לחם משנה (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

 "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (י"א ח').

"ויהי  ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (שמות ט"ז כ"ב).

א

לחם משנה מהתורה או מדרבנן

הנה  מפסוק זה למדו חז"ל בשבת (קי"ז ע"ב) מצות לחם משנה בשבת וכדאמרו שם "אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה".

ונחלקו  הפוסקים אם דאורייתא היא ודרשה גמורה דרשו או אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, הט"ז בסי' תרע"ח סק"ב נקט דהוי דרשה גמורה ומשו"כ חידש להלכה דאף דנר חנוכה קודם ליין לקידוש היום אין זה אלא משום דמה"ת יכול לקדש ללא יין אבל אם אין לו לחם משנה, צריך להקדים לחם משנה דהוי מה"ת לנר חנוכה שאינו אלא מדרבנן, עי"ש.

אך  במגן אברהם בסי' תרי"ח סק"י כתב דהוי מדרבנן ולפי דרכו כתב דחשיב"ס שצריך לאכול ביוה"כ אין צריך לחם משנה דלא תיקנו לח"מ ביוה"כ עי"ש.

ויתירא  מזו כתב במג"א בסי' רנ"ד ס"ק כ"ג דמצוה זו קילא משאר מצוות דרבנן ואינה חיוב גמור ואף דפשוט דמי שאין לו פת בשבת מותר לו לרדות מן התנור, בשביל לחם משנה לא ירדה דאינה חיוב גמור עי"ש. וצ"ע בכונתו דמהי"ת לחלק בין מצוה זו לכל המצוות דרבנן, ואפשר דס"ל למג"א דאין זו מצוה בפנ"ע אלא פרט מסויים בסעודת שבת, ומשו"כ קילא ממצוה דרבנן.

ויש  לעיין לכאורה לדברי הט"ז דהלא פסוק זה אין בו ציווי אלא סיפור דברים "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה", ועוד דבמן לא היו כלל "ככרות" אלא שבע"ש לקטו כמות כפולה, ואיך נלמוד מזה מצות לחם משנה בשתי ככרות, ועוד דאם מה"ת היא למה אינה מנויה בכלל תרי"ג מצוות, ולכאורה צ"ל בכונת הט"ז דאין מצוה זו מה"ת ממש אלא יש לה עיקר מה"ת, או דס"ל דאסמכתא הוי כעין דאורייתא וכשיטת הריטב"א בר"ה ט"ז, אך מ"מ ס"ל דהוי כעין דאורייתא, וקודמת לנר חנוכה.

ומעין  פשרה בין שתי השיטות מצינו בספר מנחת יעקב שהביא החת"ס בשו"ת או"ח סי' מ"ו דמה"ת סגי בשלימה ופרוסה ורק מדרבנן צריך שתי שלימות, ומקור לדבריו הביא מהגמ' בברכות (ב' ע"ב) "משמרה ופלגא שתי משמרות קרי ליה", עי"ש, והדברים תימה, דשם מדובר בזמן, וכיון דחדא ומחצה הו"ל כשתים אבל בני"ד צריך חשיבות של שלימה, ואין זה ענין כמותי כמו הזמן ומה ענין פלגא דמשמרה שהוא ענין כמותי לענין שלימה, וצ"ע.

ב

לחם משנה הגדרתו בברכה או בבציעה

ובאמת  צריך ביאור והגדרה במהות מצוה זו, דהנה כתב רש"י בשבת שם "חייב אדם לבצוע, ברכת המוציא", ולכאורה כונתו דגדר המצוה הוא לברך על לחם משנה, ולפי"ז צריך שכל המסובין שאין לפניהם לחם משנה יצאו ידי חובת הברכה על ידי ראש הבית שלח"מ מונח לפניו דאם לא יצאו יד"ח על ידו וכל אחד קובע ברכה לעצמו לא קיימו הם מצות לחם משנה, ובאמת כך כתב בשלחן ערוך הרב סימן רע"ד ס"ד, בחיי אדם כלל ז' סעיף ב' ובכף החיים בסימן רע"ד ס"ק י"ג דאין המסובין יוצאין יד"ח בלח"מ אא"כ יצאו יד"ח בברכת המוציא בשמיעה מפי הבוצע עי"ש.

אך  לפי"ז צע"ג במנהג הרבה חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לברך בעצמם על הפת ואין לפניהם לחם משנה אלא פרוסה מבציעתו של ראש הבית ונמצא שביטלו מצות לח"מ.

ובספר  אשל אברהם להגה"ק מבוטשאש בסי' רע"ד כתב דגדר מצות לח"מ אינו בברכה אלא בעצם הבציעה (וכפשטות לשון חז"ל בשבת שם "בשבת חייב לבצוע על שתי ככרות) ומהני בזה דין שליחות, והבוצע שליח הוא של כל המסובין בבציעתו על לחם משנה. (ואף שאין דבריו ברורים כך נראה בכונתו).

אך  מלבד מה שדרך זו נסתרת מדברי רש"י שכתב להדיא שקיום מצוה זו בברכת המוציא תלויה, לא מסתבר לענ"ד שיש בזה דין שליחות דאין שליחות ללא מינוי וכונה מצד השליח ושולחיו, ועדיין צ"ע.

ולכאורה  הוי אמינא דאין המצוה עצם הבציעה אלא קביעת הסעודה על לחם משנה והאכילה ממנו, ולא בבציעה תליא מילתא אלא באכילה והאוכל מלחם משנה וקובע עליו סעודתו קיים מצוה זו, ולא נקטו בציעה אלא משום דהוי הכשר אכילה, ולכן פורס בעה"ב מלחמו לכל בני הבית וכולם אוכלים מלחם משנה שראש הבית בוצע עליו, ובכך נתקיימה המצוה, דכולם קבעו סעודתם על לחם משנה דבעה"ב.

ודרך  זו יש לה בית אב בדברי התוס' פסחים ק"ו ע"א בסוד"ה הוה דבשבת אין המסובין רשאין לאכול עד שיטעום המברך כיון שהם צריכין לאכול מפתו משום לחם משנה, הרי דמשום מצות לחם משנה צריכים לאכול דוקא מפתו, ונראה לכאורה דאין הכונה שהם צריכים גם לאכול מפתו אלא שזה עיקר גדר המצוה לקבוע סעודה על לחם משנה ולאכול ממנה.

ואתי  שפיר לפי"ז מנהג רבים וטובים שמברכים על הפת בעצמם, אך כל אחד אוכל מלחם משנה, או של עצמו או מלחמו של ראש הבית.

והדברים  מתישבים גם בפרש"י, דבאמת קשה לפרש שיטתו דכל דין לחם משנה בברכה בלבד תליא דהלא לדעת הט"ז לחם משנה דאורייתא, וברכת המוציא אינו אלא מדרבנן ואיך נאמר שמצוה דאורייתא תלויה בברכה דרבנן, ועוד קשה מעיקר דין פורס מפה ומקדש (פסחים ק' ע"א) דנחלקו אם מברך ברכת המוציא דהלא הוא באמצע סעודתו והמחבר הביא את שתי הדעות בסי' רע"א ס"ד ובמשנ"ב שם ס"ק י"ח כתב דלהלכה אינו מברך המוציא כיון שספק ברכות להקל, ומ"מ נראה לכאורה דצריך לבצוע על לחם משנה לאחר הקידוש, וגדולה מזו כתב המגן אברהם בסקי"א לגבי דברי הרמ"א דמי ששכח לקדש ונזכר לאחר ברכת המוציא דיקדש ואח"כ יאכל דמיירי שנזכר בין ברכת המוציא לאכילת הפת דאף אם צריך להביא לו לחם משנה אין זה הפסק ולא יאכל עד שיביאו לחם משנה, הרי דמקיים מצוה זו ומחוייב בה אף שלא יברך על לחם משנה. (ולא כדברי הגרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קי"ג דאם אינו מברך המוציא ל"צ לח"מ, ודו"ק).

ומשו"כ  נראה דאין המצוה תלויה דוקא בברכה אלא בקביעת הסעודה ובבציעה וכפשטות לשון הגמ' ד"חייב לבצוע על שתי ככרות" אמרו. אלא כונת רש"י לבציעה של ברכת המוציא דהיינו לבציעה על קביעת הסעודה ותחילתה אבל אינו יוצא יד"ח כאשר באמצע הסעודה או בסופה יבצע על לחם משנה, ודו"ק בכל זה. ועיין עוד באליהו רבא סי' פ"ב דאף שפורסים את המצה האמצעית לפני ברכת המוציא צ"ל דמ"מ מצוה היא שהרי היה על השלחן בשעת קידוש היום ואח"כ כשנטלו לפרוס לחם משנה. ולדרכנו ניחא דעיקר המצוה הוא קביעת הסעודה שתחילתו בקידוש במקום סעודה, ודו"ק בזה.

ובשו"ת  דברי יציב למו"ר הגה"ק זצ"ל או"ח סי' קכ"ו חידש דיסוד מצות לחם משנה אינה חובת הפרט הרובצת על הגברא אלא מדיני הסעודה היא, והיא לקבוע סעודה על לחם משנה ומצוה זו מתקיימת ע"י ראש הבית כשהוא קובע סעודה על לח"מ, ואין כל המסובין חייבים בלח"מ, ואין כונת רש"י לעצם הברכה אלא לקביעת הסעודה ותחילתו עי"ש.

אך  לענ"ד דוחק הוא לחדש שאין מצוה זו חובת הפרט ויותר נראה דכל אחד חייב לבצוע על שתי ככרות וכן משמע מלשון הגמ' שם "חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", הרי דמצוה זו מוטלת על כל אדם ואדם.

ונראה  עוד בכונת רש"י ובעיקר מצות לחם משנה דשני דינים יש בזה, עיקר המצוה היא בבציעה ובאכילה וכפשטות לשון הגמ' חייב לבצוע, ועוד תיקנו חכמים שצריך לברך המוציא על הלח"מ, ונראה דאין זה שני דינים ממש, אלא הא בכלל הא, דמאחר שתיקנו עיקר מצות הבציעה תיקנו עוד שצריך גם לברך על לח"מ דזה סדר סעודה וברכת המוציא קביעת הסעודה היא, וראיה לדרכנו דהרי הרמב"ם כתב דין לח"מ פעמיים, בפ"ל ה"ט מהל' שבת ושוב בפ"ז ה"ד מהלכות ברכות בין שאר דיני סעודה, כן נראה דעיקרא דמילתא, וגם לפי"ז נראה דכיון דעיקר הלכה זו בבציעה ואכילה היא יוצא יד"ח כשהוא מברך ברכת המוציא על מה שבצע בעה"ב מלח"מ אף שבשעת ברכת המסובין כבר הוי פרוסה דמ"מ שם לח"מ עלה, ודו"ק בזה.

אמנם  בעיקר שאלתנו נראה עוד כפי מה שביארתי במק"א (עיין זמירות לשבת מנחת אשר עמוד קמ"ט) לגבי שאלת הגרי"ז בקידושא רבא איך השומע יכול לצאת יד"ח כאשר אין הוא שותה יין כלל או כשהוא מברך שוב על שתיתו, והלא כל הקידוש אינו אלא ברכת היין, וביארתי בזה עפ"י יסוד מחודש דברכת הנהנין שיש בה חיוב קידוש דינה כברכת הקידוש ממש ויוצא בה ידי חובת קידוש אף אם לא יצא ידי חובת ברכת היין, וכך נראה לגבי ברכת המוציא דלח"מ דכיון דחובה היא וזו מצות לחם משנה לפירוש רש"י הו"ל כברכת השבח וכדו' ואף כשאינו יוצא יד"ח המוציא יוצא יד"ח ברכת לח"מ, ודו"ק כי קצרתי.


ב

כיסוי החלות בסעודת שבת

"צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו" (שו"ע סימן רע"א סעיף ט').

הן טעמים רבים מצינו בדברי רבותינו הראשונים בביאור הלכה זו, ויש כמה נפ"מ בין טעם לטעם ונבאר את עיקרי ההלכה והמנהג.

במס' פסחים (ק' ע"ב) אמרו "אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא פורס מפה ומקדש". הרי שנהגו להביא את השלחן לפני המסובין רק לאחר שקידשו על היין. וכתבו שם התוס' (ד"ה שאין):

"והא דאמר בכל כתבי (שבת דף קי"ט ע"ב) מצא שלחן ערוך מלאך טוב אומר כו' לא קשה דערוך הוא במקום אחר אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש. ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי, וקשה להביאם אחר קידוש שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש. והטעם מפורש בשאילתות כי היכי דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא, ויש מפרש זכר למן שלא היה יורד בשבתות וי"ט והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתים".

הרי לן בדבריהם שני טעמים בהלכה זו:

א. בשאילתות דרב אחאי (שאילתא נ"ד) משום יקרא דשבתא, שיהא ניכר לכל שערכו את השלחן לכבוד שבת קודש ולא מקודם.

ב. זכר למן שהיה טל מתחתיו ומעליו. ובאבודרהם (שחרית של שבת) תמה על טעם זה דא"כ למה אין מכסין את הפת בכל ימות החול זכר למן שירד בכל יום ויום. אך לכאורה הכונה פשוטה וברורה, דכיון שנצטווינו לבצוע בשבת על לחם משנה זכר למן, עבדינן נמי זכר למן בכיסוי משא"כ בסעודת ימות החול שלא מצינו בהם כל זכר למן, וז"פ.

ג. וגם הטור שם הביא את שני הטעמים הנ"ל והוסיף טעם נוסף מן הירושלמי שלא יראה הפת בושתו, ומלשון הטור משמע דכונת הירושלמי שלא לבייש את הפת פירושו דאם היה מגולה ואעפ"כ מברכין על היין וזה בזיון לפת שבשאר ימות השבוע מקדימין פת ליין כיון שחטה קודמת לגפן בשבעת המינים, וטעם זה מובא גם בהגהות מרדכי (פסחים סימן תרי"א).

ד. אמנם בארחות חיים (דין ערבי שבתות אות ט"ו) כתב בסגנון אחר דאם לא יכסו את הפת באמת צריך לקדש על הפת כיון שברכתו קודמת לברכת היין. וגם דרך זו מובאת במרדכי שם.

ונראה לכאורה שנחלקו בשאלה יסודית במי שיכול לקדש על הפת או על היין, האם יין קודם לפת כיון שבדיני קידוש יין קודם לפת, או שמא אזלינן בתר דיני ברכות, וכיון שפת קודם ליין לברכה יש לקדש על הפת. תמצית הדברים האם סדר הקדימה נקבע ע"י דיני קידוש או ע"י דיני ברכת הנהנין.

אך בהגהות מיימוניות (הל' שבת פכ"ט ס"ק ק')כתב דאין הדברים אמורים אלא במי שנוטל ידיו ואח"כ מקדש ושתי הברכות מזומנות לפניו, אבל לדידן שמקדשים לפני נטילת ידים פשוט שמקדש על היין ואח"כ נוטל ידיו ומברך על הפת. ולפי"ז אין הכרח לעשות מחלוקת יסודית בין שתי דרכים אלה.

והראשונים האלה חידשו טעמים אלה כדי לבאר מנהגנו לכסות את הפת גם בקידושא רבה דאם לפי טעם השאילתות אין הדברים אמורים אלא בקידוש ליל שבת קודש דיש להכניס את השולחן לאחר קידוש ולא מבעוד יום משום כבוד שבת, עי"ש.

ה. ובמהר"ם חלאווה (פסחים שם) כתב עוד בביאור מנהג זה כדי שיהיה היכר שהוא קובע סעודתו על היין ולא על הפת בלבד, עי"ש.

הרי לן חמשה טעמים שונים מתורתן של רבותינו הראשונים בביאור הלכה זו. ועתה נפנה ונעיין בנפ"מ שבין הטעמים.

א. אם צריך לכסות החלות בקידושא רבה.

הנה כבר כתבו הראשונים הנ"ל דלפי טעמו של השאילתות אין לכסות את החלות אלא בליל שבת קודש ולא בשאר סעודות השבת. אבל אם הלכה זו משום זכר למן ה"ה בשאר סעודות שבת, ולפי שני הטעמים הקשורים לברכת היין כנגד ברכת הפת, וכך גם אם מנהג זה קשור לקביעת סעודה על היין, הלכה זו נוהגת גם בקידושא רבה שיש בה ברכת הגפן ושתיית יין, אבל לא בסעודה שלישית.

ב. אם מכסין מזונות בקידוש שבביהכ"נ.

הנה במקומות רבים נוהגים לתת "קידוש" לאחר התפילה בבוקרו של שבת ואוכלים מזונות, ויש לעיין אם צריך לכסות את המזונות בשעת הקידוש.

ונחזה אנן, לשיטת השאילתות וכן אם משום זכר למן וכן לשיטת מהר"ם חלאווה אין צריך לכסות את המזונות, אך לשתי הטעמים הקשורים לברכת הנהנין על החטה נגד ברכה על הגפן יש לכסות גם את המזונות.

ג. האם צריך לכסות את החלות בסעודה שלישית.

הנה בשאלה זו יש מנהגים שונים, ורובא דעלמא אינם נוהגים לכסות את החלות בסעודה שלישית וכ"כ בערוך השלחן (סי' רצ"א ס"י).

אמנם אם טעם הלכה זו משום זכר למן יש לכסות את החלות גם בסעודה שלישית, דהלא גם בסעודה זו בוצעים על לחם משנה זכר למן, ולכאורה ה"ה דיש לכסות את החלה מטעם זה.

ד. מתי מגלים את החלות.

הנה מצינו שיטות שונות עד מתי צריכים החלות להיות מכוסות. ויש נוהגים לגלות את פני החלות לאחר קידוש על היין, וכן מסתבר לטעם השאילתות (בליל שבת), וכן לפי הטעמים שקשורים לברכת היין והפת, וכך לפי הטעם דקביעת סעודה על היין.

אך אם הטעם הוא זכר למן אין בזה הכרע ואפשר דגם בשעת ברכת המוציא צריך שיהיו החלות מכוסות דכל עוד יש לפנינו לחם משנה עליהם להיות מכוסות זכר למן. אך באמת אפשר דכיון דאין בזה חיוב דרבנן ממש אלא מעין מנהג לא הצריכו בזה אלא זכר כלדהו ובקידוש סגי.

בערוך השלחן (סי' רע"א סעיף כ"ד) ובסידור של הגר"י עמדין (ליל שבת קודש אות ב') כתבו דהחלות יהיו מכוסות גם בשעת ברכת המוציא.

אך מאידך יש לתמוה הלא יש למעט ככל האפשר בהפסק שבין ברכת המוציא לבציעת הפת עד כדי שנהגו לסמן ולחתוך את החלה במקצת לפני ברכת המוציא, ומהי"ת לגלות החלות בין ברכה לבציעה ואכילה.

ועיין במשנ"ב (סימן רע"א ס"ק מ"א) שהביא מהפמ"ג שלכל הטעמים אי"צ כיסוי אלא עד אחרי קידוש אך מהחיי אדם הביא דאם משום זכר למן צריך שיהיה מכוסה עד ברכת המוציא.

והנה לכאורה סתר החיי אדם את דבריו, דהנה בכלל ה' (סעיף ז') כתב:

"ויהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת על הפת, זכר למן. ולא יסיר המפה העליונה עד לאחר הקידוש".

הרי דלאחר קידוש יכול לגלות את החלות, אך בכלל ו' (סעיף י"ג) כתב: "וצריך שיכסה הלחם בשעה שמקדש בין בלילה ובין ביום, שהרי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות קודמת לברכת בורא פרי הגפן... ואפילו אם כבר קידש, מכל מקום יכסה הלחם, זכר למן שהיה מכוסה מלמטה ומלמעלה".

הרי דאף לאחר קידוש צריך שהלחם יהיה מכוסה ולכאורה סותר דברי עצמו.

והנראה בדעת החיי אדם, דבכלל ז' מיירי במי שהביאו לו את הפת לאחר שכבר קידש וכיון שלא עשה זכר למן בשעת הקידוש צריך לעשות זכר למן בשעת בציעת הפת, ולעולם סגי בכיסוי הפת או בשעת הקידוש או בשעת הבציעה, דמ"מ מצוה לעשות זכר למן ע"י כיסוי הפת.

ודו"ק בזה כי הדברים מחודשים.

ה. המקדש על הפת האם צריך לכסותן.

כתב הלבוש (סי' רע"א ס"ט) נפ"מ בין שני הטעמים, דאם כדי שלא תראה הפת את בושתה אם מקדש על הפת באין לו יין אי"צ לכסותו, אבל אם משום זכר למן אף המקדש על הפת צריך לכסותו. והט"ז (ס"ק י"ב) כתב שהמנהג לכסות את הפת אף כשמקדש עליו וכנראה נקט עיקר הטעם דזכר למן.

ובאליהו רבה (אות ט"ז) דחה דבריהם והביא שבספר צדה לדרך כתב דאי"צ לכסותן אם מקדש על הפת אף שהביא דטעם דזכר למן, ועוד דצריך להניח ידיו על הפת בשעה שמקדש עליו כמו שצריך להחזיק את כוס הקידוש בידו, ומשו"כ כתב דיכסה את החלות קודם קידוש וכשמתחיל לקדש יגלה ויניח ידיו על הפת, עי"ש.

ו. אם צריך לפרוס מפה גם מתחת לחלות.

הנה מבואר מלשון השו"ע (שם) דמניחין מפה מתחת לחלות ומכסין אותן מלמעלה. ולכאורה מוכח מזה דשורש הלכה זו משום זכר למן שירד על גבי הטל והטל כיסהו מלמעלה. אך לפי כל הטעמים האחרים אין צריך אלא לכסות את החלות אך אין כל ענין לפרוס מפה גם מתחת להם.

ויש לעיין לפי"ז על מנהגינו שלא לכסות את החלות בסעודה שלישית, דהרי כבר ביארנו לעיל דאם משום זכר למן יש לכסות את החלות בס"ג, והרי מבואר דעת השו"ע דאכן עיקר טעמא דמילתא משום זכר למן.

ואפשר שנהגו להקל בס"ג משום די"א דאין צריך לאכול דוקא פת בסעודה זו ויוצא יד"ח גם במזונות או בפירות וכמבואר בשו"ע (סי' רצ"א ס"ה), ועדיין צ"ע.

 

 

הבוטח בה' חסד יסובבנהו

הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל. הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

וראה דבר נפלא בתורת רבינו הגר"א בענין ההשתדלות בענין הפרנסה, דהנה בנדה (ע' ע"ב) שאלו מה יעשה אדם ויתעשר, ואמר ר"י ב"ח "ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה ויבקש ממי שהעושר שלו". ובהגהות הגר"א מחק מ"ש ירבה בסחורה. הרי לן דאין צריך כלל להרבות בסחורה ע"מ להתעשר, דאין הדבר תלוי אלא באמונה ובתפלה בלבד.

ובשו"ע או"ח סט"ו ס"ה איתא דכדאי לומר פרשת המן בכל יום, וידוע שהיא סגולה גדולה ופרנסה, אך כבר כתב שם המג"א וכ"ה במשנ"ב סקי"ג דאין הסגולה בעצם האמירה אלא בכונת הלב והתבוננות באמונה ובהשגחה, עי"ש.

הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' - כ"א) דכל עוד לא ישאלו כמלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"... הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד מהראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו... וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי... ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הביטחון.

ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו, ומסתבר  שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א.

ובספר שם עולם לרבנו הח"ח ח"ב קונטרס נפוצות ישראל סופ"ח כתב "ודע עוד דמדת הבטחון אין תלוי בזכותים שאפילו הוא אדם שאינו הגון אך לחוזק בטחונו בה' כח הבטחון מגין עליו ומתחסד עמו השי"ת כ"כ הגר"א ודלא כחובת הלבבות ושמעתי שכן איתא במדרש עה"פ רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו".

ובאמת מצינו בתורתו של רבינו הגר"א כדברים הנ"ל דמסגולת הבטחון להגן על הבוטח. עיין בפירושו שבספר נחום (א' ז') "טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חוסי בו", וביאר הגר"א דמעוז היינו מי שעוז לו בזכותו או בזכות אבותיו, וחוסי בו כונתו למי שאינו תלוי בזכותו רק חוסה בשמו הגדול. ושוב כתב שם "לחוסי בו עצמו יתברך הוא יודע ומשגיח ומגן שלא יביא עליהם צרה כלל ולכן לא הזכיר אצל חוסי בו ביום צרה". הרי לן שהקב"ה מגן ומושיע לחוסי בו שלא יבוא להם צרה כלל, אף למי שאין לו לתלות בזכותו.

ועיין עוד בבהגר"א במשלי (י"ד ט"ז) דהכסיל עובר במקום סכנה ובוטח בהקב"ה שלא ינזק והוא בטחון הכסילים דמי הכריחו ללכת במקום סכנה, עי"ש. ומשמע דאילו היה מוכרח ללכת במקום סכנה היה בטחונו בטחון ראוי.

ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

ונראה ביסוד ענין נשגב זה.

הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות וכן מרנא הגר"א שכתבו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות.

ובתהלים קט"ז פסוק י' "שומר פתאים ה'" כתב הרד"ק "כי הפתי שאין יודע תחבולה להנצל מרעתו הא-ל שומרו כשמשים עליו בטחונו". הרי שהבוטח בה' אף כשאינו בעל זכויות ה' שומרו.

וכ"ה ברמב"ן בפ"א מספר האמונה ובטחון "עוד אמר בטח בה' ועשה טוב כלומר אעפ"י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך". ומבואר בדבריו דמהות הבטחון אינה שהקב"ה יכול להושיע בלבד, אלא "בטח בה' כי הוא בעל הרחמים וירחם עליך", ודו"ק.

אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

ובדברי הגר"א מצינו בשני סגנונות אלה.

בחידושי אגדות להגר"א ב"ק צ"ב ע"ב איתא דהשגחת השי"ת על האדם תלויה בעוצם בטחונו בה', ומשמע שם דהכל תלוי רק בגודל בטחונו. אך בפירושו לישעיהו (י' כ') כתב "ונשען על ה' קדוש ישראל' באמת ר"ל שישענו על ה' בזה שמקדשים ישראל אותו תמיד באמת כי בטחון היא המעלה היותר גדולה היינו כשהוא בצדקתו אבל לא על דרך משאחז"ל רשעים היו אלא שתלו בטחונם בה'". ומשמע שהדבר תלוי במעלת הבוטח. ויש ליישב בדקות הענין.

ועיין בנפש החיים שע"א פ"ט שכתב "ובעת קריעת ים סוף אמר הוא יתברך "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות י"ד ט"ו) ר"ל דבדידהו תליא מילתא שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסע הלוך ונסוע אל הים סמוך לבם לא יירא מעצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, ואז יגרמו עי"ז התעוררות למעלה שיעשה להם נס ויקרע לפניהם" הרי לן שבכח הבטחון בטוח היה שיעשה להם נס, וכן כתב שם באור החיים "מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ לעשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת, ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים, ואתה הרם את מטך פירוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה".

ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל נזק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו - כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"... ובפירוש עץ יוסף שם "כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו".