מצוות ציצית חובת גברא וחובת טלית (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת" (ט"ו ל"ח).

נחלקו אמוראי במנחות מ"א ע"א ושם מ"ב ע"ב אם ציצית חובת טלית היא או חובת גברא, למ"ד חובת גברא אין מצוה זו נוהגת אלא בלבישת הבגד ולמ"ד חובת טלית אין המצוה תלויה בלבישה כלל ואף כלים המונחים בקופסא חייבים בציצית, וקיי"ל דחובת גברא היא ואינו חייב אלא בשעת לבישת הבגד כמבואר בשלחן ערוך סי' י"ט סעיף א'.

אמנם עדיין יש לעיין ביסוד גדרה של מצוה זו האם המצוה היא על החפצא, דמצוה על האדם שיהיו ציצית בכנפי בגדו אלא שתנאי יש בדבר דאין הבגד מחוייב אלא בשעת לבישה, או שמא המצוה הוא על הגברא, דהאדם מצווה ללבוש ציצית אלא שתנאי יש בדבר שאינו מצווה אלא כשיש עליו בגד ד' כנפות. וכיוצא בדבר יש לעיין במצות מזוזה אף דחובת הדר היא, אם המצוה הוא בחפצא של הבית דהבית מחוייב במזוזה אלא דתנאי יש בדבר דרק בית דירה חייב דהיינו בית שדר בו או שמא המצוה על הגברא היא דהאדם חייב במזוזה ומניח אותה על מזוזת ביתו, ונראה דנחלקו בזה קמאי כמו שיבואר.

הנה כתב בשולחן ערוך סי' י"ט סעיף א' דציצית חובת גברא ומשום הכי אין מברכין על עשיית הציצית אלא על הלבישה ואין מצוה אלא בלבישה, ובמגן אברהם שם ס"ק א' תמה דהלא גם במזוזה אינו חייב אלא משום שדר בבית דחובת הדר הוא וא"כ למה מברכין לקבוע מזוזה ואין מברכין על עשיית הציצית, וכתב דכיון דדרך העולם לקבוע מזוזה כאשר הוא כבר דר בתוך הבית נמצא דבשעת קביעת המזוזה הוא מקיים מצוה ומברכין שפיר לקבוע מזוזה אבל בציצית דמטיל את הציצית בבגד לפני שלבשו אין מברך על עשיית הציצית דאינו מקיים מצוה בעשייה זו ולפיכך מברך על הלבישה, ולפי"ז חידש המג"א דאם קובע מזוזה לפני שנכנס לדור בביתו אפשר דאינו מברך לקבוע מזוזה אלא יברך כשיכנס לדירה "לדור בבית שיש בו מזוזה", וזה חידוש גדול שאינו מוסכם על דעת האחרונים.

ולכאורה נראה בזה, דהנה רעק"א בשו"ת סי' ט' כתב להעיר דהשוכר בית שיש בו מזוזה צריך לברך בהכנסו לדור בבית דהלא הוא מקיים בכך מצות מזוזה, וכמו"כ מי שיוצא מביתו לזמן מסויים יברך על מצות מזוזה בחזרתו לביתו דאז הוא שוב מתחייב במזוזה ומקיים מצותו, ובסוף התשובה כתב שמצא בברכי יוסף דאין מברכין ברכת המצוה אלא על מעשה מצוה ולא במצוה המתקיימת שלא ע"י מעשה ומשו"ה לא יברך באופנים הנ"ל עי"ש, ובאמת נראה ברור לענ"ד כיסוד זה דלעולם לא מצינו ברכה אלא על מעשה מצוה ולא ע"י קיום המצוה שאינו במעשה, וכך נראה מדברי השו"ע דלמ"ד ציצית חובת טלית היה מברך על עשיית הציצית שהיא מעשה ולא כמו שכתב המנחת חינוך במצוה שפ"ו דלמ"ד חובת טלית מברך בכל יום בבוקר כיון דלילה לאו זמן ציצית ובכל בוקר מקיים מצוה זו, דבאמת לא יברך בכל בוקר כיון שאין כאן מעשה מצוה אלא מברך על עשיית הציצית בלבד כנ"ל.

ולפי"ז נראה דאין לברך על המזוזה כשנכנס לדירה דאין זה מעשה מצוה אלא מעשה רשות אף שבאותה שעה מקיים מצות מזוזה מ"מ אין הכניסה לדור בדירה מתייחס ומתפרש כמעשה במצות מזוזה, משא"כ לבישת הטלית דהוי מעשה מצוה דציצית שפיר מברכינן עלה. (וכיוצא בזה ביארנו דברי רש"י בב"ק ט' ע"ב דטלית נאה הוי הידור מצוה במצות ציצית אף דפשוט דבית נאה אינו הידור במצות מזוזה דאין הבית טפל למזוזה בעיני בני אדם כדרך שהטלית טפלה לציצית, ואפשר עוד דרק בטלית שלובשין לשם מצות ציצית כטליתות שלנו חידש רש"י דטלית נאה הוי בכלל הידור מצוה ולא בבגד דעלמא שלובש להנאת לבושו, ואכמ"ל).

ב

 

ועוד נראה בזה, דהנה נתבאר לעיל מה שיש לחקור בגדר מצוות ציצית ומזוזה אם עיקרן על החפצא דבית חייב במזוזה ובגד חייב בציצית או עיקר המצוה הוא על הגברא דהיינו שהאדם חייב בציצית ובמזוזה אלא דמקום קביעותן ואופן קיומם ע"י הבית והבגד, ומכל דברי המגן אברהם נראה דלא חילק בין ציצית למזוזה ובשניהם ס"ל דיסוד המצוה בגברא היא ולפיכך השוה ציצית למזוזה ביסוד דינם. אך באמת נראה לחלק בזה בין ציצית למזוזה, ורק בציצית שהוא לובש על גופו הוי "חובת גברא" דהיינו מצוה על האדם שיהיה מלובש בציצית כדי שיראה אותם ויזכור את כל מצוות ה' דהלא טעם זה מבואר בקרא, וזה גדר חובת גברא, אבל מזוזה מצותה על הבית ולא אמרו בה דהוי חובת גברא אלא חובת הדר דאין המצוה על הבית אלא כשדרים בה והדר בה הוא שמחוייב שיהיה מזוזה בפתח הבית ולא בעל הבית, אך עצם המצוה על הבית היא (וכבר כתבו הפוסקים דאף דמזוזה הוי שמירה לבית אין זה עיקר טעמה עיין יו"ד סי' רפ"ט ובגליון המהרש"א ש"כ סק"ב ודנתי בזה בגליון השו"ע שם ואכמ"ל).

ויסוד זה נראה כונת הגר"ח בסטנסיל אות ג' שביאר למה הקובע מזוזה בבית חבירו מברך אף דאין המצוה שלו ואין הוא מחוייב בה אלא חבירו הדר בבית והמטיל ציצית בבגד שחבירו לבוש בו אינו מברך, וכתב דעצם קביעת המזוזה בפתח הבית מעשה מצוה היא דזה מצות הבית שיהיה בו מזוזה ואף שאין הקובעו מחוייב במצוה מ"מ הוא העושה את מעשה המצוה ועליו לברך, משא"כ בציצית דאין היא מצוה על הבגד אלא על הלובש ואין התולה את הציצית בבגד חבירו עושה מצוה כלל עי"ש.

ולפי"ז מובן למה במזוזה מברך על קביעת המזוזה ובשעת קביעתה, ובציצית אינו מברך אלא על הלבישה ובשעתה.

ונראה דהמגן אברהם הולך בזה לשיטתו בסי' כ"א ס"ק ב' דהביא בשם האריה"ק דאף דלילה לאו זמן ציצית מ"מ ראוי לישון בלילה עם טלית קטן והביא ראיה מדוד המלך שנכנס למרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות (מנחות מג ע"ב). ולכאורה תמוה דגם בלילה היה ערום מן המצוות דלילה לאו זמן ציצית ואין מניחין בתפילין, וע"כ דבלילה לבש ציצית ולא היה ערום מן המצוות.

ודחה המג"א ראיה זו דאף אם לא לבש ציצית בלילה מ"מ קיים מצות מזוזה משא"כ במרחץ דאין קובעין בו מזוזה עי"ש. ונראה בדעת האר"י כהבנת הגר"ח דשאני מזוזה מציצית, דמצות ציצית על הגברא היא וכשהוא לבוש בציצית אינו ערום מן המצוות אבל מצוות מזוזה על הבית היא דאף שיש מזוזה בפתחו מ"מ גופו של אדם ערום מן המצוות, והרי זה דומה למעקה שבראש גגו דאף כשהוא במרחץ יש מעקה בראש גגו ומ"מ ערום הוא מן המצוות כך גם במזוזה, משא"כ בציצית שעל כנפי כסותו דמצותן בלבישת האדם ומצות גברא הן, אבל המגן אברהם לשיטתו דמזוזה וציצית גדר אחד להם ושניהם מצוות גברא הן דהאדם מטיל את ציציותיו בכנפי כסותו וקובע מזוזה על מזוזת ביתו, ולכן נקט דגם ע"י מצות מזוזה לאו ערום מן המצות הוא. (אך במנחות שם ובירושלמי סוף ברכות משמע דגם מזוזה בכלל דהרי אמרו שם "חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות מזוזה בפתח בתיהן תפילין בראשן ציצית בבגדיהן וכו' ובשעה שנכנס דוד למרחץ" וכו').

ולכאורה מבואר מדברי המג"א בשני מקומות אלה דכאשר אין האדם בביתו אין מקיים מצות מזוזה אף שבית זה מקום דירתו הוא ואינו מקיים מצות מזוזה אלא כשהוא יושב בביתו בפועל ולפיכך הוא ערום מן המצוות בהיותו במרחץ ואינו מקיים מצות מזוזה עד שידור ממש בביתו, וגם בכך דומה מזוזה לציצית דגם בציצית אינו מקיים מצוה אלא כשהוא לובש את הציצית בפועל, אך לדרכנו הנ"ל נראה דשאני מזוזה דכל עוד בית זה מקום דירתו הוא מקיים מצות מזוזה אף כשהוא יוצא מביתו דכך הוא גדר המצוה דבית דירתו יהיה מזוזה בפתחו, ועל הבית חלה המצוה ולא על הגברא ודו"ק בזה.


ב

באופן העיטוף בציצית וברכתה

הנני במענה קצר לשאלותיו בענין לבישת הטלית.

הנה נחלקו הראשונים באופן קיומה של מצות ציצית. התוס' בערכין (ב' ע"ב ד"ה היודע) נקטו דצריך להתעטף בטלית כעטיפת ישמעאלים וכמ"ש (במו"ק כ"ד ע"א) כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים לאו עטיפה היא, והביאו מן המדרש דבעטיפת ישמעאלים מגיע הטלית עד השפם, וברש"י מו"ק משמע דהוי מתחת לפה עי"ש. וכך הביא בספר העיטור (הלכות ציצית חלק שלישי ע"ה ע"א) בשם הגאונים וכך דעת הרדב"ז (ח"א סימן שמ"ג וח"ג סימן תקע"א). אך בעל העיטור דחה שיטה זו וכתב דרק בדיני אבילות אמרו דאין עיטוף אלא כעטיפת ישמעאלים אבל במצות ציצית כיסוי הגוף קרוי עיטוף עי"ש.

ודעת מרן הב"י כדעת העיטור וכפי שכתב (סימן ח' ס"ב):

"ובעל העיטור (שער ב' ח"ג) כתב דלא בעינן כולי האי אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן וכו'. נראה שטעמו מדאיתא בפרק אלו מגלחין דרב פליג עליה דשמואל ומשמע דסבירא ליה דעטיפת הראש אף על פי שאינה כעטיפת הישמעאלים הוי עטיפה וקיימא לן דבאיסורי הלכה כרב לגבי שמואל. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שטעמו דלא בעינן עטיפת ישמעאלים אלא גבי אבילות אבל גבי ציצית שהתורה חייבה אותו בכסות שאדם מתכסה ככה יהיה החיוב ונאמר שלשון להתעטף לשון כסוי הוא בזה הענין עכ"ל. ואחר זמן רב בא לידי בעל העיטור וכתוב בו כלשון הזה. רבותי הגאונים כתבו עטיפתה כעטיפת הישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכרה אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא פירוש צריך לכסות פיו והתם הוא דכתיב (יחזקאל כ"ד י"ז) לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייבי ובמצורע כתיב (ויקרא י"ג מ"ה) על שפם יעטה ובמנודה קא מיבעיא לן (מו"ק ט"ו ע"א) אבל כולי עלמא לא מחייבי בעטיפת הראש דאם כן יכסה פיו וכי רבי יהודה בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים (שבת כ"ה ע"ב) וכן החתנים מי היו מתעטפים כל . ואף על גב דמברכין להתעטף כיסוי דכתיב (דברים כ"ב י"ב) אשר תכסה בה שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכין ועושין עסקיהם פעמים בגילוי הראש פעמים בכיסוי הראש עכ"ל וזה מבואר כדברי רבינו הגדול ז"ל".

הרי שאין צריך כיסוי הראש בטלית מצד עיקר מצות ציצית אלא שנכון לכסות ראשו בטלית בשעת התפלה משום יראת שמים וכמבואר בבית יוסף ובב"ח ובכל האחרונים שם.

ואעפ"כ כתב בשו"ע (סעיף ג') אף לגבי טלית קטן שטוב להתעטף בו אף ראשו לפחות כדי הילוך ד' אמות. ובמשנ"ב (ס"ק ז') כתב דטוב לעשות כן לצאת יד"ח הני שיטות הסוברים דאין עיטוף אלא כעין עטיפת ישמעאלים עי"ש.

והחזו"א (סימן ג' אות ל"ז) תמה דא"כ צריך לעשות כך כל הזמן שהטלית עליו ולא רק בשעת העיטוף, וכתב דבאמת אין אנו חוששין כלל לשיטה זו, אלא דכיון דמברכינן "להתעטף" יש לעשות עיטוף כדי לאמת את הברכה עי"ש.

ולא הבנתי דבריו דהלא שיטת העיטור והמחבר כיסוי הגוף הוא הקרוי עיטוף וכמ"ש להדיא, וא"כ מה ענין יש לכסות ראשו שעה מועטת. ועוד דלכאורה נראה תמוה להתאים את מעשה המצוה ואופן קיומה לנוסח הברכה. דהלא לא מצינו בדברי חז"ל אלא היפך סברא זו, דנוסח הברכה לעולם תוקן לפי מהות המצוה ומנוסח הברכה אפשר לעמוד על גדרי המצוה, דבשבת (כ"ג ע"א) למדו מדמברכינן להדליק נר של חנוכה דהדלקה עושה מצוה, והתוס' (יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו) כתב דמדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העטיפה מקיימין מצות ציצית, ואת"ל דלשון עטיפה עטיפת ישמעאלים הוא, בהכרח לא היו מתקנים לברך בנוסח זה אא"כ כך מצותה, וא"כ רחוק לומר דאף דמצד דיני המצוה אי"צ עיטוף מ"מ טוב להתעטף כדי לקיים נוסח הברכה.

(ובמק"א כתבתי דע"כ אין כונת הרא"ש [בערבי פסחים סימן כ"ה] דצריך לאכול כזית מרור משום שמברכים על אכילת מרור וכהבנת השאגת אריה [סימן ק'], אלא כונתו דכיון דמברכינן על אכילת מרור, ע"כ צריך כזית לעיקר מצות מרור, וכעי"ז כתבתי בביאור דברי הטור (או"ח סי' תפ"ח ותרמ"ד) בשם מהר"ם מרוטנבורג לגבי ברכת ההלל דאין לברך לגמור את ההלל דא"כ הוי ברכה לבטלה אם ידלגו על פסוק אחד, דכונתו דאם אין הדילוג פוסל לא הו"ל לברך לגמור את ההלל, עיין מנחת אשר מועדים ח"ב סימן י"ח, ואכמ"ל).

ומשום כ"ז נראה יותר דדעת השו"ע דאף דס"ל דכיסוי הגוף קרוי עיטוף וכשיטת בעל העיטור, מ"מ טוב להדר לענין הברכה ולהתעטף עטיפת ישמעאלים כדי לצאת מידי חשש ברכה לבטלה ולצאת מצות ציצית לכו"ע, וז"פ.

 

ב

עטיפת ישמעאלים

והנה מנהגינו לעשות עיטוף גמור סמוך לברכה ולומר ד' פסוקים בעודו מעוטף. ומנהג האשכנזים לכסות פניהם עם הטלית וכפשטות לשון התוס' עד השפם. ובשו"ע הרב (סימן ח' ס"ה) כתב שהטלית תגיע עד לגומות שבלחי מתחת לפה, וכ"ה בערוך השלחן (ס"ה), בארצות החיים של המלבי"ם ובקיצור שו"ע (סימן ט' סעיף ח'). ותמהו רבים דאטו הישמעאלים היו מתהלכים כסומא בארובה ונתקלים בבורות שיחין ומערות, ואיך יתהלך האדם לפי תומו כשעיניו מכוסות. וראה בנמוק"י או"ח שתמה בזה. ובקצות השלחן (סימן ז' הערה י"ד) כתב דע"כ כונת התוס' והראשונים שיכסה פניו מלמטה דהיינו מצד הכתפיים והצואר עד השפם עי"ש.

ובפשטות נראה דאף כאשר הטלית על ראשו ומגיע עד השפם וגומות הלחי מ"מ צריך שלא יפול צמוד לפניו אלא בולט קצת מלפנים באופן שכנגד פניו יש מעין חלון שדרכו יראה נכוחה, וכנראה שכך היתה עטיפת הישמעאלים. ובאמת כך נוהגים שוכני המדברות לכסות פניהם מקרני השמש ולהגן על עיניהם מפני חול המדבר הנישא ברוח.

אך באמת יש להקפיד שהטלית לא יכסה פניו לגמרי באופן שלא נשאר חלון שדרכו יכול האדם לראות דכל כה"ג לכאורה אינו דרך עיטוף ויש בו חשש ברכה לבטלה. (אמנם באמת נראה דאף אם אין זה דרך עיטוף כלל מ"מ אין כאן חשש ברכה לבטלה לדידן דקיי"ל עיקר דאין צריך עטיפת ישמעאלים כלל ורק לרווחא דמילתא מתעטפים עיטוף גמור. ועיטוף זה אף אם לא נעשה כהוגן בודאי אינו הפסק, וכשחוזר ללבוש את הטלית כדרכו יצא יד"ח הברכה, ודו"ק כי פשוט הוא).

והנה בזוהר פרשת ואתחנן (דף ר"ס ע"ב) איתא "בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא". והביאו הט"ז (סימן צ"א סק"א) והמשנה ברורה (שם סק"ו). והמשנ"ב שם הביא בשם הפמ"ג שכך נוהגין לכסות את הראש והעינים בשעת התפילה בטלית של מצוה, ולכאורה אינו יוצא ידי מצות ציצית בשעה זו שהרי אין זה דרך עיטוף ולבישה.

ומשום כך נראה לכאורה פשוט דאין כאן שאלה כלל בעיקר מצות ציצית דאף המתעטף יותר מדי ומכסה פניו ועיניו מקיים מצות ציצית דמה בכך שאינו יכול לראות מ"מ מעוטף הוא בטלית, אלא שבצדק טען מי שטען דמ"מ לא מסתבר דכך היתה עטיפת ישמעאלים לכסות עיניהם לגמרי ומשו"כ לא מסתבר דכך צריך לכתחלה לעשות. אך אין בכלל תימה בדברי הזוה"ק שבשעת התפילה צריך לכסות פניו בטלית שלא להסתכל בשכינה, ודו"ק בזה כי פשוט הוא.

ומ"מ משמע מהפמ"ג שבשעת התפלה צריך לכסות פניו ועיניו, ומבואר מזה דצריך לכסות את התפילין של ראש עם הטלית. אך באמת כתב המגן אברהם (בסימן ח' סק"ג) דאף שכתוב בכוונות בשם האריה"ק דיש לכסות את התפילין עם הטלית לא יכסה אותם לגמרי שהרי מבואר (בסימן כ"ז סעיף י"א) דטוב שיהיו תפילין של ראש מגולים ונראים, וכ"כ האליהו רבה שם.

ובמור וקציעה כתב הגר"י עמדין לחלוק על המג"א וביאר דמה דאיתא (בסוס"י כ"ז) דתפש"ר טוב שיהיה מגולה היינו שלא בשעת התפילה אבל בשעת התפילה יש לכסות את כל התפילין וגם את עיניו בטלית וכ"כ בכף החיים (סקי"א) ובבן איש חי (פרשת וירא) ובאמת מבואר כן בפרי עץ חיים (שער הציצית פרק א') "גם צריך לכסות תפלה של ראש עם הטלית הגדול". וכן הוא בשער הכוונות ענין הציצית. ופלא מה שכתב בערוך השלחן בסעיף ו' שהרא"י הקדוש היה מכסה את התפילין בטלית אבל לא לגמרי, וזה נגד משמעות הפע"ח.

ומנהג העולם כדברי המגן אברהם שהטלית מעל התפילין אבל אינו מכסה את התפילין לגמרי.

ג

ובענין מה ששאל בענין טלית קטן במקום שמתביישים לצאת בו לרה"ר האם אפשר לברך עליה לפי המבואר ברמ"א (סימן ט"ז ס"א) ומקורו במנחות דף מ' ע"א דאין חיוב ציצית אלא בבגד שגדול יוצא עמו לפעמים לשוק.

הנה באשל אברהם להגאון מבוטשאטש תניינא (סימן ט"ז) כתב דאותן הט"ק שמתביישים לצאת בהם אין לברך עליהם (ועיין מש"כ בזה במהדורה קמא ובפמ"ג מש"ז סימן ט"ז סק"א) ומבואר מדבריו דאף אם יש בהם שיעור כיון שמ"מ מתביישים לצאת בהם אין לברך עליהם. ובאמת בגמ' לא אמרו אלא שהגדול יוצא לפעמים בשוק. והטור הוסיף בלשונו שאין הגדול מתבייש לצאת, ומתוך לשונו יש מקום להבין כהבנת הא"א, אך בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן ד') כתב בפשיטות דאם מתבייש מחמת הצורה ולא משום שהט"ק קטן מדי אין בזה פסול כלל.

ושו"ר בשו"ת חסד לאברהם (מהדורא קמא סימן ב') שהאריך לדחות את דברי הא"א, דאין קפידא אלא בשיעור הט"ק ולא במה שמתבייש מטעם אחר.

והנה כתב הרמ"א (בסימן ח' סעיף ו') דבטלית קטן לא מברכים להתעטף אלא על מצות ציצית ובדרכי משה הארוך ביאר דחיישינן שמא אין שיעור החייב בציצית בט"ק ומשו"כ אין לברך להתעטף דמשמע שמברך על עיטוף זה, אבל נוסח הברכה על מצות משמע טפי שמברך על מצות הציצית הכללית עי"ש.

ויש מן האחרונים שלמדו מדבריו לגבי מצות מרור דחולה או זקן שאינו יכול לאכול כזית מרור יכול לברך על פחות מכזית "על מצות מרור" אף שאינו יכול לצאת יד"ח. עיין שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (ח"א או"ח סי' קל"ז) ושו"ת אבני נזר (או"ח סי' שפ"ג אות י').

ולענ"ד זה תמוה דאיך יברך ברכת המצוה כשאינו מקיים מצוה ואף אם ספק הוא הלא ספק ברכות להקל ואטו תלוי הדבר בנוסח הברכה, ולמה לא אמרו בכל ספק ברכות המצוה שיברך על מצות. וע"כ צ"ל דבאמת קיי"ל בט"ק שלנו דמעיקר הדין יוצאין בהם יד"ח, אלא דלרווחא דמילתא תיקנו לברך על מצות ציצית דלשון זה ראוי טפי כשיש אף ספק קל אם יוצא יד"ח או לא. כך נלענ"ד בהלכה עמומה זו.

 

 

"חותם של טיט"

"תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב).

וכתבו התוס' שם "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) כבלא דעבדא תנן".

הנה זה עידן ועידנים שהייתי תמה והולך, הלא שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה (דברים כ"ה ע"א), ומשום כך מקדימים אנו להתעטף בציצית לפני הנחת התפילין, דגדולה מצות ציצית אף ממצות התפילין (כך ביאר הבית יוסף בריש סימן כ"ה), וא"כ למה אין מצוה זו מצוה חיובית ולא הוטלה חובה על צוארנו כמו מצות התפילין, ורק מי שמתעטף בבגד ד' כנפות הוא המחוייב בציצית, ואם יחפוץ האדם לא ללבוש בגד ד' כנפות אף ציצית לא ילבש.

ונראה בזה בהקדם דברי הגמ' דהציצית חותם של טיט הן, חותם של טיט וסמל של עבדות, כל עוד לבוש האדם בטלית שיש ציצית בכנפיו זכר הוא לו שעבד הוא לאדונו אדון העולמים ולא בן חורין.

וכל עצם טבעה של עבדות זו, כל עצם חשיבותה ושגב ענינה, רק בקבלת עול העבדות בשמחה ובאהבה, וכבר הארכנו במקום אחר (עיין לעיל פרשת יתרו במאמר "הקדימו נעשה לנשמע") לבאר בדרך זו את אמרם (שבת פ"ז) מלמד שכפה עליהם הר כגיגית.

דהנה בעת טבילת עבד לעבדותו "בהדי דדלי רישא ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישא" (יבמות מ"ו ע"א) מיד כשמוציא העבד ראשו מן המים מניחין כלי על ראשו, ובהנחת כלי זה נעשית טבילתו טבילת עבדות דמעשה זה מציין ומסמל את מהות העבדות, כלי של טיט על ראשו ורחיים על צוארו. וכן בשעה שקיבלו ישראל את התורה כפה הר כגיגית על ראשם ללמדך דלא שררה אני נותן לכם אלא עבדות, ואף על פי כן הקדימו ישראל נעשה לנשמע בשמחה ובטוב לבב דאין חפצם אלא בעבדות, כדרך שתמהו התוס' (גיטין י"א ע"ב) בשם הירושלמי על הא דאמרו התם זכות היא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחרות, "הגע בעצמך היה עבדו של קצין זכות הוא לו?", כך הרגישו ישראל בנפשם כמה גדולה ונשגבה מעלת עבדות זו, להיות עבדו של קצין, עבד למלך מלכי המלכים.

והנה בקידושין (כ' ע"א) אמרו דעבד נרצע כאשר לא יחפוץ לצאת לחפשי לאחר שש שנות עבדותו יירצע, ובענין רציעת אזנו אמרו חז"ל "אוזן זו ששמעה בהר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו ירצע", והנה לכאורה מטעם זה היה לנו לרוצעו מיד בשעה שמכר עצמו לעבדות ומה טעם נמתין עד כלות ששת השנים?

אלא, דהמוכר עצמו מדוחק הממון עשה כן כדכתיב "וכי ימוך אחיך" ועבדות כזו אין בה סתירה לעבדות מלכו של עולם.

אבל אחר שחלפו להם ששת השנים, ואין העבד זוכה מכאן ואילך לתמורה על עבדותו, ואף על פי כן אומר הוא אהבתי את אדוני ורוצה אני בעבדות מאהבה בדין הוא שירצע דהלא עבדות מתוך שמחה של הקב"ה הוא ועליה נאמר "כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים". וכאשר המליכו ישראל את הקב"ה מתוך אהבה ושמחה והקדימו נעשה לנשמע זכו אף הם מדה כנגד מדה לכתרי מלכות, ומלאכי השרת הלבישו לכל אחד מהם שני כתרים.

וזו גדלותו ותפארתו של אדם מישראל בהיותו עבד נאמן לאלקיו כדרך שזכה משה ונקרא עבד ה', דכתיב "לא כן עבדי משה" (במדבר י"ב ז') "וימת שם משה עבד ה'" (דברים ל"ד ה') ולא עוד אלא ששמח בהיותו עבד ה' "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו", גדלותו של משה בהיותו שש ושמח בעבדותו ואף הוא זכה לכתר מלכות, "כליל תפארת בראשו נתת לו", וכשיזכה האדם למדריגה עילאה זו אין שמחה למעלה הימנה.

והנה מבואר באבות דר' נתן פ"א, (וכעי"ז ברמב"ם בפיה"מ למסכת אבות פ"א מ"ג ועיין עוד ברמב"ם פ"י מהלכות תשובה) דצדוק ובייתוס היו מתלמידיו של אנטיגונוס איש סוכו, וכאשר אמר 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס' אמרו "אפשר פועל עושה מלאכתו מבקר עד ערב ולא יקבל שכר", צדוק ובייתוס לא ידעו את סוד העבדות של בני ישראל, הם לא השכילו להבין את הסוד הגדול של "נעשה ונשמע" חשבו הם שפועלים אנחנו ובצדק שאלו "אפשר פועל עושה במלאכתו מבוקר ועד ערב ולא יטול שכרו", אך באמת אין אנו "פועלים" אלא "עבדי אהבה" עבדים מתוך רצון ושמחה המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס.

וכשם שצדוק ובייתוס לא הבינו ענין זה כך גם ממשיכי דרכם אף אחרי מאות שנים לא הבינו, דהלא כך שנינו בשבת (פ"ח ע"א) "ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתיה דמא א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם".

מאות בשנים לא פקחו את עיניו של הצדוקי, אנן בדידן ואינהו בדידהו, רבא עושה מאהבה במסורת אבותיו של "נעשה ונשמע" והצדוקי בשלו "עדיין בפזיזותייכו קיימיתו".

רבא האמורא הגדול רבא דעמיה הולך בדרכי אבותיו שהקדימו נעשה לנשמע, אך גם צדוקי זה הולך בדרכם הקלוקלה של צדוק ובייתוס ואינו מבין את סוד העבדות ואהבתה.

וזכורני ששמעתי מכ"ק האדמו"ר מגור הלב שמחה זצ"ל שסיפר מה ששמע מאביו האמרי אמת מעשה שהיה בבית מדרשו של זקינו השפת אמת, דבאחד מימי חג הסוכות אמר לחסידיו דבשעת אמירת ההלל כשאומרים "אנא ה'" אפשר לפעול גדולות ונצורות, סתם ולא פירש. ונחלקו להן זקני החסידים, הללו צועקין מריעין ומכוונין בלבת אש בעת אמרם "אנא ה' הושיעה נא", והללו בעת אמרם "אנא ה' הצליחה נא", אבל אני, אמר האמרי אמת לא נשתתפתי עמהם, לפי שהבנתי דלא לאלו ואף לא לאלו כיוון הרבי, אלא... ל"אנה ה' כי אני עבדך"!

ורגיל אני לומר בטעמו של דבר, לפי שאין לך זמן שמחה כחג הסוכות שהיתה בו שמחה יתירה כדרך שכתב הרמב"ם: (הל' לולב פ"ח הי"ב) "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ושוב מצינו בדברי הרמב"ם דאף אמירת ההלל שמחה יתירה היא, ולכך אין קורין את ההלל בר"ה ויוהכ"פ (הל' חנוכה פ"ג ה"ו), וא"כ בימים שהשמחה יתירה בהן ובעת שמתווספת שמחה לשמחה בעת אמירת ההלל ובשעה נשגבה זו עומד לו אדם מישראל ובכיסופין וערגה קורא הוא ממעמקי לבו "אנא ה' כי אני עבדך" וכי חידוש הוא שאפשר לפעול גדולות ונצורות!

וכיון דהציצית "חותם של טיט", חותם של עבדות הן, חפץ האדון מלך מלכי המלכים שמצוה זו נקיים בנדבת לב מתוך אהבה ורצון ושמחת העבדות ולא מכפיה ואונס, ומשו"כ אין מצוה זו נוהגת אלא במי שמקבלה על עצמו באהבה ומתעטף בטלית שחותם של עבדות טבוע בו.


 

שקולה מצות ציצית

"שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים כ"ה ע"א).

מעודי תמהתי במצוה נשגבה זו שעליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, א"כ למה היא תלויה ברצוננו הטוב, ואם ירצה אדם שלא ללבוש ד' כנפות פטור הוא ממצוה זו, ולא כמצות תפילין שהוטלה חובה גמורה על צוארנו ונכפתה עלינו הר כגיגית.

והנראה בזה, לפי התבוננות במהות מצוה זו וענינה, דהנה אמרו חכמינו ז"ל "תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג ע"ב) ובתוס' שם כתבו "מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת דף נ"ז ע"ב) כבלא דעבדא תנן".

הרי לן דמצות ציצית יסודה וענינה חותם של עבדות, ויש להבין עבדות זו מהי ומה ענינה.

הרי ברור דתמצית העבדות היא קבלת עול, וכשם שעבד מקבל עול אדונו, כך איש ישראל מקבל במצות ציצית עול אלוקיו מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכאשר בא האדם לקבל עול מלכותו למדונו חז"ל (ברכות י"ג ע"א) "למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות".

וגם במצות ציצית נראה דתרתי אית בה, קבל עול מלכות שמים בתכלת, המזכירה לנו כסא הכבוד כמ"ש (חולין פ"ט ע"א) "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, רקיע דומה לכסא הכבוד", וכסא הכבוד הוא מרכבת קדשו שעליו יושב השופט כל הארץ, וענין תכלת רומז לקבלת עומ"ש.

ומאידך מבואר דציצית רומזת לתרי"ג מצוות וביאר החינוך דציצית בצרוף ח' חוטין וה' קשרים בגימ' תרי"ג, הרי לן אף קבלת עול מצוות.

וכך נחשבים הציצית כחותם של טיט וכבלא דעבדא ועל ידם מקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים ועול מצוות, וממליך על עצמו את מלכו של עולם.

וכבר ביארנו דעיקר עבודת העבדות ומעלתה היתירה היא בעבדות מתוך שמחה ורצון (עיין לעיל מאמר "חותם של טיט" וע"ע הגדה של פסח מנחת אשר בכמ"ק), ומזה הטעם לא ניתנה מצות ציצית כחובה גמורה, אלא נתלתה ברצון האדם, כדי שנקבל עול העבדות ברצון בשמחה ובאהבה.

"ר' שמעון בר יוחאי אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה"