טבילת כלים (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"כל דבר אשר יבא באש... תעבירו באש וטהר" (ל"א כ"ג).

"תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה, מנהני מילי אמר רבא דאמר קרא 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר' הוסף לך טהרה אחרת" (עבו"ז ע"ה ע"ב).

א

האם טבילה זו מה

הנה נחלקו הראשונים בטבילה זו אם מה"ת היא או שמא תקנת חכמים ואסמכוה אקרא, בדברי רש"י בעבו"ז שם מבואר דהוי מה"ת שהרי כתב (ד"ה זוזא) דטבילה זו גזירת הכתוב הוא וכ"כ בתוס' שם (ד"ה מים) והסמ"ק במצוה קצ"ט מנאה בהדי תרי"ג מצוות, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער ד') ובשו"ת (ח"ג סי' רנ"ה ורנ"ט).

אך הרמב"ן בפירושו עה"ת (פרשת מטות) והכל בו (סוף סי' פ"ו) כתבו דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא וכ"כ התורי"ד בעבו"ז שם מהדורא תליתאה, והישועות יעקב (באו"ח סי' י"ג ס"ק ד' ובסי' תק"ט סק"ד, וכן ביו"ד סי' ק"כ ס"ק ב' – ד') כתב דלרוב הפוסקים טבילת כלים מדרבנן עי"ש.

ובדעת הרמב"ם כבר נחלקו הראשונים ויש בדבריו משמעות לכאן ולכאן, דהנה כתב (בפי"ז ה"ה ממאכלות אסורות):

"טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם ולא מידי טומאה שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".

והנה מדכתב שמצוה זו מדברי סופרים היא משמע לכאורה דאינו אלא מדרבנן וכן מלשונו "אמרו חכמים" וכן משמע מדכתב "רמז לה", דכבר כתב הרמב"ם בסוף שורש ג' דלשון זה כוונתה לאסמכתא. והרמב"ן שם חלק עליו וכתב דגם בדאורייתא אמרו רמז לדבר, ואפשר דשאני לשון חז"ל שבו כתב הרמב"ם דהוי אסמכתא מלשון הרמב"ם עצמו.

אך באמת מצינו לשון אמרו חכמים בדברי הרמב"ם אף בדאורייתא כהא דפ"א ה"א מתפלה "אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב זו תפילה" אף שהרמב"ם נקט שם דמצוה דאורייתא היא. וכן בפ"י ה"א מגירושין "אמרו חכמים אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לכל נאסרה לכהונה, וזהו ריח הגט שפוסל בכהונה מדבריהן" וכתב השאג"א (חדשות סי' ב') דהרמב"ם ס"ל דהוא דאורייתא ומש"כ אמרו חכמים היינו משום שאינו מפורש בתורה וחכמים פירשו מה שסתום בתורה.

וגם מש"כ הרמב"ם דהוי מדברי סופרים ידוע דלשון זה נופל אף על דאורייתא כמ"ש בהלכות אישות (פרק א' הלכה ב') דקידושי כסף הוי מדברי סופרים אף דפשוט דקידושי תורה הן אלא דכיון שאינו מפורש בתורה אלא מדרש חכמים הוא כתב דהוי מדברי סופרים, וכ"כ הרמב"ם בשרש ב' עי"ש. (ועיין קידושין ע"ז ע"א "איזו היא חללה שעיקרה מדברי תורה ואין צריכין לפרש מדברי סופרים כל שנולדה בפסולי כהונה").

וממה שכתב "מפי השמועה למדו" משמע דהוי הלכה למשה מסיני, אך גם זה אינו כלל גמור שהרי מצינו לשון זה ברמב"ם (בפ"א ה"ה משביתת עשור) על איסור רחיצה ביוה"כ אף שדעת הרמב"ם דאין איסור מה"ת אלא באכילה ושתיה בלבד, סוף דבר אין הכרח לכאורה מתוך דברי הרמב"ם ולשונותיו אם הוי מה"ת או מדרבנן.

והרשב"א סתר בזה את דברי עצמו דבחידושיו לעבו"ז שם כתב בדעת הרמב"ם דהוי מדרבנן וכ"כ בתורת הבית שם וכ"כ הר"ן שם אך בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רנ"ה וסי' רנ"ט) כתב בדעת הרמב"ם דהוי מה"ת. והכסף משנה כתב שדייק כן ממש"כ הרמב"ם מפי השמועה למדו משמע דהוי מה"ת עי"ש.

והב"ח (סי' ק"כ ד"ה ואם משכן) כתב דדעת הרמב"ם דהטבילה הוי מדברי סופרים ומש"כ "מפי השמועה למדו" היינו שאסמכתא זו מפי השמועה למדוה, ואי"ז כשאר "מפי השמועה" שמצינו בשאר דוכתי, א"נ מפי השמועה למדו שצריך טבילה, אלא דאיכא למימר דסגי בכל שהוא ומדברי סופרים צריך טבילה הוגנת.

אך באמת אביע צערי ברבים, דמדקדוק היטב בלשון הרמב"ם נראה לכאורה ברור דמש"כ מפי השמועה למדו וכו' לא קאי אטבילת כלים כלל אלא על ליבון דלא כתב אלא דמפי השמועה למדו דמה שכתוב "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש מיירי בגיעולי נכרים לא בטומאה, דאש לא מהני לטהר מטומאה, וכיון דכתיב בתרי' וטהר אמרו חכמים דגם טבילה נצרכת לטהר גיעולי נכרים, הרי לן דמפי השמועה שכתב הרמב"ם לא קאי כלל אטבילת כלים, ודברי הרשב"א והכס"מ לכאורה אין להם פשר, וצע"ג בזה.

ונצטערתי על דבר זה עד שמצאתי שכן הקשה בפרי תואר (יו"ד ק"כ ס"ק ד') וז"ל: "ומה שראיתי להכס"מ שהביא דברי הרשב"א שכתב שמדברי הרמב"ם יראה שהוא סבור דאורייתא ויישב הכס"מ דבריו שהבין הכי ממה שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו וכו' ובאמת שהרב בעל הכס"מ שגג בזה כי מפי השמועה שכתב הרמב"ם קאי אטהרת הגיעול הבלוע מאיסור גויים אבל טהרת המקום כתב בפי' דהוי מדברי סופרים, ובאמת שלשון הרשב"א מוטעה, ונשמט מלשונו שורה אחת והיא זאת, שמדברי כל רבוותא משמע דסברי דהוי דאורייתא לבד דעת הרמב"ם וכו' גם מתוך שיעור לשון הרשב"א תרגיש שטעות נפל באותה תשובה וכו'".

אמנם עדיין דברי הפרי תואר לא מתיישבים לדברי הרשב"א בשו"ת ח"ג סי' רנ"ט ששם כתב להדיא דדעת הרמב"ם דהוי מדאורייתא.

ב

בגדר הטבילה

והנה יש לעיין בגדר טבילה זו אם הוי מצוה או מתיר, דהנה הרמב"ם לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות התורה והרמב"ן לא השיג עליו בזה וגם בחינוך נפקד מקומה של מצוה זו, אך הסמ"ק במצוה קצ"ט כתב מצות טבילת כלים וצ"ב במה נחלקו. ולכאורה נראה דנחלקו בשורש גדרה של מצוה זו, דעת הרמב"ם וסייעתיה דהוי מתיר ולא מצוה ולכן לא הוי בכלל תרי"ג המצוות אבל דעת הסמ"ק דהוי מצוה וראוי למנותה בהדי תרי"ג מצוות.

ובאמת נראה להדיא בדברי הרמב"ם דכל ענין טבילה זו להתיר את הכלים לשימוש, דז"ל בה"ג שם "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקומין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין".

ולענ"ד ברור מכל דבריו בהלכה זו דכל ענין הטבילה הוי ככל דיני הכשר כלים דהיינו כהדחה הגעלה וליבון שבאים להתיר את השימוש בכלי, דמלבד מה דכייל לכל הני ד' ענינים בחדא מחתא, עוד מוכח מלשונו "מטבילן במי מקוה ואח"כ יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות" דכל ענין טבילה זו להתיר את האכילה והשתיה בכלים. וכך מוכח עוד ממש"כ בהלכה ה' "טבילה זו שמטבילין כלי סעודה הנלקחין מן הגויים ואח"כ יותרו באכילה ושתייה אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים" וכו' הרי דכל ענין הטבילה, "ואח"כ יותרו לאכילה ושתייה". ועוד שהרי להדיא כתב הרמב"ם בה"ה דענין טבילה זו אינו משום טומאה אלא כדי להתיר גיעולי נכרים הרי לן להדיא דגם ענין הטבילה כמו הדחה הגעלה וליבון כדי להתיר גיעולי נכרים, וז"ב מאוד.

אך יש מן הראשונים שהתירו לגמרי את השימוש בכלים אף לפני שנטבלו ולשיטתם אין הטבילה מתיר כלל אלא מצוה בעלמא, עיין ראבי"ה פסחים (סי' תס"ד), ובפסקי הרי"ד בעבו"ז שם ובפסקי הריא"ז הביא את שיטת הרי"ד הנ"ל ודחה דבריו עי"ש.

ובדברי האחרונים חזינן דנקטו דאף דמה"ת מותר להשתמש בכלי קודם הטבלתו מ"מ אסור מדרבנן עיין בזה בביאור הלכה סי' שכ"ג ס"ז וכ"כ בישועות יעקב (יו"ד סי' ק"כ ס"ק א'), ואף להבנתם מדין תורה אין כאן מתיר אלא מצוה בלבד אלא שחכמים אסרו להשתמש בכלים כדי שלא יבואו לבטל מצות הטבילה וז"ב. אך מדברי הפמ"ג (סי' תפ"ו במש"ז ס"ק א') מבואר דנקט דמה"ת אסור להשתמש בכלי לפני טבילתו דכתב דאסור לשתות ד' כוסות בכוס שלא הוטבל דאין עשה דרבנן דוחה איסור תורה, הרי דנקט דהשותה מכוס שלא הוטבל עובר באיסור דאורייתא.

וכבר קדם להפמ"ג בעל האור זרוע סימן רצ"ג דכתב: "גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בכלי בלי טבילה" ולכן אף בדיעבד נאסר המאכל (דלא כרמ"א ק"כ סט"ז). וע"ע מהר"ח או"ז סימן ס"ג. ולכאורה כבר נחלקו בזה הרמ"א והבית מאיר בסימן ק"כ סי"א כתב הרמ"א דכלי שישראל ונכרי שותפין בו אי"צ טבילה, ובש"ך ס"ק כ"ד כתב לבאר דה"ט משום דאף לאחר טבילה אכתי שם שותפות הגוי עליו, וא"כ אינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו, ובבית מאיר שם תמה עליו, וכי מי התיר להשתמש בכלי בלי טבילה, אדרבה נימא דכיון שא"א לטבול זה הכלי ממילא יהיה אסור להשתמש בו, הרי דנחלקו בנידון זה אם יש איסור השתמשות קודם טבילה. אמנם עיין לקמן ביאור אחר בדבריהם.

ואפשר שהרמב"ם לשיטתו לא מנה מצוה זו בכלל תרי"ג מצוות שבתורה כיון שאינה אלא מתיר את הכלים בשימוש (וגם הרמב"ן לא השיג עליו בזה, וגם בספר החינוך הלך בעקבות הרמב"ם כדרכו), וכיון שאינו אלא מתיר נפקד מקומה ממנין המצוות, והסמ"ק שמנה מצוה זו נקט דבאמת מצוה בעלמא היא ולא מתיר כמבואר.

אך באמת עדיין צ"ע בהשמטת הרמב"ם דהלא (במ"ע קמ"ו) מנה את השחיטה כמצוה אף שהשחיטה באה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי, ובמ"ע קמ"ט מנה את בדיקת הסימנים כמצוה אף שכל כולה אינה אלא להבדיל בין הטמא ובין הטהור, והראב"ד באמת השיג על הרמב"ם בשתי מצוות אלה וכתב דאין ראוי למנותם בהדי תרי"ג מצוות ועי"ש בהגהות הבית יוסף מש"כ ליישב שי' הרמב"ם והארכתי בזה במק"א (מנחת אשר קידושין סימן מ"ד) ואכ"מ. ולכאורה נראה יותר דמוכח מזה דבאמת דעת הרמב"ם דכל ענין טבילת כלים אינה אלא מדרבנן ולא מה"ת, ואפשר דכיון דלא כתוב להדיא אלא מדרשה אתיא אינה בכלל תרי"ג מצוות, ועדיין צ"ע.

והנה לכאורה יש להוכיח דע"כ טבילת כלים מצוה היא דהלא מברכים עליה. אך באמת לא מצינו בדברי הרמב"ם שמברכים על טבילת כלים והריטב"א כבר כתב בעבו"ז ע"ה ע"ב לדייק מדבריו שלא מברכים וכתב שכך נוהגים, וזה חידוש, אך באמת צ"ע שהרי להדיא מבואר בפסחים ז' ע"ב שמברכים על השחיטה אף שמצינו דעת הריצב"א (בתוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל) דהוי מתיר ולא מצוה וא"כ צ"ע למה לא יברכו על טבילת כלים, ואפשר דכיון שנצטוינו על הטבילה בהדי מצות הכשר כלים דינם אחד וכמו שאין מברכים על ההכשר וכמו שאין מברכים על הניקור ועל בדיקת הסימנים שאינם אלא להבדיל בין הטהור ובין הטמא כן אין מברכים על הטבילה, ועדיין צ"ע.

ועיין עוד באיסור והיתר הארוך (שער נ"ח סימן ק"ד) "ומה שמברכין על הטבילה ולא על הגעלה היינו משום שהטבילה היא מצות עשה והגעלה מצות לא תעשה שלא לאכול נבילות והוי כנקור גיד וחלב שאין מברכין עליו".

ועיין עוד בשאגת אריה (סימן נ"ו) שפלפל אם יש בטבילת כלים ביו"ט משום מתקן מנא, ודן במה שאסור מדרבנן אם היתירו יש בו משום מתקן. ומפשטות דבריו משמע דנקט דהוי מתיר ולא מצוה, אמנם אפשר דכיון דמ"מ אסור מדרבנן קודם טבילה יש בו משום תיקון מנא, וז"פ. (ועיין עוד לקמן סימן ס').

ג

בדיני המצוה

והנה יש לעיין לכאורה אם מותר להשהות כלים לאחר קנייתם או שמא חייב אדם להטביל כלים סמוך לקנייתם משום דשהוי מצות לא משהינן, והנה לא ראיתי בפוסקים מי שכתב דאסור להשהות כלים בלי טבילה משום טעם זה, ואף הרש"ל (ביש"ש ביצה פ"ב סי' י"ט) לא כתב אלא דאסור להשהותן משום חשש תקלה כיון שאסור להשתמש בהם לסעודה לפני טבילתן אבל לא משום שהוי מצוה.

ולכאורה שאלה זו תלויה אם הוי מצוה או מתיר, דאם אינו אלא מתיר לא שייך הא דלא משהינן דפשוט שאין האדם חייב לשחוט את הבהמה אלא כאשר הוא מתכוין לאכול ואינו חייב לבדוק סימני דגים אלא כשהוא חפץ לאכול, אבל אם מצוה היא ולא מתיר לכאורה אסור להשהות כלים, ולא חזינן שיקפידו בזה ולכאורה צ"ע בזה.

והנראה מזה דאף אם אין טבילת כלים באה להתיר את האסור אלא מצוה בעלמא היא, מ"מ אין מצוה זו רובצת על האדם אלא כשהוא בא להשתמש בכלים אלה לצרכי סעודה ומצוה קיומית היא כמו מצות ציצית, דאין שייך להגדיר מצות הציצית כמתיר, דהלובש בגד ד' כנפות בלי ציצית אינו עובר על איסור כלשהו מלבד ביטול מצות ציצית וא"כ א"א שהציצית באה להתיר את האיסור, (משא"כ הפרשת תרו"מ שבאה להתיר איסור טבל, ושחיטה שבאה להתיר איסור נבילה ואבר מן החי וז"פ) מ"מ אינו חייב בציצית אלא כשלובש את הבגד לדידן דקי"ל ציצית חובת גברא היא (שו"ע או"ח סי' י"ט ס"א), וי"ל כן גם במצות טבילת כלים דאף אם הוי מצוה ולא מתיר מ"מ אין מצוה זו רובצת אקרקפתא דגברא אלא כאשר הוא משתמש בכלים אלה לצרכי סעודתו, ודו"ק.

ולפי"ז נראה דהמשתמש בכלי קודם טבילתו מבטל מצות עשה דטבילת כלים וזו דרך רביעית בשאלת השימוש בכלי לפני טבילתו, וארבע מחלוקות בדבר, לדעת הרמב"ם ורש"י כל מצות הטבילה להתיר את הכלים, לדעת הראבי"ה וסיעתו מותר להשתמש בכלי לפני טבילתו, לדעת הרבה אחרונים יש בזה איסור דרבנן, ולדברינו הנ"ל יש בזה בטול מ"ע דטבילה.

ומצאתי דרך זו באבני נזר (או"ח סימן תי"ח אות י"א) שכתב לבאר את מה דאיתא באו"ח (סי' שכ"ג סעיף ז') דמותר להטביל כלי חדש בשבת ולא חשיב תיקון מנא, דכל האיסור להשתמש בכלי אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה וכיון דבשבת אינו יכול להטביל ממילא מותר להשתמש בלי טבילה כמו שמצינו לגבי ציצית (בסי' י"ג ס"ג) דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית, וכיון שיכול להשתמש בו בלי טבילה שוב לא הוי תיקון מנא עי"ש. אך לכאורה דבריו תמוהים דעדיין הוי תיקון מנא דהלא התיר את הכלי לשימוש גם בימות החול, אתמהה.

ד

אם מותר לאכול במלון או במסעדה בכלים שאינם טבולים

והנה דנו גדולי הזמן במי שמתארח בבית מלון האם מותר לו להשתמש בכלים שלא הוטבלו, דהלא כתב הרמ"א להלכה בס"ח דאסור להשתמש בכלים שלא הוטבלו, ובמנחת שלמה (ח"ב סי' ס"ו אות י"ד) כתב בזה להקל ע"פ הסברא הנ"ל דכאשר אנוס הוא ואין בידו להטביל מותר לו להשתמש בלי טבילה כהא דציצית וכנ"ל.

ועיין עוד במעדני ארץ להגרשז"א (שביעית סי' ט"ז ס"ק י') שכתב דאם איסור ההשתמשות הוא מדרבנן הגדר בזה דהאיסור נמשך מהמצוה, דאומרים לאדם אל תשתמש בכלי עדיין אלא תטבילו תחילה וכיון שא"א לטבול תו לא שייך לומר שיש איסור השתמשות, ולפי"ז דן להתיר למתארח במלון לאכול בכלי שאינו טבול. ולהמבואר נראה דהדבר תלוי אם זה גדר מצוה או מתיר, דאם נחשב הטבילה כמתיר והוי כבהמה קודם שחיטה א"כ כל זמן שהבעלים לא הטביל את הכלי אסור לכולם להשתמש ואף אלו שאינם חייבים בטבילת הכלי, אך אי נימא שהטבילה נחשבת מצוה והאיסור השתמשות נובע מכח המצוה לטבול, א"כ איסור זה לכאורה הוא דוקא על הבעלים שעליהם מוטל החוב ולא על אדם אחר שאין באפשרותו לטבול את הכל.

(ובמק"א דנתי האם מותר לכתחילה להיכנס למצב בו האדם יודע שיתנו לו לאכול בכלי לא טבול, שהרי ההיתר הוא לפי הסברות דלעיל דכיון שהוא אנוס ובעל המלון או המארח לא יתן לו להטביל, נחשב כאנוס ואין עליו איסור ואפשר שאין זה אלא באופן מקרי ולא שיכניס את עצמו לכתחילה למצב כזה, ואכמ"ל).

ולענ"ד יש לדחות דבאמת סברא זו לדמות טבילת כלים לציצית לא מצינו בראשונים ובאחרונים, ומדברי רש"י והרמב"ם הוכחנו דיש איסור בעצם לפני טבילה ולדעת האחרונים יש בזה איסור דרבנן, ועוד דהרי בציצית גופא דעת המג"א (בסי' י"ג ס"ק ח') דיש איסור דרבנן, וא"כ צע"ג אם יש בזה כדי היתר.

וכיון דאתינא להכי יש ליתן טעם נוסף בהשמטת הרמב"ם מצוה זו ממנין התרי"ג, דהרי מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דטבילה זו תכליתה וענינה להתיר גיעולי נכרים והוי מתיר, אך לכאורה אין בזה פשר דהלא לא מצינו איסור בכלים שלא נטבלו ואיזה איסור באה הטבילה להתיר ולכאורה הוי כציצית דמלבד ביטול מצות ציצית אין איסור בלובש ד' כנפות, וכן בכלים שלא נטבלו אין איסור מלבד ביטול מצות הטבילה. אלא דהרמב"ם דייק ממה שמצות הטבילה ניתנה בהדי מצות הכשרת הכלים מאיסורן דע"כ בחדא מחתא מחתינן לכולהו וכשם שהגעלה וליבון באים להתיר את הכלים מבליעת האיסור שבהן, גם הטבילה באה להתירן, ומשו"כ מפרשים אנו את מצות הטבילה כלאו הבא מכלל עשה, ואיסור הוא ולא מצות עשה, וכבר כתב הראב"ד במצוה קמו-קמט דאין למנות במנין המצוות לאו הבא מכלל עשה והסכים עמו בב"י שם, ודו"ק בכ"ז.

והנה יש מן הראשונים שנקטו דכלים שבישלו בהם לפני טבילתן אוסרים את המאכל שנתבשל בהם, והתוס' בעבו"ז שם ד"ה וכולן הביאו בזה שני דרכים, א' המאכל מותר, ב' גזרו קודם טבילה אטו קודם הגעלה וליבון ומ"מ אין כאן איסור תורה אלא איסור מדרבנן, אך להלכה פשוט דאין המאכל נאסר ולא מצינו אלא שאסור לכתחילה להשתמש בכלי לפני טבילתו, עיין רמ"א סימן ק"כ סעיף ח'.

ובגוף השאלה לגבי המתארח בבית מלון של ישראל ראיתי בדרכי תשובה (סי' ק"כ ס"ק ע') שכתב דדין כלים אלה כדין כלים העומדים לסחורה שפטורין מן הטבילה כיון שלגבי בעל בית המלון אינם אלא למטרת סחורה ובפרט בכלי זכוכית דחיובם רק מדרבנן וכ"כ שם אות פ"ח, ואף שראיתי שגם מהרי"ל דיסקין נסתפק בסברא זו (בקונטרס אחרון סימן קל"ו), והמנחת יצחק (ח"א סימן מ"ד) הקיל בזה, לענ"ד תימה לומר כן דאין לך כלי סעודה גדול מזה, וצ"ע.

ועוד דנו גדולי הזמן במי שמוכר כלי סעודה האם יכול המוכר לטבול את הכלים לפני מכירתן כדי להקל על טרחת הלוקחים, ועיין בשו"ת מנחת יצחק שם ובח"ז סימן מ"ג שכתב דכיון דאצלו הוי כלי סחורה לא מהני הטבילה וצריך הלוקח לחזור ולהטביל את הכלים.

ולענ"ד פשוט דמהני אף שאינו מצווה ועושה, דבעצם כלי סעודה הם אלא שהסוחר בהם פטור מלהטבילם אך מ"מ מהני הטבילה, אלא שלכתחילה אין לו לעשות כן כיון שהוא מבטל ברכת המצוה, ולפי"ז אם יברך על כלי משלו שוב מותר לו אף להטביל כלים אלה, ועיין עוד בזה לקמן אות ה'.

ה

טבילת כלי ע"י גוי

הנה מבואר להדיא שם בסעיף ט"ו דטבילת כלי ע"י גוי כשרה, והט"ז שם בסקי"ז האריך לחקור האם כשרה רק בדיעבד או אף לכתחילה והוכיח מדברי הרשב"א דאף לכתחילה מותר להטביל ע"י גוי, אך הט"ז תמה דכיון דפשוט שאינו יכול לברך על טבילת הכלים ע"י גוי דהישראל הלא לא עשה כלום, איך יטביל כלים בלי ברכה ויבטל ברכת המצוה, ובסו"ד הסיק דאם הישראל יטביל כלי אחד ויברך עליו שוב מותר אף לכתחילה להטביל את כל שאר הכלים ע"י גוי עי"ש.

והפרי חדש (שם ס"ק מ') חולק על הט"ז וס"ל דיכול הישראל לברך אף על טבילת הגוי עי"ש.

ובמחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א כתב כדברי הפרי חדש וביאר הלכה זו בשתי דרכים: א. אף דאין שליחות לגוי מ"מ בפועל אמרינן יד פועל כיד בעל הבית וכמבואר בב"מ (י' ע"א) דאף אם המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו פועל שאני דידו כיד בעה"ב, וכעי"ז אמרו שם (צ"ו ע"א) דיד עבד כיד רבו עי"ש, ואם הגוי המטביל את הכלים פועל הוא בשכר, ידו כיד בעל הבית ויכול הישראל לברך על הטבלת הגוי. ב. במצות טבילת כלים שאין ענינו בעצם מעשה הטבילה אלא שהכלי יהיה טבול לא צריך שליחות כלל והישראל מקיים מצוה בעצם גרימתו שהכלים יהיו טבולים.

והמחנ"א כתב לפי דרכו דיכול אדם לברך כשהוא בונה מעקה ע"י פועל נכרי, ואף שהמחנה אפרים לכשעצמו נטה לומר דאף דבאמת לא צריך שליחות במצוות אלה דאף אחרים יכולים להטביל כליו ולבנות מעקה בגגו שלא מדעתו, מ"מ הוא לא עשה כלום וממילא לא יוכל לברך על מעשה הגוי (אילולי דיד פועל כיד בעה"ב), מ"מ בדעת הפר"ח הסביר דבהני דלא צריך בהן שליחות יש שליחות אף לגוי עי"ש.

ולענ"ד שתי הסברות של המחנ"א רחוקות, דכבר דנתי במנחת אשר לגיטין (סי' נ' אות ב') דלא אמרו יד פועל כיד בעל הבית אלא לענין קנין וזכיה ולא לענין ייחוס מעשי הפועל וכיון שאמרו דעכו"ם אין בו שליחות פשוט דגם פועל עכו"ם לאו בכלל שליחות הוא ואינו כמותו, ודנתי בזה כנגד המהרי"ט אלגאזי והמקנה על קידושין והבאתי את דברי התורי"ד בגיטין כ"ג שכתב כדברי, עי"ש היטב.

ומש"כ דבדבר שאי"צ בו שליחות יש שליחות בעכו"ם, הרי הדברים הם דבר והיפוכו, דאיך יהיה שליחו כמותו משום שאי"צ בו שליחות, אך אפשר בסגנון אחר, דבמצוה שאי"צ בו שליחות כל שמביא לידי כך שהדברים ייעשו מקיים מצוה בעצם פעילותו לגרום לעשיית הדברים, אך מ"מ נראה פשוט דלא עשה מעשה מצוה שיברך עליו.

ומש"כ הפר"ח שם להוכיח שיכול לברך משו"ת הרשב"א, נראה דאין ראיה כלל מדבריו, דהרשב"א לא כתב אלא דמותר להטביל כלים ע"י גוי, והפרי חדש כנראה נתקשה דאם אין הישראל יכול לברך למה מותר להטביל ע"י גוי הלא הוא מבטל את ברכת המצוה אלא ע"כ דיכול שפיר לברך.

אך לענ"ד אין זה ראיה כלל דעד כאן לא למדנו שאסור לבטל ברכת המצוה אלא כהא דתרומות (פ"א משנה ו') דערום ואלם לא יתרומו משום שאינם יכולים לברך, שהרי באמת הפרישו כדין ונתחייבו לברך אלא שאינם יכולים לברך כמצוותן, ערום משום שלבו רואה את הערוה, ואלם משום שאינו יכול לדבר, אבל הטובל כלים ע"י גוי הלא באמת פטור הוא מן הברכה, דהוא עצמו לא עשה מצוה ולא נתחייב כלל לברך ומהי"ת לומר דבכה"ג יש איסור, ובמה שמבטל את עצם המצוה דטבילת כלים כבר ביארתי במקום אחר (מנחת אשר שמות סימן נ"ה אות ב') דבמצוות שכל ענינם בתוצאה אין נענשין בעידנא דריתחא וכיוצ"ב בטבילת כלים, אך לפי"ז אין הישראל צריך אפילו כלי אחד ולברך עליו ואפשר דלרווחא דמילתא כתב כן הט"ז.

וחידוש כתב בגליוני הש"ס להגר"י ענגיל (פסחים קי"ג ע"ב בתוד"ה ואין): "עיין ירושלמי ע"ז וכו' רב הושעיה זבין כלים ומטבילן, ואינו מובן מאי קמ"ל ופי' הפני משה דחוק ורחוק, ונראה הכונה שהיה לוקח כלים מגוי במכוון כדי להטבילם, היינו שרצה להביא עצמו לידי מצוה זו של טבילת כלים הנקחים מגוי". אך ודאי אין זה מדינא אלא מדת חסידות בלבד.

דו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד מאוד.

[שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן נ"ה]


ב

טבילת כלים בכלים המתקלקלים ע"י הטבלתן

סיון תשס"ז

כבוד ש"ב וידי"נ הרב הגאון המצוין

מרביץ תורה ומורה הוראה

ר' מנחם שימל שליט"א

במה ששאל לדעתי בכלים אלקטרוניים שבודאי יתקלקלו ע"י טבילתן כגון כלים עם צג דיגיטלי, האם יש להקל שאם יפרקו את הכלי עד שלא יהיה ראוי לשימוש ושוב ירכיבוהו דהוי כפנים חדשות ואי"צ טבילה, וכת"ר האריך בזה בטוב טעם ודעת.

לענ"ד נראה דיש לסמוך בשופי על החכמת אדם (כלל ע"ג סעי' י"ג ובבינת אדם סימן ס"ו) דכלי שא"א לטובלו או שחיברו לקרקע, אם ינקבו אותו עד שבטל מתורת כלי ושוב יתקנוהו פטור מטבילה דפנים חדשות באו לכאן.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"י סימן קכ"ח שדחה את דברי החכמ"א מהלכה, דכיון דכל חיליה דבעל חכמ"א מהא דאזלינן בתר המעמיד, וכל דין מעמיד ספיקא דדינא הוא לא סמכינן עלה, והפליג עד כדי כך שנסתפק אם חוששין לשיטת החכמ"א לגבי ברכה או שמא אף ספק לא הוי.

ותמיהני עליו דמה קשר יש בין דברי החכמ"א לענין מעמיד, ובאמת לא קרוב זה אל זה ואין טעמו של החכמ"א משום דאזלינן בתר המעמיד כלל אלא משום דבטל מתורת כלי ושוב פנים חדשות בא לכאן וכמבואר למדקדק בדבריו, ואין זה ענין כלל למה שדנו אם אזלינן בתר המעמיד, וכיון דלא מצינו חולק על דברי החכמ"א שהיה מעמודי ההלכה לדורות מהי"ת לדחות דבריו ללא ראיה.

אלא שלכאורה מצינו בפמ"ג שחולק עליו. דהנה באו"ח (סימן תנ"א מש"ז סק"ו) כתב הפמ"ג "ורייב אייזן (מגרדת) שקונה ישראל מעכו"ם בלעכין ומנקבן צ"ע ועי"ס ק"כ סעיף י' בהגה ובב"י, נפח ישראל קנה מתכות מעכו"ם ועשה כלי, א"צ טבילה, דומיא דמדין בעינן, התם אין שם עכו"ם עליו כלל מעיקרא נסכא ועתה כלי, משא"כ בלעך ישראל רק מנקבו ועושה מידה י"ל טבילה בלא ברכה, ופשיטא לי אם קנה ישראל בלעך מעכו"ם ויחדו כך לטעליר (צלחת) וכדו' דצריך טבילה ואף בברכה אפשר דלא נשתנה שם עכו"ם".

הרי לן דאף דבשעה שקנה טבלה זו מן הגוי לא היה לו שם כלי ולא היה ראוי למלאכה והישראל הוא שהכשירו למלאכתו ועשאו כלי מ"מ חייב בטבילה וה"ה בני"ד, וזה דלא כשיטת החכמ"א.

אך באמת נראה דאין לדחות ודאי דחכמ"א מפני ספיקת הפמ"ג, ועוד דבאמת נלענ"ד דאין סתירה בין דברי החכמ"א לדברי הפמ"ג דשאני "רייב אייזן" שכנראה הדרך היתה לקנות טבלה מסויימת שמוכן ומזומן היה להשלמתו ע"י הרוכשו והרוכש היה צריך רק לנקבו וכיון שמעיקרא עומד טבלה זו לניקוב לא הוי פנים חדשות, משא"כ בכלי זה שקנאו מן הגוי כשהוא שלם שאינו עומד לפירוק וכיון שפירקו ע"מ לבטלו מתורת כלי אמרינן פנים חדשות בא לכאן, ודו"ק.

ועיין בחכמ"א שם שהוכיח הלכה זו ממה שכתב הב"י בסימן ק"כ דאם כלי ישראל נשבר וקנאו גוי ותיקנו חייב בטבילה דפנים חדשות באו לכאן, וה"ה בני"ד לקולא ולא רק לחומרא, עי"ש.

ב

אמנם לא אכחד ממע"כ את אשר זה זמן רב מתחבט אני בעיקרא דהלכתא דא. דנראה לכאורה דכלי שאי אפשר לטובלו בלי להשחיתו ולקלקלו פטור מן הטבילה לגמרי ומותר להשתמש בו בלי טבילה, דכבר ביארתי במק"א (לעיל סימן נ"ה) דעת רבים מן האחרונים דאין טבילת כלים גדר מתיר אלא גדר מצוה, ומה שאסור להשתמש בכלי שלא נטבל אינו אלא משום ביטול מצות הטבילה או משום דיש בזה איסור דרבנן. וא"כ מסתבר דכלי המתקלקל ע"י טבילה אנוס הוא מלטובלו. ועוד דכל מצות הטבילה אינה אלא לטבול את הכלי לפני שמשתמש בו ועל מנת להשתמש בו, ואם ע"י הטבילה לעולם לא יוכל להשתמש בו בטלה לה מצות הטבילה. ואינו דומה לכלי שחיברו לקרקע שיכול לפרקו ולהטבילו ושוב לחברו משא"כ בכלי דיגיטלי שמתקלקל בודאות ע"י טבילתו.

ולא מיבעי לפי השיטות דטבילת כלים דרבנן דבודאי יש סברא לומר שלא חייבוהו לטבול כלי המתקלקל בטבילתו, אלא אף אם טבילת כלים דאורייתא נראה שפטור הוא. והרי זה דומה למה שנפסק בסימן י"ג ברמ"א סעי' י"ג דמותר ללבוש ד' כנפות בשבת בלי ציצית מכיון שאנוס הוא מלקשור ציציות, ואף לדעת המג"א שם דיש בזה איסור דרבנן אין זה אלא משום שבידו להטיל בו ציצית בימות החול, אבל בני"ד שלעולם אין בידו להטביל כלי זה פטור הוא לגמרי מלהטבילו.

ונראה להביא לזה ראיה. דהנה כתב הש"ך (סימן ק"כ ס"ק כ"ה) בשם איסור והיתר דהטעם ששותפות גוי פוטרת מטבילת כלים אף שיש בכלי זה חלק השייך לישראל, דכיון שיש לגוי חלק בכלי מה תועיל הטבילה והלא אף אם יטביל את הכלי עדיין נשאר בו חלק של הגוי שמכחו יש חיוב טבילה וא"כ חיוב זה לעולם יחזור לכלי, עי"ש.

הרי לן דלא אמרינן דמשו"כ באמת אסור להשתמש בכלי זה לעולם כיון שלא תועיל לו הטבילה, אלא הנחת היסוד היא דאם לא תועיל הטבילה פטורים הקונים מלהטבילו, וה"נ בני"ד, ודו"ק בזה.

כך נראה עיקר לענ"ד. אך מכיון שהדברים מחודשים ולא ראיתי מי שהלך בדרך זו מסתפינא מחבראי ולא אסמוך על זה למעשה.

ומצינו כעין סברא זו בדברי גדולי האחרונים בשני תחומי שונים, בדאורייתא ובדרבנן ואבאר.

א. כתב החזון איש (ערלה סימן י"ב אות ג' ד"ה ונראה דגזע) דכל שיח או עץ שאינו נותן פרי אלא שלש שנים לא אילן הוא אלא ירק ואין בו דין ערלה "דאין סברא שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורין".

ויסוד הסברא בהבנת איסור ערלה דיש להרחיק מלהנות מפירות ערלה ג' שנים ואח"כ להנות באכילתן, והאיסור וההיתר כרוכין ירדו מן השמים ולא אסרה תורה שלש שנים אלא במאי דמותר לאחר מכן, ולא מסתבר דיש אילן שלעולם פירותיו אסורים.

וכעי"ז בנידון דידן דלא מסתבר דמצווה להטביל כלים שאי אפשר להשתמש בהם לאחר טבילתן.

ויודע אני שאין זה אלא דמיון רחוק בשורש הסברא, ויש לחלק בין הנושאים, ועוד, דלא כתב החזו"א אלא דע"כ אין זה אילן אלא ירק וממילא אין בו ערלה, וכל סברא זו אינה אלא הגדרה חדשה בגדרי פרי וירק אבל אין בכדי סברא זו להתיר לכשעצמה.

אך מ"מ נראה דבעומק הדברים יש ללמוד מסברא זו את שורש הסברא דיש דהאיסור והתירו כרוכים זב"ז ואין איסור אלא במה שיש היתר ולא אסרה תורה אלא כדי להתיר, וכך גם בני"ד, ובאמת גם בני"ד יש לומר ולהגדיר דכלי שאין בו שימוש לאחר טבילתו ע"כ אינו בכלל כלי סעודה החייבים בטבילה.

ב. כבר דנתי במקו"א לגבי אשה שבעקבות מחלה קשה נותחה וקבעו כעין צינורית שיוצאת מבטנה ולדעת הרופאים יש סכנה גמורה אם מים יחלחלו דרך הנקב בגופה ומשו"כ יש הכרח גמור שתשים כעין רטיה לכסות את הפצע בגופה.

קיימת חשש שתצטרך לחיות עם צינורית זו שנים רבות, ונפשה בשאלתה אם יכולה היא לטבול לביתה. והבאתי מדברי כמה מגדולי האחרונים דחכמים לא תיקנו דמיעוט המקפיד הוי חציצה אלא כאשר יש בידה לטבול וליטהר תוך כדי חומרא זו, אבל באשה שלעולם לא תוכל להיטהר אלא אם כך תנהג ותיאסר לעולם לבעלה לא תיקנו כלל תקנה זו.

כך כתב בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן פ"ב), ועיין בפתחי תשובה (סימן קפ"ד סק"ד) דאשה שלעולם אינה מותרת לבעלה אלא בליל עונתה יש להקל לה בעונה הסמוכה לוסת דאינה איסור אלא מדרבנן ואכמ"ל.

וגם סברא זו דומה בשרשה וביסוד גדרה לני"ד, דחכמים לא גזרו להחמיר אלא במקום שאין בתקנתם ובגזירתן כדי לבטל לחלוטין את הנאת האדם מעיקר הדבר, ולא ביטלו את העיקר מפני הטפל לו.

ודו"ק בכ"ז בעומק הדברים.

ג

ונראה עוד לדון בזה לקולא לפי דברי הפוסקים (הבינ"א הנ"ל הובא דבריו בפת"ש ס"ק א') דכלים שמבשלים בהם שכר פטורין מטבילה משום שאין השכר ראוי לשתיה אלא לאחר סינון, ונראה דכיון שאין הדרך לשתות מים רתוחים אלא לעשות בהם קפה או תה אפשר שאין כלי זה צריך טבילה. וידעתי שסברא זו קלושה ויש לדחותה אך נראה דחזי לאצטרופי.

ועוד עצה יש להוסיף בזה לדברי הגה"ק מהר"א מטשכנוב זצ"ל דהזוכה בכלי מן ההפקר פטור מטבילה אף שהופקר ע"י גוי ודבריו הובאו בשו"ת חדות יעקב תנינא סימן מ"ב, בשו"ת הר צבי יו"ד סימן ק"ט, ובכלי חמדה פרשת כי תצא עי"ש שפלפלו בדבריו. ואף שהדברים חידוש גדול מ"מ לא ידעתי להם פירכא ויש להם מקום בסברא. ולפי דבריו לכאורה מהני אף אם הישראל יפקיר את הכלי ויחזור ויזכה בו פטור, וצ"ע.

ד

ונראה עוד בזה דיש להקל ע"י הקנאת הכלי לגוי, דהנה מבואר בשו"ע או"ח (סימן שכ"ג ס"ז) ויו"ד (סימן ק"כ סט"ז) במי ששכח להטביל כלי חדש לפני שבת דיכול ליתנו לגוי במתנה ולחזור ולשאול ממנו כלי זה וכה"ג מותר להשתמש בו ללא טבילה. ולכאורה ה"ה בני"ד כיון שא"א להטביל כלים אלה בלי לקלקלן לגמרי.

אמנם כתב שם הט"ז (יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ח) דאין להתיר בזה אלא לשבת וכדומה לזמן מועט אבל אם נשתקע ביד ישראל הוי כלקוח בידו וחייב בטבילה, והפרי חדש שם ס"ק מ"ב הפליג עוד יותר מהט"ז, דהט"ז כתב דכיון שאין מקור מפורש לסברא זו טוב אם יטבילנו עם כלי אחר, והפר"ח כתב דסברא זו פשוטה ויכול לברך על טבילת כלי זה אם נשתקע בידו.

אך רבים מן האחרונים חלקו על סברא זו ונקטו דעצה זו מועילה אף בקביעות, עיין בחי' הגרעק"א שם בסעיף א' שהביא מכנסת הגדולה מחלוקת איך יטבילו חביות יין שמחמת גודלם א"א להטבילם במקוה ובשם שו"ת מהר"א זאבי הביא שאין להם תקנה אלא ע"י הקנאתם לגוי, ומשמע שגם הגרעק"א הסכים לדברים, הרי לן שהני גדולי עולם לא חששו לדברי הט"ז. וכ"כ בדרכי תשובה (שם ס"ק קי"ב) בשם שלחן גבוה דכך יש לנהוג בכלים גדולים או בכלי זכוכית שאי אפשר להטבילן, עי"ש.

ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך על דבריהם.

ולכאורה נראה דעדיף טפי להקנות לנכרי רק חלק בכלי ולעשותו שותף. ואפשר דבכה"ג מהני אף לשיטת הט"ז. דכל טענת הט"ז אינה אלא משום דלא גרע ממשכון עובד כוכבים דאם נשתקע ביד ישראל צריך טבילה, ועוד דגם בטלית שאולה שפטורה מן הציצית מצינו דלאחר ל' יום חייב בציצית דנראה כשלו וה"נ בטבילת כלים. ואפשר דאם אין הגוי אלא שותף והישראל משתמש בכלי מחמת קנינו בו עדיף טפי ואינו כלקוח בידו וצ"ע בזה.

ואף שכל עיקר הקנאה זו הערמה היא, כתב בישועות יעקב (או"ח סימן י"ג סק"ד) דסמכינן על דעת רוב הפוסקים דטבילת כלים דרבנן ובדרבנן מהני הערמה וכמ"ש בבכור שור בפסחים כ"א ע"ב (וכבר דנתי לעיל סימן נ"ה בעיקר מצוה זו אם הוי מה"ת או מדרבנן). אך כבר הארכתי במק"א להוכיח דבאמת מהני הערמה אף בדאורייתא ולא כדברי הבכו"ש, עיין שו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן מ"ה).

ומ"מ נראה דמשום כל הנ"ל הדרך הנכונה לנהוג לגבי כלים דיגיטליים המתקלקלים ע"י טבילתם היא בהקנאתם לגוי.

באהבה וביקר

אשר וייס

[שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן נ"ז]

 

 

מקל שקד אני רואה

"ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א' י"א – י"ב).

והנה אמרו בירושלמי (תענית כ"ג ע"א):

"מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום".

ולבי אומר לי דיש רמז נוסף במראה הנבואה ד"מקל שקד" דהנה אמרו בפ"א דמעשרות (משנה ד') דשקדים מרים הם, אלא שאמרו בעירובין (כ"ח ע"א) דמערבין בשקדים המרים משום "דיכול למתקן ע"י האור", ורמז זה ניתן לירמיהו, דחורבן הבית נמשל לשקד. השקדים מרים הם, אלא שיש בידנו למתקן ע"י האור ואין אורה אלא תורה, אור התורה היא הממתקת את צער הגלות, ע"י התורה שנמשלה לאש, "הלא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיה כ"ג כ"ט).

דרך אחת לנו להמתיק את מרירות החורבן והיא דרך התורה, בתי התורה, בתי הכנסיות והמדרשות שבישראל הלא הם בתי מקדש מעט (מגילה כ"ט ע"א) ועל ידם נזכה לבית הגדול והקדוש, הלא לא חרב הבית ולא אבדה הארץ אלא משום שלא ברכו בתורה תחלה, ולא היתה התורה חשובה בעיניהם ולא עסקו בה לשמה (נדרים פ"א ע"א ועיין שם בר"ן), ורק ע"י אהבת תורה ותלמודה נזכה לבנין הבית.

פוק חזי מה שכתב האור החיים הק' בריש פרשת תצוה:

"ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

ולבי אומר לי שאין כונת הדברים שמשה אינו חפץ לגאול, וכי יעלה על הדעת שמשה רבינו רעיא מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את ישראל. אלא שאינו יכול לגאול, דאם אמרו שנגאלנו מן הגלות בזכות אבות העולם, הלא ברור דבזכות מדת החסד שהוא מדת אברהם אבינו שנאמר בו "תתן חסד לאברהם" נגאלנו מגלות מצרים, וכן ביצחק במדת הגבורה ובמדת התפארת של יעקב איש תם. ומן הגלות האחרונה ניגאל בכח התורה, דהלא כל כוחו של משה כח התורה הוא, והתורה קרויה על שמו כמ"ש (מלאכי ג' כ"ב) "זכרו תורת משה עבדי", ורק כשנעסוק בתורה ובאהבתה נשגה תמיד ניתן כח למשה רבינו לפעול ולקרב ישועת ישראל וגאולה שלמה.

"כי אתה ה' באש הצתה ובאש (התורה) אתה עתיד לבנותה" בב"א.