יבום בקטלנית (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו ותלך תמר ותשב בית אביה" (ל"ח י"א).

"כי אמר פן ימות - מוחזקת היא זו שימותו אנשיה" (רש"י שם).

והקשה הרמב"ן לפרש"י דלמה ידחה אותה בקש ולא אמר לה שלא יתן לה את שלה בנו מכיון שקטלנית היא, ועוד הרי ער ואונן בחטאם מתו ואין תמר מוחזקת על ידם במיתת הבעל. ומשו"כ פירש הרמב"ן שיהודה תלה את חטאם של ער ואונן במה שנשאו נשים בילדותם ומשו"כ רצה שתמר תשב בבית אלמנותה עד שיגדל שלה, עי"ש.

הרי לן מדברי רש"י דתמר היתה אסורה לאיש משום דין קטלנית וכמבואר ביבמות (ס"ד ע"ב) דלשיטת רבי אשה שנישאה לשני אנשים ומתו אסורה להינשא לשלישי ולרשב"ג דבתלת זימני הוי חזקה נאסרת האשה לאחר ששלשה אנשים מתו על ידה, וכיון שער ואונן שני בעליה מתו, אסורה היתה להינשא שוב.

ומדברי שניהם רש"י והרמב"ן למדנו דאף ביבום יש איסור קטלנית, דהרי אף הרמב"ן לא דחה את דברי רש"י דכיון שביבום עסקינן אין איסור קטלנית אלא מטעם אחר דחה את פירושו של רש"י.

וכבר נחלקו הפוסקים בשאלה זו.

בשו"ת הרלנ"ח (סימן ל"ו) וכן בשו"ת רבינו אליהו מזרחי (ח"א סימן כ"ב) כתבו דבמקום ייבום אמרינן "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (קהלת ח' ה') וכך פסק בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סימן י').

אך בשו"ת חכם צבי (ח"א סימן א') כתב דאף במקום ייבום אסור דאפשר דשכיחי היזיקא ובמקום דשכיחי היזיקא כבר אמרו בקידושין (ל"ט ע"ב) דהיכא דקביעי היזיקא אף שלוחי מצוה ניזוקין. (ובפסחים ח' ע"א אמרו "היכי דשכיחי היזיקא" ניזוקין, עי"ש). וגם החיד"א בברכי יוסף באהע"ז (סימן ט') החמיר בזה.

ושתי הדעות הובאו באבן העזר סימן ט' באה"ט (סק"ב) ובפתחי תשובה (ס"ק ד'), עי"ש.

ולכאורה יש לעיין בהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין (פסחים וקידושין שם וביומא י"א ע"א) דלא הביאו קרא דשומר מצוה לא ידע דבר רע אלא מסברא קאמר רבי אלעזר דאין שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אך בשבת (ס"ג ע"א) אמרו "אמר רב חיננא בר אידי: כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע".

אך באמת לא מצינו בשום מקום בש"ס שזכות מצוה תגן מן הסכנה משום פסוק זה, ומלבד דברי הגמ' במסכת שבת לא מצינו בש"ס שלמדו מפסוק זה לימוד כלשהו.

ונראה לכאורה דמהא דשומר מצוה לא ידע ד"ר לא ידענו אלא דקיום המצוה אין בו נזק ולעולם לא ינזק אדם ע"י המצוה לכשעצמה, אך אין ללמוד מזה שזכות המצוה תגן עליו מנזק חיצוני הבא ממקום אחר, וזה שחידש ר' אלעזר דשלוחי מצוה אינן ניזוקין וזכות המצוה תגן עליהם מנזק חיצוני, כגון במצות בדיקת חמץ מעקיצת עקרב ושילוח הקן מסכנת הנפילה מסולם וכדו'.

ולפי"ז אין ללמוד ממה שאמרו דבשכיחי היזיקא אף שלוחי מצוה ניזוקין דה"ה לגבי נזק הנובע מגוף המצוה. אך מ"מ אפשר דאכן גם בהא דשומר מצוה וכו' יש לחוש היכא דשכיחי היזיקא וכדברי החכ"צ.

והנה יש מן האחרונים שהוכיחו מהמבואר ביבמות שם דתינוק שמתו אחיו מחמת מילה דאין למולו, הרי דאף במקום מצוה חיישינן לסכנה ולא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אך כבר דחו בצדק ראיה זו דהלא גם שני אחיו שמתו הרי מתו מחמת מצות מילה וא"כ כבר הוחזקו אחים אלה שמתים אף במילת מצוה, ולא הגנה עליהם זכות המצוה, ואין לסמוך בענינים על הא דשומר מצוה וכו'.

(וע"כ צ"ל דבשכיחי היזיקא אין זכות המצוה מגינה, או דבסכנה טבעית אין סומכין על סגולת המצוה וזכותה אלא בסכנה סגולית בלבד, וכמבואר לקמן. ואפשר עוד, דבמילה אין סומכין על שמירת המצוה דהמצוה של האב היא והסכנה רובצת על התינוק ואין זכות האב מגינה על בנו, וי"ל).

וכבר נסתפק הברכי יוסף באהע"ז שם באשה שנתייבמה פעמיים ושני היבמים מתו לאחר שיבמו אותה ושוב נפלה בשלישית לפני יבם האם מותר לו לייבמה לדעת הרלנ"ח והמזרחי. ושאלה זו דומה לתינוק שמתו אחיו מחמת מילה, ואכן מסתבר דבכה"ג לכו"ע אין לייבמה, ודו"ק בזה.

ובגוף המחלוקת שבין גדולי הפוסקים האם חוששין לאסור קטלנית במקום ייבום כבר מצינו בשו"ת הרמב"ם פאר הדור (סימן קמ"ו) שכתב דלא חיישינן במקום ייבום, אבל אין שיטתו משום הא דשומר מצוה לא ידע ד"ר אלא משום דס"ל דאין איסור זה איסור גמור אלא בדרך ניחוש ופחד, וכיון שאין כאן איסור גמור אין לבטל בגללה מצות ייבום, עי"ש. (והרמב"ם הלך בזה לשיטתו בכל ענייני הכישוף והסכנות הסגוליות, ואכמ"ל).

והנה החכ"צ הוכיח מדברי רש"י והרמב"ן דגם במקום ייבום יש איסור קטלנית אך באמת יש לדחות דהרי עדיין לא נצטוו במצות יבום ואפשר דרק מצוה שרובצת על האדם חובה יש בה כדי להגן מן הסכנה.

ב

והנה כתב החכם צבי שם חידוש גדול בביאור דברי רש"י בפרשתנו וביישוב שיטתו מקושית הרמב"ן. ויסוד דבריו דיהודה דחה את תמר בקש כי התכוין למנוע ממנה חליצה כדי שלעולם לא תינשא לאיש ולא יסתכנו על ידה, והוא שאמר לה עד שיגדל שלה ולא נתכוין אלא לדחותה מיום ליום כדי שלא תינשא לאיש.

והחכ"צ השתית את פירושו על הבנתו דאין החליצה מצוה אלא מתיר, ואין כל מצוה לחלוץ אלא כדי להתיר את היבמה להינשא לעלמא, ומשו"כ אם אין כאן כונת נישואין ואין היתר להינשא אין כל חיוב ומצוה לחלוץ. (ולפי דרכו כתב החכ"צ דהכונה הנדרשת בחליצה איננה כונת המצוה אלא כונת קנין דהיינו להתירה לשוק וכך מבואר בפשטות הסוגיה ביבמות ק"ו ע"א, עי"ש. ובגוף הענין עיין מש"כ במנחת אשר דברים סימן מ"ז).

ולפי המבואר בדברי רש"י יש לפרש בדרך דרש ופלפול, דלאחר שנתברר ליהודה שהקדשה שבעיניים תמר היתה אמר "צדקה ממני", והתחרט על שדן אותה בדין קטלנית שהרי אילו אכן קטלנית היא היה יהודה מת שהרי הוא בא עליה לאחר ששני בעליה מתו, ומדלא מת ע"כ שאין היא קטלנית, ושני בניו בחטאם מתו ולא בגינה וכמ"ש הרמב"ן, וזה שאמר יהודה בתשובתו צדקה ממני, ובחנם מנע ממנה חליצה ונישואין.

אך אין זה נכון אלא אם מעין גרם אבל אם מזלא גרים אין חשש מיתה אלא בנישואין ולא בביאת זנות, ודו"ק בזה.

ג

והנה יש לעיין לפי דעת האוסרים קטלנית אף במקום ייבום כיון שיש בביאתה סכנה, אם עבר היבם ויבמה האם קיים מצות ייבום או שמא כיון שיש בביאתו סכנתא ואיסורא לא קיים כלל מצות ייבום.

ויותר מזה יש לעיין דאפשר דכיון דאין כאן מצוה אלא איסור משום סכנה, שוב יש כאן איסור ערוה דאשת אח. ומכללא יש לעיין עוד דאם אכן נאמר דיש בזה איסור ולא מצוה, ובאיסור אשת אח קאי מסתבר דכל שאינו עולה לייבום אינה עולה לחליצה ואין כאן זיקה כלל.

ולפי"ז טעה יהודה כאשר נקט דכל עוד לא תחלוץ אסורה היא להינשא (להבנת החכם צבי).

ולכאורה מצינו כיוצא בזה בדברי רש"י ביבמות (ס"ד ע"ב). דהנה אמרו התם "עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון ביוה"כ שחל להיות בשבת, ומלה ראשונה ומת, שניה ומת, שלישית - באה לפניו, אמר לה: לכי ומולי. א"ל אביי: חזי דקשרית איסורא וסכנתא".

והנה לולי דברי רש"י הוי אמינא בפירוש הגמ' דכיון דהוי סכנה ממילא יש בו איסור ד"השמר לך ושמור נפשך". אך רש"י פירש בדרך אחרת:

"איסורא וסכנתא. שאם חזקה בשני פעמים והשלישי נותן לדחות ממנה הויא מילא שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת".

הרי לן דכיון דיש סכנה במילת תינוק זה שוב אין המילה דוחה שבת והמל אותו בשבת חילל את השבת וחייב כרת, ולדבריו נראה לכאורה דגם בני"ד כיון שיש סכנה בייבום קטלנית ולא קיים מצוה שוב אין הייבום דוחה איסור דאשת אח.

ויש לדון ולפלפל דאפשר דאין מילה בשבת אלא גדר דחייה וכל שאינו מקיים מצוה שוב הוי חילול שבת, משא"כ ביבום דאשת אח דהוי גדר הותרה ואף בענין שאין בו מצוה מ"מ אין כאן איסור אשת אח, ועיין בביאור הגר"א בהלכות מילה (יו"ד רס"ו ס"ק י"ד) שכתב דנחלקו הבית יוסף והרמ"א אם מילה בשבת הוי הותרה או דחויה, ואכמ"ל.

אך באמת נראה דאין הנידון דומה לראיה כלל, ואין דברי רש"י אמורים אלא במילה בשבת. וזה כשנשים לב בדברי רש"י שכתב דכיון שניתן לדחות את המילה מחמת סכנה הוי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת. ולכאורה דברי תימה דבריו, דהלא גרע ממילה שלא בזמנה דבאמת ביום השמיני הוא אלא שאין כאן מצוה כלל אלא סכנה ומה זה ענין למילה שלא בזמנה.

ונראה דכונת רש"י דכיון דחזינן דרק מילה בזמנה דוחה שבת ולא מילה שלא בזמנה אין המילה דוחה שבת אלא כאשר יש חיוב למול בשבת, ולא מצות המילה היא שדוחה את השבת דהלא גם שלא בזמנה יש מצוה גמורה, וע"כ דאין המילה דוחה את השבת אלא כאשר מחוייב הוא למול דוקא בשבת, ופשוט לפי זה דכאשר סכנה יש במילה ולא זו בלבד שאינו מצווה למול בשבת אלא אף אסור לעשות כן דאין המילה דוחה שבת, וזה שכתב רש"י דהוי שלא בזמנה ואינה דוחה שבת.

ונראה לפי"ז דבאמת המילה כשרה ואין צריך הטפת דם ברית וכמ"ש בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שכ"ו) אלא דמ"מ אין המילה דוחה שבת כיון דהוי כמילה שלא בזמנה.

ופשוט לפי זה דאין זה ענין לייבום של קטלנית, ומסתבר טפי דאף דאכן אסור לייבמה דאין להסתכן בשביל מצות ייבום ואין לסמוך שזכות המצוה תגן עליו מסכנה, דמ"מ יש כאן מצות ייבום מצד החפצא ואין בזה איסור אשת אח. ופשוט לפי"ז דאכן יש בה זיקת יבמין וללא חליצה יש בה גם איסור דיבמה לשוק.

וחידוש גדול מצינו בזה בספר בנין שאול (פרשת תזריע) דאשה המלה את בנה בשבת חייבת חטאת דכיון שאינה מצווה במילת בנה, אין המילה דוחה שבת. ובדרך זו כתב ליישב קושית התוס' למ"ל לדרוש אותו ולא אותה לפטור אשה ממילת בנה, תיפו"ל דהוי מעשה זמ"ג.

וכתב לפי דרכו דאם משום דהוי מעשהזמ"ג אין לנו אלא שאינה מצווה אך מ"מ מקיימת מצוה ופשוט דאם מלה בנה בשבת אין בה חטאת, אך מכיון דילפינן מאותו ולא אותה אינה מקיימת מצוה כלל וחייבת חטאת, עי"ש.

אך לול"ד נראה פשוט דאף שאין האם מקיימת מצוה כלל, מ"מ המילה דוחה שבת כיון דמ"מ הוי מילה בזמנה, ולא מיבעי לדעת הפנים יפות דגם אשה בכלל בי"ד במילת בנה ואף שאינה מקיימת מצוה דידה מ"מ יש לה מצוה ככל ישראל, דפשוט דמצוה יש לה ולא עבירה, אלא אף לולי דבריו נראה פשוט דמה דמילה דוחה שבת עיקרה מצד עצם המצוה הרובצת על התינוק, ואף אם אין האם או אשה אחרת מקיימת מצוה כלל מ"מ מילה בזמנה היא ודוחה את השבת.

ודברים אלה כ"כ פשוטים לענ"ד שיש לתמוה על דברי הבנין שאול.

ודו"ק בכל זה.

ד

ובגוף הענין דשומר מצוה לא ידע דבר רע, יש מן האחרונים שנקטו דאין סומכין על סגולת המצוה אלא בסכנה סגולית ולא בסכנה טבעית. כך כתבו בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן נ"ג) ובשו"ת מרחשת (ח"א סימן כ' אות י"ג) וכן הוא בשו"ת בית שערים (יו"ד סימן שד"מ וסימן ש"נ).

וכהא דכתב הרמ"א (או"ח סימן תנ"ה ס"א) דאין לשפוך מים שלנו מפני המת או התקופה, ובמגן אברהם שם (ס"ק ז') משום דשומר מצוה לא ידע ד"ר. והט"ז שם (ס"ק ג') הפליג לחוש דאסור לשפוך מים שלנו דיש בזה זלזול במצוה וכאילו אינו מאמין שזכות המצוה תגן עליו. ומקור הלכה זו במרדכי מסכת פסחים (סימן תקצ"ג), עי"ש.

ואכן סכנה זו אינה מצד הטבע אלא מצד הסגולה ושפיר סמכינן על הא דשומר מצוה וכו'.

ומאידך מבואר בהלכות יוה"כ (סימן תרי"ג ס"ה) דאף ההולך לדבר מצוה אסור לו לעבור במים רודפים מפני הסכנה, הרי דבסכנה טבעית לא סמכינן אהא דשומר מצוה וכו'. אך לפי המבואר לעיל דהא דשומר מצוה וכו' לא אמרו אלא שלא ינזק מגוף המצוה, וע"כ דאין זה ענין אלא להא דשלוחי מצוה אינם ניזוקין וכנראה שמים רודפים הוי בכלל שכיחי היזיקא.

אמנם מרוב דברי הפוסקים בסוגיא דייבום בקטלנית מוכח דגם בסכנה טבעית נקטינן דשומר מצוה לא ידע ד"ר דהרי לא חילקו בזה בין מ"ד מזלא גרם ובין מ"ד מעין גרם, ובחכם צבי שם כתב דמותר לטבול במים קרים בימי הצינה ול"צ לחשוש מן הצינון משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע.

וכ"ז פשוט.

ה

ועוד שיטה מצינו בהלכה זו בשו"ת הרד"ך (בית ב' חדר י"ג) דעד כאן לא אמרו סגולה זו אלא במי שמקיים מצוה לשמה ונזהר בה כל ימיו, ולא בכל המקיים מצוה בעלמא.

ודבריו מתיישבים בלשון הגמ' בשבת שם (ס"ג ע"א) "כל המקיים מצוה כמאמרה וכו'". אך מדברי הפוסקים הנ"ל משמע דבכל המקיים מצוה נאמר פסוק זה, אף שודאי מסתבר דסגולת המצוה להגן מן הסכנה תלויה לפי טהרת הלב ושלימות המעשה שבקיומה.

דו"ק בכ"ז.

ו

בדיני קטלנית

ובכל עיקר דין קטלנית שנחלקו בו בגמ' (יבמות שם) אם מעין גרים או מזלא גרים ואמרו דנפ"מ בארוסה, בשו"ע (אהע"ז סימן ט' ס"א) נפסק דרק אשה שנשאת ומתו בעליה יש לה דין קטלנית. הרי שדעת המחבר שמעין גרם. אך בהג"ה שם נכתב "או נתארסה", ובב"ש סק"א דקיל מזלא גרם, ובט"ז שם דחיישינן גם למעין וגם למזלא.

ובשו"ת הרשב"א המיוחסות (סימן קכ"א) פסק כמ"ד מעין גורם ומשו"כ הקיל במת מחמת חולי או במת מן האירוסין, עי"ש.

ומאידך חידש הנודע ביהודה (מהדו"ק אהע"ז סימן ט) דמזלא גרם, ולפי"ז הקיל קולא מולפגת. דכיון שכתב הרא"ש (שו"ת כלל נ"ג סימן ח') דמזל גורם היינו מזלה של האשה להתפרנס בצער, יש להקל באשה עשירה ומצליחה שאינה צריכה לפרנסת הבעל, שהרי אין מיתת הבעל קשורה למזל שלה ופרנסתה.

ולולי דבריו היה נראה פשוט דלדוגמא בעלמא נקט הרא"ש שמא מזל אשה זו לחיות בעניות, וכמו"כ אפשר דמזלה לחיות בבדידות ובצער וכיוצ"ב, ומי יעלה לנו השמימה לדעת ולהבין בעניני המזלות, וכל כונת הרא"ש אינה אלא להסביר כיצד מזל של זה גורם למיתתו של זה.

וכבר דחו האחרונים את דברי הנודע ביהודה, עיין שו"ת חיים שאל (סימן ל"ח אות נ') שכתב דאין לחדש עוד נפ"מ שלא מצינו בדברי הגמ' בין מזלא גרם ובין מעין גרם.

וכיוצא בדבר יש לעיין במה שכתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא ח"ג סימן פ"ג) דאם תיסע לארץ ישראל מותר לקטלנית להינשא דא"י אינה תחת המזלות אלא עיני ה"א בה מראשית שנה עד אחרית שנה, עי"ש.

וגם בחידוש זה יש לעיין כנ"ל, ואין לנו עסק בנעלמות ובנסתרות לה' אלקינו.

ועוד מצינו חידוש המושתת על ההנחה דמזלא גרם, בחכמת שלמה להגרש"ק (באהע"ז שם סק"א) דאם קטנה נתקדשה ע"י אביה ומת בעלה, אין מיתתו מצטרפת לעשות קטלנית דשמא מזלא דאבוה גרם, וכשגדלה אין הדבר תלוי במזל האב אלא במזל דידה, עי"ש.

ומחד גיסא חזינן שגדולי הפוסקים לדורותיהם הקילו מאוד באיסור זה וחידשו מדעתא דנפשיייהו חידושים גדולים בכחא דהיתירא, אך מאידך כתב שם בחכ"ש דיש להחמיר כיון דהוי ספיקא דאורייתא. (ובספק סכנתא החמירו יותר מבספיקא דאיסורא).

ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ד סימן ל"ח) כתב דיש לצרף ספיקות ע"מ להקל בזה, דאף אם מחמרינן בס"ס בספק סכנתא מ"מ בג' ספיקות יש להקל, ועי"ש בדבריו שיש ללמוד מהם הרבה בדרכי ההוראה.

עוד רגע אדברה להזכיר את מה שנחלקו האחרונים האם אחיות מחזקות בהלכה זו. בברכי יוסף (אהע"ז סימן ט' אות ג') כתב דכשם שבתינוק שמתו אחיו מחמת מילה יש חזקה ע"י מיתת האחים כך גם בדין קטלנית, ואם מתו בעליהם של שתי אחיות אסור לאחות השלישית להינשא לאיש. ובחכ"ש שם כתב דאין אחיות מחזקות בהלכה זו.

ובאמת חומרא יתירא היא זו, ותימא לחדש חומרא בסברא, דבין אם מזלא גרם ובין אם מעין גרם אין לנו אלא דברי חז"ל והראשונים.

והלא בזמנינו יודעים אנו שיש מחלות גנטיות העוברות בתורשה ויש מחלות שאינן תורשתיות והלך ילך ובכה נושא אלומותיו הוא ולא אלומות אחיו ואחיותיו, ומהי"ת לדמות מתו אחיו מחמת מילה לקטלנית.

כל זה ברור ופשוט לענ"ד.

 

את האבן אשר שם מראשותיו

הנה בפרשה זו מתחילים אנו לקרוא וללמוד על הקורות את יוסף ואחיו. ופרשה זו מפורשת בתורה באריכות גדולה משום חשיבותה. וכבר אמרו חז"ל (שבת י' ע"ב) "לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים, שהרי בשביל שני סלעים מילת נתגלגלו הדברים וירדו אבותינו למצרים".

אך לא רק את האב הוכיחו חז"ל בשבט לשונם שלא יפלה בן בין הבנים כדי לא לגרום קנאה ושנאה בין האחים, אלא אף את האחים ייסרו בשוטים ובעקרבים על פירוד הלבבות ושנאת איש את רעהו, עד שאמרו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם (יומא ט' ע"ב).

"ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (כ"ח י"א).

"ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" (שם י"ח).

הן ידועים דברי חז"ל ליישב סתירה זו, דכתוב אחד אומר שאסף אבנים רבים לשימם בראשותיו וכתוב אחד אומר שלקח אבן אחת, דבאמת אבנים רבים לקח אלא שנעשו לאבן אחת.

ובמדרש רבה נחלקו כמה אבנים לקח יעקב אבינו וז"ל:

"ויקח מאבני המקום, ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר' יהודה אמר שנים עשרה אבנים נטל כך גזר הקדוש ברוך הוא שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים, רבי נחמיה אמר נטל ג' אבנים אמר, אברהם יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו, יצחק יחד הקדוש ברוך הוא שמו עליו ואני אם מתאחות הן ג' אבנים זו לזו יודע אני שהקב"ה מיחד שמו עלי, וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו, רבנן אמרי מיעוט אבנים שנים, אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת".

הרי לן דלחד לקח שלשה אבנים כנגד אברהם יצחק ויעקב ולחד לקח י"ב כנגד שבטי י-ה, ולכו"ע היה יושב ומצפה, יושב ומביט האם יתחברו האבנים והיו לאחד אז ידע שה' עמו והוא יצליח בדרכו או שמא ישארו פרודים כל אחד לבדו.

ונראה בעומק הדברים בדרך רמז, דיעקב ידע ברוח קדשו דרק אם שנים עשר שבטי י-ה יהיו לעם אחד ימלאו את יעודם האלקי, ורק כאשר יאמר עליהם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" יזכו לקדש את שמו הגדול בעולמו ולהביא לתיקון עולם במלכות ש-די.

ומאידך רק אם יזכה יעקב לאחד את כל שלש האבות ולהפכן לאבן אחת "מידי אביר יעקב משום רועה אבן ישראל" יכול עם ישראל לעמוד כצוק איתן וכצור חלמיש במבחני גלותו. וכבר כתב בזוה"ק שבשם ישראל כלולים האות הראשונה של שלושת האבות וארבע האמהות, כי כולם כלולים היו בשרש נשמתו של יעקב וכל כוחותיהם ותכונותיהם כלולים היו בו ועל ידו נתאחדו והיו לאחדים בידו.

וזה שיעקב יושב ומצפה היה ששלש האבנים כנגד האבות הקדושים יהיו לאחד, ושתים עשרה האבנים שכנגד שנים עשר השבטים היו לאחד.

ואלה ואלה דברי אלקים חיים.

 

תגיות: