יישר כח ששברת

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ואכתב על הלחות את הדברים אשר היו על הלחות הראשונים אשר שברת" (י' ב')

 הנה אמרו חז"ל (ירושלמי תענית כ"ג ע"א) בענין שבירת הלוחות דכל עוד עשרת הדברות היו כתובים בלוחות הן הם אשר נשאו את לוחות הברית ולא הרגיש משה בכובד האבן, אבל משחטאו ישראל בחטא העגל פרחו האותיות ולוחות האבן היו כבדים מנשוא, ובע"כ השליך משה את הלוחות מידיו מחמת כובד האבן.

 ונראה דהדברים רמז היו לבני ישראל בשעת החטא כאשר שקעו למצולות החטא בעשייתם את העגל ואמירתם "אלה אלהיך ישראל". הלא כתבו גדולי הדורות מפענחי צפונות התורה, דנשמות ישראל קשורות לאותיות התורה, ומן האותיות הקדושות שבתורה הן יונקות את חיותן, כ"כ בנפש החיים שער ד' פי"א "בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, ולכן אמרו העומד על המת בשעת יציאת הנשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף שקדושת נשמת כל אחד מישראל היא היא קדושת ס"ת ממש".

 וכ"כ גם בקדושת לוי במדבר "דהנה השי"ת נתן התורה לישראל ונשמת ישראל הם גוף התורה כי ישראל הם ס' רבוא אותיות לתורה נמצא ישראל הם התורה כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה".

 והשלישי שבבית דין הגדול מרן בעל הפני יהושע בקידושין דף ל' "לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים רבוא וע"ז רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים רבוא אותיות לתורה ולכן מספר כל ישראל היו ששים רבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה".

 ויתירה מזו חידש בספר תקלין חדתין במסכת שקלים דף י"ג דנשמות הגרים קשורות לתגין שבאותיות וביאר בדרך זה מה שאמרו (מנחות כ"ט ע"ב) שרבי עקיבא היה קושר קשרים לאותיות התורה כיון שהיה מבני גרים עי"ש.

 וגופו של אדם מישראל קדוש בקדושת הגויל של ס"ת כמו שכתב הבית הלוי בהקדמה לספרו הגדול וכך יש להבין מה שמצינו בדברי חז"ל שכל אדם מישראל נמשל לס"ת והעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע מפני שהוא דומה למי שרואה ס"ת נשרף ( שבת ק"ה ע"ב). דספר התורה על הגויל והכתב שבו משל הוא לאדם מישראל על גופו ונפשו כמבואר.

 וכדין ס"ת דין לוחות העדות אלא שכל ס"ת פרטי הוא והאדם נמשל לס"ת, והלוחות אחד היו והם כללות ישראל והאותיות שבלוחות כנגד כלל נשמת ישראל הם. ומשחטאו ישראל בעגל ועשו להם אלהי מסכה, פרחו האותיות מן הלוחות והלוחות איבדו את כל חיותן, כגוף בלי נשמה נשארו וכבדים היו מנשוא, וכמת שהוא כבד מן החי הנושא את עצמו (עיין גיטין נ"ח ע"א שהמת כבד מן החי לנושאיו).

 וכך ישראל הכופר באלקיו ומתרחק מצור יעודו ופוגם בנשמה הקדושה שנפח ה' באפיו כגוף בלי נשמה הוא וככלי אין בו חפץ, למען ישמעו ויראו.

 (ועיין לקמן פרשת וילך מאמר "גוילין נשרפין" מה שנתבאר באריכות בעובדא דרבי חנינא בן תרדיון ואכמ"ל).