לא תחמוד (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (כ' י"ד).

א

"לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'" (אבן עזרא שם).

רבים תמהו בדברי האבן עזרא הלא פשוט לפי"ד חז"ל דאין האדם עובר בלאו דלא תחמוד אלא בחימוד שיש בו מעשה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"ט מגזילה), וסהמ"צ (ל"ת רס"ה), ומקורו בדברי המכילתא. ונחלקו הראשונים האם עובר בלאו זה אף אם נתן דמים או רק בלא נתן דמים, אך כו"ע מודים דאם לא קנה את מה שחמד בו לא עבר בלאו ואין האדם עובר על חמדת הלב כל עוד לא הוציא מחשבתו הרעה מן הכח אל הפועל, ויש לתמוה אפוא בדברי האבן עזרא.

אך כל אלה לא ידעו את דרכו של רבינו האבן עזרא בפירושו עה"ת לפרש לפי פשוטו של מקרא ולא לפי מסורת ההלכה וכמ"ש בעצמו בהקדמה לפירושו עה"ת.

(וכבר תמהתי בזה על מש"כ רבינו התומים (סימן ס"ז ס"ק כ"ו), ואכמ"ל).

אמנם שאלת האבן עזרא ותשובתו ומשלו, יש לדרוש לגבי הלאו ד"לא תתאוה" דלפי שיטת הרמב"ם (סהמ"צ ל"ת רס"ו) אכן עובר על תאוות הלב אף שלא עשה מעשה ולא קנה דבר. והסמ"ג (ל"ת קנ"ח) חולק על דברי הרמב"ם וס"ל דגם בלאו דלא תתאוה אינו עובר אא"כ עשה מעשה והני תרתי מצוה אחת הנה ודין אחד להם.

אמנם באמת נראה דאף לשיטת הרמב"ם אינו עובר בלא תתאוה על חמדת לבו לכשעצמה, אא"כ זמם להפציר בבעלים ולהרבות עליו רעים עד שיקנהו ממנו, דומיא דלא תחמוד, אלא שעובר בלא תתאוה אף טרם הוציא מחשבתו הרעה מן הכח אל הפועל.

ודו"ק בכל זה.

ב

"אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא קא עבר על לאו דלא תחמד. לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו" (ב"מ ה' ע"א).

הנה נחלקו הראשונים בכונת הגמ' אם באמת יש איסור לא תחמוד גם כאשר נותן הוא דמי החפץ, אלא שטועים בני אדם לחשוב דכיון שנתן דמים אין בזה איסור, או שמא אכן אין איסור כיון שנתן דמים.

ונחלקו בזה שני תירוצים בתוס' מסכת סנהדרין (כ"ה ע"ב).

דהנה אמרו בגמ' שם:

"תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין... החמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן".

והקשו התוס' (ד"ה מעיקרא) דאף אם יהיב דמי מ"מ עובר בלא תחמוד וכתבו דבאמת אינו עובר בלא תחמוד כשנותן דמים. ושוב תירצו עוד דבאמת עובר בל"ת אף אם נותן דמים וכמשמע מפשטות לשון הגמ' בב"מ, אלא דמעיקרא סברו דמפייס את הבעלים עד שאמרו רוצה אני וכיון שנתפייסו להקנות ליכא ל"ת, וכשראו שאין החמסן טורח לפייס את הנחמס פסלום לעדות.

וגם הרמב"ם והסמ"ג נחלקו בשאלה זו, דעת הרמב"ם כתירוץ בתרא ודעת הסמ"ג כתירוץ קמא.

וכך כתב הרמב"ם (פ"א ה"ט מגזילה):

"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר ה בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' (דברים ז' כ"ה) לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה".

השגת הראב"ד: "כל החומד עבדו או אמתו וכו' אף על פי שנתן לו דמים יקרים. א"א ולא אמר רוצה אני. השגת הראב"ד: ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה. א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו".

הרי לן דאף אם נותן דמים רבים מ"מ עובר בל"ת, וכ"כ עוד בסהמ"צ (ל"ת רס"ה), עי"ש. ולעומתו כתב הסמ"ג (ל"ת קנ"ח):

"פירש רבינו משה ורבינו אליעזר ממיץ, ואינו חשוב על לא תחמוד לפי דעתו ואעפ"י שעיקר לא תחמוד בדמים. לפירוש זה משמע אעפ"י שנתן לו דמים יקרים הרי"ז עובר בלא תחמוד, וקשה לפירוש זה שהרי בפרק זה בורר (סנה' שם) אומר דחמסן שנותן דמי אינו פסול אלא מדברי סופרים. ויש לפרש בלא דמי משמע להו וכך הוא אמת".

ואף שיש לתמוה שהרי אם אינו נותן דמים עובר על איסור גזילה, כבר כתבו התוס' (ב"מ ה' ע"ב ד"ה בלא דמי) דאפשר דלעבור עליו בשתים אמרה תורה.

והסמ"ע (חו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ב) כתב דאף שהפצירו בבעלים עד שנתרצו ליתן לו במתנה כל שלא נתן דמים עובר בלא תחמוד, אך אינו עובר בלא תגזול כיון דמ"מ נתרצו הבעלים.

ודרך שלישית כתב בזה בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן כ"ו) דבעינן לאו דלא תחמוד לגזילת קרקעות שאין בהם איסור גזל, אך יש לתמוה בדבריו דהלא בלאו דלא תחמוד אמרה תורה (שמות ב' י"ז) "לא תחמוד... שורו וחמורו וכל אשר לרעך"

ג

במהות וגדר האיסור

הנה דעת הרמב"ם (שם) שאינו לוקה על לאו זה כיון שאין בו מעשה, והשיג עליו הראב"ד דכיון שאינו עובר על חמדת לבב עד שיעשה מעשה ויפציר בבעלים עד שקנהו ממנו אין לך מעשה גדול מזה. ועוד הקשה על הרמב"ם שהשמיט את המבואר בב"ק (ס"ב ע"א) דאם אמר המוכר רוצה אני שוב ליכא ל"ת.

וידוע מה שביאר בזה הקהילות יעקב בספרו ברכת פרץ דשני פלוגתות אלה יסוד אחד להן ושני צדדים המה של מטבע אחד, ונחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד גדר ל"ת.

לדעת הרמב"ם יסוד האיסור בחמדת הלב וכפשטיה דקרא ד"לא תחמוד" אמרה תורה, אלא שאינו עובר על מחשבת לבו עד שיוציא מחשבתו ותאות לבו מן הכח אל הפועל, ומשו"כ ס"ל דאכתי הוי לשאב"מ, דאין המעשה אלא מעין תנאי לאיסור אבל עצם האיסור אינו אלא בחמדת הלב, ומשו"כ נקט להלכה דאף אם אמרו הבעלים בדיעבד רוצה אני אין בכך למלטו מן העבירה כיון דמ"מ חמד את של חבירו והפציר בו עד שהסכים למכרו.

ודעת הראב"ד דיסוד האיסור מלתא דגזילה, ומשו"כ נקט דאם הבעלים אמרו רוצה אני שוב אין כל חשש גזילה, ומאידך ס"ל דהוי לאו שיש בו מעשה.

(ובאבן האזל שם כתב בזה דיסוד המחלוקת בגדר רוצה אני האם יש בזה רצון גמור למלטו מלאו או דמהני רק לקנין וכמבואר בב"ב [מ"ז ע"ב] דגמר ומקנה, ואכמ"ל).

ולכאורה נראה טפי דלכו"ע עיקר האיסור בחמדת הלב הוא וכפשטיה דקרא דלא תחמוד כתיב, ועוד דלכאורה נראה פשוט דגדר לא תחמוד באשה דומה לגדר לא תחמוד בבית עבד ואמה דהרי לאו אחד הם ובחדא מחתא כתובים, ולגבי אשה פשיטא דאין זה מצד גזילה אלא עצם חמדת הלב עבירה היא, וכך נראה גם ביסוד גדר זה גם דחמדת ממון.

אלא דמ"מ נחלקו בהגדרת הדברים, דלרמב"ם גדר האיסור בחמדה שמביא לידי קנין, ולדעת הראב"ד האיסור הוא לקנות מתוך חמדת לב, אך אף לדעת הראב"ד אין בזה משום חשש גזל כיון דהבעלים הסכימו לאחר הפצרות לתת את שלהם תמורת הכסף, ואף באופן שלא הביעו הסכמה אף בדיעבד, סוף סוף קיבלו תמורה והחזיקו בה תחת מה שנטלו מהם, ובודאי כונתם להשתמש ולהנות מן התמורה שקיבלו ומשו"כ אין בזה מלתא דגזילה, אלא יסוד האיסור משום חמדת הלב אך מ"מ הגדרת העבירה לקנות מתוך חמדה והפצרה והקנין הוא העבירה.

וגם לדרכנו נראה דהני תרי פלוגתא הא בהא תלי' דכיון דלשיטת הראב"ד גדר האיסור במעשה הקנין מתוך חמדה והפצרה כל שאמרו הבעלים רוצה אני שוב אין בזה איסור, משא"כ לדעת הרמב"ם דעצם החמדה הוא האיסור מה לן במה שאמרו הבעלים רוצה אני.

ודו"ק בכ"ז.

ד

לא תחמוד בפחות משו"פ

והנה יש לעיין אם יש איסור לא תחמוד בפחות משו"פ ויסוד השאלה אם דין זה מדיני ממונות הוא שאינם נוהגים אלא בשו"פ וכדין גזילה השבת אבידה וכדו', או שמא כיון ששורש האיסור אינו אלא משום חמדת הלב, אף שלא עבר בלאו אא"כ קנה משל חבירו, יש איסור אף בפחות משו"פ.

וראיתי במנחת חינוך (מצוה ל"ח) שכתב דאינו עובר בלאו אלא בשו"פ אך יש איסור בפחות משו"פ מדין חצי שיעור, וכמ"ש הרמב"ם בריש הל' גניבה ובריש הל' גזילה, עי"ש.

ועוד ראיתי בספר רב ברכות להבן איש חי (דף ע"ח) שעלה ונסתפק בחומד שו"פ של שותפין האם אזלינן בתר החפצא שיש בו שו"פ, או בתר הבעלים ולכל אחד אין בו אלא חצי פרוטה, ומכלל דבריו למדנו דפשיטא ליה דאין איסור אלא בשו"פ, עי"ש.

אך לדידי נראה טפי דעובר בלאו ממש אף בפחות משו"פ, וביותר נראה כן לפי המבואר לעיל דכו"ע מודי דשורש הלאו וענינו במחדת הלב ולא משום קפוח ממון חבירו, ועדיין צ"ע בכ"ז.

אמנם חזרתי והתבוננתי בדברי המגיד משנה בהלכה זו, ולפי דבריו אכן הדברים נוטים לפירושו של הגאון מסטייפלא.

דהנה נראה לכאורה דהרמב"ם והראב"ד הלכו לשיטתייהו בהני תלתא פלוגתא. לדעכת הרמב"ם יש איסור דלא תחמוד אף אם נטל את החפץ מדעת המוכר ואין כלל נפ"מ אם אמר רוצה אני או לא, ומשו"כ הוי לאו שאין בו מעשה כי אין החטא בעצם נטילת החפץ אלא בהפצרה והשתדלות ואלה אין בהם מעשה. ומשו"כ נקט הרמב"ם דאין כל מצות השבון כיון שחפץ זה הגיע לידו מדעת הבעלים.

אבל לשיטת הראב"ד לאו זה לא נאמר אלא במי שנטל חפץ מן הבעלים ללא רצונם וכפה עליהם את תשלום הממון ועצם נטילת החפץ היא בעבירה ומשו"כ לא זו בלבד דהוי לאו שיש בו מעשה אלא אף זאת שחייב להשיב את החפץ לידי הבעלים.

ולשיטתו נקט דאכן אם אמרו הבעלים רוצה אני אין כאן עבירה כלל.

ואף שגם לדרכנו הנ"ל יש מקום לומר בדוחק דכיון שאכן הקנין הוא בעבירה יש מצוה להחזיר את החפץ ובכך לבטל את הקנין. אך באמת אין זה נראה, דאם אין כאן עבירה ממונית ופגיעה מסויימת בממון חבירו אלא עצם העבירה במה שקנה מתוך חמדה וגדר החטא במדה רעה שבלב האדם, אין נראה כלל שע"י השבת המכר לבעלים יש לתקן את העבירה דהלא אין הקנין בטל למפרע ובמה יתוקן העון..

ולפיכך נראה יותר מתוך שיטת הראב"ד שחייב להחזיר החפץ, דאכן הוי עבירת ממון ומשו"כ חייב להחזיר את החפץ וכמו חיוב השבת הגניבה והגזילה, וכך נראה מתו"ד המגיד משנה כמבואר.

ועדיין צ"ע בכל זה.

ה

לא תחמוד בחפץ המצוי בשוק

כתב בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' ד') בשם מרן בעל אמרי אמת דאינו עובר בל"ת בדבר שהוא מצוי לקנות, ובעל ארץ צבי דחה דבריו.

וכיון שלא זכינו לדברי האמרי אמת במקורן לא נדע טעמו, אך לכאורה כונתו דכל מהות הלאו אינו אלא בחומד דבר מסויים שביד חבירו וחפץ מסויים זה מצא חן בעיניו וחומד בו, אבל בדבר מצוי בשוק אלא שמפציר בחבירו למוכרו לו במחיר מוזל אין זה בכלל לא תחמוד.

וכעי"ז כתב הגרי"פ פרלו בסהמ"צ לרס"ג (ל"ת רע"א ד"ה לכן):

"דגזלה אינה אלא כשבא להרבות הונו בממון חבירו. אבל היכא שאין כוונתו לגוף החפץ עצמו אלא לדמיו. דגם אם היה רואה חפץ אחר אצל חבירו ג"כ היה גוזלו. וגם הרבה אפשר לו למצא כאלה אם היה רוצה לקנות. אלא שהוא לא בא אלא אדעתא דגזלת ממון בעלמא. בזה ודאי לא שייכא אזהרת לא תתאוה ולא אזהרת לא תחמוד".

ולענ"ד סברא גדולה היא, וזה פשוטן של דברים דומיא דרישא דקרא "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך", הלא בדרך העולם אדם חומד בית מסויים ואשה מסויימת ולא בית ואשה דעלמא.

אמנם צ"ע ממה דאיתא במסכת כלה רבתי (פ"ו):

"ושמעינהו לכולהו, לא תחמוד, אפילו ממון פלוני לי, האי ממון פלוני לי, גנבא ליסטים הוא, אלא ממון לי כפלוני, ודאי אסור, מבעי אנפשיה, אלא לולי יהיב לי פלוני ממוניה בידי, דהא קא חמד; אשה כאשת פלוני, הא כבר הרהר בה, אבל בת פלוני, ודאי מותר, פשיטא, לא צריכה, דאי אמר איקדשת, ואמרה לא".

ומשמע מריש דבריהם דאף בממון שייך לא תחמוד, וק"ו בחפץ אף שאינו חומדו מחמת חן מסויים שמצא בו.

אך באמת פלא גדול לומד דהחומד ממון חבירו עובר בלא תחמוד, והלא כתב הרמב"ם דאף אם קנה את של חבירו בדמים רבים עובר בלא תחמוד, ומה שייך בממון שנתן דמים מרובים, והלא החומד ממון חבירו ומציע למכור לו חפץ תמורת ממון לא ימכור חפץ בזול להפסיד ממונו, וע"כ נראה דלא שייך כלל לאו דלא תחמוד בחומד מעות, ואף לא בחומד דבר אלא אם חומד חפץ מסויים משום תכונותיו ומשום מה שיש בו. וכל דברי מס' כלה סתומים ועדיין צ"ע בהם.

ונראה דמטעם זה מותר להפציר בחבירו למכור לו בית או בגד כאשר אינו מציין כלל איזה בית או איזה בגד, וזה מצוי במי שפונה אל מוכרי בתים שמוכר דירות ומפציר בו למכור לו בית במחיר מוזל מחמת מצוקתו הכלכלית, ואינו מציין לו בית מסויים שמוצא חן בעיניו וכיוצ"ב בבגד או כל חפץ אחר, ולענ"ד אין זה בכלל לא תחמוד.

ויש לעיין לפי דרכנו במה שכתב החפץ חיים (בסהמ"צ הקצר ל"ת מ' ושמירת הלשון בסוף הספר פרק ד') שמחותנים או חתן המפצירים בצד השני להגדיל את הנדן שהתחייבו לתת עוברים בלא תחמוד. ולפי המבואר נראה דהמפציר בחבירו לתת לו כסף אינו עובר בלא תחמוד.

אמנם אף אם נאמר דאין בזה לא תחמוד, פשיטא דמנהג מגונה היא, לית דין צריך בשש.

ומה מאוד שמחתי כאשר ראיתי בספר רב ברכות לבן איש חי (דף צ"ג ע"ב) שאכן כתב:

"המפציר בחבירו שיתן לו בגד או חפץ אחר ולא יחד בבקשתו איזה בגד או חפץ פלוני אינו נכנס ללאווים אלו, דלאווים אלו לא נאמרו אלא במתאווה או חומד חפץ פרטי דראהו ונכנס יופיו ללבו ורוצה אותו".

ובעומק הדברים נראה לדרכנו הנ"ל דשורש העבירה בנטיה רעה שבלב האדם ליתן עינו במה שאינו שלו עד שינסה וישתדל להשיגו. ונטיה רעה זו אחריתו מי ישערנו ויש בידה להביא את האדם לעבירות החמורות של רציחה וניאוף שדינם יהרג ואל יעבור כמו שכתב בספר החינוך (מצוה ל"ח). אבל נטיית האדם להרבות הונו וממונו ולהרחיב גבולו הוא טבע האדם, שהמדה הממוצעת יפה לה, ודו"ק בעומק הדברים ופשטותן.

ועוד נראה לענ"ד דכל דבר שעומד מיסודו למכירה אין בו לא תחמוד אף אם חומד בדבר מסויים, דוגמא לדבר מי שראה בחנות חליפה מסויימת או שולחן מסויים שמצא חן בעיניו והפציר במוכר והרבה עליו רעים שימכרנו לו במחיר מוזל לא עבר בלא תחמוד.

דכיון שהדבר עומד למכירה לכל דורש ומבקש ואין כל עבירה ופגם בעצם החמדה, אין עבירה גם בהפצרה, דאין עבירה בהפצרה בדרכי המקח והממכר, ולא אסרה תורה אלא בבית חבירו ואשת חבירו הפרטיים והאישיים.

וכן הדבר במי שפירסם שביתו או רכבו עומדים למכירה ופלוני מפציר בו למוכרו לו בזול אין בזה איסור. אבל אם אין אלה עומדים למכירה לכל דורש אלא שהחומד חמד בהם והבעלים הסכימו למכור במחיר מסויים ופלוני מפציר בו להוזיל את המחיר עובר בלא תחמוד, ואין נפ"מ אם מפציר בו שיסכים למכור או מפציר בו למכור במחיר מסויים. כך נלענ"ד בהלכתא דא.

ו

לא תחמוד במתנה

ועוד נחלקו שם האדמו"ר מגור והגאון מקוז'גלוב בשו"ת ארץ צבי (סימן ג') אם יש ל"ת במי שמפציר בחבירו ליתן לו מתנה. הארץ צבי הביא את דברי רבינו יונה בשע"ת (שער ג' סימן מ"ג) דיש בזה ל"ת, ובעל אמרי אמת נטה לומר שזה דעת יחיד שאין הלכה כמותו.

וז"ל רבינו יונה בשע"ת (שער ג' סי' מ"ג):

"לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח). הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד. ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס. והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו".

הרי לן ד"אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה", ואין בין מקח למתנה בלאו דלא תחמוד.

אך בעל האמרי אמת נטה לומר דשמא אין כונת רבינו יונה אלא למדת חסידות וכדבריו (שם סעיף ס') לגבי לאו ד"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", עי"ש.

וממוצא הדברים נחלקו בשאלה כללית, כאשר מוצאים אנו לאחד הראשונים שחידש הלכה ולא מצינו מי מהראשונים חולק עליו אם בהכרח הלכה כמותו. לדעת האמרי אמת אין בהכרח הלכה כמותו והארץ צבי נקט דכל עוד לא מצינו חולק כך הלכתא פסיקתא.

ואי בדידי תליא היה נראה דסתימת הראשונים כפירושם, ואת"ל דיש לא תחמוד אף במתנה למה נקט הרמב"ם בדבריו (גזילה פ"א ה"ט) והשו"ע (חו"מ סימן שנ"ט ס"י) רק באופן שמפציר בו למוכרו ולא נקט בגוני דמתנה, ולכאורה יש ללמוד מזה דאין בזה עבירה אלא במקח ולא במתנה.

ומה שכתב הארץ צבי שהדברים ק"ו ומה כשנותן דמיו עובר ק"ו במתנה, לענ"ד אין דנין ק"ו כה"ג, ובאמת אין שורש האיסור מלתא דגזילה כמבואר לעיל (אות ב'), אלא משום עצם מחשבת החמדה שיוצאת אל הפועל וכבר כתבו הרמב"ם והשו"ע דאף אם נתן דמים רבים עובר וא"כ מה בין מכר למתנה, וכיון שק"ו פריכא היא, יש מקום לומר דאין איסור אלא במכר, אבל במתנה אין זה מצוי שיתן אדם מתנה אא"כ עביד ליה נייח נפשיה ונותן בלב שלם ומשו"כ לא אסרה תורה אלא במקח.

אך באמת תמה אני על שני גדולי עולם שלא ראו בזה אלא את דברי רבינו יונה, ובצדק טען האמרי אמת דיש מקום לדון דאין כוונת החסיד אלא למדת חסידות וכדרכו בכמה מקומות בספר קדוש זה שאין מגמתו לקבוע הלכתא פסיקתא, אך באמת כתבו התוס' בדרך אחת דבנותן דמים אין איסור לא תחמוד כלל, וכל הלאו לא נאמר אלא כשאינו נותן כל תמורה, וכך דעת הסמ"ג (כמבואר לעיל אות א'). הרי לן מקור גדול ועצום דגם במתנה יש לאו דלא תחמוד.

ורחוק הדבר לומר דכונת התוס' והסמ"ג רק למקרה שהבטיח לחבירו תשלום אלא ששוב התכחש להבטחתו ולא נתן דמים שהבטיח, דמצד מהות הלאו דחמדה, מה לן אם הבטיח ולא נתן או שהפציר בו ליתן לו חפץ זה ללא תמורה.

ודו"ק בכ"ז.

ז

והנה נבוך אני בענין הלאו ד"לא תחמוד אשת רעך" ולכאורה נראה פשוט דאין גדרו דומה ללא תחמוד דבית ועבד וכדו'. ואף שחידשו במכילתא דאינו עובר בל"ת דממון אא"כ קנה את אשר חמד, באשה פשוט שיש לאו בעצם חמדת הלב.

ותמה אני על מש"כ הנצי"ב בהעמק דבר (פרשת יתרו) דאינו עובר בלאו דלא תחמוד אשת רעך אא"כ השתדל להביא לידי גירושיה מבעלה, ויש לתמוה דאם באנו לדמות אשה לבית, המסקנה המתבקשת היא דאינו עובר אא"כ שידל את הבעל עד שגירשה ועמד הוא וקידשה, וזה ודאי אינו, וא"כ מהי"ת לדמותה לחצאין. אלא נראה פשוט דכל דברי חז"ל אינו מתייחסים אלא ללא תחמוד דממון אבל באשה עובר על עצם חמדת הלב. ואף דלאו אחד הם ובחדא מחתא מחתינן להו, ואף דבאשה פשיטא לן דעובר על חמדת  הלב, בממון חידשו חז"ל ברוח קדשם ועומק בינתם דאינו עובר אלא על חימוד שיש בו מעשה.

אמנם אפשר דלא תחמוד אשת רעך דומה ללא תתאוה שפירש הרמב"ם (פ"א מגזילה ה"י וסהמ"צ ל"ת רס"ו) דעובר ללא מעשה, ומ"מ אינו עובר על עצם חמדת הלב אא"כ חשב בלבו לעולל עלילות ולהפציר בחבירו שימכור לו, וכך גם בלא תחמוד דאשת רעך, דאינו עובר אא"כ תכנן בלבו להביאה לידי גירושין ולישאנה.

אך מ"מ דברי הנצי"ב דאינו עובר אא"כ השתדל בפועל שבעלה יגרשנה לכאורה קשים כמבואר.

 

ב

אם יש איסור לא תחמוד במי ששולח ספרו לחבירו ע"מ שיקנהו

כ"ג אייר תשס"ו

כבוד ידי"נ אהובי ת"ח ומזכה רבים

הרב שמואל ליבוביץ הי"ו.

יו"ר אגודת ישראל, לוס אנג'לס

רב שלום עד בלי ירח.

יקרת אגרתו קבלתי ונהנתי מאוד מדבריו היקרים. הנני במענה קצר.

כבודו העיר על מה שכתב בספר פתחי חושן הלכות גניבה פרק א' הערה כ"ו בשם ספר אחד דהמוכר לחבירו וכופהו לקנות עובר בלא תחמוד, ומתוך כך כתב הגר"י בלוי שליט"א (זצ"ל) דמחברי ספרים השולחים את ספריהם בדואר לאנשים, ואלה משלמים תמורת הספר מתוך בושה ואי נעימות, צריכים לחשוש לאיסור לא תחמוד.

ולכאורה תמוה הלא אין כאן חמדה לחפץ של חבירו ואיזה לא תחמוד יש כאן, וכתב ליישב לפי"ד הגאון מסטייפלא זצ"ל בברכת פרץ בפרשת יתרו שכתב לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מגזילה הלכה ט' דלדעת הרמב"ם אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה ותמה עליו הראב"ד דהלא עצם הקנין הוי מעשה גמור. ועוד השיג הראב"ד על הרמב"ם שסתם מלהשמיענו דאם המוכר אמר רוצה אני אין הלוקח עובר בלאו. וכתב הגאון הנ"ל דנחלקו במהות הלאו דלא תחמוד דלדעת הרמב"ם יסודו בעצם החימוד ולכן הוי לאו שאין בו מעשה, ומשו"כ עובר אף אם אמר המוכר רוצה אני, דמה בכך שהוא רוצה הלא הלוקח עובר על חמדת לבבו, אבל לדעת הראב"ד כל האיסור הוי בעצם הקנין והמקח שאין בו גמירות דעת מצד המוכר והוי לתא דגזילה, ומשו"כ מהני רוצה אני דבכך גמר בדעתו להקנות ושוב אין בו איסור, ולשיטתו הלך דהוי לאו שיש בו מעשה. (וכ"מ בשו"ת אחיעזר ח"א סי' כ"ב סק"ו עי"ש). וכתב כבודו דלשיטת הראב"ד יש מקום לדברי הפתחי חושן לפי ביאור הברכ"פ, דיש כאן שמץ גזילה כיון שאינו קונה בלב שלם.

אמנם לענ"ד אין דרך זו מתיישבת על הלב, דבאמת פשוט דלכו"ע יסוד האיסור בחמדת הלב הוא, דלא תחמוד כתיב, אלא שנחלקו בכך דלדעת הרמב"ם מהות האיסור בעצם החמדה אלא דאינו עובר אא"כ קנה משום דאין עבירה במחשבת הלב גרידא כיון שאין בו דבר מוחלט והתורה לא אסרה את מחשבת הלב שאין אדם ניצול ממנו בכל יום עד שתוחלט חמדה זו ותגיע לידי מעשה והחלטת ענינו. אבל אין הקנין אלא מעין תנאי ולא מעשה עבירה הוא ומשו"כ הוי לשאב"מ, ולדעת הראב"ד עצם החטא הוא קנין מתוך חמדה דהיינו הכופה חבירו למכור מתוך חמדה ותאוה, ואין עצם החטא במחשבת החמדה בלבד אלא בכפיית האדם למכור מתוך חמדת הלב, ולכן חידש הראב"ד דאם חבירו אמר רוצה אני גילה דעתו שאין מכירתו מתוך כפייה אלא משום רצונו הוא ואין בו איסור אך לפי מה שנתבאר בשיטת הרמב"ם אין נפ"מ במה שהמוכר רוצה אכן למכור דמ"מ עובר הלוקח משום שהוציא חמדתו מן הכח אל הפועל, ודו"ק בדקות הענין. ומובן אפוא דלדעת הראב"ד הוי לשיב"מ (ועיין באבן האזל שם שפירש שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בענין "רוצה אני" אם יש בו ביטוי לרצון אמיתי או שמא אף רצון זה כפוי הוא, ולענ"ד נראה יותר כמו שכתבתי, ודו"ק בזה).

אמנם אם נאמר דלדעת הראב"ד יסוד איסור זה משום לתא דגזילה היא וכך משמע קצת שהרי הראב"ד סיים שאין לוקין מפני שחייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ויעו"ש גם במגיד משנה שכך ביאר, מ"מ אין איסור אלא בקונה מתוך חמדה.

ולפי"ז נראה דאין כלל מקום לדברי הפת"ח לא לרמב"ם ולא לראב"ד, דמ"מ לא חמד דבר מסויים משל חבירו ועל חמדת דמים של חבירו אין כלל לאו דלא תחמוד, ועוד דאין כאן שום כפיה ואונס ומרצונו שלח את תמורת הספר וז"פ, וכך נלענ"ד.

אמנם אף דאין בזה איסור אין זה מנהג ראוי לגרום לפלוני אלמוני לקנות ספר משום הבושה אף שאין לו ענין בו. צא וראה מש"כ הגאון היעב"ץ בהקדמה "וידוע לכל שאינני עושה קורדום מחבורי אפילו יהבו לי כל חללי דעלמא, כאשר לא יוכלו להכחיש זה אפילו השונא המוחלט, שאינני שולח ספרי דורון לבעלי כיסים". ודבריו דרך חיים ותוכחת מוסר.

האוהבו ומוקירו מאוד מאוד

אשר וייס

 

ג

לא תחמוד במרבה במחיר

כבוד הרה"ג המופלג וכו'

רבי יוסף שוב שליט"א

מפעל תרי"ג מצוות

במה ששאל אם יש איסור לא תחמוד בשכירות, כגון מי ששכר בית ודר בו וחבירו לחץ עליו שיעזוב את הבית ע"מ שישכרנו הוא עד שהצליח, האם עבר בלא תחמוד. ועוד נסתפק במשרה שאין בו קנין מסוים כגון גבאות בישיבה או בבית הכנסת וכדומה אם יש לא תחמוד.

הנה מע"כ הביא את דברי המשנה למלך פ"א מגזילה הלכה ט' שכתב "וז"ל מהרש"ך ח"ב סימן קמ"ט מ"מ אין מקום להכחיש שהדין נותן שקונה המולק"י להוציא את היהודי המחזיק מחזקתו נקרא רשע דהא אפילו המהפך אחרי החררה לקנותה אע"ג דאכתי לא מטא לידיה ולא קנאה ובא אחר ונטלה נקרא רשע (קדושין נט ע"א) כ"ש בקונה מולק"י מהבית שישראל חבירו מחזיק בה ומטא לידיה וזכה בה כמה ימים דודאי נקרא רשע ועובר על לאו דלא תחמוד בית רעך אף אם יפרע לו דמי שויון חזקתו וכו' יע"ש, ויש לפקפק בהוראה זו כי לא מצינו שיקרא רשע במי ששכר בית ובא אחר ולקחה ודוק", והבין כבודו שעיקר המחלוקת אם יש לא תחמוד בשכירות.

ויותר נראה לענ"ד דעיקר טעמו של מהרש"ך אינו משום לא תחמוד אלא משום שלמד מדין עני המהפך בחררה שנקרא רשע וק"ו זה שמוציא מה שכבר זכה בו חבירו מידו, אלא שהוסיף עוד דעובר בלא תחמוד והמל"מ פקפק בדבריו מטעם אחר לגמרי, דכיון דהראשון לא זכה בו אלא לשכירות והשני בא לקנותה קנין עולם אין בזה לא רשעות ולא לא תחמוד, כך נלע"ד.

אך מצינו להדיא מי שכתב דבשכירות אין לאו דלא תחמוד והוא בשו"ת נדיב לב חשן משפט סימן כ' והביא דבריו בשדה חמד מערכת הלמד אות ק"ל (וכבודו הביא דבריו), אמנם דבריו צ"ע דמה סברא יש לחלק בין מכר לשכירות והלא "שכירות ביומיה מכירה היא" (ב"מ נ"ו ע"ב) ועוד דזיל בתר טעמא ובין אם לא תחמוד מלתא דגזילה היא ובין אם משום עצם איסור החמדה (עיין לעיל אות א') היינו טעמא דמכר היינו טעמא דשכירות, ומשו"כ נראה יותר דגם בשכירות יש לאו דלא תחמוד.

אמנם לענ"ד אין איסור דלא תחמוד כאשר האדם מרבה במחיר עד שחבירו נתרצה למכור, דהלא זה דרך המסחר, ומה לן במה שלא רצה למכור במחיר אחר, והלא זכותו של אדם להחליט באיזה מחיר ירצה למכור ובאיזה הוא מעדיף להחזיק לעצמו ומה פגם יש בכך שהוא רוצה בביתו של פלוני ומרבה במחיר עד שחבירו ירצה למכור, לענ"ד לא אמרו בזה איסור אלא במפציר בחבירו שלא בדרך הוגנת עד שהוא מפתה אותו למכור מחמת בושה או יראה או סיבות צדדיות שאין בהם תועלת וריוח לחבירו. וכך משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם בפ"א מגזילה ה"ט "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תחמוד" הרי שלא עבר אלא משום "שהכביד עליו רעים והפציר בו" ולא משום "שנתן לו דמים רבים", ואדרבה משמע מלשונו דמה שנתן לו דמים אינו אלא סיבה שלא יעבור בחטא, ומשו"כ כתב "דאע"פ שנתן לו דמים רבים" עובר, אבל סיבת העבירה ועיקרו מה שהכביד על רעים והפציר בו", ויסוד האיסור דכיון שלא מכר בדעה מיושבת אלא מחמת הבושה או הפחד או שלחצו עליו בדרכים שונות הו"ל לתא דגזל הוא כנ"ל. וכך משמע בשע"ת לרבינו יונה שער ג' אות מ"ג "ואם יפציר בו ברוב תחנונים יבוש להשיב פניו" הרי דאין איסור אלא כשפלוני נותן או מוכר מחמת הבושה וכדומה. אך אין איסור כלל במי שמרבה במחיר עד שחבירו מתרצה למכור וכך הוא דרך המסחר מעולם ועד עולם.

והדברים נראים בעיני פשוטים כ"כ עד שנתקשיתי להבין מה שכתב הגאון מסטייפלא בספר ברכת פרץ פרשת יתרו דכל שהרבה בדמים עד שגרם לחבירו שהתרצה למכור עבר בלא תחמדו וכך משמע בדברי החרדים (ל"ת התלוי בלב) וז"ל "דבור עשירי של עשרת הדברות לא תחמוד ובדברות אחרונות כתיב לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ובין אאשת איש ובין אקרקעות ומטלטלין איכא תרי לאוין לא תתאוה ולא תחמוד וכשישתדל ליקח הקרקע או המטלטלין מחבירו שלא היה בדעתו למוכרן אלא שהפציר עליו או הרבה עליו רעים או הרבה לו דמים עד שלקחו אז עבר על לא תחמוד", הרי ששינה מלשון הרמב"ם ותחת אשר כתב הרמב"ם אפילו שנתן לו דמים מרובים, כתב הוא או שנתן לו וכו' והקה"י דקדק כן מלשון הרמב"ם ולענ"ד נראה יותר דמלשון הרמב"ם מוכח היפך הדברים, דרק מי שגורם לחבירו למכור מחמת הבושה וכדו' עובר בלאו זה כמבואר.

והלא כל איסור זה הגדיר רבינו יונה "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרעהו". הרי שאין איסור אלא במי שפועל בדרך עלילה ורשע ובחוסר הגינות לקחת של חבירו, אבל המרבה במחיר פועל בצדק וביושר, וגם המוכר שמח בדמים מרובים שיקבל. ומסתבר לענ"ד דכל כה"ג אין לא תחמוד.

ואף שעפר ואפר אני תחת כפות רגליו של החרדים, נראה דשלש תשובות בדבר:

א. אפשר דכל כונת החרדים למצב שבו הקונה מפתה את הבעלים למכור בתוספת דמים נגד רצונם, ועתידים הבעלים להתחרט כעבור זמן, וכעין מה שאמכרו (גיטין מ' ע"א) לגבי קטן "מוקמינן ליה אפוטרופוס, ומקרקיש ליה זוזי, וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה". ומצוי שדבר מסויים יש לו ערך מיוחד ביד בעליו מסיבות שונות, ועתיד הוא להתחרט מהמכירה אף שנתנו לו דמים מרובים, וכל כה"ג הוי בכלל לא תחמוד.

ב. יש מקום לטעון שסתימת לשון הרמב"ם, רבינו יונה, הטור והשו"ע שנקטו בדבריהם שהרבה עליו רעים או הפציר בו, ולא כתבו או שהרבה לו בדמים משמע שאכן אין בזה לא תחמוד, וסתימת הפוסקים מוציאה מדברי בעל החרדים.

ג. אפשר דכונת החרדים למדת חסידות ולא להלכתא פסיקתא, דעיקר ספר קדוש זה דרך חיים ותוכחת מוסר ולא הלכתא פסיקתא. (ועיין לעיל אות ו' מ"ש כעי"ז לגבי שע"ת לרבינו יונה).

לוחות האבן התורה והמצוה

"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כ"ד י"ב).

הן שנים היוו לוחות הברית שנתן הקב"ה ביד משה, וכבר כתב רש"י (דברים ט' י"א) דלחת כתיב חסר ללמדך ששוים היו שני הלוחות במראה ובמשקל, ובפנימיות הענין כבר כתב רבינו הרמב"ן בפירושו עה"ת (שמות כ' י"ג) דעל לוח האחד נתקנו עיקרי המצוות שבין אדם למקום, אנכי לא יהיה לך וכו', ועל הלוח השני עיקרי המצוות שבין אדם לחבירו, לא תרצ לא תגנב וכו'.

למען נלמוד להבין שתורתנו הקדושה משולבת וכוללת שני תחומים אלה, המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו, ואין שלימותו של אדם מישראל אלא בהיותו מתוקן בשני התחומים גם יחד.

והלוחות דומים היו ושווים זה לזה כדי שנבין ששני תחומיהעבודה והזהירות שקולים המה, הא בלא הא ואי לא הא לא קיימא הא.

ועוד חידש רבינו הרמב"ן לפי דרכו (ויקרא י"ט ב') דבשני התחומים נצטווינו במצוה כללית מלבד המצוות הפרטיות והמסויימות הרבות, כי אפשר שיקיים האדם את כל המצוות כולן ועדיין הוא נבל ברשות התורה, ולפיכך צוה הקב"ה "קדושים תהיו" שכל אורחות חיינו בין אדם למקום, מוצאם ומבואם תהיינה בקדושה יתירה.

וכך נצטווינו גם בין אדם לחבירו במצוה כללית "ועשית הישר והטוב", שכל אורחות חיינו בין אדם לחבירו תהיינה במדצת היושר וטובת הלב.

וכאשר מתהלכים אנו בנתיבות החיים רואים אנו לפעמים אנשים צדיקים המדקדקים בקלה כחמורה בהל' שבת, תפילה, נטילת ידים ובכל המצוות שבין אדם למקום, אך מקולקלים הם בתכלית במצוות ובמידות שבין אדם לחבירו. ולעומתם רבים ידענו המדקדקים ביותר בבין אדם לחבירו ואין יראת ה' ואהבת ה' מקוננת בלבם.

אלא ואלה חסרים ורחוקים מלמלא את שלימות יעודם, כי אין שנים הם לוחות העדות וכרוכים ירדו מם השמים.

והנה בפר' כי תשא (שמות ל"ב י"ט) כתיב "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר". המסורת היא מידו לשון יחיד, אך המקרא הוא מידיו לשון רבים.

ופירש מרן הגר"י סלנטר גאון המוסר דמשה רבינו סבור היה דאף שנכשלו בבין אדם למקום ועברו על אנכי ולא יהיה לך מ"מ ראוי לתת להם את הלוח השני שעליו כתובים המצוות שבאל"ח, ומשו"כ עלה בלבו להשליך את הלוח האחד מידו האחת. אלא שאמר לו הקב"ה שני לוחות הברית תורת אחת המה ומקשה אחת ניתנו והא בלא הא אי אפשר. ובהכרח השליך משתי ידיו תפארת ישראל ארצה ושבר את שני הלוחות תחת ההר.