מחלל שבת בפרהסיא (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת" (ט"ו ל"ב).

 
"השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר (ישעיהו נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו', וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נ"ח) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר" (רמב"ם הל' שבת פ"ל הט"ו).
ומקור הלכה זו בעירובין ס"ט ע"ב וחולין ו' ע"א, עי"ש.
והנה לא מצינו בגמ' מקור וטעם להלכה זו דמחלל שבת בפרהסיא שונה ממי שעבר בפרהסיא על עבירות אחרות, אף חייבי כריתות שבהן ורק במחלל שבת אמרו דהוי כמומר לכל התורה כולה ודינו כגוי לכל דבר.
ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן פ"ג) הביא מהספרי שכך למדו ממה שנסמכה פרשת המקושש עצים לפרשת עבודה זרה, ללמדך דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה. ואף שלא מצינו כדבריו בספרי ופשפשתי ולא מצאתי, כבר הביא רש"י כן בשם רבי משה הדרשן בשוף פרשתנו (ט"ו מ"א).
והנצי"ב בהרחב דבר (שמות ל"א י"ז) הביא בשם נכדו הגדול הגר"ח מבריסק שמקור הלכה זו ממה שאמרו בירושלמי (נדרים י"ב ע"ב) דשקולה שמירת שבת כנגד כל התורה כולה. וביאר הגר"ח דשאני שבת מכל שאר המצוות שלגביהן אמרו חז"ל שהם שקולין כנגד כל המצוות, דבכל שאר המצוות אמרו כך על קיום, ובשבת אמרו כך על ביטול, ומכאן למדו שהמחלל שבת כאילו ביטל ועבר על כל מצוות התורה.
וכדבריו משמע מדברי הרמב"ם (שם) שפתח וכתב דעבו"ז ושבת שקולין כנגד כל התורה כולה, ושוב כתב דהמחלל שבת דינו כגוי כמבואר.
אמנם באמת נראה דלאו מהלכתא אמרו כן ואין זה גזירת הכתוב, ואף לא משום חומרת העבירה, דמצד חומרת העבירה אין בין שבת לשאר חייבי כריתות ומיתת בי"ד אלא משום דשבת זכר הוא למעשה בראשית וליציאת מצרים וכל המחללה כאילו כופר ביסודות הדת והאמונה ודומה למי שעובד זרה.
וראיתי בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן ח') שהביא שנחלקו האחרונים בכל עיקר הלכה זו אם מה"ת או מדרבנן, ודעת זקנינו מוהר"מ בנעט בספרו מגן אבות דהוי מדרבנן, ובשו"ת ר"ב אשכנזי (סימן ג') דעתו דהוי מה"ת.
ולא מצאתי מקור הדברים לא במגן אבות מכיון שאין לספר חשוב זה כל מפתח, ולא בשו"ת הגרב"א כי בהוצאה שתח"י אין כלל סימן ג', אך מ"מ כן כתב המהרש"ם וכך הביא גם בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סימן נ').
ואם אכן הלכה זו מדרבנן בהכרח שאמרו חכמים דכיון דמצות שבת מיסודות הדת והיהדות היא כל המחללה בפרהסיא כאילו הוציא עצמו מן הכלל והכריז על עצמו שלא מבני ברית הוא וניתק את עצמו מכלל ישראל.
וכיון שכל עיקר הלכה זו משום דרכן של בנ"א והתייחסותם, חילקו חז"ל בין המחלל שבת בפרהסיא למחללה בצנעא, ועוד אמרו דאם מתבייש לחלל את השבת בפני אדם גדול אין דינו כעובד עבו"ז, וכ"ז מבואר לקמן.
והנה נחלקו הפוסקים בכמה פרטי דין בהלכתא גבורתא דא, ונבאר.
א. נחלקו הראשונים במחלל שבת באקראי, בתוס' בעירובין (ס"ט ע"א ד"ה הוציא) כתבו "באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל" הוי כגוי, ומשמע מדבריהם דרק הרגיל לחלל שבת בפרהסיא ולא במי שמחלל שבת באקראי. אך בחולין (י"ד ע"א ד"ה השוחט) כתבו דבפעם אחת לא נעשה מומר, ומשמע מדבריהם דבפעמיים ושלש ודאי נעשה מומר.
והש"ך (יו"ד סי' ב' ס"ק י"ז) נקט דאף בפעם אחת דינו כמומר לכל התורה.
והמשנ"ב (סי' שפ"ה סק"ד) הביא את המחלוקת בזה, אך במק"א (סימן שפ"א שעה"צ סק"ב וביאור הלכה סימן ל"ט ס"א ד"ה או מומר) סתם כדעת הש"ך דאפילו בפעם אחת הוי כמומר לכה"ת.
ב. עוד נחלקו אם צריך שיחלל שבת בפני עשרה מישראל או שמא כל המחלל שבת בפרהסיא, ויש להניח שהדברים יודעו לעשרה הוי כמחלל שבת בפרהסיא.
דעת הש"ך (יו"ד סימן ב' סק"ג וסי' קנ"ז ס"ק ד') דאף שלא עשה כן בנוכחות עשרה מישראל כל שיודעים עשרה מישראל מומר הוא, וכ"כ הפמ"ג (שם בשפ"ד) ובתוספת שבת (שפ"ה סק"ג).
אך הגרעק"א (בגליון לשו"ע השלם יו"ד סימן רס"ד) נקט דרק בחילול בפני עשרה מישראל הוי כמומר. וכ"כ בשו"ת אבני צדק (יו"ד סי' ס') ובשו"ת בנין ציון (ח"א סי' ס"ד) וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן ב').
ג. כאשר מחלל שבת בפני עשרה מישראל שגם הם מחללים שבת בפרהסיא האם דינו כעובד עבו"ז או שמא לא ניתנה הלכה זו אלא במחלל שבת בפני עשרה שומרי שבת דחוצפא יתירה היא.
הגרעק"א (בגליון השו"ע שם) כתב דרק המחלל שבת בפני שומרי שבת הוי כעובד עבו"ז, וכן נוטה דעת האחיעזר (ח"ד סימן צ"ז).
אך האגרות משה (או"ח ח"א סימן כ"ג, ח"ב סימן י"ט וביו"ד ח"א סי' ע') כתב דאין בזה כל נפ"מ ודין זה דומה למה דיש חילול ה' בעובר עבירה בפני עשרה מישראל ודינו יהרג ואל יעבור והלכה זו נוהגת אף בפני עשרה מומרים.
אך באמת מסתבר דאין כל קשר בין שתי הלכות אלה ובנידון דידן מסתבר טפי דרק במחלל שבת בפני כשרים שבישראל הוציא עצמו מן הכלל.
ד. הנה בעירובין (ס"ט ע"א) מבואר במי שהוציא משא לרה"ר בשבת וכשראה את רבי יהודה הנשיא החביא את המשא בכסותו אמרו "כגון זה מבטל רשות". ומכאן למדו גדולי האחרונים דכל שמתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול ונכבד אין דינו כמומר.
כ"כ האליהו רבה והמשנ"ב (סימן שפ"ה) והחיי אדם (כלל ע"ה סעיף כ"ו), וכ"ה בתורת חיים (עירובין שם).
אך בשו"ת ערוגות הבושם (או"ח סימן ע"ז) החמיר בזה.
ונראה להלכה כדעת כל הני גדולי האחרונים הנ"ל שהקילו בזה.
וכיסוד דברינו יש להוכיח ממה שהביא הפמ"ג (יו"ד סי' ב' שפ"ד ס"ק י"ז) מהתבואור שור דכל העובר על שלש עבירות חמורות וידועות שהן הקפת הראש, לבישת שעטנז ונבילה הוי כמומר לכל התורה כולה. ודבר זה לא מצינו בדברי הקדמונים, וע"כ שחידש לפי המקום והזמן דכיון שאיסורים אלו היו ידועים לכל ודקדקו בהם הרבה חידש גאון זה שגם העובר עליהם הוציא עצמו מן הכלל.

ב
בדין מחללי שבת בפרהסיא בזמנינו הלכה למעשה
כבוד ידידי היקר
מרביץ תורה ומזכה רבים
הרה"ג ר' אברהם יהודה רוס שליט"א
ראיתי את אריכות דבריו ששלח אלי בענין היחס לחילוניים המחללים שבת בפרהסיא בזמנינו לענין כשרותם לעדות ולגבי עוד הלכות שונות. נהניתי מהדברים המסודרים דבר דבור על אופניו, והנני כותב לו את הנראה עיקר לענ"ד בשאלה גדולה זו, שיש בה נפקותא עצומה בהרבה תחומים בחיינו.
הנה הלכה פשוטה דהמחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם כמבואר בחולין דף ה' וברמב"ם סוף הלכות שבת (פרק ל' הט"ו), ואעפ"י כן מצינו בגדולי הראשונים והאחרונים שחידשו בזה חידושים שונים, ואבאר:
א. שיטת בעל העיטור דאינו נעשה מומר אלא ע"י חילול שבת בעבודת קרקע והביאו הבית יוסף באהע"ז סימן מ"ד ובשו"ת התשב"ץ ח"ג ענין מ"ג ומ"ז והסכים לדבריו עי"ש. אמנם שיטה יחידאה היא זו ומסתימת הפוסקים והשו"ע בכ"מ מבואר דלא נקטו כשיטה זו וז"פ. והגרעק"א ביו"ד סימן רס"ד כתב דשיטה זו תמוהה וקשה לצרפה אף כסניף עי"ש.
וחידוש פלאי ראיתי בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סימן י"א שהביא מש"כ בשו"ת שארית ישראל (או"ח סימן כ"ה ואהע"ז סימן ז') שבשו"ת מים עמוקים (סימן ל"א) הביא את דברי העיטור בגירסא אחרת "דמומר לחלל שבת ליתיה אלא בעבודת הקרבנות וקידושיו קידושין וגיטו גט". והגרי"ז מינצברג נקט דגירסא זו היא הנכונה.
ובאמת גירסא זו מתיישבת על הלב דלפי הגירסא המקובלת דמומר לחלל שבתות ליתיה אלא בעבודות קרקעות, לא מובן הקשר בין המשך הדברים "וקידושיו קידושין וגיטו גט", אך לגירסא הנ"ל מובן דרק לענין קרבנות הוי כעובד עבו"ז ואין מקבלין ממנו קרבן כמבואר בחולין דף ה' אבל קידושיו קידושין וגיטו גט, ודו"ק.
ב. לגבי המחלל שבת בפרהסיא באיסור דרבנן נחלקו הפוסקים. ביו"ד סימן ב' נחלקו הפרי חדש והבית הלל בזה ועי"ש בבאר היטב סקט"ו. אך רוב הפוסקים נקטו דבאיסור דרבנן אינו נעשה מומר, וגדולה מזו כתב בפתחי תשובה שם סק"ח בשם הראנ"ח וכ"ה ברעק"א שם דאף המחלל שבת בלאוין שאינם מלאכות שיש בהם כרת כגון תחומין ומחמר אינו כגוי עי"ש. אמנם בסימן שפ"ה ס"ג מבואר דלגבי ביטול רשות אף המחלל שבת באיסור דרבנן צריך לשכור ממנו ודינו כגוי, אך אין זה אלא לגבי הלכה זו וכמבואר שם במשנ"ב ס"ק ה'. וכ"כ החכמת אדם כלל א' סעיף ח', התבואת שור שמלה חדשה סימן ב' אות ט"ז, וכ"ה סתימת האחרונים. אמנם המשנ"ב בסימן ל"ט סק"ו נסתפק במחלל שבת בדרבנן שכתב תפילין אם כשרים הם בדיעבד, והחזו"א יו"ד סי' ב' אות ט"ו הכשיר עי"ש.
ג. ובתורת חיים עירובין ס"ט ע"א הוכיח מהמבואר שם לגבי פלוני שיצא בשבת בחומרתא דמדושא וכיון שראה את רבי יהודה הנשיא כיסה אותו ואמרו כגון זה מבטל רשות בשבת, דכל שמתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול אף שמחלל שבת בפרהסיא אין דינו כמומר לכל התורה. וכדבריו כתב גם החיי אדם כלל ע"ה סעיף כ"ו, וכ"כ באליהו רבה, בתוספת שבת, ובמשנ"ב סימן שפ"ה סק"ו, וכ"ה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קכ"א.
ואף שבשו"ת ערוגת הבושם או"ח סימן ע"ז פקפק בזה, וכן במנחת אלעזר ח"א סימן ע"ד, דבריהם של עמודי ההלכה הנ"ל מכריעים כנגד דבריהם ובודאי יש לסמוך עליהם. אמנם בשו"ת מהרש"ם כתב דאין הדברים אמורים אלא כשידוע שאינו מחלל שבת בפני רב או אדם חשוב ובסתם אין להקל עפ"י השערה, עי"ש.
ד. חידוש גדול כתב בשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סימן נ' דאין המחלל שבת בפרהסיא נפסל אלא א"כ העידו עליו בפני בי"ד ובפניו, והסכים לדבריו גם בשו"ת אבני צדק יו"ד סימן ס' וגם המהרש"ם סמך על דברי מהרי"א בח"ו סימן צ"ז וכ"ה בשו"ת זכרון יהודה ח"א סימן צ"ט.
אך באמת דבריהם תמוהים טובא דהלא בחולין דף י"ד ע"א ובסנהדרין ס"א ע"א תמהו כל הראשונים על המבואר במשנה בחולין שם דבשוחט בשבת שחיטתו כשרה, דהלא שחיטת מומר פסולה ותירצו בדרכים שונות, ולא מצינו מי שתירץ דאין המחלל שבת נפסל אלא כשהעידו עליו בבי"ד, הרי דפשוט דכל שידוע שמחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה וכך גם יינו יין נסך כמבואר בשו"ת הרשב"א מובא בבית יוסף יו"ד סימן קי"ט, וכ"ה בשו"ת הריב"ש סימן ד'.
ומה שדימה ני"ד לפסול עדות שאין אדם נפסל לעדות אא"כ העידו עליו בבי"ד אין לדמות מילתא למילתא דדיני עדות שאני מדיני איסור והיתר. וראיתי שכבר האריך לתמוה על מהרי"א בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סימן ע"ד.
אך באמת נראה דאף לעדות נפסל המחלל שבת בפרהסיא אף אם לא העידו עליו בבי"ד דמה שכתב הש"ך חשן משפט בסוס"י ל"ח (סוס"ק ב') אינו אלא דאם באנו לפסול עד ע"י עדים המעידים עליו שעבר בלאו שיש בו מעשה או שחילל שבת צריך להעיד בפניו דהו"ל כאילו מעידים להענישו ואין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד, אבל בדבר הידוע לכל ל"צ קבלת עדות וכל שידוע וגלוי לרבים שפלוני מחלל שבת בפרהסיא נפסל לעדות ובודאי שנפסל לשחיטה וכדו' בדיני תורה, ודברי המהרי"א צע"ג. (ובשו"ת לבושי מרדכי ח"א סימן קי"א הוכיח מהח"ס שחולק על המהרי"א, וע"ע בשו"ת פרי השדה ח"א סימן ס"ב שכתב דאין דברי המהרי"א אמורים אלא במי שמדקדק במצוות אחרות אלא שמחלל שבת בפרהסיא אבל מי שאינו שומר תומ"צ כלל ודאי דינו כעכו"ם עי"ש, אך אין נראה שזה כונת המהרי"א, וצ"ע).
ה. ובשו"ת בנין ציון החדשות סימן כ"ג כתב להקל מטעם אחר באלה המחללים שבת ובאים לבית הכנסת ברכב ומתפללים, שדינם כתינוקות שנשבו, שהרי רואים אנו שאינם כופרים באלקי ישראל, שהרי הם מדליקים נר שבת ובאים לביהכ"נ להתפלל וכדו'. ובימי קדם כל מי שחילל שבת בפרהסיא הוציא עצמו מן הכלל והוכיח שהוא כופר בעיקר משא"כ בדורנו דור תהפוכות (וכבר רמז לסברא זו במהר"י אסאד שם), ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב בקו"א סימן כ"ג, ובאהע"ז ח"ב סימן ס"ה הביאו להלכה וכ"ה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קכ"א, עי"ש. וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל או"ח סימן כ"ט והביא ששמע בשם הגאון בעל שואל ומשיב דמחללי שבת באמריקה אין יינם יין נסך מהאי טעמא, וכתב להקל בזה גם עפ"י המהר"י אסאד הנ"ל.
ובשו"ת מנחת אלעזר הביא גם את דברי הבני"צ וחלק עליו עי"ש.

ב
ובענין זה דתינוק שנשבה צריך אני להאריך קצת כי יסודתו בהררי קודש בתורת רבותנו הראשונים.
הנה כתב הרמב"ם בפ"ג הלכה ב'–ג' מממרים "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין ולא מעלין כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרים והמשומדים. כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר מכשול. במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה שבעל פה תחלה וכן כל הטועים אחריו. אבל בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להרגן". (ודברי הרמב"ם שנויים במחלוקת ור"ת חולק עליו כמבואר ברמב"ן ב"מ ע"א ע"ב ובנמוק"י שם (מ"ב ע"א ברי"ף) ובתשב"ץ ח"ג ענין מ"ז עי"ש).
והרדב"ז כתב שם בה"ג "בד"א באיש שכפר בתורה וכו', ענין תינוק שנשבה לבין הגוים נזכר במס' שבת (ס"ח ע"ב). נראה שכתב רבינו זה ללמד זכות על הקראין. אבל הנמצאים בזמננו זה אם היה אפשר בידינו להורידן מצוה להורידן שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין בתורה שבעל פה והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבע"פ וכבר הארכתי בתשובת שאלה".
וכשם שקיצר כאן האריך בשו"ת ח"ב סימן תשצ"ו, ויסוד שיטתו דאעפ"י שבני הקראים דינם כאנוסים אין זה אלא כל עוד לא נתוודעו לתורה ומצותיה, אבל משהשתדלו להחזירם למוטב ולא קבלו שוב דינם כמינים ומומרים וברא כרעא דאבוה ומורידין ולא מעלין. וזה שכתב הרמב"ם דלא ימהר להרגם. אמנם לאחר שלא קבלו עול מלכות שמים שוב מורידין ולא מעלין, ומשום כך פסק הרדב"ז על הקראים שבזמנו שדין כולם כעכו"ם ממש עי"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן ע"ג. (וכדעת הרדב"ז כתבו גם המשנה למלך פ"ה ממלוה ולוה ה"ב, ובשו"ת גנת ורדים או"ח כלל ב' סימן ל"א עי"ש).
אמנם דברי הרדב"ז שנויים במחלוקת גדולה, ובדור שלאחריו כבר נחלקו בדבריו. עיין בשו"ת רבינו אליהו מזרחי סימן נ"ז שדחה שיטת הרדב"ז וכתב דלאו דוקא כתב הרמב"ם לא ימהר להרגם, וכונתו דאין בזה דין מורידין כלל, ובין השאר הוכיח שיטתו מתשובת הרמב"ם בעינן מילת בני הקראים שכתב הרמב"ם דיש למול בניהם ויש ללמדם תורה, וכל עוד הם מתנהגים כלפינו כהוגן כך יש לנו לנהוג כלפיהם בכבוד הראוי, הרי דאף שעומדים הם במריים ובאיוולתם במשך שנים רבות שבהם השתדלנו עמהם והוכחנו אותם, מ"מ יש לכבדם וללמדם ולמול בניהם, וע"כ דלעולם חשובים הם כאנוסים וכתינוקות שנשבו על אף שאנו מוכיחים אותם.
ועוד נחלקו בזה המהריק"ש תלמידו של הרדב"ז עם הגר"ש גביזון בשו"ת אהלי יעקב סימן ל"ג כאשר הגר"ש גביזון חלק על הרדב"ז ומהריק"ש תמך בשיטת רבו עי"ש באריכות דבריהם.
ושרש המחלוקת, דלדעת הרדב"ז חשובים הם כאנוסים רק משום שלא נתוודעו ליהדות אך משעה שיודעים הם משפטי התורה והמצוה ואינם מקבלים תוכחה דינם כגויים וכמומרים לכל דבר. אבל לדעת החולקים עליו, כל שגדל והתחנך על ברכי הכפירה לעולם דינו כתינוק שנשבה, ואין כל משמעות בדברי התוכחה שלנו שנופלים על אזנים ערלות, עיין באריכות דבריהם.
ג
והנה דעת השו"ע והרמ"א נראה כדעת הר"ש גביזון והמזרחי ולא כשיטת הרדב"ז, כמבואר בכמה מקומות ונבאר:
א. ביו"ד סימן קנ"ט ס"ג איתא "הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית. הגה. תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית". הרי שהבית יוסף והרמ"א הסכימו שניהם שהקראים בזמנם אין דינם כמומרים אלא כאנוסים הם ובניהם ולא כשיטת הרדב"ז, ועי"ש בש"ך סק"ו שתמה על מה שכתב הב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה בריש חולין והש"ך לא מצא שם דבר. אך בנקודות הכסף ציין לדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים עי"ש. אך באמת יש שתי גרסאות שונות בפיה"מ, וברוב הדפוסים של פיה"מ אכן כתוב כפי שהביא הב"י דרק הדור הראשון של צדוקים וקראים יש להם דין מומרים ולא בניהם אחריהם עי"ש.
ב. ביו"ד סימן ב' סעיף ח' איתא שכותי שחיטתו פסולה מפני שעשאום כעכו"ם ובסעיף ט' איתא שצדוקי שחיטתו כשרה אם ישראל עומד על גביו, הרי שגם כאן סתם השו"ע כדעת המזרחי שכתינוק שנשבה הוא ולא כגוי. אמנם הש"ך שם ס"ק כ"ד הביא משו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ג' כדעת הרדב"ז ששחיטתן פסולה, עי"ש.
ג. באהע"ז סימן ד' סעיף ל"ז כתב הרמ"א "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור".
וגם בהלכה זו אין דעת הרמ"א מסכמת לשיטת הרדב"ז, שהרדב"ז בתשובתו האריך לקבוע דכיון שהקראים דינם כעכו"ם אין קידושיהם קידושין כיון שכולם פסולי עדות וממילא אין בהם חשש ממזרות, והרמ"א נקט כדעת החולקים עליו שנקטו כפשטות דברי הרמב"ם.
ד. באו"ח סימן שפ"ה ס"א איתא "צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב". ובבית יוסף ביאר דאף שהצדוקי מחלל שבת בפרהסיא והרי מבואר שם בסעיף ב' דדינו כעכו"ם ואינו מבטל רשות, שאני צדוקים שמנהג אבותיו בידיו, ועי"ש במשנ"ב סק"א. הרי לן שוב שדעת הבית יוסף שאף לדורות עולם ואף בזמנו דין הצדוקים כתינוקות שנשבו.
ה. ביו"ד סימן שמ"ה ס"ו כתב השו"ע "קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו". ועיין בדברי הרמ"א שם בסימן ש"מ סעיף ה' שכתב די"א דמתאבלין על קטן שהמיר עם אביו ואמו כיון דהוי כאנוס וי"א שאין מתאבלין עליו וכן עיקר".
ולכאורה סתרו בזה הב"י והרמ"א את דבריהם דהלא בכל מקום נקטו דבני הצדוקים והקראים דינם כאנוסים ולגבי אבילות נקטו שדינם כעכו"ם אף כשמתו בעודם קטנים דבודאי מסתבר לדון בהם דין אנוסים.
ונראה דאין לדמות ענין זה לכל הני דיני דלעיל דמקור שאלה זו בקטן שנשתמד עם אביו ואמו במרדכי מו"ק סי' תרפ"ו ובסנהדרין סימן תשט"ז עי"ש בבית יוסף ובדרכי משה, ואף אחד מן הפוסקים לא הביא שם את דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים, ומאידך גיסא בכל המקורות הנ"ל לגבי רבית ושחיטה לא הביאו בפוסקים את דברי המרדכי הנ"ל, וע"כ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
וביאור הדבר נראה דבכל הני הלכתא גבורתא, רבית, שחיטה, עדות וכדו' אנו דנים על דינו של המומר, משא"כ באבילות שהחוטא כבר מת ועבר ובטל מן העולם ואין אנו דנים על דינו ומהותו, אלא יסוד השאלה אם אנו קשורים בו כדי להתאבל עליו. ועי"ש בסימן שמ"ה בטור ובבית יוסף שאין מתאבלין על "הפורשים מן הציבור... ואינם בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות". הרי לן להדיא דבהלכה זו אין הדברים תלויים בחומרת העבירה בלבד, אלא במי שפירש מן הציבור ואינו משתתף עמהם. ומשו"כ נקט ר"ת דאף קטן שהשתמד אף שאנוס הוא מ"מ פירש מן הציבור ושוב פטורים אנו מלהתאבל עליו, ודו"ק היטב בזה.
ומ"מ נתבאר שדעת הבית יוסף והרמ"א לא כשיטת הרדב"ז אלא כדעת הרא"ם וסייעתיה. ותמה אני על שלשה גדולי עולם האגרות משה אהע"ז ח"ד סימן נ"ט, הדברי יציב יו"ד סימן מ"ט, ויבלח"ט בשבט הלוי חלק ט' סימן קצ"ח וסי' רנ"ט שפלפלו כל אחד לפי דרכו וסגנונו, אך כולם ציטטו את הרדב"ז בדרך שנראה כאילו הלכה כמותו ולית מאן דפליג עליה, ולא שמו על לבם שתקיפי קמאי יש מהם שחלקו לגמרי על שיטת הרדב"ז ודעת הב"י והרמ"א עמודי ההוראה לכל בית ישראל כדעתם כמבואר.
ד
וכבר הארכתי לעיל מה שכתבו בבנין ציון ובמלמד להועיל לדון דשמא בזמה"ז בדור תהפוכות שבו יש רבים שמחד מחללים שבת בפרהסיא ומאידך מחזיקים בכמה מצוות ומנהגים טובים ובאים להתפלל בבית הכנסת ורואים עצמם כיהודים בני ברית לכל דבר, שוב לא אמרינן דמחלל שבת בפרהסיא הוי כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבר. ועוד הבאנו דעת רבים מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים שהחזיקו בדעה זו.
ולכאורה הדברים תמוהים דהלא פשוט וברור מעצם הסוגיה בחולין דשאני שבת מכל שאר המצוות, דבשאר המצוות מומר לדבר אחד לא הוי כמומר לכל התורה, ושאני שבת דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה, דשבת אות היא בין הקב"ה לעמו ישראל כמבואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שבת, הרי שמעיקרא דמילתא קבעו חז"ל דאף אם מקיים כל שאר המצוות כיון דמחלל שבת בפרהסיא הו"ל כעובד כוכבים, וכמ"ש התבואת שור ביו"ד סי' ב' ומה נשתנה באלה שבאים להתפלל בביהכ"נ.
אמנם באמת מצד הסברא יש טעם גדול בדברי הגאונים הנ"ל, דהלא ברור ופשוט דכל הלכה זו דמחלל שבת כגוי ועובד כוכבים הוא, דלא משום עצם חומרתו של חילול שבת הוא, אלא משום דכל המחלל שבת בפרהסיא פרק מעליו עול מלכות שמים וכפר בעיקר. שהרי אף באיסור דרבנן י"א דהוי כעובד עבו"ז כמבואר לעיל וע"כ דלא משום חומרת החטא הוא. ועוד דמה בין צנעא לפרהסיא, ומה בין עבודת קרקע למלאכת המטלטלין והאוכלין (לשיטת העיטור והתשב"ץ), ומה בכך שהמחלל שבת מתבייש מן הנשיא לגבי חומרת החטא, וע"כ דאין זה אלא משום שכל המחלל שבת בפרהסיא במצח נחושה ואינו מתבייש במעשיו יצא מן הכלל וכפר בעיקר.
וכיון שכן יש מקום לטעון שדבר זה תלוי לפי המקום והזמן, ובדור תהפוכות שבו נתהפכו דרכי עולם ונהרסו מוסדות תבל, ויש הבאים לביהכ"נ תוך כדי חילול שבת ולאחר התפלה חוזרים לביתם תוך כדי חילול שבת ואבותיהם הנחילו להם תורת שקר ודברי כזבים שכך נאה וכך יאה שוב אין דינם כעובדי עבו"ז אלא כתינוקות שנשבו.
סוף דבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו, ובשו"ע וברמ"א מבואר שדין הקראים והצדוקים כדין תינוקות שנשבו, ומדברי הש"ך נראה שדעתו להחמיר, ויש עוד לעיין אם חילוני זמנינו דומים לקראים ולצדוקים שבימיהם.
ה
ובעיקר דינם של חילוני זמנינו כבר הורה זקן עמוד התורה מרנא החזון איש שהתייחס לשאלה זו בשני מקומות. ראה מה שכתב ביו"ד סי' א' אות ו' "ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו, ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם, ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט (ובמ"ב סי' שפ"ה סק"א ובשה"צ שם אות ב' כתב, דדעת כל הפוסקים דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"מ לענין ביטול רשות ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקילו, ותמוה מאד דהרי ב"י בעצמו הביא דברי תו' ודן רק על הני צדוקים דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהן בידיהן אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר דמזידים היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס, מה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"מ ולא בכל מתנהג בדרך עקש, ועי' תו' ס"א ב' ד"ה הדר, דלא גזרו בצדוקי וכותי אלא אגב עכו"מ) וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו".
ודבריו מזהירים כפנינים, אמנם שם לא החליט בבירור מה דינם. אך בסימן ב' אות כ"ח הוסיף בזה "בח"א אה"ע נשים סימן קי"ח כתבנו לדעת הגאונים דאין דין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום, וכתבנו שם דמומר לד"א להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה, אבל למה שנתבאר לעיל אין מומר להכעיס לד"א בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה, וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנוא אותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות". הרי שכאן נטה בבירור לומר דהוי כתינוקות שנשבו לכל דבר וכך נראה להורות הלכה למעשה, עיין בזה.
וידעתי שיש אומרים שבזמנינו, עידן התקשורת ההמונית, שאין לך אדם שאינו יודע שמצווים אנו עפ"י תורתנו הקדושה בשמירת השבת שוב אין לך תינוק שנשבה אלא כל המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר, אך לענ"ד היא הנותנת, ואדרבה, ומסתבר שבזמנינו שכלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת ושלילית של שומרי גחלת הדת ומסיתים נגד הדבקים בתורה והחינוך הנכרי משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט בכל קדשי ישראל, מסתבר טפי שדינם כתינוקות שנשבו, שהרי לדעת החולקים על הרדב"ז וכן לדעת החזו"א אין גדר זה תלוי בידיעת המצוות אלא בהכרה ובחינוך, ודו"ק בזה.
ו
אמנם במה שכתב מר להכשיר עדות חילוניים מחללי שבת בפרהסיא לפי דברי הרמב"ם שדינם כדין תינוק שנשבה. לענ"ד אין לדברים מקום כלל. ואף שהר"ש גביזון האריך להכשיר עדות הקראים בזמנו, המהריק"ש דחה דבריו בתוקף, ואף שהוכחנו לעיל שדעת הב"י והרמ"א נוטה לשיטת הרש"ג, אין זה אלא למה שמצינו בשו"ע אבל אין לדמות מילתא למילתא דאף שאין להרגם (כמבואר ברמב"ם) ואסור להלוותן ברבית (סימן קנ"ט) וקידושיהם קידושין (אהע"ז ד') ואין דינם כעכו"ם וכמומרים לכל התורה, אטו צדיקים גמורים הם, ולדון בהם דין אנוסים ממש רחוק עד למאד.
זאת ועוד, אף הר"ש גביזון לא הכשירם לעדות אלא משום שחושבים הם לפי טעותם שהם שומרי תורה ומצוות ומשו"כ יש סברא לומר שע"י מעט המצוות שהם אכן מקיימים כשרים הם לעדות, וכך כתב שם לגבי אנוסי ספרד שחיללו שבת בפרהסיא ודקדקו במצוות בצנעא ונמנעו מלעקור לארץ אחרת כדי שלא להיפרד מנשיהם וילדיהם, דכיון שלפי דעתם נוהגים הם כראוי והם מחזיקים את עצמם בכלל שומרי תורה ומצוות כשרים הם לעדות.
אבל באנשים חילוניים שכלל אינם מתכוונים לשמור תורה ואינם רואים עצמם כשומרי דת כלל, ורבים מהם כלל לא מאמינים בתורת משה אין שום צד להכשירם לעדות כלל אף לשיטת הר"ש גביזון, ודו"ק בזה.
[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן י']

ג
האם יש מצוה או איסור לשנוא את הרשע
כבוד האברך הנפלא חוב"ט
ר' דוד פרג נ"י
הנני למלאות בקשתו ולהעיר הערה קטנה בקונטרס היקר שערך.
במה שכתב לדבר פשוט שאסור לשנוא אף את הרשעים הגמורים דהלא בברכות י' ע"א מבואר "הני בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימתו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".
לענ"ד אין דברי הגמ' שם ענין כלל לשאלת שנאת הרשעים, ובאמת מבואר להדיא בפסחים קי"ג ע"ב "הרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאותו", ובתוס' שם מבואר דלא בדבר ערוה בלבד אמרו אלא בכל דבר עבירה, וכך מבואר בדברי רבים מן הראשונים. עיין בשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וישב שאילתא כ"ז ד"לא תשנא את אחיך בלבבך" כתיב ורק לגבי אחיך במצוות נצטווינו באיסור השנאה, וכ"כ בספר היראים במצוה קצ"ה (לא תשנא) ובמצוה רכ"ד (ואהבת לרעך כמוך) וכ"ה בסמ"ג מ"ע ט' דמותר לשנוא רשע שאינו מקבל תוכחה, עי"ש.
וכך כתב להדיא הרמב"ם בסוף הלכות רוצח (פרק י"ג הי"ד) "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאמות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו". ומדבריו מבואר דלא רק שמותר לשנוא את הרשעים אלא אף מצוה לשנאותם. אמנם עיין רש"י משלי (ג' ל') דרשאי לשנאותו ולא שזה מצוה.
אמנם בתוס' בפסחים קי"ג ע"ב כתב דשנאה גמורה אסורה אף בחוטאים, ולכאורה נראה כונתם דכשאמרו "מותר לשנאותו" אין בזה היתר לשנאה אישית אלא לגדר מסוים של כעס ומורת רוח על העבירות שבידו ועל עברו על רצון ה'. ומשו"כ תמה אני על מש"כ התומים בסימן ז' סק"ט דאף אם יש לו תרעומת אישית ושנאה על חבירו ואסור לשנאותו משעבר עבירה שוב מותר לשנאותו, ופלא שלא שם אל לבו שהדברים נסתרים מדברי התוס' הנ"ל. ודו"ק בדקות הענין כי לא נתפניתי להאריך.
אך מ"מ מבואר בפשטות הסוגיה ודברי הראשונים דמותר לשנוא את הרשעים, אך במבחן המעשי כבר כתב מרן החזו"א ביו"ד סימן ב' אות כ"ח (בשם הגר"י מולין) דבזמנינו דור יתום אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות דינם כתינוקות שנשבו ומצוה לאהוב אותם, עי"ש בדברים הברורים והבהירים, (ועיין מה שהארכנו בזה לעיל בסימן י').
והא דמס' ברכות שאמרה ברוריה יתמו חטאים ולא חוטאים אין ענין לאהבה ושנאה אלא שחידשו דאין להתפלל על מות הרשעים אלא שישובו מדרכם ויחיו, וזה שכתוב יתמו חטאים ועי"ז ורשעים עוד אינם.
והנה זה זמן רב מאז שלמדתי ספר תהלים עם פירושי רבותינו הראשונים וראיתי ברש"י שם (ק"ד ל"ה) שפירש "יתמו חטאים, חוטאים" ונוראות נפלאיתי שדבריו סותרים את המבואר בדברי הגמ' דכונת הפסוק אינה שיתמו החוטאים אלא שיחזרו בתשובה ויתמו החטאים.
וברבות הימים ראיתי בספר דברי תורה להגה"צ ממונקאטש זצ"ל תניינא אות מ"ו שעמד על זה וכתב דבאמת אין ההלכה כברוריה והרחיב לתקוף את ברוריה אשת רבי מאיר דאין חכמה לאשה אלא בפלך ולא היה לה לדרוש בתורה, עי"ש.
ואף שידעתי מך ערכי מול הדרת גאונו וקדושתו תמיהני על דבריו, ונראה פשוט דכיון שחז"ל הביאו את דבריה ודרשתה, תורת אמת היא וכדברי התנאים והאמוראים, פוק חזי בעירובין נ"ד ע"א שם הביאו את דברי ברוריה שמצאה תלמיד שהיה לומד בלחישה ואמרה לו "לא כך כתיב ערוכה בכל שמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת". והרמב"ם הביא דרשה זו בפ"ג מהלכות ת"ת הלכה י"ב, ואם ת"ל שדבריה של ברוריה שיחת נשים הם לא היה הרמב"ם מקרבן בידו החזקה וקובען במשנה התורה, אלא פשוט שדבריה כדברי רבותינו בעלי התלמוד כולם.
ועיין בדברי רבינו נסים גאון בברכות שם (דף י, א) שכתב על ברוריא "וכבר למדה הרבה חכמות לפני החכמים, כדאמרינן בפסחים בפ' תמיד (דף ס"ב ע"ב), אמר ליה ומה ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתי' דר' חנניה בן תרדיון דהות גמרא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבותא". ונראה ברור שבא להוציא ממי שיעלה על דעתו להמעיט בחשיבותן של הדברים.
והנראה בביאור דברי רש"י, דאדוננו רש"י מפרש לפי פשוטו של מקרא ודברי ברוריה דברי דרש הן, אבל לפי פשוטו של מקרא ברור דחטּאים עם ט' דגושה היינו בני אדם ששנו בחטא והוחזקו בו ולא במקרה חטאו, ודבר זה מפורש בתורה בנביאים ובכתובים. בתורה דכתיב (בראשית י"ג י"ג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה'", וכן (פרשת קרח במדבר י"ז ג') "את מחתות החטאים האלה". בנביאים (ישעיהו ל"ג י"ד) "פחדו בציון חטאים". ובכתובים בתהלים (א' א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", ועוד שם (כ"ו ט') "אל תאסף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי". וכך אומרים אנו בוידוי "מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים". וכ"ה הוא במקומות רבים, והדברים ברורים ופשוטים.
[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן ס"ד]

יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם

"אמר רבי יוחנן: שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן: הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבתות. מאי היא - דמשייר מקידושא לאבדלתא" (פסחים קי"ג ע"א).
"דמשייר מקידושא. שיש לו מעט יין ומונע שתייתו בשביל הבדלה" (רשב"ם שם).
ולכאורה יפלא וכי שלשה אלה בחדא מחתא מחתינן להו.
בשלמא הדר בארץ ישראל, הלא כמה הפליגו חז"ל בקדושת ארץ ישראל וסגולותיה עד שאמרו הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלקי והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקי (כתובות ק"י ע"ב), כמה הפליגו בשגב מצוותיה עד שאמרו שמשה רבינו לא נתאווה ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים מצוותיה (סוטה י"ד ע"א).
הא תינח המגדל בניו לתלמוד תורה הלא זה ראשית חובתו של כל אדם מישראל לגדל בניו לתלמוד תורה, לאהבתו וליראתו ית"ש.
אך המשייר מקידושא לבדלתא מאי כולי האי, והלא אף לא מצינו דהמקדש והמבדיל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.
ונראה בזה, דהמשייר מקידושא לאבדלתא אינו דין מסויים בהלכות קידוש בלבד אלא דרך חיים ותוכחת מוסר. הלא הקב"ה נתן לנו ברחמיו המרובים שבתות וימים טובים לקדושה ולמנוחה, ולא לשם עצמן ניתנו ימים אלה לישראל אלא כדי שעל ידם נתקדש ונתבסם אף לימות החול.
אך דא עקא, בדרך כלל נזכרים אנו בימים נשגבים אלה רק כשחולפים הם ועוברים. במוצאי שבת נוהגים להריח בשמים ואומרים וי אבדה נפש, אך מן הראוי לזכור זאת בערב שבת ולא במוצאי שבת.
בתפילת שבת במנחה, תפילת שבת האחרונה יש בקשה שאין דומה לה בשאר תפילת היום, מבקשים אנו" יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך". מבקשים אנו שהקב"ה יחוננו דעת והשכל שנדע להעריך את קדושת השבת ולהתקדש בה לשאוב ממנה מלא חפניים קדושה וטהרה ולהתבשם ממנה לששת ימי המעשה.
זכור נא יהודי יקר בליל שבת קודש שבעוד יממה תצטרך להבדיל ולהפרד מן הנשמה היתירה. זכור זאת כשאתה מקדש ולא כשתבא להבדיל. תנצל את קדושת השבת בעודה קיימת.
והוא שאמרו המשייר מקידושא לאבדלתא, כשהוא מקדש זוכר הוא שלמחרת היום יצטרך להבדיל, ואם ילך בדרך זו מובטח לו שהוא נוחל עולם הבא.

אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים

"אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קי"ח ע"ב).
ויש להבין למה הבטחת הגאולה תלויה דוקא בשתי שבתות, לא פחות ולא יותר.
ונראה בעומק הדברים, דהנה שני פנים לקדושת השבת. השבת מחזירה אותנו אל העבר הרחוק, אל מעשי בראשית מחד, ואל יציאת מצרים מאידך. והשבת רומזת על העתיד לבא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. וידוע מה שכתבו הראשונים (רמב"ן בראשית ב' ג', ויקרא כ"ה ב') דששת ימי המעשה מכוונים כנגד שית אלפי שנין דהוי עלמא, ושבת קדש כנגד האלף השביעי שהגאולה בא תבא בו.
והמשמר שבת כהלכתו וזוכר שהקב"ה קידש את יום השביעי זכר למעשה בראשית, עיניו צופיות אף ליום שכולו שבת ומנוחה בבוא משיח צדקנו.
הרי לן שמצות השבת ופנימיותה כפולה ומכופלת. היא מזכירה את העבר ונותנת בנו כח ותקוה לקראת העתיד. ועל כפילות זו אמרו "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות".
ובסגנון אחר. שתי זכירות יש בשבת קודש. זכר למעשה בראשית מחד, וזכר ליציאת מצרים מאידך. ושתי הזכירות הללו הן הם יסודות האמונה, דהלא בעיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה אומרים אנו "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג וכו'". ממעשה בראשית למדנו שהוא הבורא ומיציאת מצרים למדנו שהוא המנהיג.
וכנגד עבודה כפולה זו אמרו חכמינו ז"ל "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין".