פדיון הבן בשטרות כסף (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"אך פדה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא" (י"ח ט"ו – ט"ז).

"רבי אומר בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות. מאי טעמא דרבי, דריש ריבויי ומיעוטי, ופדויו מבן חדש תפדה, ריבה, בערכך כסף חמשת שקלים, מיעט, תפדה, ריבה, ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל, מאי רבי, רבי כל מילי, ומאי מיעט, מיעט שטרות. ורבנן דרשי כלל ופרט, ופדויו מבן חדש, כלל, בערכך כסף חמשת שקלים, פרט, תפדה, חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות, שאין מטלטלין, יצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין, אין גופן ממון" (בכורות נ"א ע"א).

כבוד הרה"ג...

במי שנאמר לו פעמים רבות ע"י אביו שנפדה לל' יום. ואביו גדל במשפחה אורתודוכסית מודרנית בארה"ב. וכאשר גדל הבן והתחזק בדקדוק הדין ובשמירת המצוות חקר אצל אביו כיצד ובמה נפדה, ואמר לו שאינו זוכר אם נתן לכהן צ'ק או שטרי כסף. ושאל אם צריך לחזור ולפדות את עצמו. מצד אחד אביו נאמן אצלו יותר ממאה עדים ובטוח הוא שאכן פדאו כדבריו, וכל שאלתו אם הפדיון מהני בשטרי כסף או בצ'ק.

הנה יסוד השאלה הוא במה דמבואר בבכורות (נ"א ע"א) דאין פודין בשטרות משום שאין גופן ממון ויש לדון בדין שטרי הכסף בזמנינו, ונראה להלכה דשאני בזה שטרי כסף מצ'ק, ואף דשטרי כסף דינם כגופו ממון ויכול לפדות בהם בכור לא כך צ'ק ואבאר מסקנה זו.

הנה נחלקו האחרונים בדין כסף בזה"ז אם הוי גופו ממון לענין פדיון הבן, פדיון הקדש, מע"ש, אונאה ושומרין. דבכל הני איתמעטו שטרות משום דאין גופן ממון, ויש בזה ד' דרכים.

בשו"ת חת"ס יו"ד סי' קל"ד מובאים דברי השואל, שכתב לחוש דאף דכסף בזמנינו הוי כעין שטר במהותו שהרי אין ערך עצמי בשטרי הניר מ"מ הוי כגופו ממון משום דכל שטר שכל המוציאו יכול לגבותו ולא רק אדם מסויים שהוא המלוה דינו כשוה כסף וכגופו ממון. אך החת"ס דחה דבריו דכיון דמ"מ כל ערך השטר רק משום הראיה שבו שעל ידו אפשר לגבות מן החייב, דינו כשטר וכאין גופו ממון. אך מטעם אחר כתב החת"ס דכסף בזמנינו הוי גופו ממון ולא מיבעי' מטבעות אלא אף שטרי כסף, משום דדינא דמלכותא הוא שיש לכבד כסף הממשלה ומשום דינא דמלכותא נעשה כאילו יש בו ערך עצמי עי"ש.

ובשו"ת עונג יו"ט יו"ד סי' ק"ב חלק על החת"ס ונקט דמטבעות שיש בהם ערך עצמי מצד המתכת שבהם, הוי גופו ממון אף שעיקר ערכם אינו משום המתכת אלא משום הטיבוע ומצד היותם כסף היוצא דמ"מ יש בהם ערך עצמי וטבעי ומה דשוה טפי משום היותם כסף מוכר מטעם המדינה אין בכך כלום והרי זה כסודרא דרב כהנא וככל דבר שערכו עולה ע"י גורמים שונים של היצע וביקוש, אך שטרות כסף שאין להם ערך עצמי כלל וכל שווים רק משום היותם כסף הוי בכלל אין גופו ממון ופסולים לפה"ב.

והנה אף שהחת"ס נקט דגם שטרי כסף הוי גופו ממון לכל דיני תורה מ"מ לגבי פה"ב נסתפק דכיון דהוי מצוה בין אדם למקום צריך שווי בעצם ודינא דמלכותא אין לו משמעות כלפי מעלה עי"ש. אך מעודי תמוהה היתה בעיני סברא זו דמהי"ת לחלק בין פדיון הקדש ומע"ש לפדיון הבן, דאף אם בהקדש אפשר דהוי גדר קנין מהגזבר (וגם זה לא מילתא דפשיטא היא והארכתי במק"א) פדיון מע"ש למ"ד מע"ש ממון גבוה ודאי לא הוי גדר קנין, אך ביותר יש לתמוה בעצם הסברא לחלק בין בן אדם לחבירו ובן אדם למקום דמה לן לחלק בין דין לדין וממ"נ אם שווי זה הוי גופו ממון ליהני לכל דבר, וצע"ג בדברי רבן של ישראל החת"ס.

והחזו"א ביו"ד סי' ע"ב אות ח'- י' ביאר בארוכה שיטתו בכל דין כסף בזמה"ז, והסיק דאף דיסוד הכסף הוי כהתחייבות המימשל לפרוע תמורת כל שטרות הכסף מ"מ עיקר שווי הכסף בשימושו ולכן הוי גופו ממון, ולא משום דינא דמלכותא אלא משום מציאות החיים דשימושו בכח הקניה והפרעון הוא שמקנה לו ערכו ולא הראיה שבו. ומשום כך הוי גופו ממון לכל דבר וגם לפה"ב.

וכך נראה עיקר להלכה ובפרט בזמנינו שמערכות הכלכלה העולמית השתנו לגמרי דרק לפני עשרות שנים, לא רק בימי החת"ס והעיו"ט אלא אף בימי החזו"א שטרי הכסף של מדינות היו נשענים על כסף וזהב וכדו' שבאוצרות המדינה והיה מעין התחייבות של כל מדינה ומדינה לפרוע לכל מי שיבא ויבקש תמורת כספו, אבל בזמנינו אין כל קשר בין כמות שטרי הכסף של מדינה לבין כסף וזהב שבאוצרותיה ומה שקובע את כמות הכסף שמדינה מדפיסה אינו אלא ההשפעה שיש לכמות הכסף על מערכות המשק דריבוי הכסף גורם עליית מחירים (אינפלציה), וא"כ מסתבר דאין שטרי הכסף בכלל ראיה כלל ואינם דומים לשטרות וגופו ממון ממש הם. ואף דפשוט דגם בזה"ז אין מטבע נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא מ"מ הוי גופו ממון ואין זה ענין אצל זה, דאין הכסף שבזמנינו שטר וראיה לגבות כלום מהמדינה וכל ערכו תלוי רק בכח הקניה שבו ופשוט לכאורה דהוי גופו ממון.

אבל פשוט דצ'ק הוי שטר וכמו שכתב החת"ס, ואף דמקובל היום להעביר צ'ק מאדם לאדם, מ"מ הוי שטר במציאות ואם יתערער מצב בעל החשבון בטל כל ערך הצ'ק ומלבד בעל החשבון אין אדם חייב לכבד צ'ק זה. ובאמת גם בזה"ז אין צ'ק נחשב עובר לסוחר ורבים ממאנים לקבל צ'ק של צד שלישי, ופשוט וברור לענ"ד דצ'ק הוי ככל שטר חוב ואין גופו ממון.

מסקנה דמילתא, ברור לענ"ד להלכה דמהני פדיון הבן בכסף בין במטבעות ובין בשטרות ולא מהני פה"ב בצ'ק, אך מסופקני בצ'ק בנקאי אם הוי גופו ממון, דאפשר דכיון דהבנקים מבוטחים ע"י הממשלה הוי כגופו ממון אך יותר מסתבר לענ"ד דגם הם נחשבים ככל שטר כיון דבפועל ובמציאות הוי שטר במהותו.

ואגב אבאר הנלענ"ד, במה שהעיר החזו"א שם בעומק הענין דהלא עצם מושג הכסף שבזמנינו אינו מחוייב המציאות ובימי קדם היה ערך הכסף כעצם יוקר המתכת וכל מתכת היה מבוקש לפי ענינו וכמבואר במשנה בריש הזהב לגבי זהב כסף ונחושת, ורק הסכמת הממשלות ובני האדם הוא דמטבעות ושטרות ישמשו כאמצעי תשלום, והמזיק דבר השוה אלף ש"ח נתחייב לשלם סכום זה אף אם עד שעת התשלומין ירד ערכו האמיתי וכח הקניה של הש"ח, והקשה החזו"א דלמה יהיה דין תורה תלוי במושג שאינו מתחייב מדיני התורה וממציאות העולם ומה יהיה הדין אילו יסכימו כלל בני האדם לבטל את משטר הכסף וכתב בזה שלש דרכים:

א. ישלמו לפי ערך וכח הקניה (דהיינו מדד יוקר המחיה בזמנינו). ב. ישלמו לפי משקל הכסף כמו בימי קדם דהיינו במתכות יקרות. ג. חייבין להנהיג ענין כסף כדי לקיים את דיני התשלומין שבתורה עי"ש. אך באמת נראה דמעולם היה ענין הכסף נהוג אף אם היה מבוסס בעיקר על יוקר המתכות מ"מ חלק מהשווי היה גם מהסכמת המדינות וטיבוע הצורה, ועיין פסחים נ"ד ע"ב "ג' דברים עלו במחשבה להיבראות ואילו לא עלו בדין היה שיעלו, על המת שיסריח, על המת שישתכח מן הלב, על התבואה שתירקב, וי"א על המטבע שיצא" ועי"ש ברש"י, ולכאורה יפלא דהלא שלשת הדברים הראשונים ענינים שבטבע העולם החיוניים למהלכו הטבעי משא"כ ענין המטבע. והנראה מזה דגם ענין המטבע חיוני לקיום העולם התקין, וחוק הוא שחקק הקב"ה בעולם ובדרך מהלכו ומחשבות בני האדם, ודו"ק בזה כי קצרתי והדברים ברורים.

[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן מ"ז]


ב

עוד בענין הנ"ל

כבוד תלמידי אהובי

האברך היקר והמופלא

הרב אבישי גרינצייג ני"ו

מכתבו קיבלתי לנכון והנני במענה קצר.

שאל כבודו לפי מה שכתבתי בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן מ"ז) את הנראה לענ"ד דשטרי כסף בזמנינו לכו"ע הוי ככסף ממש וגופו ממון ולא כשטר שאין גופו ממון וממילא מהני לפדיון הבן, ושאל האם ראוי לפדות אף לכתחילה בשטרי כסף או שמא אין דעתי להקל אלא בדיעבד וכמעשה שהיה בתשובה הנ"ל. ועוד שאל לגבי מה שנהגו רבים לפדות במטבעות של כסף ממש של מדינה זרה ובעל המטבעות נותן לאבי הבן מטבעות אלה לפדות בהן את הבן והכהן מחזירן לאחר מכן.

האמת אגיד, אי איישר חילי הייתי אומר דיש לפדות לכתחילה בשטרי כסף או בשאר שוה כסף, דבאמת לא מצינו בשום מקום דלכתחילה יש לפדות דוקא בכסף, ודין כסף ושוה כסף שוין, ורב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן, והכי עדיף טפי שהרי נותן לכהן מתנה גמורה וחלוטה, כעיקר ענין המצוה, ואין הכהן מתחכם להחזיר את מטבעות הכסף שנהגו לפדות בהן.

והנה הבאתי שם את שיטת החת"ס שכתב (בשו"ת יו"ד סימן קל"ד וחו"מ סימן קפ"ז) דשטרי כסף הוי ככסף משום דדינא דמלכותא דינא, ומשו"כ לא הוי ככסף אלא בעניני ממונות כגון לגבי שבועה ולא לגבי פדיון הבן דהוי בין אדם למקום ומשו"כ אין פודין את הבן בשטרות אלה.

ועוד כתב החת"ס שם דשאני פדיון הקדש שפודה מן הגזבר ומשו"כ הוי כשאר קנין ושייך ביה דינא דמלכותא דינא משא"כ בפה"ב שפודה מהקב"ה, עי"ש.

אך כבר כתבתי את הנלענ"ד שדבריו קשים להולמן בתרתי, גם במש"כ דהוי ככסף משום דדמ"ד משום שכל המסרב לקבל שטרות של המלכות ענוש יענש, דמה ענין דדמ"ד להגדרת השטרות אם הוי ככסף או שטר, ומה ענין למלכות בהגדרת הדברים לפי משפט התורה. ועוד דבזמנינו אין המלכות מקפדת אם פלוני אלמוני מסרב לקבל את שטרי המלכות ברוב אולתו. וגם מש"כ לחלק בין פדיון הקדש לפדיון הבן קשה ביותר. וכבר ידוע מש"כ בן גילו ובר פתחיה של החת"ס בשו"ת השיב משה (יו"ד סימן נ"ה) בפשיטות דשטרי כסף הוי גופו ממון בין לענין שבועה ובין לפדיון הבן.

אמנם בערוך השלחן (סימן ש"ה סעיף י"ח) כתב מחד דשטרות אלו הוי גופו ממון, אך מ"מ למעשה כתב דיש להחמיר ולא לפדות על ידם, וכנראה חשש לדברי החת"ס, עי"ש.

אך מ"מ מסתבר לי שלא חששו אלא בזמניהם שמהות הכסף היה מבוסס על הכסף והזהב שבאוצר המדינה ומשו"כ יש שנקטו דהוי כשטר בעלמא משא"כ בזמנינו כפי שביארתי שם.

אך מ"מ כתבתי דבזמנינו נראה דאף החת"ס היה מודה דמאחר שאין הכסף בזמנינו דומה לשטר כלל אלא גופו ממון ממש נראה דלכו"ע מהני לפדיון הבן.

והנה נתפשט מאוד המנהג בזמנינו לפדות ע"י מטבע זר ומשונה של מדינות שונות העשויות מכסף ממש והם יקר המציאות ושואלים מטבעות אלה מן הכהן והכהן מקנה אותם לאבי הבן במתנה, ואבי הבן חוזר ונותנם לכהן.

ולפעמים שואלים מטבעות כאלה מאיש אחר שאינו כהן ונותנים אותם לכהן והכהן מחזיר אותם לאבי הבן שצריך להחזירם לבעליהם.

ויש נוהגים שלאחר שנותנים לכהן כאילו חוזרים וקונים מטבעות אלו מן הכהן כדי שישאר בידו מאומה, וכל זה ידוע ומקובל.

ומעודי לא היתה דעתי נוחה במנהגים אלה הקרובים למכשול, דהלא כתב הרמ"א ביו"ד (סימן ש"ה סעיף ח') דאם נתן לכהן חמשה סלעים ואמר לו החזירם לי אין בנו פדוי וגרע ממתנה על מנת להחזירם, ועי"ש בט"ז (סק"ז) וש"ך (סק"ח) בטעם הדברים, ועוד כתב שם הש"ך דאף אם לא אמר לכהן כלום, אלא כך כונתו וכך מבין גם הכהן שעליו להחזיר מטבעות אלה אין בנו פדוי.

ולפי"ז צריך להדגיש כשהוא לוקח מטבעות אלו מבעליהן שיש כאן מתנה גמורה על מנת להחזיר, וכשנותן לכהן צריך להדגיש שזה מתנה על מנת להחזיר, ואין הבריות בקיאים בפרטים אלה ונותנים בסתמא או שמדגישים לכהן שאף שאין הם נותנים ע"מ להחזיר ישמחו אם יחזיר, ובאו לתקן ונמצאו מקלקלים וכל כה"ג אין בנו פדוי.

ועוד דהרי כתב המחבר שם שלא יהא הכהן רגיל להחזיר כדי שלא יפסידו שאר הכהנים, ומה שנהגו לקנות מטבעות אלו בחזרה מן הכהן תמורת כסף הלא אין לך הערמה גדולה מזו דבאמת אין כאן לא מתנה כשנותן מטבעות אלו לכהן ולא קנין כשקונה אותם מן הכהן. ואף שכתבתי במק"א (עיין לעיל סימן מ"ה) דמעיקר הדין מהני הערמה בקנינים, מה ענין יש בכך ולמה לא נקיים מצוה נשגבה זו בפשטותה וכונתה ולמה נערים ונתחכם. וכמה תהיות רואה אני במנהג זה.

ואף אם נבוא לחשוש לשיטת החת"ס שלא לפדות בשטרי כסף, אף שלענ"ד בזמנינו גם אליבא דחת"ס מהני כמבואר, מ"מ אף לכתחילה יכול לפדות בשוה כסף, ובהכי עדיף טפי.

ואי איישר חילי הייתי ממליץ ליתן לכהן גביע כסף מהודר או שאר מתנה חשובה, חפצא דמצוה השוה חמש סלעים במתנה גמורה, והכי עדיף טפי.

[שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ס"ז]


ג

דין הצ'ק בהלכה

הנה נשאלתי פעמים רבות בדין הצ'ק אם הוי ככסף ממש, או שמא דינו כשטר. ואפשר עוד דאין דינו כשטר, שהרי אין כתוב בו שבעליו מתחייב לשלם ולהשתעבד, ואין בו אלא הוראת תשלום לפקודת פלוני ב"פ.

ונחזי אנן באיזה משלוש דרכי ההבנה הנ"ל ישכון בו אור.

ראשית אומר שאין מקור מפורש וברור להכריע בשאלה זו, כיון שכל המערכת הכלכלית בימינו שונה בתכלית מכל אשר הכירו אבותינו בדורותיהם, אף שעם התפתחות המסחר בענפים שונים ראו צורך כבר בימי קדם לפתח מערכות ודפוסים בכדי להקל על המסחר השוטף, וכך נוצר שטר הממרנא (שענינו יבואר לקמן).

וכבר לפני כשלש מאות שנה אנו מוצאים בספרי השו"ת התייחסות לבנקים כמובא בשו"ת גינת ורדים (אהע"ז כלל ד' י"ט) שדן על כסף שבבאנקו בוינציא אם הוי ראוי או מוחזק. ובשו"ת שתי הלחם למהר"ם חגיז (סי' מ"ה) חילק בין חשבון עובר ושב דהוי מוחזק לחסכונות בנקאיים דהוי ראוי (כך נראה ברור למעיין בכוונתו שכתב "לחלק בין באנקו שהוא של סיבוב וחילוף הסוחרים שאותו ודאי מוחזק יתקרי... אמנם שאר הבאנקו"ס שמניחים שם ממון לקרן קיים והרוצה לחזור וליטול את שלו משם לא ימצא ידיו ורגליו כי אם דוקא ע"י חילוף והפסד עשרה למאה ולפעמים לשליש הקרן, באלו ודאי הורתי פנים שיש לפקפק אם דיינין ליה כראוי וכו'"). אמנם לא מצינו בדבריהם ענין הדומה לצ'קים שבזמנינו, וע"כ מוטל עלינו להכריע בכח הסברא והכרע הדעת, כדרכה של תורה בהקדמת דברי רבותינו שכבר דנו במה שקרוב קצת לענייננו.

הנה מצינו בימי הקדמונים שהיו נוהגין בשטר ממרנא כמובא בלבוש (חו"מ סי' מ"ח), ועניינו מעין שטר שבו הלוה משתעבד לכל המוכ"ז, והלוה חותם את שמו על צד אחד של נייר חלק וכותב את התחייבותו על הצד השני של הנייר.

אמנם שונה הממרנא מצ'ק בארבעה פנים: א. בממרנא אינו מתחייב כלפי אדם מסויים, משא"כ בצ'ק שנכתב לפקודת אדם מסוים (וגם בצ'ק יש שמשאירים צ'ק פתוח, ויש שכותבים צ'ק עצמי וחותמים מאחוריו ומשמעותו שכל המוציאו עושה בו שימוש). ואף בצ'ק שנכתב לפקודת אדם מסוים כל המוציאו לאחר שאושר ע"י בעליו יכול לפדותו או להפקידו. ב. ממרנא אי אפשר לבטל וצ'ק אפשר לבטלו (אף שגם צ'ק אסור לבטל עפ"י חוק כי אם במקרים מסויימים). ג. בממרנא צריך לגבות באופן ישיר מן המתחייב משא"כ בצ'ק שאינו מחוסר גוביינא כ"כ דיכול לגבותו בכל סניפי הבנק. ד. ממרנא כתוב בלשון התחייבות אבל צ'ק אין בו אלא הוראת תשלום "שלמו לפקודת" ואין בו לשון התחייבות.

ומשום נקודות שוני אלו יש לחלק בין ענין לענין, ואף שבממרנא נקטו הלבוש והמהר"ם מלובלין (סי' קט"ו) דהוי כשטר גמור, אפשר שצ'ק גרע ממנו משום שאפשר לבטלו ומשום שנכתב לפקודת אדם מסויים, ומשום שאין בו לשון התחייבות ושיעבוד, ומאידך אפשר דעדיף צ'ק מממרנא בכך שיכול לגבותו בכל סניפי הבנק.

וראיתי שנחלקו גדולי זמנינו בדין זה: א. יש שנקטו שהצ'ק אינו שטר חוב כלל כיון שאין בו לשון התחייבות אלא הוראת תשלום לבנק שישלמו למציג הצ'ק את הסכום הנקוב בו. ועל כן, אם נתן צ'ק במתנה ושוב חזר בו וביטלו אין עליו תביעה כלל אלא תרעומות, ובמתנה מועטת אמנם אסור לחזור בו אבל לא נשתעבד כלל למקבל. ועוד חידשו לפי"ז דמי שנתן צ'קים למוסד וכדו' ומת אין היורשים מחוייבין לכבדן דאין כאן שיעבוד שחל על האב והוי כהבטחה בעלמא. כ"כ הגרש"ש קרליץ בשו"ת עטרת שלמה (ח"א סי' ס"ה), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רכ"ב), (אמנם עיין ח"י סי' רע"ז וצ"ע). ובח"ט סי' רצ"א ס"ק ה' כתב השבט הלוי: "דעת תורה נותן שאינו משמט דש'ק העומד ליפרע שוה כסף בידו או ע"י שיפרע בעצמו או ע"י שיכול למכרו או לתתו לאחר בשוה כסף ונקרא שפיר של אחיך בידך", ולכאורה סתר דבריו.

ובספר תורת ריבית (פרק י"ח הערה ל"ה) הביא בשם הגרשז"א שדן דאף אם אין כאן שטר כלל מ"מ אפשר דהוי חוב גמור כיוון שעפ"י חוק א"א לחזור בו לאחר נתינת צ'ק, וגם משום שהמנהג להתייחס לזה כהתחייבות גמורה, אך מ"מ דעתו שמעיקר הדין אין כאן שטר.

ב. דעת המנחת יצחק (ח"ה סי' קי"ט – ק"כ וכן ח"ז סי' קל"א) דהוי כשטר חוב לכל דבר. אמנם במאי דמהני לכל מי שמוציאו כשאר ממרני ולא בעינן כתיבה ומסירה, דן שם אי הוי משום תקנת השוק או מכח תקנה מיוחדת של גאוני עולם ומנהיגי הארצות, ובסוף מסיק שבצ'ק דידן א"צ לכל זה דמהני מכח דד"מ "דמחויב הלוה לשלם לכל המוציאו כל הסכום הנכתב בתוכו, ואינו מועיל שום טענה שיש לו מי שנתן לו הממרני". ולפי"ז אסור לו לאדם אף מדין תורה לבטל צ'ק שנתן לחבירו במתנה, וכן אפשר לגבות צ'ק שנתן אדם ומת, עי"ש שפלפל הרבה בדברי הש"ך (סי' נ' סק"ז) ובדברי הצ"צ (סימן י').

ג. בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ט"ו) כתב דלוה שנתן בשעת ההלוואה צ'ק לחבירו ותאריך פרעונו לאחר השמיטה הו"ל כתשלומין וכפרעון ממש ושוב אין השביעית משמטתו משום שאסור לבטל צ'ק מדד"מ. והוסיף דאם בכל זאת ביטלו הוי ליה כמזיק ממונו וחל עליו חיוב חדש משעת הביטול, ונראה מדבריו דנקט דהצ'ק הוי ככסף ממש או כשוה כסף.

ויש לבאר שיטה זו בג' דרכים:

א. אפשר שדין הצ'ק כדין שוה כסף כיון שהוא סחיר ודרך למוסרו מיד ליד ואסור לפי החוק לבטלו.

ב. אפשר דע"י הצ'ק האדם מקנה את עצם הכסף שיש לו בבנק (ואף דלכאורה אין לו כסף מסויים, דאטו הבנק מחזיק לו את כספו המסויים בכספת והלא אין לו אלא זכות לגבות מן הבנק סכום מסויים, מ"מ כבר ביארתי במק"א את דעתי דכל שיש לו כסף בחשבון בנק הו"ל כיש לו כסף ממש, כיון שלפי המציאות הכלכלית בימינו כסף בבנק נתפס ככסף בעין, עיין שו"ת מנח"א ח"א סימן ק"ט – ק"י). כך כתב בספר דיני ממונות (ח"ג עמ' צ'). ואפשר עוד דע"י הצ'ק הוא מקנה לחבירו זכות זו בקנין סטומתא, וכך נראה מדברי הגריש"א בקובץ תשובות (ח"א סי' ר' בהגהה) וכן הובא משמו בספר מכירת חמץ כהלכתו (פרק ח' הערה י"ט), וכבר הארכתי במק"א להוכיח דסטומתא מהני אף בדבר שאין בו ממש ודשלב"ל ואכמ"ל.

ג. ויש שכתבו עוד דצ'ק מהני מדין מעמד שלושתן, וע"י הצ'ק הו"ל כאלו גם הבנק נוכח ומהני מדין מעמד שלושתן, אך באמת כבר כתבתי במק"א דלא מהני אלא במעמד שלושתן ממש, ובתקנה זו דהו"ל הלכתא בלא טעמא אין להוסיף, ועיין במנח"א לגיטין (סי' י"ט אות ג') מה שכתבתי לדחות את דברי מי שכתב דבשיחת ועידה טלפונית הוי כמעמד שלושתן, וכז"פ.

והנראה עיקר בזה לענ"ד, דהצ'ק דינו כשטר גמור אך לא עדיף מיניה. ואין להתעלם מן העובדה שאף בעיני בנ"א אין הצ'ק ככסף ממש אלא כשטר, וביטולי צ'קים או מצבים שבהם צ'קים חוזרים מהיעדר כיסוי וסיבות אחרות הוי מיעוט המצוי לצערנו, והמקבל צ'ק ממהר לפדותו ואינו מתיישב בדעתו עד שיפדנו, ויש חנויות שאינן מקבלות צ'קים כל עיקר. ועוד דתוקפו של צ'ק על פי הרוב מוגבל לתקופה של ששה חודשים וכדו' ואיך נאמר דהוי ככסף ממש (ובפרט בתקופה האחרונה דכרטיסי האשראי מחליפים את הצ'קים כאמצעי התשלום העיקרי במשק). ועוד תמוה לשיטת האג"מ, דבשלמא כשהוא מבטל את הצ'ק הו"ל כאילו הזיק ממון חבירו, אך מה נאמר כאשר נשרף הצ'ק או נפסד שלא ע"י הנותן, ולכאורה לפי האג"מ פטור הנותנו לפצות את המקבל, וזה תימה גדולה שנפטר מחובו ללא שיחסר, ומשום כ"ז נראה ברור לענ"ד דאין הצ'ק נחשב כממון גמור.

אך כדי לא לעשות את מרן האג"מ כטועה, עיינתי עוד בדבריו, ונראה באמת דאין כונתו דע"י הצ'ק כבר נפרע החוב והמבטלו חייב מדין מזיק. אלא כונתו דכיון שאסור לבטל הצ'ק, לענין שמיטת כספים הוי כאילו כבר גבוי ואינו משמט, ואם בעל הצ'ק יבטלנו הו"ל כחוב חדש, עיין היטב בלשונו.

אך מאידך ברור שהצ'ק נחשב כשטר התחייבות גמורה ולא כהוראת תשלום, והמבטל צ'ק עובר לא רק על החוק אלא אף נחשב כגנב גמור בעיני הבריות, וגדול המנהג בדיני הממון. ויותר מזה נראה פשוט לענ"ד, דצ'ק הוי כשטר בכת"י מעיקר הדין, ואי"צ בו לדינא דמלכותא או לכח המנהג כלל. ואף שהוא מנוסח כהוראת תשלום ולא כלשון התחייבות אין בזה דופי כלל, וכל כה"ג אזלינן בתר הכוונה ולא בתר הלשון כלל, וכיוצא בזה מצינו בשטר הקנאה דמהני בו אף לשון עדים, וכל לשון שמקובל בעיני בנ"א שהוא יוצר התחייבות מהני מדין שטר, וכ"כ להדיא הדברי חיים (חו"מ ח"ב סי' י"ב) לגבי לשון לע"ז "צאלין זיא" דמהני מדין שטר עי"ש.

ומשום כ"ז נראה דדין צ'ק כדין כל שטר התחייבות לכל דיני התורה.

ועיין מש"כ בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' מ"ז) במה שנחלקו האחרונים בדין שטרות כסף בזמה"ז.

 

ב

עוד בעניין הנ"ל

הנה נשאלתי באדם שפרע לחבירו חוב (כתוצאה ממכירה ולא הלואה) של שלשת אלפים דולר לפי שער של 5 ש"ח לדולר וכתב לו צ'ק על סך של 15,000 ש"ח. מסיבות טכניות לא פדה הנפרע את הצ'ק, ועל כן לאחר זמן רב, נתן לו הלוה צ'ק אחר לפי שער הדולר בשעת כתיבת הצ'ק החדש שהיה נמוך בהרבה. כעת טוען המוכר שהלוקח צריך לשלם לפי השער של הצ'ק הראשון, הדין עם מי.

הנה נחלקו גדולי זמנינו בדין צ'ק וג' דרכים עיקריות נאמרו בזה. דעת האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן ט"ו) דצ'ק עדיף משטר והוי שווה כסף ממש, כיון שאינו מחוסר גוביינא מבעל הדין אלא כל אחד יכול לגבותו באופן ישיר מן הבנק. (וכעי"ז מביא בספר מכירת חמץ כהלכתו פ"ח הערה י"ט בשם הגרי"ש אלישיב דצ'ק מהני כקנין כסף משום סטומתא). דעת המנחת יצחק (ח"ה סי' קי"ט – ק"כ וח"ז סי' קל"א) דדין צ'ק כדין שט"ח שנכתב בו שהלוה משתעבד למלוה ולכל דאתי מחמתיה וכדין ממרנא שהזכירו הפוסקים, ולפי"ז ניחא דכל אחד יכול לגבות ולפדות צ'ק זה. דעת רבים דצ'ק גרע משטר כיון שאינו התחייבות כלפי הלווה או מי שהצ'ק ניתן לו, דאין בו אלא הוראת תשלום לבנק, והארכתי בזה במק"א (עיין לעיל אות א').

ושאלתנו תלויה בדרכים הנ"ל דאם הוי כתשלום, או לפחות כשטר, נראה דצריך לשלם לפי השער ביום מסירת הצ'ק ואינו יכול לשלם לאחר מכן סכום פחות, אבל אם אין כאן אלא הוראת תשלום לבנק אין כאן כל קנין מצד מקבל הצ'ק ולא קנה כל זכות ושיעבוד על נותן הצ'ק, ודו"ק.

וכתבתי את הנלענ"ד שדין צ'ק כדין שט"ח, ומשו"כ נראה דבנתינת הצ'ק הראשון נתחייב בסכום שבצ'ק ואינו יכול לשלם פחות מזה.

אמנם נשאלתי במי שנתן מתנה לחברו צ'ק על סכום מסוים וחבירו לא פדאו עד אחר זמן רב, ולפי החוק עבר תוקפו ובא מקבל המתנה אל הנותן בדרישה לשלם את הסכום או לתת לו צ'ק אחר בר תוקף, וכתבתי דיש מקום לטעון דכשם שעל פי חוק תוקף הצ'ק מוגבל לחצי שנה או שנה, אפשר דכך גם אומדנא שאין דעתו להתחייב לנצח, דמסתבר דחוק המדינה מושתת על הנחה הגיונית דאין דעת האדם להתחייב לנצח נצחים דהלא גלגל חוזר בעולם, ואף אם יש בידו היום אולי לא יהיה בידו בעתיד, ומסתבר לכאורה לומר דדעת האדם נמשכת בכגון זה אחר החוק והמנהג ואין זה תלוי בהכרח בצדדים הנ"ל, דאף אם ננקוט דהוי כשטר, מ"מ תלוי באומדן דעת הנותן, וכך נראה עיקר לדעתי, אך אף אם יש מקום להסתפק בזה המוציא מחברו ידו על התחתונה.

[שו"ת מנחת אשר ח"ג סימן ק"א]

 

 

 

דברי ריבות בשעריך

"בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא ב' שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים" (רש"י ט"ז כ"ז).

אכן כמה קשה עונשה של מחלוקת, יונקי שדים שלא טעמו טעם חטא, עוד חלב אמם נוטף משפתותיהם אף הם נספים בעון המחלוקת! והדבר מתמיה, הלא אין עונש בלא חטא, ואין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואיך יענשו אלה שאינם ברי עונש, ועוד דלא רק זאת שאינם ברי חיוב ועונש, הרי אף טעם חטא לא טעמו וכי יונקי שדים בעלי ריב ומדון הם להרבות מחלוקת בישראל, ואם עון אבותם ישאו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?

ונראה מזה דעונש הציבור יש כאן, וכאשר קהל ועדה אנשי ריב ומדון הם נענשים הם כציבור וממיטים הם בהנהגתם הקלוקלה אסון על עם ה' כולו, עליהם ועל זרעם, על נשיהם ועל טפם!

כמה קשה עונשה של מחלוקת, פוק חזי מה שכתב אור זורח רבינו חיים ויטאל בשם מורו הגדול האר"י החי בספר ליקוטי תורה פרשת שופטים (דברים י"ז ח') "כי יפלא ממך דבר בין דם לדם, בין דין לדין בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך" דהפסוק זה רמז למה שאמרו חז"ל במדרש דבשעת חורבן הבית שאלו מלאכי השרת את הקב"ה "רבונו של עולם אתה ציויתה בתורתך 'ושפך את דמו וכסהו בעפר' ולא קיימת דהרי דמם נשפך כמים ואין קובר, אתה ציויתה 'ופינו את הבית', ואח"כ 'וטמא הכהן את הבית' והרי הבית וכל מחמדיה עולה באש, אתה ציויתה 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד', והרי חנה ושבעת בניה נהרגו ביום אחד", והתשובה על השאלות הללו, השאלות הנוקבות עד עמקי תהומא רבא ומסמרות שערות ראש, "דברי ריבות בשעריך", כאשר יש מחלוקת בין בני ישראל ודברי ריבות בשעריהם, אין מדת הרחמים שורה עליהם ומדת הדין מושלת בכיפה, והדברים נוראים ומבהילים בחומרתם.

וכנגד עונש המחלוקת סגולת השלום, גם כאשר במדת הדין ראויים ישראל לפורענות ולעונש סגולת השלום לעורר מדת הרחמים ולהגין מכל צער ונזק ולהיות כתריס בפני הפורענות. וכך אמרו חז"ל (במ"ר פרק י"ט ב') "רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים י"ב) אתה ה' תשמרם נטר אורייתהון בלבהון תנצרם מן הדור זו לעולם, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין ע"י שהיו בהם דלטורין, הוא שדוד אמר (שם נ"ז) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים נפשי בתוך לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה אשכבה לוהטים זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע ולשונם חרב חדה אלו הזיפים שנאמר (שם נ"ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול באותה שעה אמר דוד (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים סלק שכינתך מבינותם, אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהם דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין". הרי לן סגולה מופלאה של מדת השלום, עובדי עבודה זרה היו ולמרות זאת היו יוצאים למלחמה ונוצחין משום ששלום היה ביניהם.

וכיוצא בדבר אמרו (ב"ר פל"ח ז') "אותן של דור המבול לא נשתיירה מהם פליטה ואלו של דור ההפלגה נשתיירה מהם פליטה אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כ"ד)גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו לפיכך לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה, רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם שנאמר (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת".

לא בכדי אמרו חכמים "גדול השלום ושנואה המחלוקת" (ספרי נשא מ"ב).

ב

"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (ט"ז ג').

כבר עמד הגה"ק בעל חדושי הרי"ם על התימה הגדולה בפסוק זה, הלא שטות גמורה לטפול על משה רבינו אשמת ההתנשאות כאשר הקב"ה מעיד עליו "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג'), וכבר אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "גדול מה שנאמר במשה 'ונחנו מה' ממה שנאמר באברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר' (וכבר אמרנו פעמים רבות לפרש "והאיש משה ענו מאוד מכל א'ד'ם', ר"ת אברהם דוד משה, ומשה היה העניו הגדול משלשת אבות העולם שהצטיינו במדה יקרה זו כמבואר שם בחולין), וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, ועם ה' שעליו נכתב "הן עם חכם ונבון" איך נפל בפח טענת סרק והבל זו.

אלא שזה דרכה וטבעה של מחלוקת שבשעת המחלוקת אין איש שם אל לבו דברי אמת וצדק ופיח המחלוקת מטשטשת את עיני השכל להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

הלא גדולה מזו אמרו בילקוט:

"ובמושב לצים זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן מה עשה כינס עליהם את כל הקהל שנאמר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת, באת לחרוש אמר לה משה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, באת לזרוע אמר לה שדך לא תזרע כלאים, באת לקצור ולעשות ערימה אמר הניחו לקט שכחה ופאה, באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו, מה עשתה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן ולהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן ואמר לה תני לי את הבכורות שכך אמר לי הקב"ה כל הבכור אשר יולד וכו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות, הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה תני לי ראשית הגז שכך אמר הקב"ה ראשית גז צאנך תתן לו אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטתן ואוכלתן, כיון ששחטה אמר לה תני לי הזרוע והלחיים והקיבה אמרה אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו ואמרה הרי הן עלי חרם אמר לה כולו שלי הוא שכך אמר הקב"ה כל כל חרם בישראל לך יהיה נטל והלך לו להניחה בוכה היא עם שתי בנותיה".

והתימה זועקת עד לב השמים, הלא שקר וכזב דיבר קרח, כל המצוות הללו לא נצטוו בהם במדבר כלל, ואיך הצליח להטות את לב העם בבדותות משונות שלא היו ולא נבראו, אלא שזה טבעה של מחלוקת שאף "דברי ליצנות" מתישבים על לב הבריות ללבות את אש המחלוקת ותבערת השנאה לכלות שדה וכרם ולאבד מאיש שיבה ועד יונקי שדים.

ג

"וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמור בוקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" (ט"ז ה').

"ומדרשו בקר א"ל משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בוקר לערב כן תוכלו לבטל את זו שנאמר ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'" (רש"י שם).

יש להתבונן בדברי משה רבינו אדון הנביאים מה ענין גבולות יום ולילה למחלוקת קרח ועדתו?

אמרתי מאז, דהנה אמרו חכמינו ז"ל הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ובפירוש עיון יעקב בעין יעקב כתב פירוש נחמד למאמר זה.

הלא הירח בא לפני יוצר בראשית וטענה בפיו "אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד" השמש עשה עצמו כאלם ולא השיב דבר, מה עשה הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח!

וכך נוהג הקב"ה בכל שעה ושעה ובכל דור ודור בין הנעלבין ועולביהן, הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבים, מובטח להם שהקב"ה ירומם את קרנם וישפיל את קרן עולביהן ועל זה נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".

וזה הנראה ביאור דברי רש"י במדרש אגדה אמר הקב"ה גבולות חלק ה' בעולמו כאשר הירח העליב והשמש נעלב ולא השיב לחורפיו דבר, "אם אתם יכולים לעשות הבקר ערב אתם יכולים לחלוק על זה", אך אין אתם יכולים להפך בוקר לערב שהרי הקב"ה הגדיל את השמש והקטין את הירח, וכך מובטח לו למשה רבינו העניו מכל האדם ואהרן קדוש ה' מכובד שהקב"ה ירומם את קרנם וינשאהו על שמי רום וכוכביהם.

"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"