פנים חדשות במאכלות אסורות (תשע"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (ל"ב ל"ג).

"גיד הנשה... עץ הוא, והתורה חייבה עליו" (חולין צ"ב ע"ב).

הנה שאלות גדולות ועצומות מתעוררות בתעשיית המזון המודרנית ע"י התקדמות המדע והטכנולוגיה. ורבים משאלות אלה יסודן בשאלת היחס למוצרים שהם תוצאה של תהליכים ביוכימיים שבהם יש מוצר שתחילתו מאכלות אסורות, אך  המאכל עבר תהליכים קיצוניים ויסודיים והמוצר הסופי שונה לחלוטין מהחומר שממנו הופק.

דוגמא לדבר אנזימים המשמשים בתעשיית המזון שהופקו ממאכ"א, אך אין שום דבר משותף בין המאכל לאנזימים אלה לא בטעם ולא בריח ולא במראה.

ולפני יותר ממאה שנה כבר דנו גדולי הזמן בחומר הג'ליטין שמופק מעצמות וגידין של מינים טמאים, האם יש בו איסור, וידוע מש"כ בזה האחיעזר (ח"ג סי' ל"ג) שנטה בזה להקל.

ותחילה נסקור מקורות שבדברי קדמונינו באיסור שנשתנה במהות עד שפנים חדשות באו לכאן האם עומד הוא באיסורו וכל המופק ממאכ"א אסור כמוהו, כעין מה שאמרו חז"ל היוצא מן הטמא טמא, או שמא כיון שנשתנה בכל עצם מהותו פקע איסורו.

א. בבכורות (ו' ע"ב) אמרו דם נעכר ונעשה חלב, ואעפ"כ התירה התורה את החלב ומותר לשתות חלב ואין בו איסור מטעם דם, אך בגמ' שם אמרו דבאמת חידוש הוא שחידשה תורה, עי"ש.

ב. הרא"ש בברכות (פ"ו סי' ל"ה) הביא מה שנחלקו הראשונים בקשר ל"מוסק" שהוא נוזל הנמצא במעין כיס של חיה טהורה שתחילת יצירתה מן הדם, שלדעת הרז"ה אסור באכילה משום דם, אך לדעת רבינו יונה אין בו איסור, וז"ל:

"י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אף על פי שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה".

הרי שכתב הרא"ש דראיתו צריכה ראיה.

ג. וגוף השאלה של רגלי הדבורים שבתוך הדבש כתבו התוס' (עבו"ז ס"ט ע"א ד"ה ההוא) וכן הרא"ש (עבו"ז פ"ה סי' י"א) דכיון שאין רגלי הדבורים אלא עצמות בלבד ללא בשר אין בהם כלל איסור אכילה, והרי הן כמו עצמות החמור כמבואר במשנה (ידים פ"ד מ"ו) שאין בהם טומאת נבילה.

אך דעת רבינו יונה כפי הנראה דאין לדמות רגלי דבורים שהם רכים לעצמות חמור שהם קשים ואינם ראויים למאכל כלל. ומשו"כ חידש שרגלי הדבורים אינם אוסרים את הדבש משום שטבע הדבש להפוך כל הכבוש בו כמותו ופנים חדשות באו לכאן, כמבואר.

ד. בתמורה (ל"א ע"א) מבואר דאפרוח שיצא מביצת נבילה או טריפה מותרת, אף דעצם הביצה אסורה, דאין האפרוח נוצר בתוך הביצה עד שהביצה מסריחה והוי כפירשא בעלמא שאין בה איסור. וכ"ה ביו"ד (סימן פ"ו ס"ז), עי"ש.

הצד השוה שבכל אלה שמדובר בהם בתהליכים טבעיים שבהם חפצא דאיסורא פושטת צורה ולובשת צורה ומשתנה בטעמה ובריחה עד ששוב אין רישומה ניכר ופנים חדשות באו לכאן ושוב אין איסור רובץ עליה.

אמנם אף שגדר משותף לכל אלה לא בחדא מחתא מחתינן להו ויש לחלק בין זל"ז.

הפשוט שבהם לכאורה הוא היתר החלב, דאף אם תחילת החלב בדם הגוף מ"מ מדובר בתהליך טבעי שהוא דרכו וטבעו של עולם בתהליך שאין לאדם כל נגיעה בו והשפעה עליה.

למטה ממנו הא דביצת אפרוח, אך מסברא היה מקורם לומר דכיון דכל ענין ומהות הביצה אינו אלא האפרוח שבתוכו, והרי זה דומה ליחס שבין עובר לולד, לא מסתבר לומר פנים חדשות באו לכאן וממילא יש לאסור את האפרוח מדין נבילה וטריפה, כמו הביצה.

אך מ"מ כבר למדונו חז"ל דאין יחס בין הביצה לאפרוח היוצא ממנו ולפיכך הוי כאילו נולד מפירשא בעלמא.

ה. כתב המרדכי (פסחים סימן תקמ"ה) וכ"ה בשו"ע (סימן פ"ד סי"ז) וברמ"א (יו"ד סימן קנ"ה ס"ג) דמותר לשרוף שרץ ולאכול את האפר לצורך רפואה.

ובטעם הדבר כתב המרדכי:

"ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו באכילה דהכי אמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור. ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר וה"נ אמרינן פרק מי שאחזו (גיטין ס"ט ע"ב) לטחול פי' טחול נפוח לייתי שב ביני דמיא פי' יביא ז' עלוקות של מים ונכבשינהו בטולא כל יומא לישתי תרי או תלתא במיא (והכי נמי אמרינן) פרט לאוכל חלב חי דפטור וכו' ולא דמי להא דאמרינן בפ' גיד הנשה (חולין ק"ב ע"ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית דסתם עוף רך וחזי לאומצא וחשיב דרך הנאתו אבל חלב חי לא".

ומכל דבריו משמע דכל ההיתר משום דהוי שלא כדרך אכילה ומשום כך לא התיר אלא לרפואה, אך לשון השו"ע הוא "שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא". ולכאורה לשיטתו מותר מעיקר הדין אף שלא במקום רפואה דאם עפרא בעלמא הוא אין כאן מאכלות אסורות כלל. והרי זה דומה להא דאפרוח ביצת נבילה שאין בה איסור כלל משום דהוי כפירשא בעלמא.

וכבר תמה בזה במנחת יעקב (סימן מ"ו אות ס'), ונדחק לומר דמ"מ אסור משום בל תשקצו אעפ"י שנשרף, עי"ש.

אך לענ"ד יש בזה דוחק גדול דכיון שנשרף לאפר בטל טעמו וחזותו ואין לו צורת שרץ וריחו וטעמו, מסתבר דאין בזה כל שיקוץ, ועיין מש"כ בזה באחיעזר (ח"ג סי' ל"ג אות ה'), ועדיין צ"ע.

ו. וכך מצינו עוד (חולין קט"ז ע"ב וביו"ד סי' פ"א ס"ו) דכשרה שינקה מטריפה וכן טריפה שינקה מכשרה חלב הנקרש הנמצא בקיבה מותר משום דהוי כפירשא בעלמא. הרי דכל דהוי כפירשא הוי היתר גמור ואין בו גדר מאכ"א כלל.

ז. ועוד מצינו (יו"ד סי' פ"ז ס"י) דקיבה שנמלח ונתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו איסור כלל.

ח. ועיין עוד (סי' פ"ד ס"ח) דתולעים שעבר עליהם י"ב חודש שוב אין בהם איסור דהוי כעץ בעלמא, וכל שרץ שאין בו שדרה פקע איסוריה לאחר י"ב חודש דנתייבש לגמרי והוי כעץ בעלמא.

ט. ועיין עוד (סי' פ"ג ס"י) דדג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור כיון שהוא שלם, ובט"ז (ס"ק י"ד) וכן בש"ך (ס"ק ל') כתבו דרק כאשר הדג נמצא שלם ולא נתעכל יש בו איסור, אבל אם נתעכל במעי הדג הוי כפירשא בעלמא ואין בו איסור כלל, עי"ש.

והצד השוה שבכל אלה דכל שנשתנה לגמרי ושוב אין בו טעם מאכ"א כלל פקע איסורו. אך מ"מ נראה ברור דשני דינים ושני גדרים שונים יש בזה ולא הרי זה כהרי זה.

יש שנשתנה דבר למעליותא ויש בו טעם משובח, אך כיון שנשתנה לחלוטין ממה שהיה ושוב אין בו כל דמיון למאכ"א שממנו נוצר והתפתח אין בו איסור כלל דפנים חדשות באו לכאן.

ובגדר זה יש שלש דוגמאות.

דם נעכר ונעשה חלב, מוסק שנוצר בתהליך כימי מדם ורגלי דבורים שהפכו לדבש, בכל אלה המאכל טוב ומשובח ומ"מ אין בו איסור כיון שנשתנה בעצם ואינו דומה כלל למאכ"א שממנו נוצר והופק.

ויש שנשתנה לגריעותא ושוב אין בו טעם כלל ועיקר. ולא זו בלבד שנתקלקל טעמו והפך לטעם טפל וגרוע, דכל כה"ג הוי בכלל שלא כדרך אכילה ואסור מ"מ מדרבנן, ויש מאכ"א כגון בשר בחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו לשון אכילה והם אסורים מה"ת אף שלכא"כ וכמבואר בפסחים (כ"ד ע"ב), וכן גם בנפסל מאכילה והוי נבילה שאינה ראויה לגר ומ"מ גם בהם יש איסור דרבנן משום שהאוכלן אחשביה לאכילתו. אבל בהני שנתקלקלו עד דהוי כפירשא בעלמא, או שנתייבשו עד שנעשו כעץ בעלמא, לכו"ע אין בהם איסור כלל, דיצא לגמרי מתורת אוכל.

ונראה בטעם הדבר ד"חיך אוכל יטעם" (איוב י"ב י"א) כתיב, והמאפיין היסודי של אוכל הוא הטעם, אוכל זה טעמו משובח וזה טעמו טפל, זה טעמו מתוק וזה טעמו מר, אך לכל מין מאכל יש טעם משלו, אבל כל שבטל טעמו לחלוטין יצא מתורת אוכל והוי כפרש וכעץ בעלמא ואין בו איסור כלל.

וגדר זה הוא היסוד לכל הני הלכתא שבהם אמרו דמותר כיון דהוי כפירשא בעלמא, או דהוי כעץ בעלמא, ודו"ק בכ"ז.

ב

והנה לאחר שהבאנו את עיקרי המקורות בסוגיא גדולה זו, נדון בדברי גדולי הפוסקים שדנו בזה הלכה למעשה.

הנה המגן אברהם (סי' רט"ז סק"ג) הקשה בדברי רבינו יונה שחידש לגבי מוסק דכיון שנשתנה הדם ונעשה מוסק פנים חדשות באו לכאן ובתר השתא אזלינן, דהלא בבכורות (ו' ע"ב) אמרו דהיתר חלב חידוש הוא, הרי דמסברא הוי אמינא לאסור כיון שבא מן הדם אי לאו שחידשה תורה להתיר הרי דבתר מעיקרא אזלינן ולא בתר השתא.

ועוד הקשה מאפרוח שיצא מביצת טריפה דמבואר בגמ' (תמורה שם) דמותר משום שנעשה פירשא בעלמא לפני יצירת האפרוח ופקע איסורא מיניה התירו ולא משום שנשתנה לדבר אחר, הרי לן גם מזה דבתר מעיקרא אזלינן. וכי תימא דגם במוסק נעשה פירשא בעלמא, מנא לן הא, ועוד דמה נענה ברגלי הדבורים דודאי אינם נעשים כפירשא לפני שנתהפכו לדבש, וא"כ לכאורה הו"ל למיסר כיון דבתר מעיקרא אזלינן, והשאיר את דברי רבינו יונה בצ"ע.

ועי"ש בהגהות חת"ס שכתב דנעלמו מעיני המג"א דברי הר"ן בעבו"ז (ט"ז ע"ב מדה"ר) שאכן כתב גם לגבי דבש שטבעו שהנופל בו קודם נבאש ונעשה כפירשא בעלמא ואח"כ נעשה כדבש, עי"ש. וכתב החת"ס לחדש דבעינן תרתי לטיבותא, גם שיתעפש ויתקלקל וגם שיהפוך הכושי עורו ויתהוה לדבר המותר, כגון ביצה שהופך לאפרוח ורגלי הדבורים שנתהפכו לדבש, דהעופות הטהורים והדבש הלא התירה תורה, משא"כ דם נעכר ונעשה חלב אף שמתקלקל טרם היותו לחלב מ"מ כל עוד לא נמצא מקור מפורש בתורה להתיר את החלב אין להתיר משום שנשתנה.

ובדרכו כתב לפרש שזה כונת הרא"ש שכתב על רבינו יונה שראייתו צריכה ראיה, דהיינו אף אם נקבל את דבריו לגבי רגלי הדבורים שבתוך הדבש אין מזה ראיה לגבי מוסק שהרי את הדבש התירה תורה משא"כ מוסק.

והנה החק יעקב כבר הקדים את החת"ס (בסימן תס"ז ס"ק ט"ז, והחת"ס ציין לדבריו) דעד כאן לא התירו אלא כאשר נשתנה לדבר המותר וכתב כגון באפרוח ובדבש, אך החק יעקב לא כתב דבעינן תרתי לטיבותא וצריך גם שיתעפש ויתקלקל, עי"ש.

ובאמת לא משמע כלל מדברי רבינו יונה דצריך תרתי לטיבותא ומפשטות דבריו נראה יותר דרק משום שנשתנה שינוי גמור ומהותי פקע האיסור ולא משום שנתקלקל. ומש"כ דלאחר שנעשה מן הדם מוסק והוי כפירשא אין כונתו אלא דכשם דכל שנעשה כפירשא הוי כדבר אחר ופקע איסורו ה"ה בשינוי אחר כגון במוסק ודבש כיון שנשתנו ביסודן פקע איסורן.

ולפי"ז נראה דבאמת נחלקו רבינו יונה והר"ן בהיתר רגלי הדבורים שבתוך הדבש. דלדעת הר"ן אין זה אלא משום שהרגלים נעשו כפירשא בעלמא טרם קיבלם טעם דבש, וכשנתקלקלו פקע איסורם, ולכאורה יש להוכיח מדבריו דלולי שנתקלקלו אין היתר במה שנשתנו ונעשו פנים חדשות, ולדעת רבינו יונה אין ההיתר אלא משום שנשתנו ביסודן, ולכאורה ס"ל דאין הרגלים מתקלקלים כלל אלא בטלים במהותן והופכים לדבש. (ובאמת תמוה לומר שהרגלים נעשים כפרש טרם היותם לדבש ולכאורה זה מוכחש מצד המציאות, וצ"ע).

ובמקור חיים (סימן תס"ז ביאורים סק"ד) תמה על דברי החק"י דלא תירץ כלום על קושית המג"א מאפרוח ביצת טריפה, דהלא נשתנה לדבר המותר וא"כ למה התירו רק משום שנעשה כפירשא טרם נוצר ולא התירו משום עצם השינוי, ומאי שנא ממוסק ודבש.

ומשום קושיא זו כתב במקור חיים דבאמת כל שינוי מפקיע איסור מצד הסברא אפילו חטה שעשו ממנה לחם, וזיתים וענבים שעשו מהם שמן ויין, אלא דכל שעומד לכך אחשביה ועומד באיסורו, וכך גם בביצה שעומד לשם אפרוחים, ודם שעומד לשם חלב, ומשו"כ לא אמרו בהם היתר דפנים חדשות, משא"כ ברגלי הדבורים שאינם עומדים לשם עשיית דבש ולגבי מוסק כתב "וכן מוסק דאפשר דלא נעשה אלא לפעמים וע"י קלקול מעיקרא ונשתנה להיתר ומשו"ה מותר".

וכמה רחוקים הדברים ודחוקים,וכמה רחוק לומר דחטה שעשאה לחם וזיתים שהוציאו מהם שמן פקע איסורם מצד עצמם (לולי דאחשביה), והלא לא נשתנה עצם הדבר במאומה. ואף שמצינו כעי"ז לגבי שינוי בגזילה ולגבי אתנן (ב"ק ס"ו ע"ב) מה זה ענין למאכ"א, אתמהה.

ומה שלמד זאת ממה דצריך קרא לאסור לחם קלי וכרמל באיסור חדש אין בזה ראיה כלל, דשאני חדש דאינו מין איסור מצד העצם וכל איסורו אינו אלא משום שעדיין לא קרב עליו העומר, ומשו"כ הו"א דשמא אינו אסור אלא בצורה מסויימת וכצריכותא דגמרא (כריתות ה' ע"א).

וכבר כתבו בזה האחרונים דכיון דכתיב בקרא לחם קלי וכרמל, הרי שהקפידה תורה גם על הצורה ולא רק על העצם והמהות, עיין באחיעזר (ח"ד סי' צ"א) בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קי"ד) באור שמח (הל' מאכ"א פרק י"ב) ובהר צבי (יו"ד סי' רל"ט) ואכמ"ל.

והנראה לענ"ד דשאני אפרוח מכל הני, ובאפרוח אין כאן שינוי כלל דזה דרכו של עולם ודרך הטבע, דכל אפרוח בוקע מביצה וככל ולד שתחילתו עובר, וכשם אפרוח יוצא מביצה כל ביצה יש בה אפרוח וחד מילתא המה, ולכן לא התירו את האפרוח אלא משום שנעשה כפירשא בעלמא, משא"כ ברגלי דבורים שרק במקרה נבלעים בדבש ומשתנים על ידו, וגם דם שנעשה מוסק, אין זה אלא מיעוט דם שבבלוטה מסויימת של מין חיה מסויים ולפיכך פשוט שאין הדם והמוסק כדבר אחד אלא שבמין חיה זו מעט מן המעט שבדמה נהפך ע"י בלוטה זו למוסק ומשו"כ חשיב כמילתא אחריתי וכפנים חדשות.

ולענ"ד סברא פשוטה היא זו.

ועדיין צריך לבאר לדרכנו למה אמרו דהיתר החלב חידוש הוא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב והלא נשתנה לדבר אחר ופנים חדשות באו לכאן ומאי שנא ממוסק ורגלי הדבורים. ואין זה דומה לאפרוח דרק במקרה של עיבור ולידה מקצת הדם נהפך ונעשה חלב לתקופה מסויימת ואין לומר דהדם והחלב דבר אחד המה.

אך באמת צריך בזה עיון לכו"ע, שהרי אמרו "דם נעכר ונעשה חלב", הרי דלא זו בלבד שנשתנה הדם בכל מהותו ופנים חדשות באו לכאן אלא אף זאת, הלא נעכר הדם ונתקלקל ונעשה כפירשא בעלמא, וכל כה"ג לכו"ע מותר, וא"כ קשה מה חידוש יש בזה.

ולולי דמיסתפינא הו"א, דאף אם באמת הכרעת הדין היתה להתיר את הדם מן הסברא, מ"מ בעינן קרא לאסור גם בהמה טמאה כיון דיש צד לדון ולומר דהיתר הדם חידוש הוא וגם בבהמה טמאה תשתרי, ולפיכך בעינן קרא לאוסרה, ודו"ק בזה, ועדיין צ"ע.

והנה הרבה יש לדון ולהאריך לפי יסודות אלה הלכה למעשה בשאלות רבות ובעיקר בדורינו דור תהפוכות שבו מיום ליום חדשים לבקרים יש המצאות חדשות בתעשיית המזון, וחומרים רבים המופקים ממינים אסורים וע"י תהליכים ביוכימיים משתנים הם ביסודן, אך אין מגמתנו במאמר זה לפסוק הלכתא פסיקתא, אלא לבאר יסודותיה של סוגיא זו ומהם מוצא ומהם מבוא להלכה הפסוקה, ועוד חזון למועד.

כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל

"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (ל"ב כ"ט).

שני שמות לו ליעקב אבינו. השם יעקב שניתן לו ע"י הקב"ה (או ע"י אביו, עיין רש"י כ"ה כ"ו) כשנולד, והשם ישראל שניתן לו ע"י הקב"ה, ונתבשר ע"י המלאך שעמו נאבק.

שני שמות המה, הרומזים לשני שלבים בחייו של יעקב אבינו, ומתייחסים לשני תקופות בתולדות עם עולם.

השם יעקב רומז על המאבק שבין יעקב לעשו. הלא עוד בבטן אמם נאבקו יעקב ועשו ויתרוצצו בנחלת שני עולמות (רש"י כ"ה כ"ב). וכאך יצא יצא יעקב לאויר העולם ידו אוחזת בעקב עשו.

ובשעה שיעקב מוציא מחזקתו של עשו את הבכורה ואת הברכות, זועק עשו במר לבו "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" (כ"ז ל"ו).

וכאשר יעקב גובר על שרו של עשו וזוכה בברכותיו של יצחק בקנין גמור ומלאך רע בעל כרחו עונה אמן, נקרא שמו ישראל "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". ושם זה ישראל רומז גם על שררה וגדולה וכמ"ש רש"י שם "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים".

ישראל הוא השם הניתן ליעקב בתום המאבק, כאשר יעקב גובר על עשו ועל שרו העליון ומבטיח את עתידו של כלל ישראל בתפארת ובגדולה לדורות עולם.

ומשום כך נקבע שמו ישראל, כשם האומה כולה, וכל האומה קרויה על שמו.

כי הרי שלשת אבות המה שהן הן שלשת רגלי האומה, אברהם אבינו הראשון שבאבות הניח את היסודות, בנו יצחק העמיקן והרחיבן, אך רק עם יעקב אבינו קמה האומה הישראלית וניצבה על בוריה.

אברהם זכה ליצחק, אך גם ישמעאל יצא מחלציו. כך גם יצחק זכה ליעקב אבינו, אך גם עשו יצא מחלציו, ורק יעקב זכה שמיטתו שלימה וכל זרעו קודש לה', וממנו יצאו י"ב שבטי ה' שהם יסוד כלל ישראל.

פוק חזי פלאות החכמה, אברהם אבינו קורא את הקב"ה א-ל עולם וכמ"ש "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כ"א ל"ג). יעקב אבינו הוא זה שחידש המטבע אלקי ישראל וכמ"ש "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" (שם ל"ג כ').

כי רק על ידי יעקב אבינו שנאבק עם שרו של עשו ונצחו, ונקרא שמו ישראל ועל שמו נקראה שם האומה, וממנו יצאו שבטי י-ה כולם אהובים וכולם ברורים, נקרא הקב"ה אלקי ישראל.