מצות קרבן פסח (תשע"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו" (י"ב ו' – ח').

הנה הרמב"ם בסה"מ מ"ע נ"ה - נ"ו מונה ב' מצוות בק"פ:

א. שחיטת הקרבן ובכלל מצוה זו כל עבודות הקרבן.

ב. אכילת בשר הפסח. וכן בספר החינוך מצוות ה'-ו' וכך במנין הבה"ג מונה שתי מצוות בקרבן הפסח.

הרס"ג הוא היחיד בין מוני המצוות שמונה מצות הפסח כמצוה אחת (מצות עשה מ"ז), ויש להסתפק בשיטתו, האם עיקר המצוה הקרבת הפסח היא ואכילת הבשר הוא אחד מדיני הקרבן ולא מצוה בפ"ע, או שמא עיקר מצות הפסח אכילת הבשר והקרבה הוא מעין מכשיר למצות אכילת הקרבן.

דהנה זה ברור דאכילת ק"פ שונה ביסודה משאר אכילות הזבחים שגם בהם יש מצות אכילה, בקדשי קדשים הבשר נאכל לכהנים, בקדשים קלים נאכל לבעלים אבל בכולם אין חובה מוגדרת ומסוימת על אדם מסויים לאכול הבשר. וידוע מה שכתב בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ב' אות ז') שמצות אכילת בשר הזבח אינה לאכול הבשר אלא שהבשר יאָכל ולא מצינו חובה מוגדרת על כהן מסויים לאכול משא"כ בק"פ שכל אחד מבני ישראל חייב לאכול כזית, ולכן יש מקום לפרש שיטת הרס"ג שיסוד המצוה הוא לאכול את בשר הקרבן והקרבת הפסח היא מעין מכשיר לאכילה. ועוד חזינן (פסחים ע"ו ע"ב) "הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה". הרי לן שאכילת הפסח שונה מאכילת שאר הקרבנות ורק באכילת הפסח מצינו שנאכל בטומאה, ומשמע מזה שעיקר מצות הקרבת הפסח משום מצות אכילתו. ואכן בדרך זו מפרש הגרי"פ פרלא את שיטת הרס"ג.

אך באמת יש לתמוה בדרך זה דהלא אכילת הבשר היא מ"ע גרידא ואילו בביטול ההקרבה יש עונש כרת ולא יתכן שיהיה הטפל חמור מהעיקר, ולכן מסתבר טפי דאם הפסח מצוה אחת הוא ודאי שאין לראות את האכילה לעיקר המצוה ואת ההקרבה כמכשיר, ונראה יותר דהאכילה היא חלק מחלקי מצות הקרבת הקרבן.

ובאמת אין הכרח מהא דפסח לא בא בתחילה אלא לאכילה אלא דאכן בקרבן פסח נצטוו כל ישראל לא רק להקריב אלא גם לאכול משא"כ בכל שאר הקרבנות, אך אין להוכיח מזה דעיקר מצות הפסח אכילה היא.

ועיין עוד בתוס' זבחים (צ"ט ע"ב ד"ה אמר):

"ונראה לפרש כיון דעיקר פסח לא בא אלא לאכילה כדתנן (פסחים דף ע"ו ע"ב) פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שעיקרו לא בא אלא לאכילה הלכך לא חיישינן ביה לאנינות בזמן הקרבה אלא בזמן אכילה ואף על גב דאכילה לא מעכבת".

הרי שכתבו דכיון שעיקר הפסח לא בא אלא לאכילה אין קפידא במה שהוא מקריב את הפסח כשהוא אונן אם בשעת אכילה כבר לא יהיה אונן, ומשמע מזה דעיקר המצוה אינה אלא באכילה ואין ההקרבה אלא כמעין הכשר מצוה.

אך באמת אין זה נכון דהלא סיימו את דבריהם אע"ג דאכילה לא מעכבי, מ"מ הו"א דלגבי דין אונן אין הדבר תלוי אלא אם יהיה אונן בלילה בשעת אכילת הפסח, ולכאורה הוי תרתי דסתרי.

וע"כ צ"ל דאף שאין אכילה מעכבת וע"כ שמצות ההקרבה חמורה ממצות האכילה, מ"מ כיון שאכילת הפסח היא גמר מצותה אין פסול אונן תלוי אלא בשעת האכילה. ודו"ק בכ"ז.

ב

ונראה לכאורה מקור לשיטת הרס"ג, דהנה בנזיר כ"ג ע"א והוריות י' ע"ב אמרו "ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" משל לשנים שעשו קרבן פסח אחד אכלו לשם שמים ועליו נאמר צדיקים ילכו בם והשני אכלו אכילה גסה ועליו נאמר ופושעים יכשלו בם. ושאלו בגמ' "רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד" ולשון זה "פסח מיהא קעביד" משמע שאמנם מצוה מן המובחר לא קיים כי לא אכל לשם שמים ולא יצא יד"ח אכילה אבל פסח מיהא קעביד דהרי הקריב הקרבן. ולכאורה תמוה הרי ביטל את מצות האכילה ואטו משום שקיים מצוה אחרת דהיינו הקרבת הקרבן אינו רשע בביטול מצות האכילה.

ונראה מזה דהמצוה היא הקרבת הקרבן והאכילה אינה אלא חלק ממצות ההקרבה.

וכך נראה לכאורה מדברי התוס' בפסחים (ק"ז ע"ב ד"ה דלמא) שכתבו בכונת הגמ' דלא ראוי לקרותו רשע כיון שקיים מצות הקרבת הפסח אף שלא קיים מצות אכילת הפסח כיון שאכילת פסחים לא מעכבא.

אך באמת נראה פשוט דהאכילה מצוה בפני עצמה היא ולא חלק של מצות הקרבת הפסח, ולא נחלקו הראשונים אלא אם ראוי למנות הפסח כב' מצוות או כאחת ואכילה נכללת בהקרבה, ושורש המחלוקת אינה אלא בכללים של מנין המצוות אבל מקרא מלא דבר הכתוב דחייב לאכול הפסח ומי שלא אכלו מבטל מצוה ובעומק הדין אין נפק"מ אם הוי מצוה אחת או ב' מצוות, דהלא מצות המילה נמנית כמ"ע אחת הכוללת מילה בזמנה ושלא בזמנה, וכי יעלה על הדעת לומר שמי שלא מל בשמיני ומל אחר כך לא ביטל מצות עשה ודאי שביטל מילה בזמנה שהיא מצוה גמורה, וזה פשוט.

וכבר גליתי דעתי בכמ"ק דברוב המקומות בהם נחלקו מוני המצוות אם הוי שתי מצוות או מצוה אחת אין המחלוקת בגדרי המצוות לכשעצמן אלא באופן מנין התרי"ג, וביותר מסתבר כן ברס"ג שבאמת לא כתב ספר מצוות כדרך שעשו הבה"ג הרמב"ם הסמ"ג ועוד, אלא כתב חרוז ושיר להקיף את תרי"ג המצוות וכדרך המשוררים והפייטנים אפשר שנתן משקל לחרוז ואין הכרח לדקדק ממנינו על עיקר גדרי המצווה, ודו"ק.

ולפי כל זה שוב צריך ביאור בדברי הגמרא "נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד". ונראה דשאלו "רשע קרית ליה" משום דעל בטול מצות עשה אין אדם קרוי ומוגדר כרשע, וכך מבואר בסי' ל"ד בחושן משפט לגבי פסולי עדות דאינו נפסל לעדות על ביטול מצות עשה כי להפסל צריך להיות "רשע" כדכתיב "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" ומבטל מצות עשה אינו רשע וכשר לעדות.

וזו כונת הגמ' "רשע קרית ליה" הרי עביד פסח וקרוי על שמו ואינו חייב כרת ורק בטל מ"ע דאכילה ובזה לא הוי רשע. ולפ"ז אין מכאן כל ראיה שאכילת הבשר אינה מ"ע בפני עצמה.

אך באמת עדיין צ"ע בלשון הגמ' "נהי דלא עביד מצוה מן המובחר" דהלא את מצות ההקרבה עשה מן המובחר אלא שביטל מצות האכילה ולא קיים אותה כלל.

ובאמת יש בזה שתי גירסאות, בנזיר כ"ג איתא "נהי דלא עשה מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד" אך בהוריות הגירסא "נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קאכיל" ומגירסא זו משמע שקיים גם מצות האכילה ואף שאכל אכילה גסה קיים מצות אכילה אבל לא מן המובחר, ולפי הגירסא בנזיר משמע שמצות אכילה לא קיים ומ"מ אין ראוי לקרותו רשע כי לא ביטל אלא מ"ע כנ"ל.

ולכאורה נראה דלפי הגירסא בנזיר באמת לא קיים מצות אכילה כיון שאכל אכילה גסה, וס"ל דהיינו אכילה גסה ממש דלא הוי אכילה כלל, וכהא דיומא (פ' ע"ב) דהאוכל אכילה ביוה"כ פטור וה"נ שלא יצא יד"ח בקרבן פסח, אך לפי הגירסא בהוריות מיירי באכילה גסה שאינו מתאווה לאכול ואינו אוכל לתאבון אך באמת הוי אכילה לצאת בה יד"ח אלא דלא עביד מצוה מן המובחר. (וכבר מצינו בזה שני תירוצים בדברי התוס' בפסחים שם).

ואפשר עוד שנחלקו שתי הגירסאות האם צריך באכילת מצוה שיאכל כדרך אכילתו, או שמא לא מצינו הלכה זו אלא במאכלות אסורות דאם אכל שלא כדרך אכילה פטור. וידועים דברי התורת חיים (חולין ק"כ ע"א) דלא מצינו גדר שלא כדרך אכילה אלא באיסורים אבל במצוות יוצא ידי חובתו אף שלא כדרך אכילה, ולשיטתו מובן מה שאמרו בהוריות נהי דלא קיים מצוה מן המובחר פסח מיהא קאכיל, אבל לשיטת הנודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סימן ל"ה) דאף במצוות צריך כדרך אכילתו נכונה הגירסא בנזיר פסח מיהא קעביד, אבל באמת לא יצא יד"ח מצות אכילת הפסח.

ועיין מש"כ בזה במנחת אשר פסחים (סימן ד').

אמנם לאחר כל הנ"ל באמת נראה עיקר דאין בין שתי הגירסאות ולא כלום אלא משמעות דורשין איכא בינייהו, ואף כשאמרו בנזיר "פסח מיהא קעביד" אפשר דכוונתם לקיים את מצות הפסח בשלימות גם מצות אכילתו ולא רק מצות הקרבתו. וכן מוכח מתוס' בנזיר שם שהוכיחו מדברי הגמ' דיוצא יד"ח באכילה גסה, והקשו ממ"ש במס' יומא דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור הרי דלא הוי בכלל אכילה כלל, ותירצו דיש תרי גווני אכילה גסה. הרי לן שפירשו מה שאמרו פסח מיהא קעביד דהיינו שיצא יד"ח אכילת הפסח. כך נראה עיקר לענ"ד. (וע"ע בתוס' פסחים ק"ז ע"ב דזה תלוי בשני התירוצים שבדבריהם, ודו"ק כי קצרתי).

ג

בשו"ת בית הלוי (ח"א סימן ב') האריך בענין מצות אכילת קדשים ובתוך דבריו מביא בשם "מעיין החכמה" שתמה על הרמב"ם מדוע רק בקרבן פסח מונה הרמב"ם את ההקרבה והאכילה בשתי מצוות ובשאר הקרבנות הוי מצות האכילה חלק ממצות הקרבת הקרבן ולא מצוה בפני עצמה.

וכתב הביה"ל דבכל הקרבנות האכילה הוא חלק ממצות הקרבן. דאין מצוה לאכול הבשר אלא שיאָכל הבשר, משא"כ בפסח שמצוה לאכלו.

אך באמת תמוהים דבריו ולכאורה יש בהם העלמת עין. דכמו שבק"פ הוי מצות ההקרבה והאכילה שתי מצוות כך גם בכל הקרבנות. בסהמ"צ מ"ע פ"ח - פ"ט מצינו שתי מצוות לאכילת הזבח ואכילת המנחה וכך בחינוך מצוה קל"ד - קל"ה ואין זה נכון שרק בק"פ יש ב' מצוות אלא כל הקרבנות עבודותיהם נכללים במצוה אחת והאכילה נמנית כמצוה בפני עצמה.

אלא שבאמת יש מקום לשאול שאלה זו בסגנון אחר מדוע מצות האכילה בכל הקרבנות מחתינן לה בחדא מחתא כל בשר הזבחים במצוה אחת, המנחות במצוה אחת, ורק בפסח הוי אכילת הבשר מצוה בפני עצמה, אך תשובת שאלה זו פשוטה ביותר דהלא רק בפסח נצטוו בני ישראל כולם לאכול כולה ואינו נאכל אלא למנויו מה שלא מצינו בשום קרבן ואין כל הכרח אפוא במה שחילק הביה"ל ביסוד המצוה בין פסח לכל שאר הקדשים.

אך עצם ההנחה דשאני ק"פ מכל שאר הקרבנות דבכולם אין מצוה לאכול אלא שהבשר יאָכל אכן אמת הוא וכבר הארכנו בסברא זו במנחת אשר שמות (סימן נ"ה). ועוד דבפסח ברור שמצות אכילתה מעיקרי הקרבן היא דהלא אמרו (פסחים ע"ו ע"ב)"פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שמתחלה לא בא אלא לאכילה" ודו"ק בכ"ז.

ולפי דרכו פירש הבית הלוי את דברי הגמ' בנזיר "נהי דלא קיים מצוה מן המובחר פסח מיהא קאכיל" דאמנם מצות אכילת פסח לא קיים אבל קיים מצות אכילת קדשים.

ויסוד סברתו דבק"פ כיון שהמצוה היא לאכול חייב לאכול כדרך אכילה ואכילה גסה אינה דרך אכילה, אבל לגבי אכילת קדשים שאין מצוה לאכול אלא שהקרבן יאכל והרי נאכל.

ד

במצות אכילת קדשים קלים

הנה נסתפק הצל"ח (ביצה י"ט ע"ב) אם יש מצות עשה באכילת קדשים קלים לבעלים והאם אמרינן בהם עשה דוחה ל"ת. וכתב שלא מצא לזה מקור מפורש אלא שהביא שני מקורות בדברי הרמב"ם שיש ללמוד מהם שאין מצ"ע בקדשים קלים הנאכלים לבעלים.

א. בפרטי המצות בריש הלכות מעשה הקרבנות מנה מצות עשה לכהנים לאכול בשר קדשי הקדשים ולא מנה קדשים קלים הנאכלים לבעלים.

ב. בהלכות מעשה הקרבנות (פ"י ה"א) כתב הרמב"ם:

"אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם, הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה".

הרי שכתב דמצות עשה על הכהנים לאכול בשר קדשי הקדשים ולא כתב כן בקדשים קלים הנאכלים לבעלים.

ויש לתמוה שלא הביא מה שנחלקו בזה הראשונים להדיא בספר המצות.

דהנה כתב הרמב"ם (מצ"ע פ"ט) שאין מצות עשה אלא בקדשים הנאכלים לכהנים, וכמו שדרשו (פסחים נ"ט ע"ב) "ואכלו אתם אשר כפר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין", אבל קדשים קלים הנאכלים לבעלים נגררים אחרי המצוה.

וכבר ביארתי במק"א את כונתו בגדר המחודש של נגרר אחרי המצוה, אך מ"מ מפורש בדברי הרמב"ם דאין אכילת הבעלים בקדשים קלים מצות עשה ממש.

והרמב"ן (במצוות ששכח הרמב"ם מצוה א') חלק עליו ונקט דגם אכילת בעלים הוי מצות עשה ממש, וז"ל:

"ועוד שזו באמת מצוה קבועה. ובגמר פסחים (נ"ט ע"א) אמרו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב, יאמר שמקריב לאחר תמיד שלבין הערבים כדי שיאכל בקדשים, והקשו עליו מכדי האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה. נתבאר כי אכילת הקדשים לבעלים ולראוי לאוכלן עשה. וכמו שהוא עשה לכהנים בחטאות ובאשמות [מ"ע פ"ט] כך הוא לבעלים בחלק הראוי להם. וכבר זכרה בעל ההלכות [אות קכ"ו – ז'] אמר לאכול קדשים ומעשר שני בירושלם".

הרי לן שאכן צדקו דברי הצל"ח בשיטת הרמב"ם דבאמת אין בזה מצות עשה, אך לא כן שיטת הרמב"ן ולשיטתו גם הבעלים נצטוו לאכול קדשים קלים.

ושיטת רש"י מפורשת בפסחים (שם) ובחולין (י"ב ע"א) דגם הבעלים מצווים במצות עשה ד"ואכלו אותם אשר כופר בהם".

ועוד מצינו ברש"י בברכות (מ"ח ע"ב) שהביא מקור אחר למצות אכילת הבעלים בקדשים קלים ממה שכתוב (דברים י"ב כ"ז) "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח יקוק אלהיך והבשר תאכל".

אך מ"מ שיטת רש"י דגם על הבעלים יש מצות עשב באכילת קדשים קלים וכשיטת הרמב"ן.

אך אין כל זה ענין למצות אכילת קרבן פסח דלכו"ע הוי מצוה בפני עצמה וכמבואר.

ה

האם באכילת פסח מקיים גם מצוה של אכילת קדשים

הנה הבית הלוי בדרכו כתב חידוש גדול דבאכילת הפסח מקיים גם מצוה כללית של אכילת קדשים וכתב בזה לבאר את קטשיית הגמ' "רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קאכיל", דאף אם לא קיים את מצות אכילת הפסח כיון שאכל אכילה גסה, מ"מ קיים מצות אכילת קדשים, דכיון דגדר מצוה זו אינה לאכול קדשים אלא שהקדשים יאכלו ואף באכילה גסה מ"מ הקדשים נאכלו.

ויש לעיין בכל עיקר ההנחה שבאכילת הפסח יש גם מצות אכילת הקדשים, ולענ"ד נראה יותר דמשנתייחדה אכילת הפסח כמצוה בפני עצמה יצאה מכלל אכילת קדשים הכללית. והרי מבואר במשנה סוף מסכת פסחים שנחלקו תנאי אם ברכת הפסח פוטרת את הזבח דהיינו חגיגת י"ד או לא, אך לכו"ע פשוט שאינו מברך על אכילת קרבן פסח אלא ברכת הפסח ואינו מברך אקב"ו לאכול הזבח, ואם מקיים באכילתו שתי מצוות למה אינו מברך אלא על אחת.

ויש לתמוה עוד על עיקר דבריו, דמה לן במה שמקיים באכילה זו מצות אכילת קדשים וכי הלובש תפילין ואוכל נבילה אינו רשע, ואם ת"ל שהמבטל מצות אכילת הפסח רשע הוא, אינו נעשה צדיק משום שקיים מצות אכילת קדשים, ואם אין המבטל מצות אכילת הפסח רשע, לא בעינן קיום מצות אכילת קדשים, אתמהה.

ו

והנה כעין דברי הבית הלוי שמקיים באכילת הפסח גם מצות אכילת קדשים כתב גם באור שמח (פ"ו מחמץ ומצה ה"א), וחידש עוד בזה דאף לרבי אלעזר בן עזריה שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כונת הדברים שאת מצות אכילת הפסח אינו מקיים אלא עד חצות, אבל עדיין מקיים מצות אכילת הקדשים עד עלות השחר.

ובחידושי הגרי"ז (סטנסיל זבחים דף ט' ע"א) הביא בשם הגר"ח ביאור במה שנתקשו לשיטת רבי אלעזר בן עזריה דזמן אכילת הפסח עד חצות א"כ למה אין דין נותר עד הבוקר, וכתב דיש שני דינים באכילת קרבן פסח: דין עצם הקרבן. ודין מצות אכילת הפסח. ומצד דין הקרבן דומה הפסח לשאר הקרבנות שזמנו עד הבוקר, אלא שזמנו עד חצות אינו אלא מצד מצות אכילת הפסח, וכמו ההלכה שאין הפסח נאכל אלא בחבורה, ואינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא צלי אש ומצות על מרורים וכדו', ודין נותר תלוי בדיני הקרבנות ולא בהלכות קרבן פסח.

הרי לן ארבעה מגדולי ליטא שהתנבאו בסגנון אחד, אך אין דבריהם דומין ממש זל"ז.

דברי הגר"ח ובנו הגרי"ז קילורין לעינים ואין הם דומים למש"כ הבית הלוי והאור שמח, ולא נקטו המה אלא שיש שני דינים באכילת הפסח, דין מצד עבודת הקרבן ודין בפרטי מצות אכילת הפסח, אבל לא שיש באכילת הפסח שתי מצוות ממש.

ז

ובמה שאמרו בקרבן פסח שאם בא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילה אלא לאכילה, דאין אכילת הפסח דומה לאכילת שאר הקרבנות, ובפסח אכילת הבשר היא מעיקר הקרבן ותכליתו.

ובענין זה נחלקו שני גדולי עולם מן הקצה אל הקצה מבלי שידע איש את שפת רעהו.

דהנה כתב הגר"א לופטביר (חתנו הגדול של האור שמח) בספר זרע אברהם (במכתב עוז בתחילת הספר בשולי מכתבו להג"ר שלמה הכהן) דאף דמבואר בזבחים (כ"ז ע"ב) דמה שאמרו שמתן דמים ע"ג המזבח שלא במקומו כמקומו דמי אינו אלא לכפרת הבעלים אבל לא להתיר בשר באכילה, שאני קרבן פסח דכיון שלא בא מתחילה אלא לאכילה, כל שלא הותר הבשר אף הבעלים לא יצאו ידי חובתן. ועי"ש מה שפירש לפי"ז פירוש יקר בנוסח הברכה בליל הסדר "אשר יגיע דמם על קיר מזבחך".

והחזון איש (זבחים סימן ז' אות א') כתב היפך הדברים, דכיון שהפסח מתחילה לא בא אלא לאכילה כל שנתכפרו הבעלים במתן דמים אף שלא במקומן ויצאו יד"ח אף הבשר הותר באכילה. והביא לזה ראיה גדולה ממה דמבואר בגמ' (זבחים כ"ו ע"ב) שהוכיחו דאין הריצפה מקודשת אלא לענין הקטרה אבל לא למתן דמים, ממה שאמרו (פסחים ס"ד ע"א) שכוס היה ממלא מדם שע"ג הריצפה ושופכו שפיכה אחת כנגד היסוד, הרי שאין הריצפה מקודשת לדם. אך את"ל דלא מהני זריקה שלא במקומו בפסח להתיר בשר באכילה, הלא שמא לא עשו כן אלא כדי להתיר בשר באכילה אך לכפרת הבעלים גם הריצפה מקודשת.

ומכאן דאם הבעלים נתכפרו ע"י הריצפה גם הבשר הותר באכילה.

ודו"ק בכ"ז.

החודש הזה לכם ראש חדשים

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות י"ב ב').

"ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים שיהא אייר קרוי שני סיון שלישי" (רש"י שם).

"וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים שימנו אותו ישראל חדש הראשון וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר ועל כן אין לחדשים שם בתורה אלא יאמר בחדש השלישי... ואומר ויהיה בשנה השנית בחדש השני... ובחדש השביעי באחד לחדש... וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו אחד בשבת ושני בשבת כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו" (רמב"ן שם).

דבר גדול למדנו מדברי רבותינו שלא רק בעסקנו במעשי המצוות כאכילת מצה ומרור וישיבת סוכה והנחת תפילין מצווים אנו לזכור את יציאת מצרים, אלא גם בעסקנו במעשי הרשות במנין החדשים במשא ומתן וכדו' מצווים אנו להעלות על נס את יציאת מצרים.

ועוד חידש שם רבינו הרמב"ן שכאשר נגאלו אבותינו מגלות בבל אימצו לעצמם את שמות החדשים שנהגו בבבל, ניסן, אייר, סיון וכו' ובכך קיימו את דברי הנביא (ירמיהו ט"ז י"ד) "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון". והדברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (ר"ה פ"א מ"ב).

ולכאורה צ"ע הלא ביציאת מצרים זכינו לראות נסים גלויים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, על כן נצטווינו לזכור נסים אלה כי מתוכם נאמין בנסים הנסתרים וכמו שכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא. אבל בגאולת בבל כאשר עזרא ונחמיה העלו את העם לארץ ישראל לא זכו לנסים גלויים ומה חפץ יש אם כן לזכור את גאולת בבל.

אך הדברים פשוטים וברורים. שני פנים ליציאת מצרים, עלינו לזכור את הנסים והנפלאות, אך עלינו לזכור גם את חסדי ה' עלינו ועל זרענו. כי בזכירת הנסים נתחזק באמונה שלימה ותמימה ובזכירת החסדים נתחזק בבטחוננו בה' ובישועתו. על כן נצטווינו לפי הנביא לזכור לא רק את יציאת מצרים אלא גם את גאולת בבל ולהודות להקב"ה "אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון".

ב

חודש ניסן ראש חדשים הוא. ראשון לחדשי השנה, ואעפ"י שאחד בתשרי תחילת השנה היא וראשה, ובהכרח שיש חשיבות מיוחדת בחדש ניסן ובחג המצות שבו שאין דומה לו בכל שאר חדשי השנה.

ויש להבין למה חדש ניסן ראש חדשים היא אף שתשרי הלא הוא ירח האיתנים, והוא שזכה שרוב ימיו ימי התעלות המה, ראש השנה ויה"כ ועשרת ימי תשובה, חג הסוכות ושמיני עצרת.

ונראה טעמו של דבר. הלא כתב הרמב"ם (פירוש המשנה סוף ברכות) "יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה מכל אשר אלמדהו". המורה הגדול שהוא לבדו פתח לנו שערי אורה ושערי בינה בכל התורה כולה וקבע מסמרות נטועים בכל הלכותיה פרטיה ודקדוקיה בידו החזקה, ועוד הורה דרך ה' לנבוכים וחקר ודרש בטעמי המצוות, ולאחר כל אלה כתב דיקר בעיניו ללמד עיקרי האמונה יותר מכל אשר יזכה ללמד.

ועיין עוד בדברי הרמב"ן סו"פ בא:

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".

הרי שזכירת יציאת מצרים והנלמד ממנה "יסוד כל התורה כולה" היא, ובהעדר ידיעה זו "אין לנו חלק בתורת משה". ולא יפלא אפוא שהחודש הזה, חודש ניסן שבו חג המצות ראש חדשים הוא וראשון הוא לנו לחדשי השנה.