מעשה הנעשה ע"י דיבור ובדרך סגולית (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א


"וימלא אתו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (ל"ה ל"א).

"אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו" (ברכות נ"ה ע"א).

"אותיות שנבראו בהן שמים וארץ - על ידי צירופן, ובספר יצירה תני להו" (רש"י שם).

 

הנה כל מלאכות שבת ממלאכת המשכן למדנו, פרטיהן ודקדוקיהן. ממלאכת המשכן למדנו מהן ל"ט אבות מלאכות בשבת (שבת מ"ט ע"ב) וממלאכת המשכן למדנו דאינו חייב בשבת אא"כ עשה "מלאכת מחשבת".

ויש לתמוה לכאורה דהלא בצלאל לא עשה מלאכתו בדרך האומנים עבודת יד אלא ע"י צירוף שמות הקדושים ע"י ספר יצירה, ואטו נלמד מזה דגם העושה מלאכה בשבת ע"י ספר יצירה או בדרך סגולית אחרת ללא כל מעשה ידים חייב עלה.

וכבר דנו גדולי הדורות בכיוצא בזה, ונביא כמה מקורות.

א. הנה כתב הרא"ש בפסחים (פ"י סי' י"ג):

"והאידנא יש שנזהרין שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת. וגם רבינו תם כעס על רבינו משה שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את המתים וכתב שפעם אחת אירע בלותיר ובא לידי סכנה. וגם רב שלום ממתא מחסיא כתב שתקנו לומר צידוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטלים ומנהג אבותינו תורה היא... וגם מה שכתב שמת משה רבינו ע"ה בשבת ליתא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו (ר"ה דף י"א ע"א) היום מלאו ימי ושנותי ואמרינן (במדרש רבה פ' וילך) בו ביום כתב י"ג ספרי תורה ובשבת היאך היה כותב".

ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן כ"ט) הביא בשם השל"ה שכתב ע"י שם והשבעת קולמוס, והשואל עמד ושאל והלא עבר בשביתת כלים כיון שהקולמוס כתב, וע"ז השיב החת"ס דלא גרע מהכותב בשמאל שפטור והוי כלאח"י, עי"ש.

ולכאורה כונתו דכיון דהוי שלא כדרך כתיבה ואינו אסור אלא מדרבנן אין איסור שביתת כלים. אך הדברים חידוש ולולי דבריו היה נראה דכיון שהקולמוס עומד וכותב מה לן שמצד האדם הוי כלאח"י מ"מ ע"י הכלי נעשית מלאכה והלא למ"ד דמצווין אנו על שביתת כלים אסור להניח לגוי לעשות מלאכה ע"י כליו אף שאין איסור כלל במלאכת הגוי בשבת.

אלא שלא ידעתי מאי קשיא להו, וכי מאן יימר דהקולמוס היה של משה רבינו או של שאר בני ישראל, והלא אם יכול היה לכתוב ע"י שם, אפשר שגם הקולמוס נוצר ע"י שם ושל הפקר היה, וכז"פ.

ומ"מ מבואר בדברי הרא"ש דהכותב בשבת ע"י שם אין בו איסור, ומדברי החת"ס משמע דיסוד ההיתר משום דהוי כלאח"י. אך תימה הדבר דהלא כלאח"י יש בו איסור דרבנן ופשוט דמשה רבינו היה נזהר בכל איסור דרבנן ק"ו מאברהם אבינו לפני שניתנה תוה, ומה היתר היה לכתוב כלאח"י כדי לתת ס"ת לשבטי ישראל.

ומשו"כ נראה יותר בכונת השל"ה דכל העושה ע"י שם אין זה מעשיו כלל ואין כאן עשיית מלאכה כלל ועיקר.

אלא שלכאורה יש לתמוה דאם אין כאן כתיבה ע"י אדם גם הס"ת פסול דהלא בעינן כתיבה לשמה בהכשר ס"ת, וכשם שאין זה מעשיו לענין שבת ה"ה לענין כתיבת ס"ת. אך אם נימא שפטור משום כלאח"י ניחא טפי דאף דפטור בשבת, מ"מ כשר לענין ס"ת כשם שהכותב בשמאל פטור בשבת וכשר בסת"ם כמבואר באו"ח (סימן ל"ב).

ב. וכיוצא בדבר נחלקו ונתחבטו האחרונים בביאור דברי רש"י בסנהדרין (ק"א ע"ב) במה שאמרו "ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת", וכתב רש"י "בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ובספר גזע ישי (להגאון ר' שמואל יהודה אשכנזי מגדולי טבריה לפני יותר ממאתיים שנה, במערכת אדם) דן אם מותר ליצור אדם ע"י ספר יצירה או שמא יש בזה איסור משום בונה או לש. וכתב להוכיח מדברי רש"י אלה דכל שעושה בדיבור בעלמא ובהבל פה אין כאן עשייה ולא הוי בכלל לא תעשו כל מלאכה.

ושוב חזר בו וכתב לפרש דכונת רש"י דכיון דהוי מלאכה שאצל"ג התירו משום צער וכמבואר בשבת (ג' ע"א) דהתירו צידת נחש בשבת, עי"ש.

אך לענ"ד נראה יותר מלשון רש"י דלא זו בלבד דאין בזה איסור צידה אלא דאין בזה צידה כלל, ולא רק משום דאין זה דרך צידה, אלא דכל שעושה ע"י לחש או שמות אין זה מוגדר מעשה כלל ומשו"כ אין בו איסור צידה.

אמנם בדברי הלבוש (או"ח סימן שכ"ח סעיף מ"ה) מבואר שפירש דהוי כלאח"י והתירו משום צער, הרי דמ"מ נחשב מעשיו.

ואפשר דשאני לחש מהשימוש בשמות וספר יצירה, ובלחישה יש מן הטבע הרוחני אבל כל שעושה ע"י ספר יצירה הוי כנעשה ע"י הקב"ה ית"ש ולא ע"י אדם, וכך מפורש ברש"י (סנהדרין ס"ז ע"ב):

"עסקי בהלכות יצירה - וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא".

אמנם בדברי המשנה ברורה מבואר כדברינו דהנה לשון רש"י העתיק בשו"ע (שם סעיף מ"ה):

"לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה".

ובמשנה ברורה (שם ס"ק קמ"ג) כתב:

"ואין בכך משום צידה - אף על גב דע"י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו מ"מ מותר דאין זה צידה טבעית ואף על גב דפסקינן בסימן שט"ז ס"ז דאפילו לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו צ"ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל וכדומה [א"ר ע"ש] ועיין לעיל בסימן ש"ו ס"ז במ"ב שם". הרי דכיון שאין כאן צידה טבעית אין בזה מלאכת צידה כלל. (ובאמת אפשר עוד דאין בזה צידה כיון דאינו כובשו תחת ידו אלא שגורם ע"י לחש שלא יוכל לזוז ממקומו, ודו"ק בזה).

ג. וכיוצא בדבר נחלקו האחרונים לגבי השואל באורים ותומים בשבת אם עובר במלאכת כותב.

דהנה בשו"ת נשאל לדוד להגר"ד אופנהיים (או"ח סי' ט') הקשה מהמבואר במדרשי חז"ל שדוד שאל באורים ותומים בשבת, וכך מבואר בעירובין (מ"ה ע"א) והלא לכאורה עבר במלאכת כותב. והביא את מה שנחלקו רבי יוחנן ור"ל ביומא (ע"ג ע"ב) באיזו דרך האו"ת היו משיבין לשואל בהן, לר"י האותיות היו בולטות ומאירות, ולר"ל האותיות היו מצטרפות אלה לאלה, וכתב דלשתי השיטות יש בזה מלאכת כתיבה.

והוכיח מזה דכל שהמלאכה נעשית מאליה אין בו איסור כלל, ומתוך כך דן להתיר את השימוש בשבת בכתב סתרים שהאותיות ניכרות רק ע"י חום האש, עי"ש.

ומ"מ נקט דמה שהאו"ת משיבים אין זה כלל מעשיו של אדם אלא תשובת הקב"ה ע"י האו"ת.

אך בספר מעשה רוקח (פרשת מטות) הביא בשם ספר נחלת בנימין דבאמת השואל באו"ת חייב משום כותב, אך אין זה אלא לשיטת ר"ל שהאותות מצטרפות זל"ז ולא לפי ר"י שהאותיות בולטות, עי"ש.

ולדיד פשיטא לי שאין זה כותב כלל דהלא השואל אינו אלא שואל והקב"ה השיב ע"י האו"ת וגרע אף מהעושה ע"י שם, ודו"ק.

ד. ובשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' צ"ח) דן במי שהורג ע"י שם האם חייב משום רציחה, וכתב דאכן חייב, ובדרך מליצה כתב "ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם". וכ"כ במעשה רוקח (הל' שבת פכ"ד ה"ז).

ובסברא כתב בהלק"ט דהרי זה דומה למה שאמרו בתמורה (ד' ע"א) דהוי לאו שיש בו מעשה כיון דבדיבורו איתעביד מעשה.

ולענ"ד אין זה ענין אצל זה כלל, דלכו"ע ישנם עבירות רבות בתורה שכל ענינם בדיבור כגון עדות שקר, תמורה, מקלל חבירו ומברך את ה'. וחידשו חז"ל דאף עבירה שבדיבור אם יש בה חלות ע"י דיבורו הו"ל כלאו שיש בו מעשה לענין חיוב מלקות, ומה זה ענין לגבי ההורג ע"י שם דאין בו אלא פעולה סגולית, ושמא אין זה נחשב כלל מעשה האדם.

ה. והנה מצינו במקומות רבים בש"ס אצל גדולי התנאים והאמוראים "נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות". כך אמרו במס' שבת (ל"ד ע"א) לגבי רשב"י כשיצא מן המערה וראה אנשים העוסקים בפרנסתם, וכ"ה בירושלמי (שביעית כ"ה ע"ב). כך אמרו בב"ב (ע"ה ע"א) ובסנהדרין (ק' ע"א) דרבי יוחנן שנתן עיניו בתלמידו, וכך אמרו בברכות (מ"ח ע"א) ברב ששת והצדוקי.

ויש לעיין דאטו הוי כשופכי דמים, ומה בין זה להורג ע"י שם.

והחיד"א בספר דבש לפי (אות מ' ה') כתב לחלק בין ההורג ע"י שם דחייב להא דיהיב ביה עיניו, דאינו אלא שואב ממנו את ניצוצות הקדושה וממילא נפשו יוצאת וכל כה"ג ודאי לא הוי כהורג.

(ובעצם מהות הענין של יהיב בו עיניו וכו', כך כתב גם באור החיים פרשת בא [שמות י"א ה'], וכ"כ בחת"ס עה"ת בפר' וישלח (עה"פ כי אמר אכפרה פניו) ופר' ויגש (עה"פ ויצא מלפני פרעה) בשם ההפלאה, ועיין עוד בהגהות יעב"ץ בב"מ [מ"ו ע"א]).

אך נראה יותר בסברא דלא כמ"ש הלכות קטנות אלא דההורג ע"י שם אין בו דין רוצח כלל, ודין המשתמש בשמות כדין השתמש בספר יצירה שאין זה אלא מעשה הקב"ה כמבואר לעיל.

ו. ובשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"ב או"ח סימן קפ"ח) נסתפק אם מותר לכבות אש בשבת בדרך סגולית כגון ע"י סגולה המובאת בספר פחד יצחק שחושפים בגד המלוכלך בדם נדה מול האש, או כגון אמירת "מזמור שירו לה' שיר חדש" וכדו'.

ובתחילת דבריו הביא את דברי הלכות קטנות דההורג ע"י שם חייב, אך בסוף דבריו כתב דכל שעושה בדרך סגולית אין כאן מעשה כלל וכאילו מאליו נעשה ואינו חייב עליו, עי"ש.

ז. והנה בעירובין (מ"ג ע"א) דנו אם יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה, ואמרו שם "כי תיבעי לך - בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה. אי נמי - דקאזיל בקפיצה", וברש"י שם "בקפיצה - בשם, מי הוי הילוך אי לא".

אך באמת אין זה ענין לני"ד דשם אין הנידון אם מה שנעשה ע"י שם מתייחס לאדם או לא, ואין הקפיצה ע"י שם אלא היכי תמצא לשהיית האדם באויר למעלה מעשרה, ודו"ק.

ומ"מ חזינן בתחומים שונים שנחלקו גדולי עולם בעשה מעשה בדרך סגולית, אם הוי כעושה מעשה או הוי כנעשה מאליו.

ב

והנה חיים אנו בתקופה שמיום ליום יש חידושים טכנולוגיים שמעוררים שאלות חמורות בהלכה, וכבר דנתי בתשובות רבות בענין הפעלת מערכות חשמלית ואלקטרוניות ע"י פסיקת קרן אור או חיישני תנועה וחום וכדו'.

ולאחרונה פותחו מכשירים שונים שמופעלים ע"י השמעת קול, ואפילו ע"י מחשבה, ויש לעיין בדינם האם המפעיל מערכת ע"י דיבור או מחשבה הוי כעושה מעשה. ונראה דאין זה ענין כלל לכל הנ"ל, דכל המבואר לעיל אינו אלא בפועל בדרך סגולית, דסברא גדולה היא לומר דאין זה אלא מלאכת שמים ומעשה של הקב"ה, אבל במערכות שנבנו ופותחו בידי אדם הרי זה דומה כגרזן בידי המחצב וככלי בידי היוצר ומעשיו המה.

אמנם במי שמפעיל מערכת ע"י מחשבת הלב, עדיין צ"ע אם אפשר להחשיב זאת כמעשה האדם.

אך נראה לכאורה דמ"מ לא גרע מגרמא, וכיון שנעשית מחשבתו חייב והוי מלאכת מחשבת וכזורה והרוח מסייעתו דחייב וכמבואר בב"ק ס' ע"א.

ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ל"א) כתב דהמדבר לתוך גרמפון (רשם קול) חייב משום כותב, ופשיטא ליה דהעושה מלאכה ע"י קולו הוי כמלאכה גמורה, וכך דעת הפוסקים ועמא דבר לענין השימוש ברם קול בשבת, וכז"פ.

ג

הדרינן לקמייתא, במה שאמרו שבצלאל ידע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ ואין ילפינן מיניה מלאכת שבת.

באמת לק"מ מתרי ותלת טעמי:

א. באמת לא ילפינן ממה שעשו בפועל במעשה המשכן, אלא דכך ניתנה הלכה דאותן המלאכות שנעשו בהקמת המשכן הן הם ל"ט אבות מלאכה בשבת.

וכן מצינו להדיא בשבת (ע"ד ע"ב) דאף דהנשים חכמות הלב טוו על העזים להלכה הוי כלאח"י ופטור, הרי דלא ילפינן ממה שעשו בפועל במשכן, וז"פ.

ב. באמת לא ילפינן שום מלאכה מעשיית כלי המקדש ע"י בצלאל ואהליאב, וכל המלאכות נלמדו ממה שעשו בעבודת ההכשר הראשוניות ככל הני מלאכות דסדר הפת והעור וכדו', ובזה ודאי מסתבר דלא חרשו וזרעו ושחטו ע"י שמות ואותיות דספר יצירה, ומסתבר דרק בעשיית כלי המקדש השתמשו בשמות אלה.

ג. אך הנראה עיקר בזה דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופשוט דבצלאל וחבריו בקיאים היו במעשה חרש וחשב בכסף ובזהב מלאכת מחשבת ועבודת האומן, ובידיהם עשו את כל אלה, אלא שצירף אותיות שבספר יצירה כדי ליצור את נשמת הכלים וקדושתם.

ובאמת נראה כן אף בבריאת העולם דבעשרה מאמרות ובאותיות התורה ברא יוצר בראשית גם את נשמת העולם ונצוצות הקדושה שבכל חלקי הבריאה, ולשם כך השתמש גם בצלאל באותיות אלה.

וזה הנראה כונת הרמב"ן (שמות ל"א ב'):

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור. אמר השם למשה ראה קראתי בשם, ומשה אמר לישראל ראו קרא ה' בשם (להלן ל"ה ל'). והטעם, כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג, כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן, כי היה רצון מלפניו לעשות המשכן במדבר, ולכבודו בראו, כי הוא קורא הדורות מראש (ישעיה מ"א ד'), כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א' ה'). ובלשון הזה (לעיל ט"ז כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. ולרבותינו בזה מדרש (שמו"ר מ' ב') הראה אותו ספרו של אדם הראשון ואמר לו כל אחד התקנתיו מאותה שעה, ואף בצלאל מאותה שעה התקנתי אותו, שנאמר ראה קראתי בשם בצלאל. והוא כענין שפירשתי. ועוד אמרו (ברכות נ"ה ע"א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. והענין, כי המשכן ירמוז באלו והוא היודע ומבין סודו".

ופשוט מדבריו דודאי עשה בצלאל במלאכת אומנות כל מעשיו, אלא שמלבד זאת כיוון גם בצירוף אותיות בסודות התורה, כמבואר.

 

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם" (ל"ה א').

רבינו בחיי מביא מן המדרש שקהילה זו שהקהיל משה כדי ללמד עדת בני ישראל את מצוות ה' ותורותיו באה לכפר על חטא העגל דכתיב בה (שמות ל"ב א') "ויקהל העם על אהרן", קהילה קדושה של מבקשי ה' כנגד קהילה של עוברי עבירה, בא זה וכיפר על זה.

ויש לעיין במהות הדברים ופנימיות, באיזה דרך קהילה זו מכפרת על זו.

ונראה בזה, דהנה איתא בילקוט שמעוני (תחילת הפרשה רמז ת"ח):

"רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקדוש ברוך הוא עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקדוש ברוך הוא מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל, וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם".

הרי לן דכאשר בני ישראל מקהילים קהילות כדי לעסוק בתורה ברבים, הקב"ה מתקלס בעולמו, וכאילו אנו ממליכים אותו בעולמו.

והרי זה היפך חטא העגל ותיקונו.

שהרי חטא העגל כל כולו פריקת עול מלכות שמים, כאשר החליפו קל אלקי עולם בעגל זהב ובאר מים חיים בבארות נשברים, ותיקונו בקבלת עול מלכות שמים, וכשם שפרקו עול בקהילה כך המליכו את הקב"ה במקהלות.

ונראה עוד ביתר עומק.

דהנה כבר נתחבטו רבים בהבנת חטא העגל, דכי אפשר שדור המדבר שראה גילוי שכינה באופן נשגב שלא היה כמוהו לפניו ואחריו לא יהיה, ישכח אל מחוללו ויעבוד אלקים אחרים. וכי יעלה על הדעת שאלה שהיו מראים באצבע ואומרים זה קלי ואנוהו, ואלה שראו על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל הנביאים שכחו קל הוציאם ממצרים והמליכו תחתיו אלהי זהב.

ומשו"כ פירשו דודאי לא דודאי לא כפרו באלקי אבותיהם, אלא עשו עגל הזהב להיות להם אמצעי בינם ובין הקב"ה. וכדרך שמצינו בכרובים שבקודש הקדשים שעליהם אמרו חז"ל (ב"ב צ"ט ע"א) "פניהם איש אל אחיו... פניהם לבית... כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". הרי שהקב"ה משתמש בפסלי זהב כדי לגלות אהבתו וכעסו לבני ישראל, (עיין ביומא נ"ד ע"א), ובדרך זו התכוונו בני ישראל לעשות עגל זהב שבאמצעותו יתגלה להם רצון ה'.

ומצינו במדרש (שמות רבה מ"ב, מ"ג) שעגל זה נעשה ע"י שמות והפיחו בו רוח חיים עד שהיה מתהלך ואוכל עשבים וכמ"ש "תבנית שור אוכל עשב" (תהלים ק"ו כ').

ואם אכן זו היתה כונתם מדוע אפוא נחשב הדבר לעבירה חמורה כל כך עד שחשובה לעבודה זרה, ומה בין העגל ובין הכרובים.

אומר הבית הלוי (עה"ת) דההבדל פשוט ביותר, על הכרובים צוה הקב"ה ולפיכך קודש קדשים המה ומקומם לפני ולפנים, אבל על העגל לא נצטוו מפי ה' ולפיכך חולי חולין הוא ומקומו מחוץ למחנה.

וכאשר חטאו ישראל בעגל הזהב, אומר הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך" (ל"ב ז'), ופירשו חז"ל (ברכות ל"ב ע"א) "רד מגדולתך". ופירש הגאון בעל ברוך טעם בספרו מרגניתא דרב.

דהנה בפרשת ואתחנן (דברים ו' ד') כתיב "שמע ישראל ה"א ה' אחד" בד' רבתי, וזה לעומת זה עשה האלקים ובפרשת כי תשא (שמות ל"ד י"ד) כתיב "לא תשתחוה לאל אחר" בריש רבתי.

והענין בזה כדי שיתבוננו ישראל היטב להבדיל בין הטהור ובין הטמא ובין ה' אחד לבין אל אחר, ומשו"כ הוגדלו שני אותיות אלה כדי שקל יהיה להבחין בין זל"ז.

וכשחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה "לך רד מגדולתך" כי לשוא הגדלתי אותיות אלה ולא הועיל הדבר כלל, כי בכל זאת חטאו עוד ולא הבדילו בין ה' אחד ובין אל אחר.

ובאמת אין בין ד' לר' אלא הקוץ שבימין הד', והטא שאמר הכתוב (בראשית ג' י"ח) "קוץ ודרדר תצמיח לך" – דר דר הד' והר' והקוץ שמחלק ביניהם.

ועוד רמז יש בזה דהיינו קצ"ו במספר, הוא מה שיש בין הר' דהיינו מאתיים ובין הד' דהיינו ארבעה במספר.

כי כפסע וכחוט השערה בין ה' אחד לאל אחר, ולאו דורא בקורת בית הבד, ובקל יכול האדם לטעות ולרמות את עצמו ולהגיע לעבר פי פחת עם מחשבות טובות.

ואין לך דרך להינצל מיצר זה של עבודה זרה ודעות כוזבות אלא ע"ע עמל התורה ושימוש תלמידי חכמים אמיתיים.

ובזו הדרך באו קהילותיו של משה רבינו רעיא מהימנא לכפר על קהלו של עגל הזהב, ללמדך שרק אם נקהיל קהילות ברבים ללבן הלכה וללמד את הטועים בינה יתירה, נוכל להינצל מיצר רע זה שבא לטשטש גבולות שגבלו ראשונים ולהכשיל את נעם ה' בדעות כוזבות שהן המה אבוזרייהו דעבודה זרה.