כהן שנמצא חלל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה (ל"ג י"א)

הנה בתרומות פ"ח מ"א תנן "היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה ר' אליעזר אומר כל הקרבנות שהקריב ע"ג המזבח פסולין ור' יהושע מכשיר". ובפסחים ע"ב ע"ב וכן בקידושין ס"ו ע"ב מבואר דמפסוק זה למד ר' יהושע הכשירו "וברך ה' חילו" אף שנודע דבן גרושה הוא עי"ש.

ונחלקו בראשונים בהלכה זו בכמה יסודות ונבאר עיקרי דבריהם.

הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש הלכה י' כתב "כהן שעבד עבודה ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואין עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה" ומבואר מדבריו דאפילו לאחר שנודע שהוא חלל אינו מחלל עבודה וכמ"ש הכס"מ שם.

ומלבד הקושי הגדול בסברא דלאחר שנודע הלא הוי חלל גמור וזר הוא ואיך יוכשר לעבודה, תמוה עוד מסוגית הגמ' במכות י"א ע"ב שם נחלקו אמוראי בכהן גדול שנמצא חלל, אם מתה כהונה והוי ככה"ג שמת ואין הרוצח גולה או בטלה כהונה ואיגלאי מילתא למפרע דלא היה כה"ג בשעה שהרג בשגגה ואינו יוצא לעולם מעיר מקלטו, ותלו מחלוקת זו במה שנחלקו ר"א ור"י בחלל שהקריב קרבנות, הרי מבואר להדיא שלא נחלקו אלא כל זמן שלא נודע דלאחר שנודע פשיטא דאין כאן כה"ג. ועיין בגבורת ארי ובערוך לנר במכות שם שתמהו תמיה רבתי על הרמב"ם.

ועוד הקשו מסוגיא זו על דברי הרמב"ן בקידושין שם שכתב דאין עבודתו כשרה אלא בספק חלל אבל בחלל ודאי עבודתו פסולה למפרע לכו"ע ואף על דבריו קשה מהא דמכות וכבר תמה הריטב"א שם על שיטת הרמב"ן דבכל הסוגיא מיירי בודאי בן גרושה (נראה כונתו דבספק מיתת כה"ג ודאי אין הרוצח יוצא מגלותו עי"ש).

ונראה לישב שתי קושיות אלו על רבותינו הראשונים בהקדם מה שיש לחקור בכל עיקר דין הכשר עבודת החלל, האם זה דין בעצם פסול החללות או שמא זה דין בעבודת הקרבנות, ביאור הדברים האם נתחדשה הלכה דחלל שלא נודע הוי כהן גמור ולא נפגמה כלל קדושת כהונתו, או שמא זר הוא אלא שניתנה הלכה שעבודת זר כשרה כל זמן שלא נודע פסולו.

ולכאורה נחלקו בכך אמוראי, דהנה בקידושין שם נחלקו בשיטת רבי יהושע למה עבודתו כשרה, לשמואל ילפי' מ"והיתה לו ולזרעו אחריו, בין זרע כשר ובין זרע פסול", לר' ינאי ילפי' מ"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זה כשר ונתחלל" ולאבוה דשמואל ילפי' מ"ברך ה' חילו", ומסתבר דרק למ"ד מ"ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" הוי דין בעבודה שהיא פועל ידיו, ולאידך מ"ד הוי דין בעצם קדושת הכהונה והכשירו, ושמחתי שראיתי שכן איתא בירושלמי בריש פ"ח דתרומות דלמאן דיליף מ"ובאת אל הכהן" ה"ה לקדשי הגבול ולא רק לעבודה הרי לן דלשיטה זו אין כאן הלכה בעבודה דוקא אלא הוי ככהן לכל דבר ואף לאכילת תרומה ושאר קדשי הגבול, עי"ש.

ולפי"ז נראה דלהלכה קי"ל עיקר דאין זה אלא דין מסויים בעבודה בלבד דבכל מקום משמע בש"ס דעיקר כמאן דדריש מ"ברך ה' חילו" דדרשה זו לבדה הובאה בפסחים ובמכות שם וכ"ה ברמב"ם שם בהל' ביאת מקדש.

ונראה עוד דאם הוי דין בעצם הכהונה בהכרח דאין הדברים אמורים אלא עד שנודע דאם נאמר כן אף לאחר שנודע פסולו בטלת כל דין חלל (אמנם הפמ"ג באו"ח סוף סי' קכ"ח נסתפק במש"ז ס"ק ל"ט לשי' הרמב"ם אם הלכה זו נאמרה רק בנמצא חלל או גם מלידה, ועי"ש שהביא מהתוס' בתענית דגם בחלל מלידה עבודתו כשרה) אבל אם אין זה דין אלא בעבודה בלבד אפשר דכן הדין אף לאחר שנודע שבדיעבד עבודתו כשרה, וניחא לפי"ז דהרמב"ם לשיטתו דנקט קרא דברך ה' חילו ס"ל דאף לאחר שנודע עבודתו כשרה.

אמנם עדיין אין בכ"ז לישב את קושית האחרונים מסוגית הגמ' במכות הנ"ל.

ב

ונראה דבזה גופא נחלקו המקשה ומסקנת הגמ' דאמנם כן לדעת המקשה דאמוראי שנחלקו אם מתה כהונה או בטלה פליגי בדר"א ור"י, ע"כ נקט דלא נחלקו ר"א ור"י אלא בדין החלל עד שלא נודע שהרי לשיטתו בודאי אין טעמו של ר"י משום סברא מסוימת דעבודתו כשרה דא"כ אין זה ענין למיתת כה"ג לפטור את הרוצח מגלותו, וע"כ נקט דלשיטת ר' יהושע הוי כהן לכל דבר, וע"כ דאין זה אלא עד שנודע כמבואר, אבל למסקנא דלאו הא בהא תליא וכמו שאמרו שם "ומאן דאמר בטלה עד כאן לא קאמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללין שבו אבל הכא אפי' ר' יהושע מודה" אפשר דבזה גופא מחדש בשיטת ר' יהושע דאין כאן אלא דין מסויים בעבודת החלל דאפילו חללין שבו עבודתו כשרה א"כ אפשר דגם לאחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה, ודו"ק בזה.

וכן י"ל גם בישוב שיטת הרמב"ן מקושית הריטב"א דאכן לדעת המקשה אף בחלל ודאי כשרה עבודתו כיון שאין דינו כחלל כלל אבל למסקנת הסוגיא דהוי כחלל לכל דבר ובטלה כהונה למפרע ורק לענין עבודה גזה"כ שעבודתו כשרה מסתבר דאין זה אלא בספק חלל ולא בחלל ודאי דהוי כזר לכל דבר.

ונראה בדרך זה לישב גם את קושית האחרונים על דברי התוס' בכתובות (כ"ג ע"א ד"ה עדי) דחלל שעבד עבודה בשבת חייב מיתה והלא קיי"ל כר' יהושע דעבודתו כשרה ולמה חייב מיתה כשעבד, וכבר העיר בזה בהגהות מים חיים שם להפר"ח, ובשער המלך בהל' ביאת מקדש שם רצה להוכיח מזה דהתוס' נקטו כשיטת הרמב"ן דרק בספק חלל עבודתו כשרה ולא בודאי אך כתב שזה דוחק עי"ש.

ובספר הפלאה שם תירץ דאף אם עבודתו כשרה אין דינו אלא ככהן הדיוט אבל אין דינו ככהן גדול וכתב דמיירי בשחיטת פרו של כה"ג ביוה"כ שחל להיות בשבת ופסולה בכהן הדיוט, אך כבר תמהו על דברי ההפלאה מסוגי' הגמ' במכות דמיירי במיתת כה"ג ואעפ"כ הו"א דלר' יהושע דעבודתו כשרה מתה כהונה ולא בטלה למפרע ותימה שסוגיה מפורשת נעלמה מעיניו הצופיות של בעל ההפלאה.

אמנם לפי המבואר יש לישב גם את דבריו דאף דבתחילת הסוגיא דהוי אמינא דהוי דין בעצם קדושת הכהונה פשוט דאם דינו ככהן הדיוט דינו נמי ככה"ג דמאי שנא הלא הוי כאילו לא נתחלל קדושת כהונתו וכי שאני קדושת כה"ג מקדושת כה"ד בתולדה, אך למסקנת הסוגיא דבאמת חלל הוא וכזר הוא לכל דבר אלא דגזה"כ דעבודתו כשרה אין לי אלא עבודת כהן הדיוט אבל אפשר דמחלל עבודת כה"ג ואין לך בו אלא חידושו, ודו"ק כי קצרתי.

אך באמת נראה פשוט לפי דרכנו דאפשר דאף אם עבודתו כשרה אף בעבודת כה"ג מ"מ חייב מיתה דמאחר שנתבאר שזר הוא ונתחללה קדושת כהונה אף שעבודתו כשרה אין זה אלא גזה"כ לגבי העבודה עצמה אבל מ"מ לא הותרה שבת אצל עבודה אלא בכהן ולא בחלל, ודברי התוס' מובנים בפשטותן דאין כלל סתירה בין מה שעבודתו כשרה למה דחייב מיתה כמחלל שבת, ואף שסברא זו ברורה בעיני אמנם כיון שרבו עלי חבירי חפשתי ומצאתי שכיונתי לדעתו הגדולה של שער המלך שם בהל' ביאת מקדש ועי"ש.

ונראה עוד לפי דרכנו דהבבלי אזל בזה לשיטתו דכיון שמבואר דסתמא דגמ' בבלאי דילפינן מ"ברך ה' חילו" ואין זה דין אלא בהכשר עבודה ולא בעצם קדושת הכהונה ניחא מה דמבואר בפסחים ע"ב ע"ב דכהן שאכל תרומה ונודע שב"ג וב"ח הוא פטור מחומש משום דתרומה איקרי עבודה ומשמע דאל"ה היה כזר לגבי אכילת תרומה, דלכל דבר דינו כזר לבד מעבודה ותרומה דאיקרי עבודה, אבל לאידך מ"ד מבואר בירושלמי דהוי ככהן גם לשאר קדשי הגבול וכמבואר.

ג

והנה הארכתי בתשובה לגבי כהן שלאחר שנים רבות שנהג ככהן לכל דבר ורבים פדו בכוריהם על ידו, מצא כתובת אמו ולתדהמתו נתברר שהיתה גרושה, ודנתי אם הבכורים פדויים או שמא צריך לחזור ולפדותם, והראתי מה שנחלקו בזה האחרונים, בתומים סי' ל"ח סק"א, בחות יאיר סי' קי"ג ובבאר יצחק יו"ד סי' כ"ה כתבו דדינו כזר לענין זה דאין הבכורים פדויים וכ"כ בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ז, אבל בישועת ישראל על חושן משפט סי' ל"א סק"ג כתב דבדיעבד הם פדויים ע"ש.

ולפי המבואר נראה לכאורה כדעת האחרונים הנ"ל דאין הבכור פדוי כיון דלדידן אין לנו אלא לענין עבודה בלבד דילפינן מברך ה' חילו אבל לכל ענין אחר דינו כזר ולא ככהן כמבואר, אך לא באתי כאן להכריע בהלכה, והארכתי במק"א.(עיין לקמן סימן ס"ז).

ד

בשיטת הרמב"ם

ובשיטת הרמב"ם דאף לאחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה נתקשו האחרונים מאד גם מסברא וגם הקשו דמדבריו בפ"י מתרומות הי"ב משמע דלענין אכילת תרומה נקט דלאחר שנודע שהוא חלל חייב בקרן וחומש ולא אמרינן דעדיין דין כהן עליו.

ולכאורה היה נראה דהרמב"ם לא קבע הלכה כתירוץ השני בפסחים שם דתרומה איקרי עבודה אלא כלישנא קמא דכל הפטור אינו אלא משום דין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכן חייב לאחר שנודע פסולו אך בכס"מ שם לא הבין כן עי"ש. ועדיין צ"ע בסברת הרמב"ם בזה.

ולכאורה הוי אמינא עפ"י המבואר בירושלמי תרומות שם דרק לאחר שנפסל ע"י בי"ד דינו כחלל אבל כ"ז שלא פסלוהו בי"ד אינו פסול אף שנודע ברבים שבן גרושה הוא דבבי"ד תליא מילתא, ולפי"ז אפשר דכונת הרמב"ם בעבד עבודה לפני שנתברר פסולו ע"י ב"ד, אך באמת זה דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לרמב"ם לפרש, וראיתי בעונג יו"ט סי' קנ"ז שעלה על ליבו לומר כן ודחה משום דלא היה הרמב"ם סותם מלהשמיענו דלאחר שפסלוהו בי"ד עבודתו פסולה כמבואר.

והאור שמח פ"ג מעבדים ה"ח כתב דאף לאחר שנודע אינו מחלל עבודה משום שאינו זר מעיקרא כיון שלפני שנודע היתה עבודתו כשרה ועי"ש שהאריך בזה בדברים נפלאים, אך באמת יש לפקפק טובא בסברא זו דבאמת זר הוא מעיקרא אלא שעבודתו כשרה כ"ז שלא נודע פסולו, ומסתבר דהוי זר מעיקרא, ודו"ק.

וראיתי מה שכתב באבן האזל שם בביאת מקדש דס"ל להרמב"ם דשני דינים יש בהלכתא דא, עד שלא נודע פסולו הוי ככהן ממש וכדילפינן מ"אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" ולאחר שנודע עבודתו כשרה וכדילפינן מברך ה' חילו, ותרוייהו איתנהו ביה עי"ש וכעין דבריו כתב גם המרחשת ח"א סי' ח' אות א'  עי"ש, אך גם דרך זו רחוקה היא דהרמב"ם לא הביא אלא קרא דברך ה' חילו בלבד ולמה העלים שורש שיטתו ועיקר חסר מן הספר, ועוד דלא מצינו בגמ' מאן דדריש תרי קראי אלא נחלקו אמוראי במקור הלכה זו, ודוחק לומר דהרמב"ם פסק כתרוייהו.

ולול"ד הוי אמינא דמקרא דברך ה' חילו גופה ידעינן תרי הלכתא דמ"ברך ה' חילו" ילפינן אף חללין שבו ומיירי לאחר שנודע דדינו כחלל ואעפ"כ אינו מחלל עבודה, "ופועל ידיו תרצה" משמעו דלא רק שאינו מחלל עבודה אלא שמעשיו אף רצויים ומזה ילפינן דלפני שנודע פסולו הוי ככהן ממש ועבודתו כשרה והקרבן מרצה, ולשון הרמב"ם מדוייק לפי"ז דעל לשעבר כתב ד"עבודתו כשרה" ועל לאחר שנודע פסולו כתב "אם עבד לא חילל".

ושני דינים אלו הוכיח הרמב"ם מסוגיות הש"ס, דמסוגיות הגמ' בקידושין ובמכות משמע בעליל דמיירי בלא נודע פסולו אך מסוגית הגמ' בריש מכות יש להוכיח לכאורה דאף לאחר שנודע עבודתו כשרה דהרי מבואר שם דעדי בן גרושה וב"ח לוקין את הארבעים ובתוס' שם כתבו דהוי עשאי"ל משום מלקות אבל בעדי מיתה אין כאשר זמם מתקיים ע"י מכות, ויש להקשות דגם בעדי ב"ג יש מיתה אם יעשה עבודה לאחר שנפסל, וכבר הקשה כן הערוך לנר במכות שם, ואפשר דמכאן הוכיח הרמב"ם דגם לאחר שנודע פסולו מ"מ לא חילל עבודתו וממילא לא חילל את השבת. ושני דינים אלה כלולים בפסוק "וברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" כמבואר.

(אמנם לעיל אות ב' כתבתי את הנלענ"ד דאפשר דאף אם עבודתו כשרה מ"מ חייב מיתה ואכמ"ל).

והנה ידעתי שהאריכו האחרונים בסוגיא זו, עיין דברי יחזקאל סי' כ"ב, דבר אברהם ח"א סי' כ"ו וקובץ הערות אות ר"ט אך לא נתפניתי לעיין בדבריהם וכתבתי את הנלענ"ד.