מצות בנין בית הכנסת (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

 

א
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים" (רמב"ם פי"א מהל' תפילה ה"א).
הנה יש לעיין בחובה זו להכין בית כנסת בכל מקום שיש בו עשרה מישראל, מה גדרה ומה מקורה.
ובמנחת אשר (במדבר סימן נ"ד) הבאתי את דברי הזוה"ק בפר' נשא (ח"ג קכ"ו ע"א) דגם בתי כנסיות נכללים במצוות בנין בית המקדש, וז"ל:
"כמה חביבין אינון ישראל קמי קודשא בריך הוא דבכל אתר דאינון שריין קודשא בריך הוא אשתכח בינייהו בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון מה כתיב (שמות כה) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועשו לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי".
וכ"ה בזוה"ק פר' בשלח (ח"ב נ"ט ע"ב):
"פקודא למבני מקדשא לתתא כגוונא דבי מקדשא דלעילא כמא דאת אמר מכון לשבתך פעלת יי', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקודשא בריך הוא דהא צלותא אקרי עבודה".
הרי לן מדברי הזוה"ק דגם בתי תפילה בכלל מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אך לא מצינו כן בתלמודים ובמקורות ההלכה. ואף שכתב בשו"ת מהרי"ק (כלל קס"א) דלגבי כמה הלכות דין בתי כנסיות כדין בית המקדש, וביסס דבריו על מה שאמרו (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל", מ"מ לא הפליג לחדש דיש מצוה דאורייתא לבנות בתי כנסיות. ולכאורה נראה דעד כאן לא אמרו אלא לגבי ה"חפצא" דקדושת ביהכ"נ כקדושת המקדש אבל אין זה ענין כלל לגבי המצוה לבנות בית הכנסת, וז"פ.
ובשו"ת דברי חיים (ח"א או"ח סימן ג') כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכתב צריך להכין ולא כתב מצוה להכין דאין בזה מצוה דאורייתא אלא דרבנן, עי"ש.
אלא שעדיין יש לעיין במהות המצוה, האם אין ענינו אלא מעין צרכי רבים ותשמישי מצוה דצריך לייחד מקום לתפילת הציבור כדי שיתפללו בציבור, או שמא יש כאן מצוה דרבנן דועשו לי מקדש שתיקנו חכמים דכל קהל דישראל מצוה שיקדישו להם מקדש מעט.
ועיין ביאור הלכה (סי' קנ"א סי"א ד"ה לא מהני) שכתב בתוך דבריו לבאר למה לא מהני תנאי בבית כנסת קבוע כשם שמהני תנאי בכל תשמישי מצוה "אפשר שיש לתרץ דבהכ"נ שאני כיון דמצוה שישראל יהיה להם מקדש מעט בכל מקום שהם כדאיתא בסימן ק"נ דכופין זה את זה לבנות ביהכ"נ לכן גזרו חז"ל דביהכ"נ הקבוע לא יועיל תנאי בישובן".
הרי לן שהבין דזה מצות בנין בית כנסת "שיהיה להם מקדש מעט בכל מקום שהם".
וכן כתב באגרות משה (או"ח ח"ב סי' מ"ד) דאילו לא היה צורך בביהכ"נ ולא לשם תפילה הו"ל לרמב"ם לכתוב דבכל מקום שיש עשרה מישראל מצוה עליהם להתקבץ ולהתפלל בציבור ולא כתב דצריך להכין ביהכ"נ, אלא ע"כ דהוי מצוה דרבנן דבנין בית הכחירה, עי"ש.
אך בשדי חמד (כללים אות ב' סימן מ"ד) הביא בשם כמה מגדולי ספרד שנקטו דאין ביהכ"נ אלא כשאר צרכי הרבים וכשם שכופין בני העיר זא"ז לקנות תורה נביאים וכתובם כך גם לבנות ביהכ"נ, עי"ש.
ולענ"ד נראה יותר כדברי הבה"ל והאג"מ. אמנם לכאורה הפליג באגר"מ בהגדרה דהוי מצוה דרבנן דבית הבחירה, ונראה יותר דתיקנו חכמים דמלבד מצות הציבור להתקבץ בתפילה מצוה עליהם לבנות בית תפילה ועבודה להיות מיוחד ומזומן לצורך עבודה קדושה זו, דו"ק בכ"ז.

ב
האם מותר לפרוש מבית כנסת קהילתו ולהקים ביהכ"נ חדש
כ"ב סיון תשס"א
כבוד הרה"ג המפורסם וכו'
במה ששאל לדעתי בענין קבוצת מתפללים שהחליטה לפרוש מן הקהילה הותיקה בראשות הרב... ולהקים בית כנסת משלהם במרחק לא גדול מבית הכנסת הותיק. רב הקהילה הותיקה מתנגד בתוקף לפרישתם בטענה שהדבר יחליש את הקהילה, ובעקבותיהם יפרשו מתפללים נוספים ובסופו של דבר תיחלש הקהילה עד כדי התפוררות. הקבוצה הנ"ל טוענת שהחליטו לפרוש כדי לייסד קהילה תורנית יותר עם רוח צעירה. לטענתם פרישתם תביא לחיזוק הקהילה וקנאת סופרים תרבה חכמה.
מע"כ שעומד בתווך ומקובל על שני הצדדים שואל דעת תורה איך לנהוג במחלוקת זו.
למותר להדגיש שאין בדברי כדי לחייב את הצדדים כל עוד לא הציעו טענותיהם בפני, וכל דברינו אינם אלא בירור הלכה כללי ביסודות שאלה זו.
הנה כתב המגן אברהם סוס"י קנ"ד (ס"ק כ"ג) "המעכב לבנות בית הכנסת אפילו יש בה"כ אחרת בעיר, מונע הרבים מלעשות מצוה" (ריב"ש רל"א רנ"ג, ושו"ת ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם (שו"ת ח"א סי' נ"ג) נראה שס"ל דאם הביה"כ מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל (סימן מ"א)".
הרי לן שנחלקו גדולי רבותינו אם מותר להתפלג מביה"כ ע"מ לבנות בית כנסת חדש. והריב"ש כתב בשתי תשובות (סוף סימן רנ"ג וסימן של"א, ולא כפי שצויין במגן אברהם) דזכות המיעוט לפרוש והמונע מהם לבנות בית כנסת משלהם כמונע את הרבים מלעשות מצוה. וכך דעת הרדב"ז (ח"ג סימן תע"ב) שכתב שזכות חלק מהקהל לפרוש ולהתפלל לעצמם ונימק זאת בכמה טעמים:
א. כיון שאין דעתם נוחה מבית הכנסת הקיים אין מתפללים במקום שאין דעתו מיושבת עליו ומחשבתו טרודה.
ב. כשם שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ כך גם לענין תפילה.
ג. כאשר הלבבות חלוקים אין קילוסן עולה יפה.
ד. כדי למנוע מחלוקת ומדון עדיף שיפרשו ויתפללו לעצמם, עי"ש.
ומאידך גיסא דעת רבינו אליהו מזרחי (ח"א סימן נ"ג) בקהל שנפלו בו חילוקי דעות ונפרדו קצתן והיו בידם הקדשות שרצו להחזיק לעצמם, ופסק דכל כספי הקדשות חוזרים למקום הרוב ובפרט שהם עומדים במקומם והמיעוט הם שפרשו, מן הדין שההקדשות ישארו עם הרוב. ושוב כתב "וגם הפירוד שנפרדו מהם מיעוט הקהל שלא כדין עשו מה שעשו שהרי היה להם להמשך אחר רוב דעות הקהל כפי מה שגזרה תורתנו הקדושה 'אחרי רבים להטות' ואפילו אם היו המעטים יותר עשירים ויותר חכמים מהמרובים". (ושוב האריך באריכות מופלגת בדיני וגדרי אומדנא עי"ש).
הרי לן דעתו דאין רשות למיעוט לפרוש מן הרוב אף אם נתגלעו ביניהם חילוקי דעות, אלא יש למיעוט לבטל דעתו אל הרוב.
ובשו"ת מהר"י הלוי (סימן מ"ז) בתשובת אביו מהרי"ץ כתב גם הוא דאסור למיעוט לפרוש מבית הכנסת משום דבכך מתבטל ענין "ברוב עם הדרת מלך", וכך פירש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן מ"ו) את שיטת הרא"ם עי"ש.
ב
ועוד סברא מצינו בזה לאיסורא אם ע"י פרישת חלק מהציבור יתמעטו הכנסות בית הכנסת הרי זה כיורד לאומנות חבירו ופסקת לחיותיה. כ"כ בפתחי תשובה (חו"מ קס"ב סק"ו) בשם הפחד יצחק שהביא כן בשם כמה פוסקים. ובשו"ת לב חיים (ח"ב סימן ק"י) כתב דאפשר דבכה"ג גם הריב"ש יודה שאין להם רשות לפרוש.
ובשו"ת אגרות משה (חו"מ א' סימן ל"ח) דן ברב אחד שבנה בית כנסת ולאחר כמה שנים רצו חלק מהמתפללים לפרוש ולהקים להם בית כנסת משלהם בטענה שהרב שינה את נוסח התפילה והניגונים למורת רוחם. והרב טען שאם יפרשו תקופח פרנסתו שמבוססת על בית הכנסת וגם שווי בית הכנסת יוזל מאד, ופסק האג"מ לטובת הרב ונקט דיש בזה חשש יורד לאומנות חבירו ומקפח פרנסתו עי"ש.
וכל זה תמוה בעיני דאיך נוכל לכפות על אנשים להתפלל במקום שאין לבם חפץ ומה זה ענין ליורד לאומנות חבירו, וכי נוכל לכפות על לקוחות שרגילים היו לקנות בחנות פלוני שלא לקנות בחנות של אלמוני, הלא לא מצינו איסור אלא על בעל חנות ולא על הלוקוחות, וכאשר חלק מהמתפללים רוצים לפרוש הרי הם כלוקחים שהחליטו לקנות במקום אחר ואין עליהם כל איסור יורד לאומנות חבירו.
ומה שטוען הרב שערך בית הכנסת ירד עקב פרישת חלק מן המתפללים, הלא פשוט שאין בזה טענה כלשהי, והרי זה כשכן שטוען כנגד שכנו העשיר שאם יעבור לבית אחר ירד ערך בתי שכניו וכי אסור לו לעבור דירה, אתמהה.
ג
והנה בדברי המג"א לא מבואר הלכה כמאן, אם כשיטת הריב"ש דמותר להם לפרוש ואסור למנוע בעדם, או כשיטת הרא"ם שאסור לפרוש מבית הכנסת. אך הרמ"א בחשן משפט (סימן קס"ב סעיף ז') לא הביא אלא את שיטת הריב"ש בלבד, וכן הוא בדרכי משה (סימן קס"ג אות ד') ומשמע דנקט כותיה.
ובמשנה ברורה (סימן ק"נ סק"ב) משמע שהשווה את השיטות וכאילו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והביא בשם המג"א מהריב"ש שאסור לעכב בנין בית הכנסת אם יש בית כנסת בעיר, ושוב כתב כאילו הסיק המג"א דאם בית הכנסת מכיל את כולם אסורים הם לפרוש (וזו שיטת הרא"ם). ושוב הביא את שיטת הרדב"ז דאף שנכון טפי שיתפללו ביחד והנאה להם ולעולם, מ"מ אם יש ביניהם חילוקי דעות עדיף שיתחלקו עי"ש.
ועוד מבואר שם בשער הציון (סק"ג) דמג' טעמים נכון שלא יתחלקו:
א. ברוב עם הדרת מלך.
ב. משום הפסד הכנסות לבית הכנסת הראשון.
ג. משום ת"ת דרבים וכדו' עי"ש.
אמנם באגרות משה (או"ח ח"א סי' ל"א וח"ב סי' מ"ו) כתב דעדיך שיתחלקו משום ג' טעמים:
א. בריבוי בתי כנסיות ירבו המתפללים דיש בנ"א שלא יטרחו להגיע ממרחקים.
ב. כדי להרבות במקומות דקדושה ומקדשי מעט.
ג. משום דקנאת סופרים תרבה חכמה.
ובאמת שלשת הטעמים הללו מוכחי המציאות המה, וברוב המקומות שבהם אכן נחלקו הקהילות לבתי כנסיות שונים היה זה לחיזוק ולתועלת.
ד
והנראה עיקר בזה לענ"ד, דיש רשות ביד המיעוט לפרוש ולהקים בית כנסת משלהם, וכן עמא דבר מעשים בכל יום. אך אין זה אלא כשיש טעם נכון להרבות תורה וכבוד שמים בחלוקה זו. ומצוי שחלק מצעירי הקהילה חפצם בבית כנסת תורני יותר שיש בו יותר צביון של התמדה בתורה ודקדוק בהלכה וכדו', וכל כה"ג רשאים הם לפרוש. וכך גם כאשר רצונם לקבוע בית כנסת בחלק אחר של העיר כדי שהמתפללים לא יצטרכו לכתת רגליהם למרחקים, ומן הסתם ימשכו יותר אנשים לתורה ולתפלה. סו"ד כאשר כונתם לשם שמים עיקר ההלכה כשיטת הריב"ש וכדמשמע בדברי הרמ"א הנ"ל.
אך כאשר אין כאן ריבוי כבוד שמים אלא יצר המחלוקת והפלגנות בודאי אין זה ראוי. כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם וברוב עם הדרת מלך. אמנם אם יצר המחלוקת כבר אוחז בקרנות המזבח והקטטה גורמת לשנאת אחים וחילול שם שמים מוטב שיתפרדו וכל אחד יפנה לדרכו, אם הימין ואשמאילה, אם השמאל ואימינה.
והאמת והשלום אהבו.
בברכת השלום
אשר וייס

ג
בדין ברב עם הדרת מלך
והנה שיטת הרא"ם (שו"ת סימן נ"ג) דכל עוד יש די מקום בבית הכנסת שבעיר אין רשות להתפלג ולייסד בית כנסת נוסף, ועיקר טעמו ונימוקו משום ברב עם הדרת מלך (משלי י"ד כ"ח).
ויש לעיין בדעת החולקים עליו, שעיקר הלכה כמותם, מה יענו לטענה זו. ואבאר בקצרה.
הנה בכל עיקר הלכה זו, מצינו בה ארבעה גדרים חלוקים:
א. כאשר רבים משתתפים בעשיית מצוה וכל אחד נוטל בה חלק.
ב. במצוות שבדיבור כאשר אחד מוציא את כולם וכולם יוצאים על ידו.
ג. מצוה המתקיימת במעמד רבים אף שכל אחד עושה מצוה בפני עצמו.
ד. כאשר מצוה מתקיימת במעמד רבים אף שאין הרבים משתתפים בעצם מעשה המצוה.
ומצינו מקור בגמ' ובפוסקים לכל אחד מארבעת הגדרים הנ"ל.
א. בהקרבת קרבן פסח אמרו בפסחים (ס"ד ע"א) "שחט ישראל וקבל הכהן, נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו, ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן וכו'". ובגמ' (שם ע"ב) "ברב עם הדרת מלך".
וכך מצינו עוד ביומא (כ"ו ע"א) שנחלקו חכמים וראב"י בהקרבת התמיד בכל יום ולדעת חכמים הכהן שהעלה אברים מכבש למזבח לא הוא הכהן שהעלה את האברים לכבש משום ברב עם הדרת מלך. וראב"י לא נחלק עליו אלא משום דס"ל דאין זה דרך ארץ כלפי מעלה שאין הראשון גומר את המצוה, עי"ש.
הרי לן דיש לקיים מצוה ע"י רבים, משום ברב עם הדרת מלך.
ב. בברכות (נ"ג ע"א) נחלקו בית שמאי ובית הלל בברכת האור במוצ"ש דלדעת בית שמאי כל אחד מברך לעצמו ולדעת בית הלל אחד מברך לכולם משום ברב עם וכו'.
וכך מצינו בקריאת המגילה עדיף שאחד מוציא את הרבים ולא יקראו כל אחד ואחד משום ברב עם, כ"כ המג"א (סי' תרפ"ט סק"י).
ג. במס' בכורים (פ"ג מ"ב) אמרו דכל העיירות שבמעמד מתכנסות כדי שיעלו ביחד, וברמב"ם (בכורים פ"ד הט"ז) מבואר בטעם הלכה זו משום ברב עם הדרת מלך.
הרי דאף שכל אחד ואחד ממביאי הביכורים מקיים את מצוותו הוא יש בזה משום ברב עם כאשר רבים מקיימים את המצוה ביחד.
ובמגן אברהם (סימן צ' ס"ק ט"ו) כתב משום כך דאף מי שיכול להתפלל בביתו בעשרה עדיף שיתפלל בבית הכנסת ברב עם.
ד. וביומא (ע' ע"א) אמרו שרבים היו באים לראות את הכהן הגדול קורא בתורה ביוה"כ, וכן בפר ושעיר הנשרפין משום ברב עם, עי"ש ברש"י.
הרי לן ד' גדרים בהלכה זו.
ומ"מ הלכה פשוטה דיש הידור וחשיבות להתפלל ברב עם ומשו"כ נקט הרא"ם דאין לציבור להתחלק כאשר יש די מקום בבית הכנסת בשביל כולם.
אמנם לדעת פוסקים רבים מעלה זו נדחית משום מעלות וסיבות אחרות כמבואר.
ובאמת מבואר בר"ה (ל"ב ע"ב) דזריזין מקדימין גובר על ברב עם הדרת מלך.
ועוד מבואר בדברי הגמ' בברכות שם דלדעת ב"ש כל אחד מברך לעצמו ברכת האור משום ביטול בית המדרש, ונראה לכאורה דלא נחלקו בית הלל על דבריהם אלא משום דאין כאן ביטול תורה אלא לרגע קט.
אך בדברי הר"ן (מגילה ג' ע"א מדה"ר) מבואר דבאמת מבטלין ת"ת כדי לקרוא את המגילה ברב עם, עי"ש.
ומ"מ נראה עיקר להלכה דכאשר חלק מן הציבור חפץ בבית תפילה משלו הזכות בידו, ואין למנוע זאת משום ברב עם הדרת מלך כמבואר לעיל (אות ב').

ד
אם מותר לחלק מנין בשביל תפילת האבלים
בשאלה זו נחלקו גדולי עולם.
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן ס"א אות ד') כתב שאין לחלק את הציבור לצורך תפילת האבלים משום דברב עם הדרת מלך.
ועוד כתב שם דאם המנין השני יוצא מביהכ"נ לחדר צדדי שאין בו קדושת ביהכ"נ אין לעשות כן.
וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א סימן קכ"ז), והוסיף בזה עוד טעם דאין לפגום במעלת תפילת הציבור משום צורך היחיד, עי"ש.
אך לענ"ד נראה טפי כמ"ש בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א' סימן ל') דודאי רשאים לעשות כן, ובפרט דיש בזה גמילות חסד עם המתים ועם החיים.
והביא את מה שנחלקו הרמ"א והט"ז (או"ח סימן קצ"ג סק"ג) בעשרים או בששה בברכת הזימון אם רשאים לחלוק דדעת הרמ"א שלא יחלוקו משום ברב עם, אך לדעת הט"ז מותר להם לחלוק, דאם יחלוקו יש מעלה בתוספת ברכת זימון ושקולים הם ומה שירצו יעשו. וכך גם בני"ד דאם יחלוקו יש תוספת בברכה בחזרת הש"צ, עי"ש.
ולענ"ד נראה עוד, דכאשר כולם מתפללים באותו עת, ובפומבי גדול אף אם יחלוקו לשני מניינים, מ"מ הוי ברב עם הדרת מלך, דמה לן אם מתפללים בחדר אחד או בשני חדרים, ואטו מביאי הבכורים עמדו כולם תוך ד' אמות, ובאו כולם בקרן אחד, אלא כל שנעשה בכנופיא ובפרסום הוי כבוד מלכות וברב עם הדרת מלך.
ולהלכה נראה, פוק חזי מאי עמא דבר וכבר נהגו לחלק, וכך אני מורה ובא.
ביקרא דאורייתא
אשר וייס

אוהב ה' שערי ציון
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').
"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות" (ברכות ח' ע"א).
הנה נחלקו אמוראי (מגילה כ"ו ע"ב) בקדושת בית הכנסת וקדושת בית המדרש, איזו מהן גדולה מחברתה, ונראה דמחלוקת זו תליא אף במה שנחלקו רב ושמואל בסנהדרין (צ"ח ע"ב) רב אמר "לא אברי עלמא אלא לדוד" וכתב רש"י "בזכות דוד שהיה עתיד לומר כמה שירות ותשבחות" ושמואל אמר "לא אברי עלמא אלא למשה" וברש"י "בשביל שהיה עתיד לקבל את התורה". הרי שנחלקו רב ושמואל מה יסוד קיומו של תבל ומלואו, לרב התפלה היא יסוד העולם ובזכות שירות ותשבחות שאמר דוד העולם נברא וקיים, ולשמואל עיקר קיומו של עולם אינו אלא בשביל תורת משה, והוא שנחלקו בקדושת בית המדרש שהוא "בית שמגדלין בו תורה" וקדושת בית הכנסת "בית שמגדלין בו תפלה" (מגילה כ"ז ע"א) איזה מהן גדול, והלכה דקדושת בית המדרש גדול (כמבואר בשלחן ערוך סי' קנ"ג סעיף א') דהתורה היא קיום העולם ואין קדושה כקדושת התורה.
ואף שאמרו חכמים (אבות פרק א') "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", מ"מ בין שלשת עמודי העולם, אחד הוא שעליו הושתת העולם והוא עמוד הימיני, התורה ניתנה בימין ועליה נאמר "מימינו אש דת למו" (ברכות ס"ב ע"א).
הלא אמרו חז"ל "תלמוד תורה כנגד כולם" ועוד אמרו חז"ל "אם לא תורה שנוהגת ביום ובלילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
* * *
הנה כבר ביארנו פעמים רבות שמצות המקדש וכליו תורת נצח היא, ואף לאחר חורבן הבית בעונותינו שרבו לא בטלה תורה זו, ועדיין אנו מצווים בה דבר יום ביומו, שהרי אף שחרב הבית לא בטלה שכינה מישראל ולא נסתלקה לה לשמי רום, הלא אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "מאי דכתיב 'ואהי להם למקדש מעט'... אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות בישראל" ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות שורה השכינה אלא אף בבתי הצדיקים, בתי עץ ואבן, ובהם מאכל ומשתה ולא רק תורה ותפלה אף בהן שורה שכינה, הלא כך כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה שורה בבתי צדיקים".
שומה עלינו להתבונן ולהשכיל מהי סגולת שכינה זו ובאיזה דרך בידנו להשרותה, לשם כך, נושאים אנו את עינינו לדברי חז"ל והם לימדונו שכל אחד מכלי המקדש יסוד מיסודות העבודה הוא, המנורה רומזת לאור התורה, וכן אמרו חכמים (ב"ב כ"ה) הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, ועוד מצינו (שבת כ"ג) הרגיל בנר הווין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור" הרי שמנורה כנגד תורה היא, המזבח עמוד העבודה הוא, דהלא תפלות כנגד קרבנות תקנום, וכן כתיב ונשלמה פרים שפתינו, ועיין עוד בדברי רבינו יונה (אבות פרק א' מ"ב) במה שאמרו על שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמ"ח, דעבודה היינו עבודת הקרבנות ולאחר חורבן הבית וביטול התמידין היינו עבודת התפלה, הרי לן דמזבח עמוד העבודה היא, ונראה דשלחן רמז הוא לגמילות חסדים, דהכהנים משרתי ה' אוכלי לחם הפנים המה, וכשם שגמילות חסדים סגולה היא לפרנסה ולעשירות (וכמבואר בכתובות ס"ב ע"ב) "מלח ממון חסר" וכך אמרו "הרוצה להעשיר יצפין וסימנך מנורה בצפון" (שם במסכת שבת).
שלשה כלי המקדש שבהיכל, שלשת עמודי עולם המה, תורה עבודה וגמילות חסדים, וכשם ששלשת אלה עיקרי העבודה הם בבית הגדול, כך גם בבית מקדש מעט, על ידם ורק על ידם תשרה שכינה בישראל.
אמנם יש לעיין בדרכנו, מה ענין ארון העדות שבקדש הקדשים, על מה הוא בא לרמוז ומה שורש עבודתו, לבי אומר לי דהארון רומז ליסוד היסודות ולשרש השרשים של קיום עם ישראל, הלא שלשת הכלים, מזבח שלחן ומנורה, עבודתם גלויה ומקומם גלוי, אש המערכה, וענן הקטורת, נר התמיד, ולחם הפנים כולם באתגליא, נראים הם לעיני העם ועדות הן לישראל, ומקומם גלוי בהיכל ה' בעזרה שם רגלי הכהנים ומשרתי ה', לא כן הארון, טמיר הוא ונעלם בערפילי טוהר.
לוחות העדות שוכנים בו בהעלם ובהסתר, ומקומו נסתר בקדש הקדשים, שכל הנכנס בו חייב מיתה ואף ביום הכפורים לא נכנס אלא הכהן הגדול בענין הקטורת לאחר שקידש עצמו בסילודין (ועיין ירושלמי יומא ז' ע"ב וסוכה כ"א ע"ב) דאף מלאכי השרת אסור להם להכנס לקדש הקדשים).
ודבר זה בא ללמדנו, דאף אם אמנם השלשה הם עמודי תבל, תורה עבודה וגמילות חסדים שבזכותם העולם עומד, אין זה אלא בגילוי, בעבודה הגלויה, אבל בשורש הנסתר, כל קיום העולם בתורה תלויה, היא השרש שכל הענפים יוצאים ממנו.
והוא היסוד שהכל תלויים בו, ארון העדות ובו לוחות הברית כתובים באצבע האלקים הוא לבדו הנקודה הפנימית עלומה וטמירה בקדש הקדשים על אבן השתיה שעליו השתית הבורא את עולמו.
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"

לעילוי נשמת
הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל
נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז
מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל
נלב"ע ג' אייר תשס"ו
ת.נ.צ.ב.ה.

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז
הר"ר דוד הגר הי"ו
לוס אנג'לס