשימה ונשימה (ואמרתי מאז בדרך דרוש לפרש את הכתוב על ימות המשיח "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט') דקריעת ים סוף  תכליתה לחזק את אמונת בני ישראל לדורות עולם לראות את יד ה' בתוך חוקי הטבע וסדרי בראשית, אך לע"ל כאשר הנהגת ה' תהיה גלויה תמלא הארץ דעה את ה' אף כאשר "מים לים מכסים" ושוב לא יהיה צורך בייבוש התהומות להשריש את אמונתו בלבנו).

ולא רק בנפלאות הטבע ויופי תופעותיה יש לראות את יד ה' והשגחתו אלא אף בכל ענין ומאורע שבחיי הפרט, ולא כאנשים הפונים אל אביהם שבשמים רק בעתות צרה או כאשר הם עומדים בפני הכרעות הרות גורל, אלא כפי שהורונו חז"ל להודות לשמו על כל נשימה ונשימה, וכבר התאונן על זה רבינו יונה בפירושו למשלי פרק ג' פסוק ו' "בכל דרכיך דעהו וכו', בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו  להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך, והוסיף המקרא הזה  על מה שאמר תחלה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בהשי"ת בכלל ומאמין שהכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הביטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה אשר יעשה על כן אמר בכל דרכיך דעהו  פירוש בכל פרטי מעשיך, בכל דרך ופעולה זכרהו" וכו', ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו "ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים  לסחורה או לצאת בשיירה ובמעשה קטן לא יזכרו את השם וכו', על כן אמר בכל דרכיך  דעהו בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו חייב אדם לזכרו בכל מעשיו" עי"ש בדבריו הנפלאים שהם דרך חיים ותוכחת מוסר בהנהגת האמונה והביטחון.

תא חזי מה שכתב רבינו יונה בפירושו למס' ברכות  דף ד' ע"ב לבאר את מה שאמרו שם חז"ל כל הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן  העולם הבא ותמהו בדבריהם למה יובטח שכר גדול ומופלג על פרט קטן מדיני התפלה,  וביאר "ועוד אמר מורי נ"י טעם אחר, מפני שכשמזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה בשמות רבה פרשת בא אל פרעה שאומר שם שכשראו ישראל  הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו ועל זה נאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וכו' ויאמינו בה', וכיון שהוא מזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי העולם הבא", הרי שעיקר האמונה היא הביטחון על ה' והתפלה אליו למילוי צרכי האדם בכל ענין וענין. וכמה גדול החיוב להתחזק בביטחון על ה' בכל דבר ודבר שהרי נאמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו י"ז ה') והבוטח בה' נתברך כמ"ש (שם ז') "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" וכאשר יתאמץ האדם במדה זו מסייעין לו מן השמים דכבר  כתב הרמב"ם באגרת תימן שהקב"ה קבע אמונתו בטבע הנפש היהודי כמ"ש "וגם בך יאמינו לעולם".

והתבוננות בענינים אלו דהיינו בנסים שעשה הקב"ה לישראל משפיעה על האדם אהבה  ויראה ומחזקת בו את האמונה והביטחון עד שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים באהבה וכמבואר עוד בדברי רבינו שם בברכות דתכלית יצי"מ היתה קבלת עול מלכותו ית"ש עלינו להיותנו לו לעבדים כמו שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ  מצרים" וכשהוא סומך גאולה לתפלה הוא מוכיח שמכח זכירת יצי"מ הוא מקבל על עצמו עול העבדות וכמ"ש חז"ל "איזו היא עבודה שבלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) ולפיכך הוא זוכה לחיי העולם הבא, וזה תכלית הזכירה וההתבוננות במעשי הנסים ובזכר יציאת מצרים.

ונראה בזה ביאור שיטת הרמב"ם בענין זכירת יצי"מ בכל יום ולילה דהנה פסק הרמב"ם  בהל' קריאת שמע פרק א' ה"ג כבן זומא בברכות י"ב ע"ב דמצוה להזכיר יצי"מ בכל  יום ולילה, אך לא הביא מצוה זו בספר המצוות ובמנין המצוות ונתקשו האחרונים בטעם הדברים (ועיין בצל"ח בברכות שם ובאור שמח בהל' קר"ש שם) ונראה דס"ל להרמב"ם דמצות זכירת יצי"מ אינה מצוה בפני עצמה אלא חלק ממצות קריאת שמע, ולכאורה צריך ביאור מה ענין זכירת יצי"מ לקריאת שמע שעיקרה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות כמבואר במשנה ברכות י"ג ע"א, ולהנ"ל נראה דגם זכירת יצי"מ היא מבוא לקבלת עול מלכות שמים כאשר על ידו מתעורר האדם לעבדות שהיא תכלית יצי"מ והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים כעבד המקבל על עצמו את עול רבו.