שבע מצוות בני נח (תשע"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

  פרשת נח

שבע מצוות בני נח

הן האריכו חז"ל במס' סנהדרין (נ"ו ע"ב) לבאר דשבע מצוות הן שנצטוו בהן בני נח, ונחלקו בגמ' אילו הן. אך במסכת חולין (צ"ב ע"א) אמרו דב"נ קיבלו עליהם שלשים מצוות, וכתב שם רש"י שלא נתפרשו לנו מהן שלשים המצוות שקיבלו עליהם ב"נ.

ובהגהות הגר"ב רנשבורג שם ציין לדברי הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק כ"א) שמונה והולך מהן שלשים המצוות שב"נ קיבלו עליהם, ותמצית דבריו ששלשים המצוות הן פרטים שכלולים בכלל שבע המצוות שנצטוו בהם. וכבר מצינו כעין זה בפירוש רבינו שמואל בן חפני על התורה לאחד הראשונים.

ובספר תורה תמימה (בראשית ב' ט"ז) כתב בזה פירוש מקורי לפי דברי הרמב"ן בפרשת וישלח (ל"ד י"ג) דכל דיני ממונות ונזיקין בכלל מצות הדינים שב"נ נצטוו בה, דהרי בב"ק (ד' ע"ב) אמר ר' חייא דכ"ד אבות נזיקין המה, ולדעת הרמב"ן כולם בכלל דינים, וא"כ חשבון פשוט הוא דמלבד הני כ"ד אבות נזיקין שהם בכלל הדינים נצטוו עוד שש מצוות, הרי לן שלשים מצוות שקיבלו עליהם בני נח, עי"ש.

אך אף שכל הרואה אומר ברקאי, הדברים תמוהים, מתרי ותלת טעמי.

הרי בכלל כ"ד אבות נזיקין הגזל, וגזל הרי הוא אחד משבע מצוות ב"נ וא"כ מנין חסר הוא. ועוד דהרי בכלל כ"ד אבות נזיקין כפל ודו"ה, ולכאורה מילתא דפשיטא הוא דאין ב"נ מצווים לשלם כפל ודו"ה. ומזה גופא דכפל ודו"ה בכלל אבות נזיקין מוכח דהני אבות נזיקין כוללים חיובי תשלומין ולא איסורי מזיק, וכך מוכח גם ממה דבכלל הכ"ד גם המטמא והמדמע והמנסך, הרי דכ"ד אבות נזיקין דינים המה ולא מצוות. אך ביותר תמה אני מגוף הסוגיה שם, שהרי אמרו התם דמתוך שלשים המצוות שקיבלו עליהם בני נח אינם מקיימים אלא שלשה "שאין כותבין כתובה לזכר, ואין שוקלין בשר המת במקולין ומכבדין את התורה". הרי דשלשה אלה, בכלל השלשים שקיבלו עליהם ב"נ הם, ואין זה ענין כלל לכ"ד אבות נזיקין.

והאמת הפשוטה יורה דרכו דשלשים אלה קיבלו עליהם מרצונם ואין הם ענין למה שנצטוו דהיינו שבע מצוותיהם, ומשו"כ פירש רבינו הגדול ראש הראשונים רבינו שלמה יצחקי שלא נתפרשו לנו מהן מצוות אלה, ומה לן לפרש מה שלא פירשו חז"ל, וכ"ז פשוט.


ב

האם ב"נ מצווים במצוות השכליות

 

הן ידוע מה שחידש הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד לבעל החפץ חיים, שבני נח מצווים בכל המצוות השכליות, ובכללן המצוה לעשות צדקה וחסד. וביאר בדרכו מה שנענשו אנשי סדום משום שמאסו בחסד עי"ש.

וכבר מצינו יסוד זה בדברי רבותינו הראשונים.

כתב הרמב"ן בפרשתנו (ו' י"ג) למה נחתם גזר דינם של אנשי דור המבול דוקא על החמס "והטעם מפני שהיא סיבה מושכלת אין להם בה צורך לנביא להזהיר, ועוד שהוא רע לשמים ולבריות".

וכעי"ז כתב רבינו בחיי לגבי אנשי סדום (בראשית י"ח כ') "לפי שהיו תדירין בחטא הזה לכך נגזר גזר דינם עליו, שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא ניתנה תורה עדיין הנה הצדקה מן המצוות המושכלות ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו... על כן איבדם ה' יתברך".

אך הראשונים לא קבעו בזה כלל גמור לחייב את בני נח במצוות מלבד שבע מצוותיהם ולא באו אלא לבאר הנהגת הקב"ה שקצף על הגויים כאשר הרבו להרשיע ולנהוג ברשע ובאכזריות אף במה שלא נצטוו, אך אין ללמוד מדבריהם כלל חדש בהלכה דב"נ מצווים בכל המצוות השכליות.

אמנם הנצי"ב יש לו בית אב בדברי החזקוני (בראשית א' כ"א) "ואם תאמר איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו במצוות. אלא י"ל יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשומרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עליהן, ולפיכך נענשו. כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ"י שלא נצטוה על כך".

הרי לן בלשונו שאכן יש כמה מצוות שחייבים בנ"א מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עליהן". אך אף מדבריו משמע דאין זה כלל גורף ומוחלט, אלא דיש כמה מצוות שכנראה בהן סברת בדעת כ"כ גמור ופשוט ורק בהן חייבים אעפ"י שלא נצטוו. ודו"ק בזה.

אמנם ידועים דברי רבינו נסים גאון בהקדמתו לש"ס (ונדפס בריש מס' ברכות בש"ס וילנא) דכל באי עולם נצטוו במצוות ששכל האדם מחייבם והם נובעים מאובנתא דליבא, וכתב לפי דרכו שזה שאמרו חכמים (במס' חולין שם) שב"נ נצטוו בכ"ח או בשלשים מצוות, עיין בדבריו.

אך אני בעניי כבר כתבתי במנחת אשר (בראשית סימן מ"ג) דלולי דבריו הו"א דאין אדם מחוייב אלא במה שנצטווה מפי עליון ולא במה שימציא מדעתו ומרצונו, ואף שהארכתי במק"א (עיין מנחת אשר דברים סימן נ"א) דמלבד תרי"ג מצוות חייב אדם לעשות רצון ה', אין זה אלא במה שלמדו מן התורה גופה, ממצוותיה או מסיפורי דברים שבתורת ה', ולא במה שהשכל מחייב ואין לו מקור ושרש בתורה. ועוד נראה בזה דאף אם נקבל את הדברים כפי שהם אין זה אלא בב"נ אבל בני ישראל בני א-ל חי שעמדו רגליהם על הר סיני ודאי אינם מצווים אלא במה שנצטוו להדיא ולא במה שנתחדש ע"י הרגשת הלב, וכז"פ.

ומה מאד שמחתי כשראיתי שוב שכך מפורש בספר העיקרים לרבינו יוסף אלבו תלמידו הגדול של רבינו הר"ן (מאמר ג' פרק ז') "ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו זצ"ל כי בתחילת היצירה מיד נצטוה אדם על ז' מצוות כמו שבארו במס' סנהדרין... שבזולת ציווי אלוקי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל ה' או הבלתי נרצים ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה'. וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברהם לפי שכולם היו עוברים על מה שנצטוה אדה"ר אבל בזולת זה לא היו נענשים. זה דרך החכמים ז"ל בזה".

הרי לן כדברינו דאנשי דור המבול ואנשי סדום וקין לא נענשו אלא משום דעברו על מימרא דרחמנא ולא משום שעברו על מדה מושכלת המתחדשת מאובנתא דליבא, עי"ש.

ואפשר עוד בזה, דכשם שביארתי באריכות (מנחת אשר שם) דמלבד תרי"ג מצוות שבנ"י נצטוו בהם מצווה כל איש ישראל במצוה כללית לעשות את רצון ה', והלכות רבות מושתתות על רצון ה' כפי שלמדנו מפרשיות התורה וממצוותיה, כך גם בב"נ, מלבד שבע במצוות שבהן נצטוו בחיוב גמור, מצווים הם במצוה כללית לעשות רצון ה' בכל המצוות השכליות.

אלא שלאחר שניתנה תורה, אין לנו אלא רצון ה' כפי שהוא מתגלה בתורה ומשתקף ממנה, אך לפני שניתנה תורה יוצר בראשית העיר והאיר את לב האדם מטבעו לדעת טוב ורע ולבחור בחיים, וכל שהרשיע והפר עצת ה' בדין הוא שיבא על עונשו.

אך לול"ד רבינו ניסים גאון היה נראה יותר דכשם שאין לנו אלא דברי התורה הזאת, כן אין לב"נ אלא שבע מצוותיהם ומה שיש ללמוד מהם.

הנה ראיתי בספר דור רביעי להגאון ר' משה שמואל גלאזנר זצ"ל בפתיחה באות ב' שהלך גם הוא בדרכם של גדולים הנ"ל דהנהגת המוסר הנובעת מתוך אונבתא דליבא של כלל בני האדם והמקובלות על כלל בני האדם הנאורים רובצת חובה על כל העולם כולו ואף על בני ישראל.

אלא שהפליג והרחיק יותר במידה יתירה עד למאוד, דהם לא כתבו אלא דחייבים אנו גם במצוות אלה, והוא לא נתקררה דעתו עד שכתב דמצוות אלה שאין להם מקור בתורתינו הקדושה גדולות וחמורות יותר ממצוות הכתובות בתורה.

ודברים אלה לא די שאין להם מקור, אלא אף אין להם כל מקום ומופרכים הם ביסודם.


ג

ב"נ אם מצווים בכיבוד אב ואם

 

והנה מבואר ברמב"ם בהלכות ממרים (פ"ה הי"א) דגר אסור להכות את אביו ולבזותו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכ"ה ביו"ד (סימן רמ"א ס"ט).

וכבר כתב בכסף משנה שם שהרמב"ם למד הלכה זו מהמבואר ביבמות (כ"ד ע"א) דגר אסור בקרובותיו אף דהוי כקטן שנולד כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

ולכאורה מוכח בזה דב"נ מצווה בכיבוד אב ואם דאל"כ אין פשר להלכה זו. ואף שלא מצינו מצוה זו בהדי שבע מצוות שב"נ נצטוו בהן. ולכאורה יש מזה ראיה שאכן ב"נ מצווים בכל המצוות השכליות ובודאי שכבוד אב ואם מן המצוות שהשכל מחייבן היא. ותימה, דהלא בקידושין (ל"א ע"א) מבואר להדיא דב"נ לא נצטוו בכבוד אב ואם, וכך למדו מדמא בן נתינא עד היכן כיבוד אב ואם דמה הם שלא נצטוו על כך מקפידין במצוה זו בנ"י לא כל שכן.

וכך מפורש בסנהדרין (נ"ו ע"ב) דשלש מצוות נתווספו במרה על שבע מצוות דב"נ והן שבת, דינים וכיבוד אב ואם, הרי דב"נ לא נצטוו במצוה זו.

ולפי המבואר ניחא דאף דודאי אינם מצווים במצות כבוד אב ואם כמצוה גמורה, מ"מ מצד רצון ה' מוטל עליהם לכבד אביהם ואמם, ומשו"כ שפיר אמרינן "שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה".

ושו"ר מה שכתב בזה הגרעק"א בהגהותיו לשו"ע וציין לדברי הפמ"ג באגרת שבפתיחה לשו"ע וז"ל הפמ"ג שם: "כיבוד אב ואם מן המושכלות המה ובני נח נהגו בהם מעולם, ומסתמא היו מענישין ג"כ עליהם בנימוסיהן ומשו"כ חששו שמא יאמרו", עי"ש.

ולא נתבארה כונתו האם זה רק משום שכך נהגו בנוכריותם, או משום שאכן מצווים היו לנהוג כן לפני שנתגיירו. ונראה יותר דבאמת אינם מצווים בכאו"א אלא דכיון דכך נהגו חששו שמא יאמרו וכו', ודו"ק בכ"ז.


ב

אם קטן חייב בשבע מצוות בני נח

 

כבוד ידי"נ הרב הגאון המופלא

רבי יעקב ויינגולד שליט"א

ראיתי את דבריו הנפלאים כדרכו בקודש, והנני במענה קצר.

בענין מה שחידשו כמה מגדולי האחרונים ובכללם הנחל יצחק חו"מ סימן ז' ענף ב', המנחת חינוך מצוה כ"ו, והאור שמח איסורי ביאה (פ"ג ה"ב), הדברי חיים (נזקי ממון סימן י"א) וחלקת יואב (סימן א') דקטן שיש בו דעת חייב בשבע מצוות בני נח, וכת"ר הוסיף לחדש לפי דבריהם דקטן חייב גם בכל המצוות השכליות לפי"ד רבינו נסים גאון דב"נ חייבים בכל המצוות השכליות (וכ"כ הנצי"ב בהסכמה לספר אהבת חסד לרבינו החפץ חיים עי"ש), וביקש את חוות דעתי בכל זה.

הנה לא אכחד, דמעולם היו דברי האחרונים הנ"ל תמוהים בעיני מאד מתרי ותלת טעמי, ואבאר:

א.       מה ענין ישראל אצל בני נח, והלא כיון שנכנסו ישראל לברית וקבלו תורה בסיני כקטן שנולד הם ויצאו מכלל ב"נ, והלא כתב הרמב"ם בפיה"מ חולין סופ"ז דכל המצוות שאנו מקיימים היום אין אנו מצווין בהם משום שכבר נצטוו נח ואברהם אלא משום שכך צוונו בסיני, ומהי"ת לחדש שיש לישראל מצוה כלשהי מצד דיני ב"נ.

ודבר זה תמוה בעיני גם במה שחידשו האחרונים לגבי קטן, וגם במה שחידשו לגבי סומא לרבי יהודה דאף שפטור מן המצוות, מ"מ חייב הוא בשבע מצוות בני נח, כ"כ בשו"ת בשמים ראש. ולענ"ד תמוה מאד ליתן דין ב"נ לישראל, וכבר הארכתי בזה במנחת אשר לב"ק סימן נ"ה ובמנח"א לבראשית סימן מ"ב אות ט' והנני מעתיק כאן חלק ממש"כ שם.

"הנה כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בחולין (סוף פרק ז') "ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו וכן גיד הנשה וכו', הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצוות".

וביאור דבריו דאף במצוות שניתנו לבני נח, אין אנו בני ישראל חייבין בהם משום שניתנו לב"נ אלא משום שחזרו וניתנו לבנ"י בסיני ותרי"ג מצוות כמקשה אחת ניתנו לישראל. ולכאורה סתר הרמב"ם את דבריו וחזר מהם (פ"ט ממלכים ה"א), שם כתב "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על עבו"ז על ברכת השם על שפיכות דמים על גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, אעפ"י שכולן קבלה הן בידנו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטווה, הוסף לנח אבר מן החי וכו' נמצאו שבע מצוות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, נצטווה יתר על אלה במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו".

ולכאורה משמע מדבריו שהתורה נשלמה ע"י משה רבינו, אבל לגבי ז' מצוות מה דהוה הוה, אלא שמשה הוסיף עליהם, ואכן ראיתי שכך כתב הגר"י ענגיל בספרו בית האוצר (ח"א מערכת א' – ב' אות ז') שדברי הרמב"ם סותרים אלה את אלה.

אך לאחר העיון נראה דאין בזה סתירה, דאין כונת הרמב"ם בהל' מלכים דמצווים אנו בז' מצוות משום שאדם ונח ואברהם נצטוו בהם, ולא בא משה אלא להוסיף על מצוות אלה, דהלא להדיא כתב הרמב"ם בתחילת דבריו על המצוותיו של אדה"ר "שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבינו", וע"כ דכל כונת הרמב"ם שמשה הוסיף מצוות חדשות שלא נודעו לקודמיו אך פשיטא שמשה חזר על ז' מצוות דב"נ ואין אנו חייבין בהם אלא ע"י משה רבינו, אך מ"מ משה רבינו לא חידש מצוות אלה אלא חזר עליהם לחייב בהם את בני ישראל כשם שנצטוו בהם ב"נ, ולא בכדי ברית מילה קרויה בפינו בריתו של אברהם אבינו, וכן בפיה"מ שם כתב הרמב"ם "וכן אין אנו מלין מפני שאברהם מל את עצמו וכו' אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו", הרי שמשה צוה שתהא מצוה זו מוטלת עלינו כשם שנצטוה בה אברהם וכך בכל ז' מצוות ב"נ, ומשום כך נראה דאין סתירה בין דברי הרמב"ם ודבריו משלימים זא"ז.

ומ"מ פשוט דאין לנו אלא תורת משה, ואין שום מצוה בבני ישראל משום דיני ב"נ.

ב.       עוד קשה בעיני לחדש דקטן חייב במצוות כלשהן, והלא פטור קטן מן המצוות אינו גזה"כ כהלכתא בלא טעמא, אלא משום שאינו בר דעת, וכמ"ש רש"י בחגיגה ב' ע"א "דלאו בני דעה נינהו ופטורין מן המצוות". וכיון שירדה תורה לסוף דעתו והחונן לאדם דעת קבע בתורתו שאין לקטן דעת מספקת להיות אחראי על מעשיו ולשאת בחיובי המצוות ועונשן. כמה תמוה לומר שחייב במקצת המצוות ופטור ממקצתן. וכיוצא בדבר תמהתי במנחת אשר שמות סימן י"ב אות ב' על מה שרצו לחדש דקטן מצווה במצוות קידוש ה', עי"ש. (ויש שחידשו כן מכח לשון הרמב"ם  פ"ה ה"א מיסוה"ת "כל בית ישראל מצווין על קידוש ה'", וכתבתי דאין לשון זה בהכרח כולל קטנים, דהלא גם חרש ושוטה בכלל ישראל הן, וכי נימא דאף הם חייבים, ועיין בהלכות תשובה פ"ג ה"ד "ונהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמע"ט מר"ה עד יוה"כ", אף דפשוט שאין הקטנים בכלל, ואכמ"ל).

ג. גם עצם דברי החת"ס בשו"ת יו"ד סימן קפ"ד וסימן שי"ז דשיעור גדלות דב"נ אינה תלויה בשנים וסימנים אלא בדעת וכל שיש בו דעת גדול הוא לענין חיובים ועונשים, אף שכתבו כן גם בשואל ומשיב מהדורה ב' חלק א' סימן י"ד ובמנחת חינוך מצוה ק"צ, וכ"כ גם בקרן אורה ובחידושי הנציב בנזיר ס"ב, הדברים תמוהים לענ"ד, דא"כ מאי קמ"ל ברמב"ם בכתבו דגם בב"נ אין מענישין את הקטן, דממ"נ אם יש בו דעת הלא בר עונשין הוא ואם אין בו דעת מאי קמ"ל וכי יעלה על הדעת שהורגין תינוק בן יומו. וגם רחוק הדבר שבי"ד אמור לבחון את דעתו והבנתו של הקטן, ומה גבול שמת בזה לקבוע את מדת הדעת המחייבת עונש, ועוד דכל כה"ג הו"ל לרמב"ם לפרש ולא לסתום וסתימת לשונו של הרמב"ם ודאי משמעה דכגדר קטן בישראל כך גדר קטן דב"נ.

אלא נראה דכונת הרמב"ם בפ"ט ממלכים דלא ניתנו שיעורים לב"נ אינו אלא בשיעורי כזית דאבמ"ה, וכ"כ בקרית ספר שם "ולא ניתנו שיעורין של כזית וכיוצ"ב אלא לישראל". אמנם המאירי סנהדרין דף נ"ו כתב "שלא נאמרו השיעורים כולם אלא לישראל", אך גם בדבריו אפשר דאין הכונה אלא בשיעורים של החפצא כגון כזית, רביעית, כביצה וכדו' ולא לשיעור גדלות.

והנה כל הנ"ל נראה ברור מסברא, אך באמת הראיה הגדולה לסתור חידוש גדול זה (דקטן חייב בשבע מצוות ב"נ) היא מסתימת חז"ל והראשונים. הלא בחידוש גדול זה יש נפקותא גדולה בכל קטן, ואם נכונים הדברים איך סתמו ולא פירשו, וכבר כתב החזו"א על כגון דא "זו בלבי ההכרעה היתירה מכל הראיות" (חזו"א שביעית סימן ז'), וכעי"ז כתב גם בבית מאיר או"ח סימן ש"מ עי"ש.

הנני כופל תודה וברכה למע"כ שיזכה תמיד להגדיל תורה ולהאדירה.

אשר וייס

 

 

 

ונח מצא חן

"ונח מצא חן בעיני ה'" (ו' ח').

א

מציאת חן בעיני ד' היא השלימות העליונה. "אדם שמצא חן בעיני ד' הגיע אל השלימות העליונה שאדם יכול להשיג לפני ד'... אין הוא אומר לפני ד' אלא "בעיני ד'" על דעת המקום ובעיני ה', אם אדם ראוי שד' יחוננו, הרי הוא מוצא חן בעיניו" (רש"ר הירש בפירושו לתורה).

כיצד ישיג אדם שלימות זו? כיצד ימצא חן בעיני ד'? מצאנו בדברי חז"ל ארבעה דברים המביאים חן על האדם, ואלו הן: ענוה, תמימות, יראת שמים, ועסק התורה.

ענוה דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), וכפירוש המלבי"ם שם: "אבל לענוים שאינם מתגאים לחלוק על חוקי החכמה, שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה יתן ד' שיהיו לחן בעיני הבריות".

תמימות דכתיב "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פד, יב), וביאר רד"ק שם: "חן וכבוד יתן ד' לאותם שיהיו הולכים בתמים וישובו אליו בכל ליבם".

יראת שמים כאמרם "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו" (סוכה מט ע"ב).

עסק התורה, כאותה ששנינו בכתובות (דף עז ע"ב) "רבי יוחנן מכריז הזהרו מזבובים של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (כלומר במקום משב הרוח הנושבת ממקום מושבם), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבואה", אך רבי יהושע בן לוי מיכרך הוי כריך בהו ועסיק בתורה שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן" אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?. ולמדנו שהתורה אילת אהבים ויעלת חן היא, שמעלה חן על לומדיה.

ואמרו חכמים במסכת שבת, דף קד ע"א: "אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי - אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו - אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים, ה"א ו"ו - זה שמו של הקב"ה, זי"ן ח"ט ט"ת יו"ד כ"ף למ"ד - אם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא".

כולא אלפ"א בית"א בחדא מחתא מחתינהו - אין אלו הוראות נפרדות אלא דרך אחת שמובילה "מאלף בינה" דרך גמול דלים, ועד "כתר לעולם הבא. אין הוא אומר למוד תורה וגם גמול חסדים, אלא למד תורה ומתוכה גמול חסדים. תורת חסד על לשונה.

ואם אתה עושה כן - הרי הקב"ה חן אותך. הקב"ה נותן חן ללומדי התורה באופן של תורת חסד - המלמדה לאחרים.

ולזה נבין דרבי יהושע בן לוי מסר נפשו ללמד תורה ולאלף בינה לבעלי ראתן - הוא זכה ל"חן מעלה על לומדיה". לרבי יהושע בן לוי אמרו רבנן דבר זה - אלף בינה גמול דלים - והקב"ה חן אותך, והוא שזכה לשיטתו לחן של תורה. ואם חן מעלה על לומדיה - אגוני לא מגנא עלייהו?

ובספר משלי (יג, טו) נאמר עוד "שכל טוב יתן חן ודרך בוגדים איתן" ומכאן ששכל טוב מביא אף הוא למציאת חן, אך אפשר שבאמרם שכל טוב כונתם ליראת שמים שנאמר "ראשית חכמה יראת ד' שכל טוב לכל עושיהם" וכל מי שיש לו חן בידוע שיש לו יראת שמים.

מצאנו אם כן ארבעה דברים המביאים למציאת חן: תורה ענוה יראת שמים ותמימות.

ונפלא הדבר שאותם ארבעה דברים הם התנאי להשראת שכינה:

תורה כאמרם (אבות ג, ז) אפילו יחיד שעוסק בתורה שכינה שרויה עימו שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

ענוה ויראת שמים דכתיב (ישעיה סו, א-ב) "איזה בית תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ... ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי"

תמימות דכתיב "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" (דברים יח, יג) "התהלך עימו בתמימות ואז תהיה עימו ולחלקו" (רש"י שם).

ארבעה תנאים יש למציאת חן בעיני אלוקים ואדם - וכולהו איתנייהו בנח. ענוה כדפירש רש"י (ע"ז ו ע"א) "נח תמים בדרכיו - ענין עניו ושפל רוח". תמימות דכתיב "תמים היה בדורותיו" וכמו שפירש הספורנו "תמים במושכלות". יראת שמים שנאמר "את האלוקים התהלך נח" ופירש האונקלוס "את האלוקים התהלך נח" - בדחלתא ד' הליך נח". עסק התורה - כמו שכתב רש"י "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה, הטהורה - העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה", הרי שנח שלם היה בכל המעלות והמידות שבהם זוכה האדם למצוא חן בעיני אלקים ואדם.

לא בכדי זכה נח ומצא חן בעיני אלוקים ואדם ונותר לפליטה בארץ החיים, כי אם ברוב עמלו לדעה את ד', לעבדו ולשמור את משמרתו, בתורה ביראה בענוה ובתום לבבו.

תגיות: