מצות תפילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

לעבדו בכל לבבכם (דברים י"א י"ג)

איזהו עבודה שבלב זו תפלה (ספרי ותענית ב' ע"א)

נחלקו הראשונים במצוה זו של עבודה מה פשרה, וג' מחלוקות בדבר.

שיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא דחייב אדם מה"ת להתפלל בכל יום וכמ"ש בסהמ"צ מ"ע ה' ובריש הלכות תפלה בפרטי המצוה וגם בפרק א' הלכה א' "מצות עשה להתפלל בכל יום". והרמב"ן חולק בהשגותיו שם בסהמ"צ על שיטת הרמב"ם וס"ל דדרשה זו אינה אלא אסמכתא ומצות תפלה אינה אלא מדרבנן, ומצות העבודה כוללת היא "עיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם שתהי' כל עבודתנו לאל ית' בכל לבבינו כלומר בכונה הרצויה שלימה לשמו" וכו' והסמ"ג במ"ע י"ט נקט כשיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא בעוד הסמ"ק כותב כשיטת הרמב"ן במצוה י"א עי"ש.

אמנם הרמב"ן בסוף דבריו לאחר שהאריך להוכיח דמצות תפלה מדרבנן הוסיף על הלוחות הראשונות אשר בידיו וכתב "ואם אולי יהי' מדרשם בתפלה עיקר וכו' נאמר שהיא מצוה לעת הצרות" וכו' הרי לן חידוש בדברי הרמב"ן דאפשר דבאמת יש מצוה מה"ת להתפלל אך לא כשיטת הרמב"ם דמצוה להתפלל בכל יום אלא מצוה זו נוהגת בשעת צרה בלבד (והרי בלא"ה יש מצוה מה"ת לזעוק ולהריע בשעת מלחמה ובשעת צרה כמבואר בפר' בהעלותך (במדבר י' ט) "והיה כי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות" וכו' וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות תעניות וז"פ).

ויש לעיין בשיטת הרמב"ן מה עיקר שיטתו האם מה שכתב בתחילת דבריו דאין כלל מצוה מה"ת להתפלל דהתפלה מחסדי הקב"ה ששומע תפלת כל פה אבל איננה חובה, ומצות העבודה כללית היא לכל מצוות התורה שיעשו בכונה שלימה ודעת רצויה, או שמא מה שכתב בסו"ד שיש מצוה להתפלל  בשעת צרה עיקר שיטתו. וראיתי בספר החינוך מצוה תל"ג שכתב בסו"ד דמי שהיה בצרה ולא התפלל לקב"ה ביטל מצוה זו לדעת הרמב"ן (כ"ה בגירסת המנ"ח וראיתי בזה נוסחאות אחרות שכתוב בהם לדעת הרמב"ם אך לשון זה משובש ורחוק שיכתוב החינוך מי שעבר עליו יום אחד ולא התפלל ביטל מצוה לדעת הרמב"ם ומי שהוא בצרה ולא התפלל ביטל מצוה להרמב"ם ונראה ברור כגי' המנ"ח), ומבואר מדבריו דנקט סוף דברי הרמב"ן לעיקר, אך זה תימה גדולה דבסוף סהמ"צ כתב הרמב"ן להדיא שהוא מסלק מחשבונו של הרמב"ם מצוה ה' ומוכח מדבריו דעיקר שיטתו כתחילת דבריו דאין התפלה מצוה מה"ת כלל אלא שכתב דאף אם נקבל את דברי הרמב"ם דתפלה מה"ת כדרשת חז"ל על פסוק זה נאמר דאין המצוה אלא בשעת צרה כנ"ל. וראיתי שגם המג"א בסי' ק"ו סק"ב כתב בדעת הרמב"ן דאין מצות תפלה מה"ת כלל עי"ש.

ונמצא שלש מחלוקות בדבר, דעת הרמב"ם דמצוה מה"ת להתפלל פעם אחת ביום, דעת הרמב"ן אליבא דהחינוך דמצוה מה"ת להתפלל בשעת צרה, ודעת הרמב"ן כמשתמע מדבריו דאין מצות תפלה מה"ת כלל אלא זכות וחסד ה'.

וראיתי בדברי הגרי"פ פרלא בסהמ"צ לרס"ג בח"א מצוה ב' שהוכיח מדברי הרס"ג בספר האמונות והדעות דג' תפלות בכל יום דאורייתא, אך באמת לא מצינו לאחד הראשונים שג' התפלות יהיו מה"ת, ונראה ברור דאין כונת הרס"ג שם דהוי מצוה מה"ת ממש אלא שיש לו עיקר מה"ת שהרי אבות תקנום ורמוזי באורייתא, וכיוצא בזה צ"ל בביאור דברי הגמ' בתענית כ"ח ע"א דקרבן עצים דוחה מעמד של נעילה אבל לא מעמד של מנחה דהללו דברי תורה והללו דברי סופרים ופירשו שם רש"י ותוס' דמנחה דבר תורה היא, דילפינן מיצחק דכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה" ותימה דסוגיא זו סותרת את המבואר בכמ"ק בגמ' דתפלה דרבנן ואיך אמרו שם דתפלת מנחה מה"ת, וע"כ צ"ל דאין כונת הגמ' שם דהוי מה"ת ממש אלא דהללו (תפלת מנחה) ד"ת הם לגבי נעילה דהוי לגמרי דברי סופרים דתפלת מנחה רמיזי בקרא ויצחק תיקנה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ולפיכך חמורה תפלת מנחה מנעילה אף שגם תפלת מנחה אינה מצוה מה"ת,ובדרך זה נראה גם כונת הרס"ג בספר אמונות והדעות וז"ב.

והנה בברכות כ' ע"ב במה דמבואר במשנה דנשים חייבות בתפלה נחלקו הראשונים בגירסת הגמ', לגירסת רש"י אמרו שם "מ"ט משום דרחמי נינהו" וכל כונת הגמ' לבאר למה חייבו חכמים את הנשים במצות התפלה ורש"י כתב כן לשיטתו דתפלה דרבנן וגם המאירי שם כתב לפי גירסא זו דתפלה דרבנן ולא מה"ת, אך התוס' וכמה ראשונים גרסו שם בגמ' פשיטא דהלא מצות עשה שאין הזמן גרמא היא ומהי"ת לפטור נשים, ותירצו דכיון דכתיב ערב ובקר וצהרים הו"א דהוי מ"ע שהזמ"ג קמ"ל דחייבות, ולפי גירסא זו משמע דתפלה מה"ת שהרי הקשו פשיטא דנשים חייבות כיון דמ"ע שאזמ"ג ואם כל מצותו מדרבנן אין זה תלוי אלא בתיקון חז"ל באופן מסויים וככל מצוה ומצוה, ובאמת כבר הוכיח המגילת אסתר שם כשיטת הרמב"ם דתפלה מה"ת מסוגיא זו ובשאג"א סי' י"ד תמה עליו דאדרבא ממה שאמרו דנשים חייבות משום דרחמי הוי משמע דהוי מדרבנן, אך באמת נראה דשאלה זו תלויה בשתי הגירסאות שבדברי הראשונים שם כמבואר.

ב

הנה הרמב"ן הוכיח שיטתו מכמה סוגיות מפורשות שמבואר בהן להדיא בדברי הגמ' דתפלה דרבנן, בברכות כ"א לגבי בעל קרי קורא קר"ש כיון דהוי מה"ת אבל אינו מתפלל כיון דתפלה דרבנן, בשבת י"א דר"ש בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן מבטלין ת"ת בשביל קר"ש דאורייתא ולא לתפלה דרבנן, בסוכה ל"ח ע"א דמפסיקין הסעודה בשביל לולב דאורייתא אבל לא לתפלה דרבנן, ובישוב שיטת הרמב"ם כתב הכס"מ בריש הל' תפלה דכל אותן הסוגיות עוסקות בסדר התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אבל מה"ת יוצא בתפלה כלשהי ללא מטבע מסויימת ובהכי לא איירי עי"ש.

ומשמע מדברי הכס"מ דמה"ת יוצא בתפלה כלדהו ממש ללא שום נוסח ומטבע וכ"כ המגן אברהם בסי' ק"ו ס"ק ב' ליישב מנהג זמנו דנשים לא התפללו דמה"ת יוצאים יד"ח בכל תפלה שהוא שאומרות בבוקר בקומן משנתן וכבר יצא יד"ח מה"ת ואף חז"ל לא חייבום יותר מזה ורק לאנשים תיקנו את תפלת העמידה עי"ש (ולכאורה נראה דגם בברכת הנהנין יצא יד"ח מה"ת כיון שהודה להקב"ה הודאה כ"ש), והדברים מפורשים בפי' הרא"ה למס' ברכות דף מ"ח שהקשה קושיא גדולה דמאי שנא תפלה שאמרו בו שהיא מדרבנן אף שעיקר מצותה מה"ת כיון שנוסח התפלה מדרבנן מברכת המזון דפשיטא לן בכל הש"ס דהיא מה"ת אף שגם בברכת המזון אין נוסח אחד מסויים מה"ת וכל אחד מברך לפי צחות לשונו ונוסחה מדרבנן, ותי' הרא"ה דברהמ"ז ענינה מוגדר ומסויים מה"ת לברך על הארץ הטובה אף שנוסחה מדרבנן אבל בתפלה אף כל עיקר ענינה אינו מוגדר מה"ת דיוצא יד"ח בכל ענין מעניני התפלה בין בשבח ובין בהודאה ובין בבקשת צרכיו ומשום כך אמרו דתפלה מדרבנן עי"ש היטב.

ובשאג"א שם הקשה עוד לשיטת הרמב"ם מהמבואר בברכות כ"א דבע"ק קורא קר"ש בשלימותה אף שמה"ת יוצא יד"ח בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה דכיון שעיקר מצותה מה"ת אמרו חכמים שיקרא קר"ש כדרכו אף במה שאינו אלא מדרבנן, ומאי שנא מתפלה דגם עיקר מצותה מה"ת ואעפ"כ אמרו שבע"ק לא יתפלל.

ויש ליישב קושייתו לפי"ד הרא"ה דגם מצות קר"ש מה"ת מוגדרת וברורה לומר פסוקים אלה שיש בהם קבלת עול מלכות שמים ואנשי כנה"ג הוסיפו עליהם פרשיות שגם בהם יש קבלת עול מצות וק"ו הוא מברהמ"ז דמה"ת אין בה נוסח מסויים כלל אלא ענין מוגדר דהיינו לברך על המזון משא"כ קריאת שמע שאף מה"ת היא פרשה מסויימת אלא שחכמים הרחיבו בה והוסיפו עליה ומשום כך תיקנו לבע"ק לומר כולה משא"כ בתפלה שמה"ת אין בה לא נוסח מסויים ולא ענין מוגדר.

אך עדיין צ"ע וביאור בזה דמ"מ עיקר המצוה בשניהם מה"ת ונוסח המצוה ומטבע שלה מדרבנן ומה לן במה שמצות ברהמ"ז מוגדרת יותר.

ונראה להוסיף בזה דשאני תפלה דרבנן מבהמ"ז וק"ש דרבנן ביסוד גדרן. דבבהמ"ז וקר"ש באו חכמים רק להרחיב את דיבור המצוה ולתקן את ניסוחה אבל מהות המצוה אחת היא מה"ת ומדרבנן, משא"כ בתפלה. דהנה מבואר לא רק בדברי הרמב"ן אלא אף מדברי הרמב"ם דאין מצוה זו "מצות תפלה" בלבד אלא מצות העבודה דלעבדו בכל לבבכם כתיב, ולדעת הרמב"ן מצוה כוללת היא דמצוה על האדם לקיים את כל מצות ה' בכונה רצויה ושלמה ואין כונת התורה למצות התפלה, ואף הרמב"ם אף דנקט דמצות תפלה נלמדת מפסוק זה מ"מ כתב בפרטי המצוות בריש הל' תפלה "לעבוד את ה' בכל יום בתפלה" הרי שגדר המצוה היא העבודה אלא שהתפלה היא יסוד עיקרי בעבודה זו (וכבר הסברתי במק"א שמצינו בכ"מ בדברי הרמב"ם דבפרטי המצוה כותב את הגדרת המצוה ומהותה בעוד שבגוף ההלכות כותב רק את ההלכה לכשעצמה כגון בהלכות תשובה שבפרטי המצוה כתב "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" בעוד שבפ"א ה"א שם כתב "מצות עשה להתודות" וכו' ואכמ"ל).

והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם כתב "שצוונו לעבדו יתעלה וכו' ואעפ"י שזה הציווי הוא ג"כ מן הציווים הכוללים וכו' הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה" הרי שגם הרמב"ם מודה שמצוה זו כוללת אלא דס"ל דמ"מ נתחדש בה מצוה מסויימת להתפלל אך מהות המצוה וגדרה עבודה והתפלה היא מעיקרי עבודה זו.

אך במצות התפלה שתיקנו חז"ל נראה שיסודה ומהותה רחמי ולא עבודה דהיינו בקשת צרכיו של אדם כדי לקבל שפע אלקי מן הקב"ה וכמבואר בברכות שם דמש"ה חייבו גם את הנשים בתפלה כיון דרחמי היא וגם הנשים צריכות רחמי, ולפי"ז נראה דמה"ת יוצא בכל אחד מעניני התפלה בין בשבח בין בהודאה בין בבקשת צרכיו וכמו שהבאנו לעיל מהרא"ה והמגן אברהם דבכולהו יש עבודה וכולהו בכלל עבדות כדרך עבד העומד לפני רבו ומבקש צרכיו או מודה לו דעצם עמידת האדם בתפלה לפני הקב"ה עבודה היא, אבל מצות חכמים דתפלה יש רק בבקשת צרכים שהיא גדר רחמי ומ"מ תיקנו חז"ל שקודם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יבקש צרכיו ואח"כ יודה וכמבואר בברכות ל"ב ע"ב ול"ד ע"א וכך עשה משה. ומה דמשמע מלשון הרמב"ם בפ"א ה"ב מתפלה דהוי מה"ת דכתב "חיוב מצוה זו כך היא וכו' אין כונתו דכך היא עיקר החיוב ואינו יוצא יד"ח בדרך אחר אלא דכך ראוי לנהוג כדרך שנהג משה וממנו יש ללמוד דרך ארץ שבתפלה אבל באמת יוצא יד"ח כל שהוא מודה (כלשון הרא"ה) ובתפלה כל שהוא (כמ"ש המג"א).

ולפי"ז נראה דבמצות תפלה לא באו חכמים לתקן נוסח ומטבע בלבד אלא גדר נוסף שהוא רחמי ולא עבודה בלבד ושאני בזה תפלה מבהמ"ז וקר"ש, כן נראה לבאר וליישב שיטת הרמב"ם ממה שהקשו לשיטתו הרא"ה והשאג"א.

אך אף שהדברים מתקבלים בשיטת הרמב"ם אין זה דעת הרמב"ן דהלא כתב דעיקר מצות תפלה בשעת צרה ופשוט דעיקר התפלה בשעת צרה רחמי היא שמבקש ומתחנן מהקב"ה שיושיענו ויגאלנו מצרתנו ולא גדר עבודה בלבד, וגם מדברי המג"א הנ"ל מבואר שלא כדברינו.

ג

והנה ידועים דברי הגר"ח מבריסק בפ"א מהלכות תפלה שחידש שני דינים בכונת התפלה דין אחד שכתב הרמב"ם בפ"ד הט"ז מהל' תפלה "שיראה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה" וכונה זו מעכבת בכל התפלה ולא רק בברכת האבות בלבד, ודין נוסף שכתב בפ"י ה"א שיתכוין לפירוש המילות ולתוכן הדברים שמוציא בשפתיו ובכונה זו אמרו דאם כיון באבות די בכך ויצא יד"ח בדיעבד, ובגר"ח יישב בדרכו מה שנראה כסתירה בדברי הרמב"ם עי"ש (והחזו"א בגליונות להגר"ח חלק על דבריו ופירש את דברי הרמב"ם בענין אחר ובתו"ד כתב דלענין עיקר הכונה שהוא עומד לפני השכינה יצא יד"ח בכונה כהה שיש בלב כל אדם כשהוא עומד בתפלה, והארכתי בעיקר דבריו במנחת אשר למס' פסחים סי' ע"ו אות ג', אמנם בדברי החינוך במצוה תל"ג מבואר דרך מחודשת בזה לא כמר ולא כמר, דז"ל "וכן מענין המצוה מה שהזהירו בכונת הלב וכו' ויותר בברכה הראשונה שמי שלא כיון בה מחזירין אותו, וענין כונה זו שחייבו בשבילה חזרה היא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא ויפנה מחשבתו מכל שאר המחשבות" וכו' הרי דעל כונה זו שהוא עומד לפני השכינה כתב דאינה מעכבת אלא בברכת אבות ולא כדברי הגר"ח שהיא מעכבת בכל התפלה ולא כדברי החזו"א שאינה מעכבת כלל ודו"ק).

ולפי דברינו נראה דלא שני דינים בכונת התפלה בלבד יש בזה אלא שני דינים בכל עיקר מהות התפלה דכונה זו שיראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה יסודה בדין עבודה שבתפלה כמבואר דזה מהות העבדות שיעמוד כעבד לפני אדונו לשבח ולבקש, וכונה זו שבפירוש המילות ותוכן הדברים עיקרה מדין רחמי שידע מה הוא מבקש, ודו"ק.

ד

ראיתי בפמ"ג בהלכות י"ט (סי' ת"ז במשבצות זהב ס"ק ב') שהעיר בדברי הרמב"ן דאין מצות התפלה מה"ת ממה שכתב הרמב"ן בפי' על התורה (ויקרא כ"ג ב') בפר' אמור בביאור ענין מקראי הקודש "לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל בכסות נקיה" הרי דתפלת המועד מה"ת היא אך באמת נראה פשוט דאין כונת הרמב"ן דכל זה מה"ת ממש דא"כ נחדש דמצוה מה"ת להתפלל בפרהסיא דוקא ולא שמענו כזאת מעולם ונחדש עוד דכסות נקיה חיוב מה"ת היא, אלא נראה פשוט דעיקר המצוה היא לנהוג בו קדושה, אלא דראוי גם לקדש אותו בתפלה והלל בכסות נקיה בפני קהל ועדה להגדיל שמו הגדול, ויש בכך מצוה אבל אין זה חיוב גמור מה"ת וכ"ז נראה ברור ופשוט לענ"ד.