מצות הבי"ד במילה ׁׁׁ(תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר... והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" (בראשית י"ז י' י"ג).

א

לפני מתן תורה

הנה נסתפק החזון איש (באהע"ז קמ"ח חי' עמ"ס קידושין כ"ט ע"א) אם מצות הבי"ד במילה נהגה לפני מת"ת, דהלא לפני מת"ת לא ניתנה מצות מינוי שופטים, ועוד דעדיין לא היה ברית ערבות, ומסתבר א"כ שלא היה מצוה על הבי"ד, ומצוה זו שעל הבית דין לא ניתנה אלא לדורות עי"ש.

ולא יפלא דהלא מצוה זו "המול לכם כל זכר" לאברהם ניתנה ומינה ילפינן מצות הבי"ד, וע"כ צ"ל דמצוה זו כללית היא ובכללה גם מצות האב וגם מצות הבי"ד, וא"כ שפיר י"ל דלפני מת"ת לא נצטוה אלא האב בלבד ומה דילפינן מפסוק זה חובת הבי"ד אינה אלא לדורות ולא לשעה, וז"פ.

אמנם באמת נראה דמצות הבי"ד אינה דוקא על הבי"ד אלא על כל ישראל כפי שיבואר לקמן, אך מ"מ מסתבר כדברי החזון איש דכל זמן שלא ניתנה מצות מינוי שופטים לא נתחדשה אחריות על הכלל כולו במצוות התורה, דללא דין בי"ד אין הכלל אלא הרבה יחידים ורק כשניתנה תורה והוטלו מצוות על הכלל באמצעות בי"ד נתחדשה גדר זה של אחריות הציבור ודו"ק בזה.

ב

מילה שלא בזמנה על מי מוטלת

כתב המחצית השקל סימן תמ"ד ס"ק י"א דאין מצות האב מה"ת אלא ביום השמיני ומילה שלא בזמנה מוטלת על הבי"ד בלבד דאין מצות האב אלא במילה בזמנה וכלישנא דקרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים" ובמילה שלא בזמנה אין מצוה אלא על הבי"ד ואף אב המל בכלל בי"ד הוא, דכל ישראל בכלל מצוה זו (כמבואר לקמן).

אמנם בדברי הראשונים מבואר להדיא שלא כדבריו, וז"ל הרמב"ם בפיה"מ (שבת סוף פרק י"ט) "וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו ביום הח' עבר על מצוה גדולה וחמורה, וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכו' הרי דגם לאחר ח' חייב למולו.

ויתירה מזו כתב בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ח' במעשה שהיה באחד שלא מל את בנו ביום השמיני שחל בתשעה באב שדימה בנפשו דכיון שא"א לעשות את סעודת המצוה אלא בלילה אין זה ראוי, ועדיף טפי לדחות את המילה לעשרה באב וכך נהג, וכתב התשב"ץ למחות בחסיד שוטה זה שביטל מצות עשה דמילה בזמנה, אך בסו"ד כתב דמ"מ אין למולו נגד רצון אביו דכל זמן שהאב מתכוין למול את בנו אף אם הוא מתרשל במצותו אין שום מצוה על הבי"ד, ואף אם האב חבוש בבית האסורים ימים רבים אין מלין את בנו כי מצוה זו מוטלת על האב בלבד, ואין מצוה על הבי"ד אלא כשאין אב או כאשר אינו מתכוין לקיים את מצותו עי"ש. (אמנם מדברי הרמ"א בסי' ר"ס סעיף א' משמע דאם אין האב מל ביום השמיני בי"ד מלין אותו אף אם האב מתכוין למול אותו שלא בזמנו, וצ"ע).

ומ"מ חזינן להדיא בדברי התשב"ץ דלא רק שגם מילה שלא בזמנה מוטלת על האב, אלא דאין היא מוטלת אלא על האב וכל עוד יש אב הרוצה למול את בנו אין כלל מצוה על הבית דין כי אם על האב בלבד, וזו סתירה גמורה לדברי המחצה"ש, וגם מדברי הרמב"ם הנ"ל מוכח דגם מילה שלב"ז מוטלת על האב, אך בשיטתו אפשר דגם הבי"ד מצווה על כך ולא רק האב, וז"פ. אמנם מלשון הקרית ספר בריש הלכות מילה משמע כדברי מחצית השקל עי"ש.

ושו"ר שגם בצפנת פענח על הרמב"ם פ"א ממילה ה"א רצה לומר כדברי המחצה"ש אלא שמדבריו משמע שר"ל דאף מצוה דרבנן ליכא על האב לאחר ח', ויש בזה נפ"מ להלכה דלפי"ז אין המוהל לאחר ח' שליח האב כלל, ובתו"ד הביא את דברי הרמב"ם בפיה"מ עי"ש.

 

ג

מצות בי"ד כשיש אב

הנה מבואר באו"ח סימן תל"ד דהעושה שליח לבדיקת חמץ, השליח מברך ולא בעל הבית המשלחו, וכתב המגן אברהם שם בסק"א להעיר דהלא מצות הבעלים היא ולמה יברך השליח שאינו אלא שליח בעה"ב ואינו מקיים מצוה דידיה, אך מ"מ כתב דהלכה זו מוכחת מסוגית הגמ' בפסחים ז' ע"ב שם אמרו דהמל מברך "על המילה" ואבי הבן מברך "להכניסו", הרי דהשליח מברך ברכת המצוה ולא בעל המצוה המשלחו, וכתב שם הדגול מרבבה לדחות דשאני מילה דהמוהל מקיים מצוה דידיה דהלא מצות הבי"ד על כל ישראל היא, ושפיר מברך על מצוה דידיה עי"ש. ולמדנו מדבריו דאף מוהל המל בשליחות האב, מלבד היותו שליח האב הוא מקיים גם מצוה דנפשיה מדין בי"ד, וכך כתב גם השלחן ערוך הרב שם בקו"א סק"ב עי"ש.

ומלבד מה שהדברים נסתרים מדברי התשב"ץ הנ"ל, דהלא מדבריו מבואר דאין כלל מצוה על הבי"ד כל זמן שהאב רוצה למול אף כשהוא מתרשל וק"ו הדברים דבשעה שהוא מל בשליחות האב אין עליו כלל מצות הבי"ד, נראה לכאורה דאף לולי דברי התשב"ץ הדברים רחוקים, דכפילות זו אינה מתיישבת על הלב, וודאי מסתבר טפי דשליח האב דינו כמותו והאב מקיים מצוה על ידו, ואין על השליח מצות הבי"ד כלל, ועוד דבשעה שהאב מל בפועל ומקיים מצותו ודאי מסתבר דאין כלל מצוה על הבי"ד.

והנה ראיתי בשו"ת אבנ"ז יו"ד סי' שי"ח שכתב דאם האב אינו בעיר בבוקרו של יום ח' אין ממתינים לו אלא מלין אותו דשהוי מצוות לא משהינן עדיף ממילה ע"י האב (אם אין האב מוהל), וכ"כ בערוך השלחן יו"ד סי' רס"א ס"ה דפשוט לו אלא שאין זה מנהג העולם עי"ש. ודבריהם תימה גדולה לענ"ד דאם האב רוצה לקיים מצותו אין שום מצוה על הבי"ד ומהי"ת להפסיד לאב מצותו, דמה שייך לומר ש"מ לא משהינן כשאין עלינו שום מצוה, ומה שהביא האבנ"ז מיבמות ל"ט דאם גדול האחים במדה"י אין ממתינין לו ביבום דש"מ לא משהינן אינו ענין כלל לני"ד דשם המצוה מוטלת על כל האחים אלא שיש קדימה לגדול משא"כ במילה דבמקום אב אין כלל מצוה על הבי"ד. (ועיין עוד במנחת אשר לבראשית סימן כ"ב אות ה' בביאור גדר ש"מ לא משהינן ולפי המבואר שם לא שייך כלל בני"ד כל גדר זה עי"ש היטב ולא נתפניתי להאריך כאן).

וגם מה שהבין האבנ"ז בדברי התשב"ץ שאם האב לא ימול בזמנו מלין אותו בע"כ, לענ"ד טעות הוא ולהדיא מבואר בדבריו דכל זמן שהאב רוצה למול אין מלין אותו בע"כ אף שלא בזמנו עי"ש היטב, אך כבר הבאתי לעיל, דבדברי הרמ"א משמע דאם אין האב מל את בנו בזמנו מלין אותו בע"כ, ודו"ק.

ד

אב ובי"ד לאחר שהגדיל

והנה מבואר בסוגית הגמ' בקידושין שם דכאשר הגדיל הבן חייב הוא למול את עצמו, וחקר המנחת חינוך (מצוה ב') האם האב עדיין חייב למול אותו ושניהם חייבים במילתו, או שמא מדנכנס הבן לחיוב עצמו נפטר האב ממצותו (וכיוצא בו יש להסתפק כשאין אב אם הבי"ד נפטרו כשהגדיל הבן או שמא עדיין חייבים אף הם, אך לדברי התשב"ץ הנ"ל מסתבר דכשם שאין הבי"ד חייבין כשהאב קיים כך אין הבי"ד חייבין במקום הבן, ואף אם הבן אינו מתכוין כלל למול מסתבר דאין מצוה על הבי"ד דמה יעשו אטו ימולהו בע"כ, ואם לענין דחייבין הם עכ"פ להשתדל במילתו הלא בלא"ה מכין אותו עד שתצא נפשו, ודו"ק כי קצרתי).

והמנ"ח הוכיח דהאב פטור מלמול בנו הגדול: א. מדברי החינוך שם שכתב דהאב חייב למול את בנו הקטן. ב. מדברי הרמב"ם בפ"ה ה"ה מקרבן פסח שכתב דמילת בניו הקטנים מעכבתו מלאכול פסחו הרי דמילת בניו הגדולים אינן מעכבים משום שאין מילתן מוטלת עליו עי"ש.

אמנם אף שיש לפקפק בראייתו מדברי הרמב"ם לפי מה שכתב המהרש"א ביבמות ע"א ע"ב דמילת הבנים מעכבת גם את האם מלאכול בפסח, דאין עיכוב אכילת הפסח משום מצות מילה המוטלת על האב, עי"ש שהוכיח כן מדברי רש"י בביאור הגמ' שם (והארכתי בזה במק"א), ולפי"ז י"ל דאף אם האב חייב במילת הבן הגדול, כיון שאין מילתו כ"כ בידו אינה מעכבת. מ"מ בדברי הרמב"ם בפיה"מ שם מבואר להדיא כמסקנת המנ"ח וז"ל "וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד".

אמנם לכאורה נראה שהרשב"א חולק בזה על הרמב"ם דבשו"ת הרשב"א ח"ב סימן שכ"א כתב לגבי פדיון הבן דאף לאחר שהגדיל הבן ונתחייב בפדיונו לא פקע מצות האב והמצוה מוטלת על שניהם וכל הקודם לזכות בו זכה, והוסיף עוד דמסתבר דהאב קודם לבנו במצוה זו אלא שאם לא פדאו אביו חייב הוא לפדות עצמו, ועיקר סמך הרשב"א הוא מסתימת המשנה והגמ' שלא חילקו במצות האב בין זמן לזמן, וא"כ מסתבר דה"ה לגבי מצות מילה השנויה שם באותה משנה, ולהדיא כתב הרשב"א שם בסוף דבריו (לגבי בעיית הירושלמי אם מצות הבן על האב למצוה או לעיכובא) דלא מסתבר לחלק בין מצוה למצוה בכל הני השנויין במשנה שם בקידושין, וא"כ משמע מדבריו דאף מצות מילת הבן מוטלת על האב אף לאחר שהגדיל.

ומדברי הריב"ש סימן קל"א שמעינן שיטה מחודשת מאוד, שמחלק בין מילה לפה"ב (שלא כדברי הרשב"א שכתב דלא מסתבר לחלק ביניהם) וכתב לבאר שיטת הרמב"ם דאב המל את בנו אומר "למול" ואב הפודה את בנו מברך "על פדיון הבן" וז"ל "אפשר לתת טעם לפי שהאב אפשר להעשות מצוה זו על ידי הבן כשיגדל וכשיגדל אז א"א לעשותו אלא על ידי עצמו וכו' אלמא עיקר המצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר" הרי דלגבי פדה"ב נקט דעיקר המצוה על ידי עצמו אלא שבקטנותו דא"א לו לפדות עצמו מצותו על האב, משא"כ במילה שהאב מברך למול משמע דלעולם מצותו על אביו, ולכאורה משמע מזה שבמילה לא נפטר האב אף כשהגדיל הבן עי"ש היטב, ודו"ק.

והגרב"ב בברכת שמואל עמ"ס קידושין סי' י"ח כתב בשם רבו הגר"ח, דאין ראיה מדברי הריב"ש דהאב חייב במילת בנו אף כשהגדיל, דבאמת אין לדמות בזה מילה לפה"ב, דבפה"ב כיון דהאב נפטר מלשלם פדיונו כשהגדיל הבן ע"כ דעיקר המצוה על הבן, דאל"כ איך פקע מן האב השעבוד הממוני הלא כשמת הבן לאחר ל' עדיין האב חייב לשלם  פדיונו אף שבטלה מצוות הפדיון דמ"מ יש עליו חוב ממוני, וא"כ איך נפטר מחוב זה כשהגדיל הבן, וע"כ דעיקר המצוה והחוב על הבן ואין האב חייב אלא כל עוד המצוה לא עוברת לבן, אבל במילה אפשר דהמצוה כל עוד הבן קטן רובצת בעצם על האב וכשהגדיל חייב הבן, עי"ש.

אמנם אף שיש טעם בדברים, לענ"ד דחוקים הם, דאין להם רמז בדברי הריב"ש (שלא כתב כלל להוכיח מדנפטר האב מתשלום הפדיון דע"כ עיקר המצוה על הבן), ומסתבר טפי דאם עיקר המצוה על הבן נפטר אביו משהגדיל, ואם אין עיקר המצוה על הבן אזי מצות האב נמשכת אף לאחר שהגדיל הבן. ועוד מסתבר דאם עיקר המצוה על הבן אף חובת הממון שעל האב נפקע בהגדיל הבן והוא נכנס תחת אביו גם בחוב הממון, וז"פ. וא"כ שפיר יש להוכיח מדבריו דמצות האב במילת הבן נמשכת אף לאחר שהגדיל הבן, ודו"ק.

ה

בשיטת הרמב"ם

כתב הרמב"ם בפ"ג ממילה ה"א "המצוה שעל האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהם לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן" והראב"ד השיג וכתב "מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך".

וצ"ב בשרש פלוגתתן, וצריך גם ביאור בכונת הרמב"ם דמצות האב יתירה על מצות הבי"ד, ובהכרח צ"ל דיש יתרון מהותי במצות האב ולא רק דין קדימה שהאב קודם לבי"ד, דאם כונתו רק לדין קדימה אין בזה כדי ליתן טעם למה אין הבי"ד מברכים ברכת להכניסו, דהלא מ"מ כשאין אב הבי"ד חייבין במצוה ולמה לא יברכו עליה.

ויש לפרש את דברי הרמב"ם בשתי דרכים, ונבאר:

א. הנה במצות מילה יש שני ענינים ופנים שונות, מחד מצווים אנו בהסרת הערלה המאוסה, וכלשון המשנה בנדרים (ל"א ע"ב) "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים". ב. מצות מילה אינה הסרת הערלה בלבד בבחינת סור מרע, אלא על ידה נחתם איש ישראל באות ברית קודש ונכנס לבריתו של א"א וכלשון המשנה שם "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות" וכ"ז ברור ופשוט.

ולכאורה נראה מתוך לשון הרמב"ם בפ"א ה"א ממילה דמצות הבי"ד אינה למול את הבן ולהכניסו לברית קודש, אלא שלא להניח ערל בישראל, דהלא כתב שם "ובית דין מצווין למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן" הרי שעיקר מצות הבי"ד "שלא יניחו ערל בישראל", (ונראה לכאורה דמטעם זה חידש הרמב"ם דבי"ד מצווין למול גם את העבדים, ולא מצינו הלכה זו בגמ' ויש לעמוד על הרמב"ם מה מקורו להלכה זו, ולהמבואר מסתבר דכיון דמהות מצות הבי"ד שלא להניח ערל, מסתבר דמצוה זו נוגעת לכל מי שיש בו דין ערלות ונצטוו למולו, ודו"ק בזה).

ומשו"כ נקט הרמב"ם דאין הבי"ד מברכים ברכת להכניסו דבאמת לא נצטוו הם להחתימו באות ברי"ק ולהכניסו לברית אלא שלא להניחו ערל כמבואר.

אך באמת הדברים מחודשים ואין נראה כ"כ לחלק בין שני הפנים שיש במילה ומסתבר טפי דהא בהא תליא וכרוכים ירדו מן השמים, ומשו"כ נראה בדרך אחר.

ב. כבר ביארתי במק"א דכל מצוה המוטלת על הבי"ד (או על גוף אחר של ציבור שאינו יחיד) ע"כ ענינו וגדרו לא בעצם עשיית המעשה אלא באחריות המוטלת עליהם שהמעשים יעשו (והארכתי בזה בענין מצות שמירת המקדש ואכילת קדשים ואכמ"ל), וכך גם במילה, דאין הבי"ד מצווים למול אלא אחריות מוטלת עליהם שהבן יהיה נימול, ומשו"כ אין הבי"ד מברכים ברכת להכניסו, דבאמת אין גדר מצוותם להכניסו, אלא לראות שיהיה נימול ושלא יהיה ערל, ואין המצוה בעצם מצוה שלהם אלא עומדים הם במקום כלל ישראל במצוה זו. (ועיין חזון איש אהע"ז סי' קמ"ח לדף כ"ט דמצות הבי"ד מעין גדר ערבות היא עי"ש).

ו

מצות הבי"ד במילת הגר

כתב הרשב"א בשבת קל"ז ע"ב להקשות למה מברכים "אקב"ו למול את הגרים" ובמילת בן ישראל מברכים "על המילה" ובשם הרמב"ן הביא לתרץ דבמילת הגר המוטלת על הבי"ד, הרי הבי"ד מקיים מצוה דידיה ולפיכך יברכו למול משא"כ במוהל המל בשליחות האב, והרשב"א הקשה עליו דמה יענה במקום שאין אב והמצוה מוטלת על הבי"ד ואעפ"כ מברכים "על המילה", עי"ש.

ונראה בדעת הרמב"ן דשאני מצות הבי"ד במילת הגר ממצות הבי"ד במילת בן ישראל, דמילת הגר הוא חלק ממצות הגיור המוטלת על הבי"ד ממש וקבלת הגר מעשה בי"ד הוא וכן גם מילת הגר שהיא חלק ממעשה הגירות ולכך מברכים הם למול כי מצוה דידיה הוי וכאב המל את בנו, אבל מצות הבי"ד במילת איש ישראל אינה מעשה בי"ד כלל, וכבר כתבו המקנה בקידושין שם וכן בספרו פנים יפות על התורה דבעצם מצוה זו מוטלת על כל ישראל ולא רק על הבי"ד, וכ"כ החזו"א הנ"ל (אלא שנסתפק אם נשים בכלל מצות הבי"ד ולדעת ספר המקנה פשוט דאף נשים בכלל), וגם הדגו"מ והשלחן ערוך הרב נקטו כן כמבואר לעיל.

ובאמת יסוד זה מבואר להדיא ברמב"ם בשתי מקומות, עיין בפ"ג ה"א ממילה "מצוה שעל ישראל למול כל ערל שביניהם" ובפיה"מ סוף פי"ט משבת כתב שכל הרואה ערל בישראל ובידו למולו ואינו עושה כן עבר על מצות עשה, הרי דמצות הבי"ד מצות כל ישראל היא, ואין כאן חובה מסויימת ומעשה בי"ד, ומשו"כ יברכו על המילה, ודו"ק בזה כי ברור הוא לכאורה.

ז

שו"ת במילה תוך חילול שבת

הנה דנו גדולי הזמן בשאלה שכיחה בדורנו, דור יתום, במילה בשבת אצל משפחה חילונית מחללי שבת, האם מוהל ירא שמים מצווה למול את הבן אף שיודע הוא שהברית יתקיים תוך כדי חילול שבת בפרהסיא, הן ע"י אורחים המגיעים בכלי רכבם, והן ע"י צלם בשעת האירוע, ומן הסתם גם הסעודה הוכנה תוך כדי חילול שבת דאורייתא, ונחלקו בזה גדולי הזמן.

בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן קל"ה) דעתו להחמיר בזה דכיון דאין מכשירי מילה דוחה שבת אין למול תוך כדי חילול שבת, ואף דשאני ני"ד דאין החילול בעצם המילה ומכשיריה ולמה נבטל מצות עשה משום חוטאים אלה המחללים שבת, מ"מ הביא כדמות ראיה לדחות את המילה מדברי התוס' בביצה (ו' ע"א) שכתבו בשם ר"ת דיש להמנע מלקבור את המת ביו"ט שני פן יכפו עלינו השלטונות לחלל את השבת אף לצרכיהם, הרי דמבטלין מצוה בשוא"ת מחשש חילול שבת עתידי וק"ו שיש לבטל מצוה דמילה בזמנה משום חילול שבת ודאי עי"ש.

ולענ"ד אין זה ראיה כלל דהתם חיישינן שהאומות יכפו חילול שבת על שלומי אמונים מקדשי שבת ושומרי מצותיה, משא"כ בני"ד אין אנו גורמים חילול שבת, אלא הם מרצונם, ובלא"ה מחללי שבת המה בין אם נמול תינוק זה ובין אם לא.

ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן קנ"ו כתב דאף דאין להשתתף באירוע שיש בו חילול שבת בפרהסיא, דאם אמרו ביומא ע' דברוב עם הדרת מלך אף כשאין הרבים משתתפים במצוה אלא נוכחים בלבד, ה"ה דברוב עם בזיון מלך כאשר נוכחים רבים במעמד של עבירה ומשו"כ יש להמנע מלהשתתף באירוע שיש בו חילול שבת, מ"מ אין לבטל משום כך מילה בזמנה עי"ש.

וכך הסיק גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן ל"ה, ולאחר שנטה לומר דאין בזה לאו דלפנ"ע, וגם איסור מסייע אין כאן שהרי אינו משתתף כלל בחילול שבת, ואינו אלא בא לקיים מצוה נשגבה זו, ומה יוכל לעשות אם אחרים מחללים את השבת למגינת לבו, כתב דראוי למול דמי יודע אם לא ימול הוא, שמא ימול מי שאינו ראוי וימול שלא כדין ויתחייב כרת במילתו וגם התינוק ישאר ערל, סו"ד נטה לפסוק דאין לבטל מצות מילה אף בכה"ג.

ולכאורה תלויה שאלה זו, במה שהבאנו לעיל לחקור אם מוהל שהוא שליח האב מצווה נמי מדין בי"ד או לא, דלפי דעת הדג"מ והשוע"ה דגם מצות הבי"ד מוטלת עליו נמצא מקיים מצוה דידיה. ולמה יבטל משום מחללי שבת, אבל אם אין עליו מצוה כלל ואינו אלא שליח האב גרידא יש מקום לטעון דכיון דהאב עצמו אינו משתדל כלל למנוע חילול שבת אין אנו אחראים לו.

ובגוף הענין, נלענ"ד דתשובת שאלה זו תלויה לפי הענין, דאם בעל הברית עצמו יש לו זיק של קודש בלבו והוא משתדל למעט בחילול שבת אלא שאין זה בידו למנוע הגעת אורחים על ידו אין להמנע מלהשתתף בברית ולמול מילה בזמנה, אבל אם בעל הברית בעצמו מחלל שבת בפרהסיא ואינו משתדל כלל למנוע ולמעט חילול שבת בשעת הברית אין שום חובה מוטלת על המוהל ורק האב עתיד ליתן את הדין גם על חילול שבת וגם על המכשלה הזאת שיצאה מתחת ידו בביטול מצות מילה בזמנה, כנלענ"ד.


ב

מצוות היחיד והציבור

"צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחזתם ערים לשבת" (במדבר ל"ה ב').

"ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן, והיא מן המצוות המוטלות על הציבור כולם וביותר על ראשי העם, ולעתיד לבא אחר ירושה וישיבה מיד נקיים מצות עשה זו במהרה בימינו אמן" (חינוך מצוה ת"ח).

וכעי"ז כתב ספר החינוך גם לגבי המצוה להכין שש ערי מקלט.

"ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויין על אדמתן והיא מן המצוות המוטלות על המלך ועל הציבור כולן" (מצוה תק"כ).

א

חידוש למדנו מדברי החינוך דכל המצוות המוטלות על הציבור כפילות יש בהן, מחד גיסא מצוות אלה מוטלות על הציבור כולו וכל מי שיש בידו לקיים מצוות אלה או להביא לידי קיומן מחוייב לעשות כן, אך בעיקר מוטלות הן על בעלי הסמכות והשררה שבאופן טבעי הן הם אשר בידם לקיים מצוות אלה ומשו"כ עיקר החיוב עליהם.

(ולא ידעתי למה נקט בלשונו במצוה ת"ח לגבי ערי הלויים שהמצוה מוטלת על ראשי העם ובמצוה תק"כ לגבי ערי המקלט שהמצוה מוטלת על המלך, וגם זאת יש לדייק דבמצוה ת"ח הקדים את העם לראשיו ובמצוה תק"כ הקדים את המלך לציבור, אך לכאורה כונתו אחת ואין ביניהם אלא משמעות דורשין ותמצית הדבר דאף שמצוות אלה מוטלות על הציבור יש בהם חיוב יתר על מי שהסמכות והשררה בידו להביא מצוות אלה לידי קיומן.

וכך כתב החינוך גם לגבי קרבנות הציבור, ושם הדברים מפורשים יותר.

כך כתב במצוה ת"א לגבי מצות התמידין:

"ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, והיא מן המצוות המוטלות על הציבור ויותר על הכהנים. ואם חס ושלום יתרשלו בה שלא לקריבם בכל יום ביטלו עשה זו, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר אם יש כח בידם לתקן בשום צד".

והחינוך חזר על דבריו במצוה רצ"ט לגבי קרבנות המוספין:

"ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עברו הכהנים על זה ולא הקריבו את קרבן המוסף במועדו ביטלו עשה זה וחטאם ישאו ובני ישראל נקיים כי עליהם מוטל חיוב הקרבנות ביותר, ואם אולי הרגישו ישראל בדבר גם עליהם יהיה הפשע כי כל ענין הבית הקדוש וכל שכן תמידין ומוספין על הציבור כולו הוא מוטל".

(ובמנחת אשר שמות סימן נ"ו הבאתי את דברי הגרי"ז במה שכתב דשאני קטורת שהיא מצוה המוטלת על הכהנים ואינה בכלל קרבנות הציבור מתו"מ שהם קרבנות ציבור ולפיכך מצוותן מוטלת על הציבור, עי"ש ואכמ"ל).

תמצית דברי החינוך, כל המצוות המוטלות על הציבור, עיקר חיובן על אלה שהרשות והסמכות בידן לקיים מצוות אלה בפועל, אך מ"מ מוטלות הן על כל הציבור כולו ועל כל יחיד ויחיד מן הציבור, ואם ביטלו מצוות אלה החטא רובץ על כל מי שהיה בידו לקיים מצוות אלה או להביא לידי קיומן.

ומשו"כ כתב לגבי קרבנות הציבור שעיקר חיובן על כהני המקדש, אך מ"מ אם התרשלו בקיום מצוות אלה גם שאר העם בכלל העבירה אם היה בידם לתקן ולא תיקנו.

וכך כתב לגבי המצוה להפריש ערי הלויים וערי המקלט, שהמצוה מוטלת על כל הציבור, וביותר על המלך וראשי העם.

והנה יש לעיין במצוות העונשים דהיינו עשיית דין בפושעים וחטאים, מלקות ומיתת בית דין, האם גם מצוות אלה מוטלות על הציבור או שמא מצוות אלה גדר אחר הן ומוטלות הן על הבית דין בלבד, שעליו משפט הצדק ואמת המידה של הדין, ועליו לבער את הרע מן העולם למען ישמעו וייראו.

ונראה לכאורה דגם מצוה זו ד"ובערת הרע מישראל" מוטלת על הציבור, וביותר על הבי"ד, וכעין מש"כ החינוך בכל המצוות הנ"ל.

דהנה בחולין קל"ח ע"ב מבואר לגבי מצות שילוח הקן:

"עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. היכי דמי אי בגמר דיניה בר קטלא הוא, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתוייה לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך". וברש"י שם "מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לבית דין כדי לבער רשעים מישראל".

הרי לן מדברי רש"י דכל אחד מישראל מחוייב לקיים מצוה זו ומן המצוות המוטלות על הציבור היא, ואף דפשוט דעיקר החיוב על הבי"ד מ"מ כל מי שבידו לקיים מצוה זו חייב בה ואסור לו להשתמט מקיומה. ובאמת לולי דברי רש"י הוי אמינא דאין בזה אלא מעין רצון התורה. דכיון שמצוות התורה על הבי"ד לבער רשעים מישראל פשוט דכל אחד חייב לסייע ביד בית הדין לקיים מצוה זו (ועיין מנחת אשר דברים סימן נ"א בעיקר גדר זה דרצון התורה), אך מלשון רש"י נראה טפי דמצוה זו ממש רובצת על כל הפוגע בחייבי מיתה, ודו"ק בכ"ז.

ויש לעיין לפי"ז במה דמבואר בב"ק מ"ה ע"א לגבי שור שהמית ברשות שומר והשומר מסרו ביד בי"ד לדונו והבעלים טוענים נגד השומר "אי אהדרתיה ניהלי הוי מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה". ואת"ל שמוטל על השומר לקיים מצוה זו ולמוסרו ביד בי"ד מה טענה יש לבעלים נגד השומר.

וראיתי בשו"ת חת"ס או"ח סימן ק"ה שכבר עמד על סתירה זו וכתב דאין מצוה זו מוטלת אלא על בעל השור ולא על זולתו, אבל בהפקר המצוה על כל אדם. וגם רש"י יודה בזה ומש"כ דכל הפוגע בחייבי מיתה כונתו לבני אדם החייבין מיתה, והוא הדין דגם בהמה שהרגה את הנפש מצוה על הבעלים להביאה לבי"ד וכן בעוף של הפקר המצוה על כל אדם, אך כשיש לבהמה בעלים אין המצוה מוטלת אלא עליו והשומר צריך להחזירו לבעלים והם יעשו את המצווה עליהם.

ועיין עוד בב"ק (צ"א ע"ב) בשור שהרג את הנפש דבעל השור יכול לטעון כנגד מי שהרגו שהוא רוצה לקיים מצוה דידיה והחוטף ממנו חייב בעשרה זהובים, הרי דמצוה זו עליה דידיה רמיא, ועדיין צ"ע בכ"ז.

ב

ונראה לכאורה דכדין חייבי מיתת בי"ד דין חייבי מלקות ואף בזה יש לעיין האם מצוה זו על הבי"ד היא מוטלת או אף על כל אחד ואחד מישראל. ונראה דנחלקו בזה בעל קצות החשן והדבר אברהם.

דהנה כתב בקצות החשן (סימן שמ"ח ס"ק ד') להוכיח דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה מהא דב"ק (ל"ב ע"ב) שליח בי"ד שהוסיף רצועה אחת ומת גולה על ידו, הרי דאף דשוגג היה אין שלד"ע. אך הדבר אברהם (ח"א סימן י"ג) דחה דבריו דבאמת אין בשליח בי"ד גדר שליחות אלא מצוה דידיה עביד ואינו שליח ממש של הבי"ד, שהרי בעצם הבי"ד אינו אלא שליחם של ישראל וא"כ אין מי שמלקה בפועל שליח הבי"ד אלא מצוה דנפשיה קעביד. וכ"כ הגרי"פ פרלו בביאור לסהמ"צ לרס"ג (ח"ג מנין ס"ה פר' י"ז).

הרי לן דלדעת הקצות מצוה זו מוטלת על הבי"ד ועליהם בלבד, אך לדעת האחרונים הנ"ל המצוה מוטלת על כל ישראל.

אך לכאורה נראה טפי כדעת הקצות דעד כאן לא כתב ספר החינוך דהמצוה מוטלת על מי שיש בידו לעשות ולתקן אלא אם נתרשלו הכהנים או ראשי העם שעליהם המצוה מוטלת ביותר, אבל כאשר הם מקיימים מצותן הן הם המצווים בעיקר והשליח פועל מטעמם. וא"כ ה"ה בני"ד כשבי"ד מקיים מצותו וממלא חובתו אכן שליח הבי"ד שליחם הוא ולא מצוה דנפשיה קעביד.

וכיוצא בדבר מצינו במצות מילה דאף שכל ישראל מצווים למול את הבן מדין בי"ד מ"מ כשהאב מקיים מצותו אין מצוה על כל אדם אחר ואין המוהל מקיים מצוה דנפשיה אלא שליח האב הוא למול את בנו. (אמנם לקמן אות ג ביארתי דבשאלה זו נחלקו המגן אברהם והדגול מרבבה, עי"ש).

אך באמת אין הנידון דומה לראיה ושאני מילה דהאב ודאי מקיים מצוה דנפשיה ואדידיה רמיא למול את בנו ורק בדליכא אב אמרו דיש חיוב על הבי"ד (קידושין כ"ט ע"ב) ובזה ודאי מסתבר דשליח האב פועל מכחו בלבד ולא מדין בי"ד משא"כ בשליח בי"ד דכל מצות הבי"ד אינה אלא משום היות הבי"ד שליחי הציבור דמצוה זו באמת מוטלת על הציבור, בזה יש טעם לומר דשליח הבי"ד מצוה דנפשיה קעביד דמצד העצם מצוה זו על הציבור היא, ודו"ק בכ"ז.

ג

במצוות היחיד המוטלות גם על הציבור

והנה חידוש מצינו בשתי מצוות דאף דמצד טבען ומהותן מצוות היחיד הם מ"מ אם היחיד נתרשל במצותו ולא קיימה הטילה תורה מצוה זו על הציבור כולו.

א. מצות מילה

שנינו בקידושין (כ"ט ע"א) דמצות מילה מוטלת על האב וכך למדו ממש"כ "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים". אך אם לא מלו אב מצווים בית דין למולו, וכך למדו ממש"כ "המול לכם כל זכר". (ובמק"א דנתי במה דנראה כסתירה בין המבואר בסוגיא זו שבה ילפינן מלשון רבים שבתורה דהמצוה מוטלת על הבי"ד, להמבואר במנחות ס"ה ע"ב ובסוכה דילפינן מלשון רבים שבתורה דהמצוה מוטלת על כל אחד ואחד, וכהא דילפינן מ"וספרתם לכם שתהא ספירה לכאו"א, ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל או"א", ואכמ"ל).

ובספר המקנה שם חידש דכשאמרו שמצות מילת הבן מוטלת על הבי"ד כונתם שהיא מוטלת על כל הציבור וכל מי שיש בידו למול מחוייב במצוה זו, ובכלל החיוב גם האם דאף שאין עליה מצוה מוסיימת כמו שיש על האב, דפטרו את האם מדכתיב אותו ולא אותה, מ"מ מחוייבת היא מצד בית דין, וכ"כ שוב בפנים יפות עה"ת פרשת לך לך.

ויש לדבריו בית אב בדברי שנים מרבותינו הראשונים.

א: כתב הרמב"ם בפיה"מ שבת פי"ט "כל מי שיראה זה האדם, רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאילו היה בנו". הרי שכל שיכול למול את הילד מוטלת עליו חובה לעשות כן.

ב: הרא"ש בפ"ו דמסכת חולין סימן ח' דן במי שכיבד מוהל למול את בנו ובא אחר וחטף המצוה ומלו שלא מדעת האב האם חייב לשלם עשרה זהובים למוהל שהיה שליח האב, והביא בשם ר"ת דפטור, ושוב כתב הרא"ש טעמא דנפשיה לפטור את מי שחטף ומל "ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו".

הרי לן שכל ישראל חייבין למולו אם לא מלו האב, ואין החיוב על הבית דין דוקא.

והנה כתב המגן אברהם ברי"ס תל"ב דשליח לבדוק חמץ בבית חבירו מברך, והביא ראיה מהמבואר בפסחים דף ז' ע"ב דהמוהל הוא זה שמברך אקב"ו על המילה וה"ה שליח לבדיקת חמץ. ובדגול מרבבה דחה דבריו דשאני מילה דכל ישראל חייבים בה ומצוה דנפשיה קעביד ושפיר מברך משא"כ בבדיקת חמץ, עי"ש.

ולכאורה היה נראה בדעת המג"א דאין הלכה זו במילה בלבד אלא בכל מצוות התורה ודין בדיקת חמץ כדין מילה דאם בעל הבית לא בדק חמצו חייבין כל ישראל לבודקו ולבערו, וכמ"ש בב"ק צ"ח ע"ב דחמץ הכל מצווין לבערו.

אך באמת אין זה נראה כלל דלא מצינו הלכה זו אלא במילה וגזה"כ היא, ולהדיא כתב החת"ס בשו"ת יו"ד סימן רצ"ב לגבי פדיון הבן דאם לא פדאו אביו אין כל מצוה על הבי"ד וכל ישראל למולו דלא מצינו כן אלא במילה בלבד, וז"פ.

וכבר האריכו האחרונים בדרכים שונות לבאר הא דהכל מצווין עליו לבערו. הנצי"ב במשיב דבר (ח"ב סימן ל"ב) והעונג יו"ט (סימן כ"ז) כתבו דהכל מצווין לבער החמץ משום ערבות. המשנ"ב בשער הציון  (סימן תמ"ג ס"ק כ') כתב לפי"ד הגר"א דמצות בל יראה לא רובצת דוקא על הבעלים אלא על כל ישראל שהחמץ ברשותו. אך הנראה עיקר כמ"ש המקור חיים בפתיחה לסימן תל"א דמדין איסורי הנאה הנשרפין הכל מצווין לבערו, עי"ש.

והנראה עיקר בדעת המגן אברהם דכיון דהאב לפנינו והוא זה שמתעסק במילת בנו אין מצוה לא על הבי"ד ולא על הציבור, ורק כשאין אב או כשאין האב מקיים מצותו אמרו דמצוה על הבי"ד, אך שליח האב אינו מקיים מצוה דנפשיה כלל ואין המצוה אלא על האב בלבד.

וגדולה מזו כתב בשו"ת התשב"ץ ח"ב סימן ח' לגבי מי שהיה אסור בבית האסורין ונולד לו בן זכר דאין מלין ביום השמיני אלא ממתינים לאב עד שישתחרר וימול אותו דכל זמן שיש אב שרוצה לקיים מצותו אין כלל מצוה על הבי"ד אפילו אם בכך מבטל מילה בזמנה, עי"ש.

ולכאורה יש בית אב למחלוקת המג"א והדגמ"ר בדברי הרא"ש הנ"ל, דאותם הראשונים שפלפלו בשאלה ולא כתבו כדברי הרא"ש דמשאין האב מל כל מי שיבא וימול מקיים מצוה וכסברת הרא"ש ע"כ נקטו דבמקום אב אין כלל מצוה על הבי"ד וזה דעת המג"א. אך דעת הרא"ש דכל המל אף כשהאב עשהו שליח מצוה דנפשיה קעביד ודבריו מקור הם להבנת הדג"מ.

ב. כיסוי הדם

במסכת חולין (פ"ז ע"א) שנינו "שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות". ובגמ' יליף לה מדיוקא דקרא ד"אזהרה לכל בני ישראל". הרי דגם במצוה זו מצינו דאף שלמדו מקרא "ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה" (שם) מ"מ כשלא קיים מצותו חייבין כל ישראל לכסותו.

ולכאורה דין כיסוי הדם כדין מילה, אלא שבמילה הטילו מצוה זו על הבי"ד כיון שבדרך כלל אין ביד כל אדם ליטול את התינוק מיד אביו ואמו ולמולו, ובעינן בזה כח בי"ד. וכבר נתבאר לעיל דכל הני מצוות המוטלות על הציבור ביותר הן מוטלות על מי שהכח והשררה בידו. אבל בכיסוי הדם לא צריך כל סמכות וכח וכל הרואה דם שחיטה ולא נתכסה ע"י השוחט חייב לכסותו.

אך בשרש הדין אין בין מילה לכיסוי ולא כלום וגדר אחד הם. כך נראה לכאורה.

אך מלשון הטור ביו"ד סימן כ"ח משמע הבנה אחרת. שהרי כתב "שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי היא כשאר מצוות עשה שכל ישראל חייבין בהן אלא שהשוחט קודם לכל אדם". ומלשון זה מבואר דבאמת מצוה זו מוטלת מתחילה על כל ישראל ואין כאן אלא דין קדימה לשוחט.

וכונתו ברורה דמצות כיסוי הדם מוטלת על כל ישראל כסתם מצוות בתורה המוטלות על כל אחד ואחד מישראל ואין בשוחט אלא קדימה בלבד, אך לגבי מצות מילה ודאי מסתבר שתחילת המצוה רק על האב בלבד, ורק כשלא מל חיובה על הבי"ד, כמבואר.

והנה הצל"ח בפסחים ס"ג ע"א כתב לגבי לאו דנותר "ולאו אבעלים לחוד קיימי ולא ילין אלא כל מי שרואה בשר קדשים מונח סמוך לסוף זמן אכילתו חייב לאכלו שלא ישאר נותר". ולכאורה דבריו תימה גדולה דפשוט דרק בעל הקרבן שעליו מצות אכילת הבשר הוא זה שמצווה לאכלו בזמנו ולא להותירו, אבל מי שאין הבשר שלו ואינו מצווה באכילתו גם אינו מצווה על הנותר.

וראיתי במנחת יצחק ח"ו סימן נ"א שנשאל בדברי הצל"ח וכתב שדבריו פשוטים דכל מצוות העשה מוטלות על כל ישראל כדברי הטור לגבי כיסוי הדם, עי"ש.

ולענ"ד דברי הצל"ח באמת הם תימה ואין זה דומה כלל למצות כיסוי הדם, דמסברא היא מוטלת על כל הרואה דם שחיטה שלא כוסה. אך יש מצוות שמצד כל מהותן ועניינן של הבעלים המה ולא על זולתם, וכמילת הבן לולי שחידשה תורה חיוב על הבי"ד וכפדיון הבין וכדו' כך נראה גם לגבי נותר.

ודו"ק בכ"ז.

ד

והנה יש לעיין במצוות המוטלות על הציבור שכל אחד חייב להשתדל בקיומן כאשר זה בידו, האם צריך להוציא הוצאות או לטרוח טירחא יתירא בקיומן. ולכאורה נראה דכיון שאין זה חובת הפרט אלא חובה המוטלת על הציבור אין היחיד חייב להוציא הוצאות או לטרוח טירחא יתירא בקיום מצוה זו.

ומשו"כ תמה אני על מש"כ במנחת יצחק ח"ב סי' ע"ה שכל מוהל שהוזמן למול תינוק בעיר אחרת צריך לעקור מביתו ולהתארח בעיר של התינוק, לפי"ד הח"א דצריך לעקור מביתו לשבת כדי לקיים מצות עשה. וכ"כ בשש"כ פמ"ב סעיף ע"ו, עי"ש. ולענ"ד אין הדבר כן דכיון דלאו אדידיה בלחוד רמיא מצוה זו אין עליו חיוב לטרוח כולי האי.

 

 

כי עליך הורגנו כל היום

"ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר... ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו" (י"ז ט' - כ"ד).

הברית אות היא כי כל חיינו ערוכים ושמורים לפני ד'. לא רק רוחו של היהודי עולה היא למעלה עדי שמים, אף גופו אשר בעפר יסודו כלי מוכן לעבודת האלוקים. הרך הנימול כקרבן עולה הוא העולה לרצון לפני ד'. וכך נאמר בזוה"ק (ח"א צ"ג): "זכאין אינון ישראל דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה דמקריבין בניהו לתמניא יומין לקרבנא".

והנה, יפלא לכאורה מאד מאמר חז"ל, שהפליאו אודות מילתו של אברהם:

"בעצם היום הזה נמול אברהם... נמול אברהם א"ר אבא בר כהנא הרגיש ונצטער כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו א"ר לוי מל אברהם אין כתיב כאן אלא נימול בדק את עצמו ומצא עצמו מהול א"ר ברכיה בההיא עיתא אקיל רבי אבא בר כהנא לרבי לוי א"ל שקרנא כזבנא את אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו" (בראשית רבה פרשה מ"ז פסקה ט').

והדברים טעונים לימוד. מה הביאו לרבי אבא בר כהנא להקל בכבודו של רבי לוי, ולא עוד אלא שלא נתקררה דעתו עד שקראו שקרנא כזבנא, כל כך למה. הן לא איבה ומחלוקת היתה ביניהם, חלילה. וכבר איתא בירושלמי (הוריות ט"ו) רב אבא בר כהנא אזיל לחד אתר אשכח רבי לוי יתיב ודרש וכו' קם רבי אבא בר כהנא ונשקיה בראשיה אמר זכיתה מימינה יקים תזכי מימרינה יתיב" (כשם שזכית לאומרה מעומד בהיותך רך בשנים כן תזכה להיות זקן וראש ישיבה ולאמרה מיושב ודורש לפני רבים - פני"מ שם) וכעי"ז מצאנו בקה"ר פ"ו שנשקו ר' אבא בר כהנא ללוי על ראשו, א"כ מה טעם הקל עתה בכבודו כל כך, וזה פלא.

ונראה בזה שלא מתוך סברא בעלמא חלק רבי אבא על רבי לוי, אלא מתוך ראייה והוכחה ברורה. שקרנא וכזבנא את לומר דבר שהוא נגד המוחש והנגלה לעין - לא יתכן שבקל בלא טורח וצער קיים אברהם אבינו את מצוותו בה נכרתה ברית הנצח לו ולזרעו אחריו עד עולם. כלום מהיכן שואבים בניו של אברהם עוז ותעצומות לקיים את מצוות התורה בכלל ואת מצוות המילה בפרט, חרף כל הזמנים וחרף כל המאורעות, אם לא מאבי האומה שמסר נפשו לקיים את אשר נצטווה? ועל כן "שקרנא כזבנא את" על כרחך אתה אומר שהרגיש אברהם ונצטער במילתו. מסירות נפשו של אברהם היא שהטביעה בהם בישראל כח אדיר זה לקיים מצוות התורה במסירות נפש, ומעשה אבות יצירה לבנים הוא.

"ואברהם בן תשעים ותשע שנים בהימולו את בשר ערלתו" - רק בשל כך בכוחם של ישראל למסור נפשם על המצוה, "כי עליך הורגנו כל היום".[1]

וכבר כתב החת"ס בתשובותיו (יו"ד סי' רמ"ה) דמטבעו של עולם ומדרכי הרפואה מילה סכנה היא לתינוק, אלא שעין ד' אל יראיו להציל ממות נפשם ואלפי רבבות עם ישראל מלים בניהם ואין צווחה ברחובותינו לפי ששמירה יש בהשגחה פרטית על המוסרים נפשם למעלה מן הטבע.

ובנו הגדול, הוסיף על דברי אביו בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכ"א) שבמצוות מילה מצוה בו יותר מבשלוחו יותר מבשאר מצוות משום שעל מצוות מילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום ואמרו חכמים שהמל את בנו כאילו הקריב קרבן וזרק דמו על המזבח, וכשעושה בעצמו צריך לכבוש רחמיו, ולעשות כנגד טבעו, יותר משעושה על ידי שליח. ועל פי זה מבאר את הפסוק "וימל אברהם את יצחק בנו כאשר ציוה אותו אלוקים" - כמו שאלוקים ציוה את אברהם על המילה בכבודו ובעצמו, ולא על ידי מלאך ושליח, כן קיים אברהם את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח.

הנה אמרו בשבת (ק"ל ע"א) כל מצוה שמסרו נפשם עליה כגון מילה... ושוב אמרו כל מצוה שעשו אותה בשמחה, ולכאורה זה תרתי דסתרי דמצוה שדורשת מסי"נ מ"מ מקיימין אותה בשמחה, אין זה אלא בכחו של אותו זקן א"א שמסר נפשו ונצטער במצות מילה.

ובמסכת עבודה זרה (כ"ז) אמרו: "וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, אלא מל והולך עד שתצא נשמתו". וצריך ביאור מה כוונת הגמרא "מל והולך עד שתצא נשמתו". ונראה שכך פירוש כוונתם. לפי שעיקר מעשה המילה הוא החפץ והתשוקה למסור נפשו אליו יתברך עד שיהיה כולו כליל קודש לד' ולכן מל והולך עד שתצא נפשו - מל והולך עד שתהא מילתו בכונת מסירות נפש שתצא נפשו בכיסופין לאלוקיה. (אמנם בירושלמי שבת פ"ז וכן ביבמות מ"ה ע"א איתא "מל והולך לשם הר גריזים עד שתצא נשמתו" הרי דאכותי המוהל קאי, ודו"ק).

והנה הטור בהלכות מילה סי' רס"ד פסק דאע"פ שבכל מלין אפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר הכורת, מצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים. ומוסיף "ונהגו ישראל למול בסכין". ולא פירש טעמו של דבר, למה מצוה מן המובחר בברזל, ומה טעם נהגו דוקא בסכין.

והנה נתבאר כי בדרך הטבע מצות המילה סכנה היא ויש בה מסירות נפש ולזאת אפשר כי מבקש כל איש ישראל להראות כי הוא מקיים מצותו זאת במסירות נפש, ובהלכות שבת (סי' שכ"ח ס"ז) שנינו דמכת ברזל חולי שיש בו סכנה הוא ומשום כך מצוה מן המובחר למול בכלי ברזל דוקא לקיים "כי עליך הורגנו כל היום".

וכבר הורנו המהר"ל בדרשה לשבת שובה, שמספר שבע כולל כל העניינים הטבעיים, ובחינת השמיני היא בחינה שלמעלה מן הטבע. ומשום כך מילה בשמיני שהיא למעלה מן הטבע וכשמל היהודי את בנו נוהג עימו הקב"ה אף הוא במידה כנגד מידה למעלה מן הטבע. הוא שרמז בעל הטורים (דברים ל' י"א) "מי יעלה לנו השמימה" ראשי תיבות מילה וסופי תיבות שם הויה - שעל ידי המילה עולים ישראל השמימה למעלה מן השמש, בהנהגת שם הויה שהוא הנהגה שלמעלה מן הטבע.

וכך מצינו במדרש:

"כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה (ירמי' ל"ג כ"ה). זש"ה הבט לברית כי מלאו מחשכי ארץ נאות חמס (תהלים ע"ד כ'). הבט לברית אעפ"י שאין לישראל מעשים טובים הקדוש ברוך הוא גואלן בזכות המילה. הבט לברית כשהיו ישראל במצרים היו משתחווים לע"ז שנאמר ואומר [אליהם] איש שקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ' ז') ולא גאלן אלא בזכות מילה שנאמר וגם אני שמעתי את נאקת וגו' [ואזכור את בריתי] (שמות ו' ה') וכתיב וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו (שם ב' כ"ד) יצאו ממצרים ובאו לים והיו ממרים שנאמר וימרו על ים בים סוף וגו' (תהלים ק"ו ז') וביקש הים לחונקן שנאמר והמים להם חומה (שמות י"ד כ"ב) שנתמלא עליהם חימה ובקשו לחונקן כיון שהגיעו המים לבגדיהם תלו בגדיהם מן המים כיון שראה המים את המילה ברח שנאמר הים ראה וינס וגו' (תהלים קי"ד ג') ומה ראה הים מילה וברח ולא נקרע אלא בזכות מילה שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים (שם קל"ו י"ג). באו למדבר ובטלו את המילה ארבעים שנה שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' ואת בניהם הקים וגו' (יהושע ה' ה'-ז') כל ישראל בטלו את המילה ארבעים שנה חוץ משבטו של לוי שהן היו מלים את בניהם שנאמר ובריתך ינצורו (דברים ל"ג ט') זה ברית מילה באו ישראל לעבור בירדן והיו ערלים ושבטו של לוי מהולין והיו סובלין את הארון ובקשו מי הירדן לחנוק את ישראל מפני שהיו ערלים מיד עשה להן הקב"ה נסים באותה שעה כינס הקדוש ברוך הוא ששים ריבוא בין שני בדי ארון אצל הלוים כדי שיראו מי הירדן מילה ויברחו שנאמר הירדן יסב לאחור" (מדרש אגדת בראשית פרק י"ז).

אע"פ שאין לישראל מעשים טובים הקב"ה גואלם בזכות המילה.

ויתקיים בנו במהרה תפילת הפייטן ביוצר לברי"מ:

"הן גאלת אל בדמי שירים כל בית יהודה ושארית אפרים הנידחים בארץ מצרים... שלח מבור אסירים בדם ברית חתומים עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים כי ארכו לו שם הימים".



[1] ואכן בני ישראל לדורתיהם מסרו נפשם באופן הנשגב והנעלה ביותר על מצות מילה. שמעתי מחסיד אחד על מוהל שהיה מכתת רגליו מעיר לעיר ומפר לכפר בערבות רוסיה תחת שלטון מלכות הרשעה של הקומוניסטים כדי להכניס ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו. ובהגיעו פעם אחת לברית של תינוק שכבר היה כבן ג' ירחים וטרם נימול, הרגיש מיד שאם התינוק מתוחה מאד, על גבול טירוף הדעת. וכאשר אך גמר את המציצה עוד בטרם הספיק לחבוש את פצעי הרך הנימול, חטפה האם מידיו את בנה והמטירה עליו נשיקות וחיבוקים כאלו נטרפו דעתה עליה. כאשר נרגעו הרוחות התנצלה והסבירה שכאשר נולד בנה נשבעה שבועה לד' לא לחבקו ולא לנשקו עד אשר יכנס בבריתו של א"א וכל זאת למען לא תכשל ותתעצל במצוה זו מחמת המציק... מי כעמך ישראל... כי עליך הורגנו כל היום.

ובספר יומן גיטו קובנה מסופר על תינוק יהודי שנולד בגיטו ונתקבצו עשרה מישראל במחתרת לערוך לו ברית מילה וכאשר נגמרו ההכנות הגיע שליח בבהילות וסיפר בחרדה גדולה שהגרמנים ימ"ש עורכים חיפוש בשכונה לחפש יהודים לטרף, כולם אצו רצו להסתיר כל זכר לברית המילה, אך האם בשלה, ובתוקף דרשה להזדרז במילת בנה, אם נגזר עלינו למות על קידוש השם, רצוני שבני הרך ימות וחותם אות ברית קודש על בשרו... כי עליך הורגנו כל היום.