ימי שמחה והלל (תשע"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה" (רמב"ם הל' חנוכה פ"ג הלכה א' – ג').

 

 

הנה נתקשו מנא ליה להרמב"ם שימי החנוכה ימי שמחה המה ובגמ' לא מצינו אלא שקבעו ימי חנוכה להלל והודיה, ולא מצינו מצות שמחה בחנוכה. ויש שהוכיחו מדברי הרמב"ם שאכן מגילת אנטיוכוס מגילה כשרה היא ודסמכה היא, כי במגילה זו אכן כתוב (נס פך השמן אות ג'):

"על כן נדרו בני חשמונאי את הנדר הזה ואסרו את האיסר הזה, הם וכל בני ישראל, להודיע לבני ישראל לעשות שמונה ימים אלה שמחה ויקר כימי החגים הכתובים בתורה, להדליק בהם, להודיע למי שיבא אחריהם, כי עשה להם אלהיהם הצלה מן השמים".

אך לענ"ד נראה פשוט דמקור דברי הרמב"ם בדברי חז"ל הפשוטים והברורים, ואבאר בזה את הנלענ"ד.

הנה אמרו חז"ל במשנה במס' תענית (ט"ו ע"ב):

"אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים. ואם התחילו - אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל. אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין - מודה היה שאין משלימין".

ושם בגמ' (י"ח ע"ב) אמרו:

"אבל חכמים אומרים: מתענה ומשלים. דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה - מתענה ומשלים".

וכתבו שם בתוס' (ד"ה הלכה):

"הלכה מתענה ומשלים - פי' הא דקפסק הלכה מתענה ומשלים אר"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב".

ולכאורה יש לתמוה, דהלא פסוק זה בפורים הוא דכתיב ומה זה ענין לחנוכה, ומנלן דאינו יכול להתענות בחנוכה. אלא ברור ופשוט מדבריהם דכדין זה דין זה וכשם שפורים יום שמחה הוא, כך גם חנוכה. וכשם שמצוה לשמוח בפורים מתוך הכרה והודיה על הנס כך גם בחנוכה אעפ"י שחלוקים המה באופן השמחה ופרטי הלכותיה.

וביסוד הדברים התבוננתי במה שיש להעיר בלשון הרמב"ם בריש הלכות חנוכה. דהנה לאחר שתיאר הרמב"ם בהלכה א' – ב' את גזירת היונים וישועת ה' ואת נס פך השמן, וכתב ששמונת ימי החנוכה הם ימי שמחה והלל, כתב עוד:

"וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה. כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה".

הרי שתלה הרמב"ם את ימי החנוכה בימי הפורים ואת מצות נר חנוכה במצות מקרא המגילה בשלש הלכות, לגבי הספד ותענית, לגבי חיוב נשים, ובכל עיקר היותן מצוות מדברי סופרים, ולכאורה כל זה ללא כל צורך, ולמ"ל למיתלי זב"ז.

ונראה בעומק הדברים, דבאמת פורים וחנוכה שני צדדים המה של מטבע אחד, שניהם זמנים דרבנן ושניהם פרסומי ניסא.

וכבר ביארתי במנחת אשר (מועדים ח"ב סימן כ"ה) את מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ד ע"א) דמ"ח נביאים ושבע נביאות עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה, ודרשו ק"ו ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לא כל שכן, וכיוצא בזה מצינו בירושלמי (מגילה ו' ע"ב). וכבר כתב רש"י (במגילה שם) דהוא הדין לחנוכה אלא שגזירות היונים היתה לאחר שבטלה הנבואה מישראל ולפיכך לא הזכירוה, עי"ש.

ולכאורה הלא מצוות רבות תיקנו חכמים וחלקם אף לפני זמן מרדכי ואסתר כגון עירובין ונט"י שתוקנו ע"י שלמה המלך, אלא דשאני כל הני ממקרא מגילה.

דבאמת כל דברי חכמים בענייני המצוות נכנסים לשני כללים יסודיים, והגזירות וההשלמות, ונבאר.

גזירות רבות תיקנו חז"ל לעשות סייג לתורה ותכלית כולן להרחיק את האדם מן העבירה, וכך נצטוו לעשות וכפי שדרשו (יבמות כ"א) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי.

ועוד השלימו חכמים את סדר העבודה במצוות רבות שביסודן מדאורייתא הן כגון מטבע התפילה וקידוש על הכוס וכדומה.

אך לא מצינו שיתקנו חכמים מועדים חדשים ומצוות חדשות אלא בפורים וחנוכה ולפיכך אמרו שיש חידוש בתקנות אלה והנביאים נתחבטו בהם כמבואר.

וכאשר באו אנשי כנסת הגדולה בזמן החשמנואים לתקן את מצות החנוכה נתלו באילן גדול באחרוני הנביאים שתיקנו את ימי הפורים ומצות המגילה.

ולא יפלא אפוא שגם הרמב"ם תלה את מצוות החנוכה ועיקרה בימי הפורים ובמצות המגילה והלכותיהן.

וכן הדבר לגבי מצות השמחה, פשוט הדבר דכשם שמצוה לשמוח בפורים מתוך הודיה על הנס, דאין פרסומי ניסא ללא הודיה, כך מצוה לשמוח גם בחנוכה מתוך פרסומי ניסא והודיה על הנס, אף שאין הנהגת השמחה בחנוכה דומה כלל להנהגת השמחה בפורים.ובאמת כבר כתבתי במנחת אשר שיחות על המועדים (ח"ב מאמר ג') דבהכרח יש שמחה בחנוכה דהלא כתב הרמב"ם (שם ה"ו) דאין אומרים הלל אלא בימים של שמחה יתירא, וכיון שתיקנו לומר הלל בחנוכה ע"כ דימי החנוכה ימים של שמחה יתירה המה, ודו"ק בכ"ז.

ועיין לקמן (אות ב') במה שנתבאר בגדר השמחה בחנוכה.

ב

שמחה של מצוה

"התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליח קב"ה ולפי רוב השמחה יגדל שכרו וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית ואמר דהיינו דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פירוש מרוב כל מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות" (ספר חרדים בהקדמה, מובא בשל"ה מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות קס"ו, ושל"ה שער האותיות אות תי"ו – תשוקה אות א').

"השמחה הגדולה במצוה, ופי' האר"י ז"ל שזה שכתוב [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, רצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב כל תענוגים ואבנים טובות ומרגליות, ואמרינן [ברכות ל"א א'] אלא מתוך שמחה של מצוה" (חיי אדם חלק א כלל סח סעיף י"ג).

הנה פנים רבות יש בשמחת המצוה, ולא הרי זה כהרי זה, והשמחה שעליה נצטוינו בתורה מוצאת ביטויה בדרכים שונות ובמעשים שונים, ואבאר.

א. שמחת יו"ט.

נצטוינו בתורה (דברים ט"ז י"ד) "ושמחת בחגך". ובביאור מצוה זו כתב הרמב"ם בהל' יו"ט (פ"ו הי"ז):

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

הרי שעיקר מצות השמחה ביו"ט באכילת בשר השלמים, ולאחר שחרב בית מקדשינו ותפארתינו עדיין מצווה כל אדם מישראל להיות שמח וטוב לב, ולבטא את שמחתו בראוי לו אנשים בבשר וביין, נשים בבגדים ותינוקות במיני מתיקה.

ב. שמחת פורים.

הנה מבואר במגילת אסתר (ט' י"ט – כ"ב) שימי הפורים ימי שמחה ומשתה המה. ושמחת פורים מתבטאת במשתה של יין. ובמנחת אשר (מועדים ח"ב סימן ל') דנתי במה דמבואר ברמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו) דצריך לאכול גם בשר בסעודת פורים, ועוד דנתי שם בדברי הרא"ש דצריך לאכול פת, (עי"ש אות ג' – ד').

אך ברור לענ"ד דשאני עיקר מצות השמחה בפורים ממצות שמחת יו"ט, דעיקר שמחת פורים במה שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע, אבל עיקר שמחת יו"ט אינו אלא להיות שמח וטוב לב כלשון הרמב"ם, ואף שצריך לשתות יין לשמחת יו"ט לא נצטוו להרבות בשתיית היין עד דלא ידע.

ג. במצות לולב.

במצות לולב אמרה תורה (ויקרא כ"ג מ') "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", ובמצוה זו אין כל ביטוי מיוחד לשמחה אלא שנצטוינו בימי החג לשמוח גם במצות לולב, ובמדרשי חז"ל מצינו שהד' מינים מצד טבעם מעוררים שמחת הלה, וכך מצינו במדרש, וכך כתב בספר החינוך (מצוה שכ"ד):

"וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם".

ד. שמחת בית השואבה.

שמחה זו גדולה ועצומה היתה בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן שאיבת המים לניסוך ע"ג המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב הלכה י"ב – י"ד) דשמחה זו יתירה היתה משמחת המועד, ואופיה של שמחה זו מבוארת בגמ' (סוכה נ' ע"א) וברמב"ם שם, שהיו מזמרים ורוקדים ומפזזים וזורקים אבוקות של אש, ואין בה אכילה ושתיה כלל.

ה. שמחת חתן וכלה.

הנה ביארתי במק"א (קובץ דרכי הוראה י"ד מבי רב סימן ג') דמצוה זו כפולה ומכופלת היא, החתן והכלה נצטוו לשמוח ומצוה מוטלת על הכל לשמחם. ולגבי המצוה המוטלת על החתן כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"ב):

"וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח".

הרי שמצוה החתן לשמוח עם אשתו, ודרך שמחה זו אוכל ושותה ושמח, אך לא צריך בשר ויין, אך מלבד מצות החתן לשמוח עם אשתו ולשמח אותה, עיקר שמחת חתן וכלה בשירה וריקודין כמבואר בכתובות (י"ז ע"א) כיצד מרקדין לפני הכלה, ועוד מבואר שם נוהגין בפעלולים ותעלולים לשמח את הכלה, וכר' שמואל בר ר' יצחק שהיה מרקד על תלת, ושמחה זו דומה קצת למה שהיו נוהגין בשמחת בית השואבה.

ו. שמחת חנוכה.

כבר הארכנו לעיל (אות א') בדברי הרמב"ם שכתב דימי החנוכה הם ימי שמחה והלל. וביארתי את הנראה לגבי מקור דברי הרמב"ם, אך עדיין לא נתבאר מה גדר שמחה זו וכיצד שמחים בחנוכה.

וחידוש ראיתי במקור חיים לבעל חות יאיר (סימן תרע"ב):

"נ"ל דעיקר מצוה הוא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם, כי הם ג"כ זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר הנס כמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשך, שנ"ל שלא ר"ל הדלקת מנורה בדרך נס, שא"כ העיקר חסר מן הסיפור בעל הניסים, והכי משמע מ"ש אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם, ולכן הרואה ג"כ מברך, ולא סגי שידליק וילך לו למקום אחר".

הרי שמצוה לראות את הנרות ולשמוח בהם, ובאמת נראה שטבע הנרות לעורר שמחה כמ"ש והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא", וכשם שמצווים לשמוח עם הלולב כך שמחים אנו בראיית הנרות, מלבד מה שחידש דנר חנוכה הוא זכר לנרות של שמחה שהדליקו בחצרותיהם לשמחת הנס, ודו"ק בכ"ז.

ז. שמחה בתפילה.

הנה אמרו בברכות (ל"א ע"א) דאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, וכ"ה בשן"ע (סימן צ"ג ס"ב):

"לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו".

הרי לן דהשמחה הרצויה בתפילה היא בדברי תנחומין של תורה ומקורו ברש"י שם, אך מ"מ חזינן דשמחה זו יש לה גם ביטוי חיצוני וכמ"ש על ר' ברונא בברכות (ט' ע"ב):

"אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".

הרי לן ששמח רב ברונא על שסמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. אך באמת אינה דומה השמחה הנדרשת כאשר בא האדם לעמוד בתפילה להשמחה השורה עליו לאחר שהתפלל כראוי וכנכון, וז"פ.

ועיין בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתנ"ד, מובא במסילת ישרים פי"ט) שאמרו:

"א"ר איבו כשתהא עומד להתפלל יהא לבך עליך שמח, שאתה עובד לאלקים שאין כיוצא בו".

ח. שמחת התורה.

מן הידועות היא גודל מעלת השמחה שישמח האדם בתלמוד תורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשו"כ אסרו תלמוד תורה לאבל ובתשעה באב. ואחד מהמ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ה) הקנין השמיני הינו "בשמחה". ובפסיקתא זוטרתא (פרשת תבא) איתא "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. מלמד שבכל יום ויום ראוי שתהא תורה חביבה עליך כיום שניתנה מהר סיני".

ועיין עוד במנחות (י"ח ע"א) שצהבו פניו של יוסף הבבלי משמחת התורה וזלגו עיניו של רבי אלעזר בן שמוע דמעות ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר.

הרי לן שגם שמחת התורה מאירה פנים, אך אין עיקר שמחה זו אלא שמחת הלב וכמ"ש אין שמחה כהתרת הספיקות, וכבר מצינו בשו"ת הרמ"א (סימן ה') "כמאמר החכם כי לא טעם טעם שמחה מי שלא טעם שמחת ספיקות והתרתם".

ועיין במשנ"ב שכתב על מה שאיתא בשו"ע (סימן א' סעיף ג') "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש", וכתב שם המשנ"ב בס"ק י' "אבל התורה והתפלה יהיה בשמחה".

אך בגמרה של תורה עושים שמחה בסעודה ובשירה וזמרה וכ"ה בסיום מסכת, וכמ"ש ביו"ד (סימן רמ"ו סעיף כ"ו ברמ"א).

ט - י. שמחת המצוה.

הרבה האריכו ספרי המוסר והחסידות בגודל מעלתה של שמחת המצוה, והביאו מקור למעלה זו מהכתוב בתורה בתוכחה שבמשנה תורה (דברים כ"ח מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכן כתב הרמב"ם בסוף הל' לולב (פ"ח הט"ו):

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

וכך כתב לפרש רבינו בחיי בפירושו עה"ת שם.

ופירוש זה מחודש עד למאוד ופשוטו של מקרא דנענשו ישראל בגלות ובסבל משום שבשעת שמחה וטוב לבב ורוב כל שכחו את צור מחצבתם ונתקיים בהם וישמן ישורון ויבעט, ומשו"כ אמרה תורה שהקב"ה מייסרן כדי שישובו אליו מתוך הדחק תחת שלא דבקו בו בשמחה וטוב לבב ורוב כל.

ובשערי מצוות בהקדמה כתב מוהרח"ו:

"גם דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, כיוצא בזה אמרו, כל המקיים מצוה פלונית, יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם, ואינן מתקיימים דברי רבותינו ח"ו, בענין גודל שכרם, אפילו בעולם הזה. אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו, כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וז"ס הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב כו', וז"ס רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא".

הרי שפירש פסוק זה פירוש מחודש דהעונש בא על שלא שמחו בעבודת ה' כפי ששמחים היו ברוב כל ועושר.

ושני פנים יש בשמחת המצוה. ושתיהן למדנו מלשון הרמב"ם שם.

א. "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה". ועיקר הענין שיקיים את המצות בשמחה ולא יהיו עליו לעול ולמשא. והלכות רבות מושתתות על ענין זה כהא דזריזין מקדימין למצוות, ואין עושין מצוות חבילות חבילות.

ב. "ובאהבת האל שצוה בהן". הרי דיש לשמוח לא רק בעשיית המצוות, אלא אף באהבת האל.

וכך מבואר בשבת (ל' ע"ב):

"ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

וברש"י שם פירש מחד גיסא "שמחה של מצוה - כגון הכנסת כלה", ומאידך פירש "קחו לי מנגן - מצוה היא להשרות עליו שכינה". ועיין עוד בפירוש הרשב"ם בפסחים (קי"ז ע"א) "שמחה של מצוה. כי הך דקחו לי מנגן שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה".

ולמדנו מדבריהם דשמחת הדביקות לכשעצמה שמחה של מצוה היא ומצוה היא להשרות עליו שכינה ולדבוק בו יתברך אף שלא בשעת עשיית מצוה מסויימת. ודו"ק בכל זה.


אחר מיטתו של מרן ראש הישיבה רשכבה"ג

רבינו הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטינמן זצוק"ל הכ"מ

עקב השבר הגדול בהעלות הענן בפטירתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל ראינו לנכון להביא כאן נאומו של רבינו מרן שליט"א במעמד קבלת הפנים לרבינו רה"י בישבה גדולה דלוס אנג'לס ל"ג בעומר תשס"ו

ברשות כבוד מרן ראש הישיבה שליט"א, בני תורה חשובים, קהל קדוש, אני הייתי בעבר בבית המדרש הזה, יותר מפעם אחת, אבל זה לא היה אותו בית מדרש. אילו זכינו לעיניים לראות ואזניים לשמוע היינו רואים את כותלי בית המדרש שמחים, היום זה יום טוב לכל העיר לוס אנג'לס, ויו"ט לכולנו, וזכות גדולה.

מרן ראש הישיבה טרח והגיע לכאן כדי לחזק את כולנו, זו יום מיוחד, יום לזכור ולהעריך.

כדי להבין ולהעריך מה זה גדולי ישראל, עיני העדה, בשביל כלל ישראל, כפי שחז"ל מתארים גדולי ישראל, ימי הספירה הם ימי אבילות, כמו שסיפרו חז"ל ביבמות ס"ב: כ"ד אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה, ובכל זאת ל"ג בעומר הוא יוצא מן הכלל, ובל"ג בעומר הוא יום שמחה כמבואר בשו"ע סימן תצ"ב סעיף ב', ולמה, כמה מהראשונים והפוסקים אומרים כי בל"ג בעומר פסקה המגיפה. והרמ"ע מפאנו בספרו מעין גנים פרק ג' שואל כ"ד אלף תלמידים מתו, אם כולם מתו מה השמחה שפסקה המגיפה, אם אדם ל"ע יש לו עשר ילדים ומתים אחד אחר השני, האם ישמח כשמת האחרון בגלל שמהיום כבר לא ימות יותר אף אחד, הלא לא נשאר אף אחד, וא"כ מה השמחה שפסקה המגיפה.

ותירץ הרמ"ע מפאנו שרבי עקיבא לא מת. וזו היתה השמחה הגדולה. אם תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה היתה איזושהי טענה לא רק על התלמידים אלא גם על רבם הגדול, ואם כל הכ"ד אלף תלמידים מתו ככופר נפש, ונשארנו עם רבי עקיבא יש לשמוח. וזו שמחת כלל ישראל בל"ג בעומר. האם אנחנו יכולים לתאר גודל הטרגדיה שכ"ד אלף תלמידים מתו תוך זמן קצר, אבל כשפסקה המגיפה, ורבי עקיבא ניצל זו שמחה של כל בית ישראל. גדול הדור ניצל ויוכל להמשיך ללמד ולהעמיד תורה בכלל ישראל עם תלמידיו רבותינו שבדרום. זו היא משמעותו של גדול בישראל לכלל ישראל.

מה גודל זכותנו היום הזה, שיש לנו כאן את מרן ראש הישיבה שליט"א עד ביאת הגואל.

ראש הישיבה דיבר על שאלה מאוד בסיסית, למדנו במכילתא ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל הנביאים, וא"כ למה לא היו מוכנים לקבלת התורה מיד, כנראה שהיו במדרגה מאוד נשגבה, וא"כ מה הצורך בעוד הכנה. והסביר ראש הישיבה שלמדרגות גבוהות אפשר להגיע רק עם עמל ועבודה, בלי עמל הן מדרגות לרגע אבל לא ישארו איתנו. כמו שידוע מן האר"י הק' שכלל ישראל שקעו במ"ט שערי טומאה, אותם מ"ט שערי טומאה הינם מדות רעות, כל שער ממ"ט שערי טומאה הינו מדה רעה, ואותם מ"ט שערי טומאה אי אפשר לצאת מהם רק ע"י עבודה ויגיעה עמל וזיעה, זו הדרך היחידה לצאת ממ"ט שערים של מדות רעות.

וזה צריך לעשות כל שנה, כמו שידוע מהרמח"ל והקדושת לוי, שכלל ישראל אין להם ימי זכרון, אצל כלל ישראל המועדים הם ימים של חידוש המאורעות, בכל שנה יש בחינה של קבלת התורה, ירידת השפע, ובכל שנה אפשר לזכות לקבלת התורה וירידת השפע. אבל אנחנו רק ע"י עבודה אפשר להגיע לאורות והשפע בכל שנה ושנה. רבינו בחיי אומר שעיקר הנסיון ועיקר העבודה בהכנה לקבלת התורה וקריעת ים סוף היה בעבודת הבטחון. ולא כמו שחושבים שכל קריעת ים סוף היתה חוייה של רגע וכל הים היה קרוע. הים נקרע ע"י כל פסיעה, וכשכלל ישראל נכנסו לים ראו ים סוער, ורק ע"י כל פסיעה ים סוף המשיך להקרע. זה היה גודל הנסיון, וע"י כך נתעלו ישראל. החפץ חיים חישב שהיו חמש מיליון יהודים בקריעת ים סוף, ששים ריבוא זה רק חלק מהיהודים. וזה היה נסיון עצום שיהיה חמש מיליון יהודים שעומדים בהר סיני – ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד ובלב אחד, באחדות.

ואיך שהראש הישיבה הסביר שבכל עיר יש כמה קהילות וכמה ישיבות, כל אחד בדרכו וסגנונו, זה נסיון לכל עיר להיות כאיש אחד בלב אחד, אבל בקריעת ים סוף היו חמש מיליון יהודים, וזה המדריגה של מעמד הר סיני – כאיש אחד בלב אחד.

וזה עיקר העבודה של ימי הספירה – עבודת המדות, בין אדם לחבירו. הגאון מסביר שעל דברי תורה כתיב "יערוף כמטר לקחי", מטר מביא פירות, אבל מטר גם יכולים להצמיח שיחים, אם נופל המטר על עץ שיחים זה יביא לעוד שיחים, ואם נופל על גינה יפהפה יביא לפירות ופרחים הכי יפים, זה תלוי מה שיש לך בתורת המידות, זה מה שהתורה שלך תשפיע. ואם נעבוד על המידות שלנו אז התורה שלנו תהיה תורה של קדושה, תורה שתשפיע את הדברים הכי יפים שיש לכלל ישראל להראות.

זה המסר של הראש ישיבה.

והראש ישיבה התחיל את דבריו אבותינו יוצאי מצרים עבדו קשה כי לא היה להם תורה לתקן מ"ט מדות רעות, בלי תורה, זה משימה בלתי אפשרית, אבל לנו יש תורה וע"י תורה נוכל להצליח במשימה.

תלמידי חכמים חשובים, בני תורה! תסתכלו כאן על ראש השלחן, ותקבלו השראה, הראש ישיבה שליט"א דיבר על אחדות, והראש ישיבה טרח להגיע לכאן, טיסה של עשרים שעות, במטרה אחת, לא כסף ולא כבוד, רק כדי לחזק אותנו, ולעזור לנו להתכונן לקבלת התורה.

יה"ר שנזכה לנצל את ימי הביקור, ושנזכה להיות מוכנים לקבלת התורה, ויתקיים בנו מה שכתוב בזוהר לגבי חג השבועות - בההוא יומא יפקון בני ישראל מגלותא במהרה בימינו אמן.

(נכתב ע"י אחד השומעים)