מצוה בו והידור מצוה (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" (נ' ז').

 

"וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא יד וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העלים אתו לקבר את אביו אחרי קברו את אביו" (שם י"ג – י"ד).

"ואי לא עסק ביה יוסף, אחיו לא הוו מעסקי ביה, והכתיב וישאו אותו בניו ארצה כנען. אמרו הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות" (סוטה י"ג ע"א).

הן נחלקו גדולי האחרונים באבי הבן שיכול למול את בנו האם מותר לו לכבד אדם חשוב למולו, והתבואות שור (יו"ד סימן כ"ח) הוכיח מדברי הגמ' הנ"ל דאכן מותר לעשות כן, דהלא כל בני יעקב היו חייבים להתעסק בכבודו ובקבורתו, ואעפ"כ יוסף הוא זה שקבר אותו, דזה כבודו ע"י מלך ולא ע"י הדיוטות, וכך גם במצוות מילה.

ונחזה אנן בעיקר הלכה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו.

הנה נסתפק החיי האדם (כלל ס"ח סעיף ז') במי שרוצה לקיים מצות כתיבת ס"ת, האם עדיף שיכתוב בעצמו משום שמצוה בו יותר מבשלוחו אף שאין כתבו מהודר, או שמא עדיף שיכתוב ע"י סופר מומחה כדי לקיים זה אלי ואנוהו.

וכיוצא בזה נסתפק הפרי מגדים (סי' תרכ"ה א"א ס"ק א') אם עדיף לקיים מצוה בגופו באיחור זמן או לקיימה ע"י שליח משום זריזין מקדימין למצוות.

ולכאורה היה נראה דהני תרי הלכתא דהידור מצוה וזריזין מקדימין דילפינן מקראי, הידור מצוה למדו מזה אלי ואנוהו (שבת קל"ג ע"ב), וזריזין מקדימין מוישכם אברהם בבוקר (יומא כ"ח ע"ב) עדיפי מהא דמצוה בו יותר מבשלוחו שאינו אלא סברא בעלמא שאין לו מקור בתורת משה.

אמנם מצינו במדרש תנחומא (פרשת וירא) שלמדו אף הא דמצוה בו יותר מבשלוחו ממה דכתיב "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", והלא כמה עבדים היו לו לאברהם אבינו ואעפ"כ חבש את החמור בעצמו. אך נראה דאין זה אלא מדרש אגדה, אך מפשטות דברי הגמ' (קידושין מ"א ע"א) משמע דלא מדרשה ילפינן לה אלא מסברא. ועוד דהלא חבישת החמור לא היה מעשה מצוה שיהיה שייך ע"ז שליחות שנוכל ללמוד מכך שאברהם עשה את מעשה חבישת החמור בעצמו, וע"כ לא נאמרו הדברים אלא בדרך דרוש.

אמנם אין בזה הכרח, דמחד גיסא י"א דאף הא דזה אלי ואנוהו אינה דרשה גמורה אלא מעין רמז ואסמכתא וכל עיקר הלכה זו אינה אלא מדרבנן, וכבר הבאתי במק"א (מנחת אשר שמות סימן כ"ו אות ב') דעת כמה ראשונים דאכן כל הלכה זו דהידור מצוה דרבנן היא.

וכן גם לגבי הא דזריזין מקדימין למצוות כבר הבאתי במנחת אשר (בראשית סימן כ"ג אות א') מש"כ הטורי אבן (ר"ה ד' ע"א) דהוי מדרבנן, ועי"ש מה שדנתי כנגד דבריו.

ונראה עיקר דאף אם הני כללי המצוות וחיבובן מה"ת הן, אין הם בכלל המצוות והעבירות, אלא הנהגות ראויות בכללי הזהירות במצוות ואין הכרח בסדר קדימותן וחשיבותן.

אמנם נהדר לקמייתא בשאלה שפתחנו בה, האם מותר לכבד גברא רבה לקיים מצוה המוטלת על האדם. ונחלקו בשאלה זו שני גדולי הדור התבואות שור והפלתי.

הנה כתב התבואות שור (יו"ד סימן כ"ח ס"ק י"ד) דמה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו לא אמרו אלא במי שפורק מעליו עול המצוה ועושה שליח כדי להקל על עצמו ויש בזה מעין ביזוי מצוה והעדר חיבתה, אבל במי שמכבד אחרים משום חשיבותם ומגמתו כדי לכבד את המצוות בהיותן נעשות ומתקיימות ע"י גברא רבא אין בזה כל חסרון ופגם. וע"ע מש"כ בזה בפתחי תשובה (יו"ד סימן רס"ד סק"א).

והביא ראיה מדברי הגמ' בסוטה שאמרו אחי יוסף "הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות". הרי דאך שמצות קבורת האב מוטלת על כל בניו הניחו האחים ליוסף שיתעסק הא בקבורתו של יעקב משום שזה כבודו, עי"ש.

ואי משום הא יש לדחות, דשאני קבורת המת דכל עיקרו משום כבוד המת היא, וכמבואר בסנהדרין (מ"ו ע"ב) דקבורה משום בזיונא היא, ועיין עוד שם (מ"ז ע"א) דהוי יקרא דשכבי, וכיון דכל עיקר מצות הקבורה משום כבודו הוא ודאי מסתבר דכל שיש בו תוספת כבוד מצוה מן המובחר היא, וניחא מה שאמרו "כבודו במלכים יותר מבהדיוטות" ואין ללמוד מזה לשאר כל המצוות.

והפלתי (יו"ד סי' כ"ח ס"ק ג') דן אף הוא בשאלה זו וכתב מסקנא הפוכה ממש"כ התבוא"ש, ועיקר דבריו דאם עשה שליח לקיים את המצוה אין בזה כל חסרון דשליחו של אדם כמותו ומקבל שכר כאילו עשה את המצוה בעצמו, אבל במכבד חבירו ולא בדרך שליחות הוי כאילו מפסיד מצוותו ואסור לעשות כן.

ולכאורה יש לתהות ולתמוה בדבריו, חדא ותרי תהי':

א. הלא אמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, הרי לן דאף בדרך שליחות אין זה מדת חסידות ואין זו הנהגה ראויה אף דמיירי להדיא בשליחות, והפלתי לא הביא כלל הלכה זו.

ובדוחק צ"ל דאכן זו פשיטא ליה דודאי לכתחלה יש לאדם לקיים מצוותיו בגפו, אלא דמ"מ אין זה עבירה ואין בידו עון, אך עדיין התימה במקומה עומדת דהלא אף בדרך כיבוד אין עון בידו דמ"מ לא ביטל מצוה והמצוה התקיימה ע"י אחרים, וצ"ע.

ב. הלא כאשר מכבד את זולתו למול את בנו ע"כ הוי המוהל שליחו וכן במכבד זולתו בכיסוי הדם, כי עיקר יסוד השליחות לא בהגדרות ודינים אלא במציאות הדברים, וכל שהמצוה מוטלת עליו ובידו הדבר, והוא מבקש מזולתו לעשות את המצוה במקומו ע"כ שליחו הוא וקיים מצותו.

ונראה בעיני פשוט דאבי הבן שהוא עם הארץ גמור ומעולם לא למד סוגיא דשליחות ואינו יודע כלל דשליחו של אדם כמותו, וביקש מהמוהל למול את בנו קיים מצוותו דמ"מ מל את בנו ע"י שליח, והוא הדין כאשר אבי הבן מכבד את המכובד והגדול למול את בנו, וכי משום שזה כבודו אינו שליחו, אתמהה.

ואטו השולח להרוג את הנפש דלשיטת שמאי הזקן חייב דיש שליח לדבר עבירה אינו חייב אא"כ מינהו לשליח והדגיש שעושה את זה בתורת שליחות.

אך באמת יש לתמוה אף בדברי התבוא"ש, דהלא הידור זה דמצוה בו יותר מבשלוחו נקבע ע"י חז"ל שלמדונו מלשון המשנה (קידושין מ"א ע"א), אך לא מצינו בשום מקום שיש חשיבות שמצוה תתקיים ע"י אדם חשוב.

ואף דודאי הרגשת הלב שמצוה המתקיימת ע"י אדם גדול בכונה זכה וטהורה יש בה חשיבות נשגבה, מ"מ לא מצינו בזה מגדרי ההלכה, ומהי"ת לדחות משום כך הלכה מפורשת שקבעו חכמי המשנה והגמ' דמצוה בו יותר מבשלוחו.

וביותר יש לתמוה בזה לפי מה שכתבתי בעניי דהמקיים מצוה ע"י שליח אין המשלח מקבל שכר המצוה אלא השליח בלבד, ולא מהני גדר השליחות אלא לגבי דינים בלבד ולא לגבי סגולות המצוה ושכרה, והמשלח אינו מקבל שכר רק על מה שדאג לקיום המצוה אבל לא שכר עצם המצוה, וביארתי בדרך זו את מה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין מה שהארכתי בזה במנחת אשר קידושין (סימן מ"ד).

ושוב ראיתי דבעיקר דברינו דשליחות במצוה לא מהני אלא לענין שיצא המשלח ידי חובתו אך לעולם שכר המצוה של השליח הוא כבר נחלקו גדולי האחרונים.

הפלתי ביו"ד (סימן כ"ח ס"ק ג') כתב דפשוט דהמקיים מצוה ע"י שליח מקבל שכר מצוה, אך בשו"ת בית אפרים (חו"מ סימן ס"ז) חלק עליו וכתב דהשליח מקבל שכר ולא המשלח, עי"ש.

אך אף שדעת הבית אפרים כדעתי הנ"ל, בביאור הדברים כתב דרך שונה לחלוטין. ויסוד דבריו דמסתמא אין דעת השליח לזכות את המשלח בקבלת השכר אלא אדעתא דנפשיה קעביד. דבדעתו חושב דדי בכך שהוא עושה שליחותו של המשלח ופוטרו מחיובו אך למה יוותר לו גם על שכר המצוה. ולפי דרכו חידש דאם השליח מקבל שכר אכן גם שכר המצוה של המשלח הוא דכל כה"ג ודאי על דעת המשלח עושה השליח.

וכל עיקר סברתו צ"ע בעיני, דלכאורה אין זה תלוי כלל בדעת השליח. דכיון דעושה הוא את המצוה בשליחותו של פלוני וקיי"ל דשליחו של אדם כמותו רחוק לומר דמחד גיסא מהני השליחות והוי כאילו המשלח עשה את המצוה ומאידך לענין שכר המצוה עושה הוא לעצמו.

ומשו"כ על משמרתי אעמודה, ולענ"ד אין זה תלוי כלל בדעת השליח ואין לחלק כלל בין שליח המקבל שכר למי שאינו מקבל שכר. דכל עיקר דין שליחות לא מהני כלל לסגולת המצוה ושכרה אלא לענין יציאת יד"ח בלבד. ודו"ק בכל זה כי נכון וברור הוא לענ"ד.

(ויש להביא עוד קצת ראיה לדרכנו מדברי רבינו יונה באגרת התשובה [הדרש השלישי יום ז' אות ס'] שכתב דיש לאשה להדליק נר שבת בעצמה "לא על ידי עבדה ושפחתה ואפילו הם יהודים ולא על ידי חברתה כדי שתיטל היא שכר המצוה".

ואף שיש מקום לדחות ולפלפל, מ"מ מפשטות לשונו משמע דאם תדליק ע"י שליח תפסיד את כל שכר המצוה, וכדי שלא תפסיד אלא תיטול היא שכר המצוה, יש לה להדליק בעצמה, ודו"ק בזה).

ואף שהדברים נראין לענ"ד נכונים וישרים מצד עצמם, הדברין מוכחים ממה שפלפלו הראשונים (עיין רא"ש מס' חולין פ"ו' סימן ח') באבי הבן ששלח מוהל למול את בנו ובא מוהל אחר וחטף ממנו את המצוה ומלו הוא, האם מוהל ב' צריך לשלם למוהל א' עשרה זהובים, ונחלקו הראשונים בסברא זה בכה וזה בכה, ולא עלה על דעת אחד מהם לומר דמוהל ב' צריך לשלם עשרה זהובים לאבי הבן, שהמצוה דיליה הוא, ואילו היה מוהל א' עושה שליחותו היה הוא מקיים מצותו דשליחו של אדם כמותו, ומשבא זה ומל שלא ברשות ולא שליחו של האב הוא הרי הפסיד האב את מצותו.

והש"ך (חו"מ סימן שפ"ב ס"ק ד') עמד על קושיא גדולה זו והוכיח מזה דע"כ לא מהני שליחות במילת הבן, ואבי הבן שיכול למול בעצמו אסור לו למול ע"י שליח, ואם עשה שליח ביטל מצותו, עיין מש"כ בדרכו הקצות החושן (שם ס"ק ב').

אך כבר כתבתי במנחת אשר (קידושין סימן נ') דלכאורה פשוט דודאי מהני שליחות במילת הבן, וכך כתב להדיא הרמ"א ביו"ד (סימן רס"ד) בדרכי משה. וע"כ דטעם אחר יש במה שאין המוהל חייב לפצות את אבי הבן שאת מצוותו חטף.

ונראה מזה דאף שמותר לאב לכבד מוהל במקומו ומהני בזה שליחות, מ"מ הפסיד את שכר המצוה וסגולותיה, ומשו"כ פשיטא שאין צריך לפצותו כיון דבלא"ה הפסיד שכרו ואיהו דעוית אנפשיה, ומאידך גיסא אף שהמוהל לא היה שליחו אינו בכלל מבטל מצות עשה דמ"מ נימול בנו בזמנו.

ולפי כל זה תגדל התימה מהי"ת לכבד אדם חשוב למול במקומו וכן במצות כיסוי הדם ובכל מצוה אחרת נגד המפורש בדבריהם דמצוה בו יותר מבשלוחו.

והנראה בזה עיקר דיש לו לאדם להיות טוב לב אף במצוות ובשכרן ולא רק בגופו ובממונו, והמשמש את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, מה לו אם הוא המשמש את רבו או זולתו, והעיקר שהרב יבוא על כבודו הראוי והנשגב באופן הנעלה ביותר.

וגם במצוות נצטווינו לעבדו בלבב שלם למען שמו הגדול, שלא על מנת לקבל פרס, ואין כל פגם במי שמוותר לחבירו על קיום מצות ה' כשכוונתו לשם שמים, כגון בתלמיד ורבו, ואב ובנו או בכל גדול וקטן כאשר זה מוותר למי שגדול וחשוב ממנו בקיום המצוה.

ועד כאן לא אמרו חכמים מצוה בו יותר מבשלוחו אלא כאשר אין כונת האדם לזַכות את פלוני בקיום המצוה ולהרבות כבוד שמים, אלא כונתו אכן לקיים את המצוה לעצמו, ובזה אמרו שעדיף לעשות מצוה בגופו ולא לקיימה ע"י שליחו, אבל אם כונתו לשם שמים שהמצוה תתקיים בכונה זכה ע"י מי שגדול ממנו, או כאשר מוותר הוא מצוותו משום כבוד רבו ואביו, אין בזה כל פגם ומגרעת. וכבר הבאתי (במנחת אשר קידושין סימן מ"ד) מקור מדברי אדונינו הגר"א לעצם היסוד דגם במצוות יש לו לאדם לנהוג טובת לב בזיכוי אחרים במצוות תוך כדי ויתור עצמי, עי"ש.

ויתירה מזו נראה דאף אם מוותר הוא במצוה לחבירו כמותו, אבל לא מתוך זלזול ועצלות אלא משום שהוא כבר זכה במצוה זו פעמים רבות וחבירו מתחנן על נפשו ומשתוקק לקיום מצוה זו לראשונה אין בזה כל חסרון כיון שאינו חלילה מזלזל במצוה שפוטר עצמו במעשה זולתו, אלא כונתו זכה וטהורה לזכות חבירו במצוה זו.

וכך נוהג אני לפעמים בפירות הגדלים על עץ בחצר ביתי שהם טבל ודאי לכבד אורחים שבאו בצל קורתי בהפרשת תרו"מ בברכה, ואין בזה כל חסרון אלא מדת החסד וההטבה.

אולם מנהג העולם שמכבדים אחרים בקביעת מזוזה, בשלמא באביו וחמיו וסבו ורבו וכדו' ניחא, אבל במה שמכבדים סתם בנ"א שאין הדרך לכבדם סתם אין לזה פשר, דהלא אין זו מצוה נדירה, ואינו אלא זלזול במצוה מחמת נימוסים זרים.

ועיינתי שוב בדברי רבינו התבואות שור, וראיתי שאכן זה עיקר כוונתו, והוא שכתב:

"דלענ"ד דוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות המצוה רק נראה כאילו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כ"כ כמו אלו טרח בעצמו. אבל בדרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה, על כיוצ"ב אמרינן ביומא דף ל"ט דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גורם המצוה והאחר עושה ומתבסמים שניהם".

דו"ק בכ"ז כי הדברים עמוקים ומחודשים ואמתיים.

 

ב

בספיקת החיי אדם

והנה לגבי ספיקת החיי אדם אם עדיף שיכתוב ס"ת בעצמו אף שאין כתבו מהודר כ"כ, או שמא עדיף שיכתוב ע"י סופר מומחה שכתבו מהודר ביותר.

לכאורה נראה פשוט לפי המבואר לעיל באריכות שעדיף לקיים מצוה זו בעצמו דהלא אם יעשה ע"י שליח אינו מקבל שכר מצוה כלל ואין לו חלק ונחלה בסגולות המצוה וקדושתה.

אך באמת נראה דעדיף שיכתוב ע"י שליח ויהיה הספר תורה נאה ומהודר. דהנה כבר כתבתי במק"א (מנחת אשר דברים סימן נ"ח) דעיקר מצות כתיבת ספר תורה אינו בעצם הכתיבה אלא שיהיה לו ס"ת ללמוד מתוכו, והבאתי את דברי הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע י"ח) דאף מי שקנה ס"ת קיים מצוה זו.

ועוד הבאתי את מש"כ רש"י במנחות (ל' ע"א) בביאור דברי הגמ' ד"הלוקח ס"ת מן השוק כאילו חוטף מצוה מן השוק", וכתב רש"י "ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי".

וק"ו הדברים דאם שכר סופר ודאי קיים מצותו, וכך מפורש ברמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ז ה"א) שכתב:

"ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו".

וכ"ה בנימוקי יוסף (מובא בבית יוסף סימן ר"ע).

הרי לן דודאי יוצא ע"י סופר אלא דהכותב בעצמו הוי מעין הידור מצוה במצוה זו, אבל פשוט וברור דהמשלם לסופר שיכתוב לו ס"ת ודאי לא גרע ממי שקנה ס"ת מן השוק, וכיון שכן נראה דהידור בגוף הס"ת שיהיה כתבו נאה ומהודר עדיף מההידור שבעצם הכתיבה.

אמנם נאה ויאה מה שנהגו דהכותב ס"ת לעצמו ישייר את האות האחרונה ויכתבנה בעצמו, שהרי עוד אמרו (שם במנחות) "הגיה אפי' אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו". וגם הלכה זו הובאה ברמב"ם (תפילין פ"ז ה"א) ובשו"ע (יו"ד סימן ר"ע סעיף א'), ונראה פשוט דלא רק במגיהו ומתקנו מטעות אלא ה"ה במי שגמר כתיבתו, וביאורו פשוט דכיון שנגמר הס"ת על ידו הו"ל כאילו כתבו, ומה טוב ומה נעים דאף שמן הראוי שיהיה הס"ת נאה ביותר בכתב מהודר, ומ"מ לרווחא דמילתא ראוי שבעל הספר יסיים כתיבתו בעצמו.

כך נראה ברור להלכה.

ג

במילת הבן

ובמה שנהגו לכבד מוהל למול את בנם, ולא חזינן שהקפידו שאבי הבן ימול בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו, נראה לדון.

נראה ברור דאף אם נקבל את מש"כ התבוא"ש (הובא לעיל באות א') אין בזה כדי ליישב מנהג העולם, דהלא עד כאן לא כתב אלא דמותר לכבד אדם גדול דזה כבודו וכבוד מצותו. ועוד כתב דאם רוצה מי שמשתוקק לקיים מצוה זו פעם אחת מותר לעשות כן.

אך נהגו כולי עלמא לכבד מי שמל כל היום בזה אחר זה ולא משום רוב גדלותו וצדקותו, והדרא קושיא לדוכתא.

ותשובת שאלה זו פשוטה וברורה בתכלית דאטו יש ביד כל אדם למול את בנו, והלא אומנות יתירה בעינן במצוה זו ואין לאדם למול בן ישראל אא"כ למד והתבונן זמן רב, ואל"ה ח"ו יסכנו חייהן של ילדי ישראל ויכשל בצערא דינוקא וחלילה יביאם לידי סכנה.

וראיתי רבים בתקופה האחרונה שעושים את החיתוך בעצמם, כיון שנהגו כל המוהלים בזמנינו להשתמש במגן ברזל שמונע פגיעה חלילה באבר הנימול, ויש לעיין אם יש בזה מצוה בו, והלא מל ולא פרע כאילו לא מל, וכיון שאין אבי הבן עושה אלא את המילה ולא את הפריעה, יש לעיין אם יש בזה מעלה דמצוה בו יותר מבשלוחו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה מדברי המגן אברהם.

דהנה איתא בשו"ע או"ח (סימן תל"ב ס"ב):

"בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים. ואם בעל הבית רוצה, יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך ברכה שבירך בע"ה".

וכתב המגן אברהם (סק"ה):

"ועכ"פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי' רפ"ב דקידושין".

וכתב שם הפרי מגדים:

"הא דמצוה בו היינו לעשות קצת מהמצוה. וכן משמע בגמרא פסחים דף ד' ב', באתרא דיהיב אגרא כו'. והא ניחא לאינש לקיימיה בעצמו, שמע מינה כל שבדק קצת תו אין מצוה בו יותר מבשלוחו כו', כאמור".

אך לענ"ד הדברים תמוהים מסברא ואין בהם כל הכרח מדברי הגמ', דעד כאן לא אמרו אלא דאינו יכול לטעון מקח טעות דמסתמא ניח"ל לעסוק במצוה בגופו אף שנהגו לשכור, אך מה ראיה יש מזה דכיון שעסק קצת במצוה שוב אין מצוה בו יותר מבשלוחו, והלא נהגו לשכור אנשים לבדוק וכנראה מרוב טרחא לא הקפידו לבדוק בעצמם וקיימו מצוה זו ע"י שליח, אך מ"מ מסתמא ניח"ל לבדוק קצת בעצמו, אך מילתא דפשיטא ודאי מצוה לעשות את כל המצוה כולה בגופו יותר מבשלוחו.

ולא מיבעי לפי דרכי דהמקיים מצוה ע"י שליח מפסיד את שכר המצוה וסגולתה, פשיטא דמצוה לקיים את המצוה בשלימותה בגופו, אלא אף לההבנה המקובלת דהלכה זו משום חיבוב מצוה היא, ג"כ פשוט לכאורה דאף דיש מעלה מסויימת כשהוא עושה עכ"פ מקצת המצוה בגופו וכדמוכח מפסחים הנ"ל, מ"מ ודאי אין בזה אלא מעשה מסויימת, אך פשוט דמצוה לקיים את כל המצוה כולה בעצמו יותר מבשלוחו.

ודו"ק בכ"ז.


 

במעשי האבות ויוסף הצדיק

הנה בשבת קודש זו מסיימים אנו את ספר בראשית שהוא ספר האבות. והרמב"ן (בפתיחה לחומש שמות) קרא ספר זה ספר יצירה, וביאר דרוב רובו של הספר עוסק במעשי האבות שכולן יצירה לבנים. ובסוגיות רבות בספר בראשית הלך הרמב"ן בדרכו ופירש את הקורות את האבות ואת הנעשה על ידם כרמז וכיצירה לעתידות.

וראוי להתבונן בדרך הלימוד ואופן ההתבוננות למעשי האבות. ובספרים רבים מגדולי הדורות פירשו את מעשי האבות, בקושייתיהם, ובתירוציהם ובביאוריהם עפ"י אמות המידה של הבנתנו הדלה ועפ"י הרגשת המוסר המוגבלת שלנו. ולענ"ד יש לנו לילך לאורו של רבינו הרמב"ן ולהבין שהאבות הקדושים לא עשו מה שעשו ולא פעלו מה שפעלו עפ"י תגובות ורגשות אנוש, ויהיו נעלים כפי שיהיו, אלא כל מעשים ועניניהם היו מכוונים לקבוע עתידות בישראל ולהכין את הדרך לתיקון עולם במלכות שמים.

ונבאר כמה דוגמאות.

הן תמהו על יוסף הצדיק איך לא חס על צער אביו היושב עליו על שקו ותעניתו ומתאבל על בנו, ומשעלה לגדולה והוכתר למשנה למלך מצרים למה לא שלח להודיע ליעקב לאמר, עוד יוסף חי.

ויש שתירצו שיוסף לא רצה לגרום לאחיו עגמת נפש ובושת פנים. ולדעתי הענייה אחרי בקשת המחילה אלפי פנים ורבבות פעמים אין הדברים מתיישבים על הלב וכי ראוי לרחם יותר על עושי העוול מאשר לחוס על צער של קרבן העוול, וכי נכון הדבר למנוע בושה מאחיו שהתאכזרו לו ולאביהם, ולהתעלם מצערו ויגונו של יעקב הצדיק איש תם יושב אהלים.

וראיתי בזה תירוצים רבים ולא נתקררה דעתי בהם.

והנראה בזה דללא כל ספק הבין יוסף ברוח קדשו ובעוצם בינתו, דאין כאן מהלך טבעי, אלא מהלך אלוקי המתרחשת למעלה מדרך הטבע, פלא היה בעיניו שאחיו נהגו כלפיו בדרך אכזרית והתעלמו מתחנוניו. אך יותר היה לפלא בעיניו שהתעלמו מצער אביהם שהיו מסורים אליו בלב ונפש, ופלא ע"ג פלא שעברה ארחות ישמעאלים, והם שקנוהו ומכרוהו למדינים. ובבית פוטיפר נטפלת אליו אשת אדוניו והוא נזרק לבית הסוהר ושם שר המשקים ושר האופים וחלומותיהם, ובפתע פתאום עולה הוא מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

ברור היה לו שהשתלשלות זו נפלאת היא ומאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, ובאשר כן אין לו לאדם לעשות דבר ולפעול לפי דעתו והרגשותיו אלא שב ואל תעשה עדיף, פן יקלקל, אלא דום לה' ויוחל לו.

ואפשר שגם זאת ידע יוסף הצדיק ברוח הקודש שפיעמה בקרבו דבסוף הענין יעקב צריך לירד מצרימה, ועליו להתגבר על רצונו העז ותכונת נפשו למען ימלא רצון ה'.

וזה הנראה ביאור ענין פלאי וקושיא גדולה בפרשת ויגש. דהנה כאשר מתגלה יוסף אל אחיו אמר הוא להם:

"ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים. מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמד. וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך. וכלכלתי אתך שם כי עוד חמש שנים רעב פן תורש אתה וביתך וכל אשר לך. והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה" (פרק מ"ה ה' – י"ג).

ולכאורה סדר הפוך יש כאן, והלא זה שנים שיוסף לא ראה את אחיו והמה לא ראוהו, ובפרט אחיו הקטן שהיה אחיו מאב ואם ונכמרו עליו רחמיו וגעגועיו, ופלאי נדבר איך לא נפלו זה על צוארי זה, ולא חיבקו ולא נישקו איש את אחיו עד אשר כילה דבריו ותוכניותיו להוריד את אביהם יעקב לארץ מצרים, והלא פלא הוא, ובדרך הטבע קודם היו נופלים זה על צוארו של זה בפרץ של התרגשות ושמחה, ורק אח"כ ירקמו תוכניות לעתיד.

אלא שיוסף ידע שקודם עליו לקיים את התוכנית האלוקית, כי לא היה זה סיפור של איש עם אחיו כדרכו של עולם אלא מהלך נשגב הנוגע לכל העבר והעתיד של כלל ישראל, טרם יתפנה לרגשות אנוש ולאחוות אחים עליו  למלא את תפקידו ויעודו האלקי במה שהיה נראה בעיניו כשלב האחרון במסע פלאי שכל כולו בהשגחה פרטית.

והנה אמרו חז"ל (שבת י' ע"ב):

"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

ויפלא לכאורה, דיעקב אבינו לא למד מן הכשלון ולאחר שישב כ"ב שנה באבל בשק ותענית חזר על אותה הטעות והקדים את אפרים לפני מנשה הבכור.

וגם יוסף לא למד מאומה שהרי כתיב "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת" (מ"ה כ"ב) מה שלא נתן לשאר אחיו ושניהם יעקב ויוסף הפלו בן בין הבנים.

אלא נראה פשוט, דאין כונת חז"ל להעביר את יעקב אבינו תחת שבט ביקורתם ולומר שיעקב טעה וחטא בכתונת הפסים שעשה ליוסף בן הזקונים, ובודאי היו ענינים רמים ונשגבים בכתונת זו, אלא דמ"מ נתגלגלו הדברים מן השמים בדרך שנוכל ללמוד לא להפלות בן בין הבנים.

וכך גם כשהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ידע ברוח קדשו שכך דעת עליון וכך ראוי לפי העתידות.

וגם כשיוסף נתן לבנימין יותר ממה שנתן לשאר אחיו היו בזה טעמים נסתרים שלא נתפרשו בכתוב או במדרשות. כך ראוי ללמוד וללמד את מעשי האבות ומעשי יוסף דור ראשון לבנים.