מנהג אבילות בימי הספירה ודין לא תתגודדו (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


"נוהגים לא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רב עקיבא...

"נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר וכו'. הגה: ובמדינות אלה לא נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון, ואין להסתפר עד יום ל"ג בעצמו ולא מבערב. מיהו אם חל ביום ראשון נוהגין להסתפר ביום ו' לכבוד שבת.

"יש נוהגין להסתפר בר"ח אייר וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגין להסתפר עד ר"ח אייר, ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך. אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו, ואיתן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו". (שו"ע סימן תצ"ג סעיף א' – ג').

 

א

מנהגי אבילות בימי העומר

 

הנה מנהג זה אין לו שרש ומקור בדברי חז"ל והוא מופיע לראשונה בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן רע"ח תשובת רב האי גאון). "וששאלתם למה אין נושאים נשים בין פסח לעצרת, היו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבילות, שאמרו שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה... ומאותה שעה ואילך נהגו הראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן וכו'".

וחידוש הוא שכתב דמאותה שעה ואילך נהגו שלא לכנוס. וזו מנין לו, ושמא מסורת היתה בידו דמאותה שעה ואילך נהגו במנהג זה של דיני אבילות בימי הספירה. אך אם אכן נהגו מנהגי אבילות מאותה שעה קצת תימה שלא הזכירו זאת התלמידים.

וכן כתב הטור בסימן תצ"ג "נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה, שבאותו זמן מתו תלמידי ר"ע".

הרי לן מדבריהם דמנהג זה משום אבילות הוא על כ"ד אלף תלמידים שמתו בין פסח לעצרת.

וכן למדנו ביבמות ס"ב ע"ב

"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".

אמנם יש מן הראשונים שנקטו שמטעם אחר אין נושאים נשים בימי ספירה.

עיין שבלי הלקט סימן רל"ה "ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת, לפי שהימים עלולין הם, שנפלה מגיפה בתלמידי רבי עקיבא... ואחי רבי בנימין פירש הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת לפי מה שמצינו בסדר עולם משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש... ר' יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת". (וכן הוא במשנה עדיות פ"ב משנה י').

הרי לן בדבריו שני טעמים שונים במנהג זה. או משום שהימים עלולין, ולכאורה כונתו דמדת הדין שולטת בימים אלה והם עלולין ומיועדים לפורענות ומשו"כ ראוי שלא להרבות בהם בשמחה, אלא בצער ובריצוי. או משום שבתקופה זו הרשעים הנידונים בגיהנום. וגם לטעם זה לכאורה ראוי למעט בשמחה בתקופה זו כמבואר.

והנה דעת רבינו האר"י ז"ל דימי העומר ימי דין המה ואיסור תספורת לא משום אבילות הוא אלא משום דהשערות מן הדין המה כמבואר בפרי עץ חיים (שער ספירת העומר פרק ז') ובשער הכוונות (דרוש ז' ספירת העומר). ולכאורה דבריו תואמים את המבואר בשבלי הלקט כמבואר. אלא שיש לעיין אם הדברים מתיישבים עם דברי הרמב"ן על התורה (ויקרא כ"ג ל"ו), שימי העומר שבין פסח לעצרת ימי שמחה הם מעין ימי חול המועד שבין החג לשמיני עצרת, וצ"ע.



ב

מנהגי שמחה בל"ג בעומר

 

כתב הרמ"א דבל"ג בעומר נוהגין קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון. וגם בשלחן ערוך כתוב דאין איסור תספורת אלא עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, וכך מבואר גם בדרכי משה הארוך עי"ש.

אך מצינו טעמים נוספים לשמחת ל"ג בעומר.

א: רבים כתבו שאדוננו הרשב"י עלה בסערה השמימה ביום ל"ג בעומר ויום זה יומא דהילולא של הרשב"י הוא.

כך כתב ביערות דבר (ח"ב דרוש י"א), וכ"ה בברכי יוסף (סימן תצ"ג) וכ"כ בעל התניא בסידור שלו (שער הל"ג בעומר). בחיי אדם כלל קל"א סעיף י"א כתב "אמר לי הרב ר' שמעון מורה צדק בקהלתנו של"ג בעומר הוא הלולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה".

ועיין בספר דברי נחמיה לתלמיד הגרש"ז בעל התניא (או"ח סימן ל"ד אות ז') שכתב "אך המפורסמות אין צריכין ראיה שכבר נתפרסם בכל העולם מכמה דורות על הילולא דרשב"י בל"ג בעומר, ומסתמא יש לזה מקור בזוהר או בכתבי האר"י".

והמקור לכל זה בפרי עץ חיים (שער ספירת העומר פ"ז) "והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר".

אך הדברים מבהילים ולכאורה אין להם פשר שהרי מבואר להדיא בגמ' שרשב"י לא היה מכ"ד אלף תלמידי רע"ק שמתו בין פסח לעצרת אלא מרבותינו שבדרום שבאו אצל רע"ק לאחר השבר הגדול, ותלמידים אלה האריכו ימים ומהם יצאה תורה לכל ישראל.

וכבר כתב החיד"א בספרו מראית עין (ליקוטים סימן ז' אות ח') "מה שכתבתי בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת ר' שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעיות סופר, והנוסחה האמיתית היא נוסחת שמונה שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך וכתב של"ג בעומר הוא יום שמחת ר' שמעון ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י". ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"א סימן י"א) שכתב בדברי החיד"א והוסיף שבכל הדפוסים שבפע"ח לא נזכר דבר זה.

וכונתם ברורה שתחת שהיה כתוב "יום שמחת רשב"י" נכתב בטעות "יום שמת רשב"י" והאות ח' נשמטה בטעות. וכן הוא בדפוסים הראשונים שבפרי עץ חיים, והדברים כבר מפורסמים וידועים. (ועיין קונטרס הודך והדרך במאמר הגנ"ז רוזנשטיין עמוד מ"ב).

ומשו"כ נראה יותר דשמחת ל"ג בעומר משום שביום זה פסקו למות וכדברי הטושו"ע והרמ"א כמבואר, וכבר כתב המאירי שכך קבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקו למות עיין בדבריו ביבמות שם.

ב: ועוד מצינו בפרי חדש (סימן תצ"ג) שביום נשגב זה סמך ר' עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים רבותינו שבדרום וכ"כ החיד"א שם, וכ"כ רבים מרבותינו גדולי הדורות.

 


ג

לא תתגודדו

הנה ביבמות י"ג ע"ב דרשו חז"ל "לא תתגודדו. לא תעשו אגודות אגודות, ולמדו מכאן שאסור לנהוג במנהגים שונים בכפיפה אחת. לדעת אביי (שם י"ד ע"א) איסור זה נוהג גם בשני בתי דין שבעיר אחת ולדעת רבא לא אמרו כן אלא בבית דין אחד בעיר אחת עי"ש.


א

אם הוי מה"ת

והנה נחלקו האחרונים אם איסור זה מה"ת או מדרבנן ושרש הספק בביאור דברי הרמב"ם דהנה כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת מ"ה "היא שהזהירנו מעשות שרט בבשרנו כמו שיעשו עובדי עבודה זרה... והנה אמרו (יבמות י"ג ע"ב) שבכלל לאו זה גם כן האזהרה מחילוק בתי דיני העיר במנהגיהם וחילוף הקבוצים ואמרו לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שבארו ואמרו לא תעשו חבורה על מת וזה הוא כמו דרש. וכן אמרם (סנה' ק"י ע"א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (קרח י"ז) ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד".

ועוד כתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות עבו"ז הי"ד "ובכלל אזהרה זו שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג במנהג וזה נוהג במנהג אחר. שדבר זה גורם למחלוקת גדולה וכתוב לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות".

ובדברי הכסף משנה מבואר דנקט דהוי מה"ת שהרי הקשה למה לוקין על שריטה למת הלא לאו זה לאו שבכללות הוא שכלול בו איסור "אגודות אגודות". הרי דנקט דאיסור זה מה"ת הוא. וכ"ה בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן קנ"ג. וכ"כ הפמ"ג בסימן תצ"ג א"א סק"ו.

אך הפרי חדש בספר מים חיים על הרמב"ם נקט דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, עי"ש. והחיד"א בספר עין זוכר מערכת ב' סימן ח' ומערכת ל' סימן י"ח דקדק מלשון הרמב"ם בסהמ"צ דהוי מדרבנן, וכך הביא משו"ת מעיל צדקה סימן מ"ט וכ"כ בשו"ת פעולת שכיר ח"ב סימן ע"ו עי"ש.

אך בעניי לא ראיתי כל הכרח בדברי הרמב"ם שם דהוי מדרבנן, אלא אדרבה הלא כתב הרמב"ם שם דאמרו חכמים שבכלל לאו זה גם שלא לעשות אגודות אגודות, אלא שכתב דאין זה גופיה דקרא אלא כמו דרש. וכונתו מבוארת עפ"י שיטתו במקומות רבים, בין במצוות עשה ובין במצוות ל"ת, דיש עיקר המצוה, ויש דברים נוספים הכלולים במצוה ונגררים אחריה, וכבר ביארתי יסוד זה בתורת הרמב"ם במנחת אשר בראשית סימן מ"ד אות ד'.

ובאמת יסוד זה מבואר בכסף משנה שם שכתב ליישב דלא הוי לאו שבכללות דכיון שעיקר הלאו נאמר בגדידה על המת אלא שריבה הכתוב אף שלא לעשות אגודות אגודות אין זה לאו שבכללות. וכונתו ברורה דכיון דגופיה דקרא ועיקרו שלא לשרוט על המת אלא שבדרך דרש כללו בלאו זה אף הא שלא לעשות אגודות אגודות אין זה לאו שבכללות, ודו"ק בכ"ז.

אמנם החיד"א שם כתב להוכיח דהוי מדרבנן שהרי הרמב"ם בסהמ"צ דימה זאת למה שאמרו דהמחזיק במחלוקת עובר בלאו דלא יהיה כקרח, ובשרש ח' כתב הרמב"ם לדמות דדרשה זו אסמכתא היא, עי"ש. אך באמת אין הכרח שכונת הרמב"ם שתי דרשות אלה לחלוטין אלא הצד השוה שבהן שאינם עיקר הלאו וגופיה דקרא, ודו"ק.


ב

בביאור איסור זה

והנה כתב רש"י ביבמות שם "לא תעשו אגודות אגודות, דנראה כנוהגין ב' תורות".

וברמב"ם מצינו לכאורה ביאור אחר וטעם אחר בדין זה שהרי כתב (פרק י"ב הלכה י"ד מעבו"ז) "ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות".

הרי שכתב הרמב"ם שטעם הלכה זו שלא להרבות מחלוקת בישראל.

וראיתי בקרן אורה ביבמות שם שכתב שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בשני טעמים אלה. דיש לקיש סבירא ליה ביבמות שם שאין הלכה זו אמורה אלא באיסור ולא במנהג משום דס"ל שטעם הדין שלא יהיה נראה כשתי תורות, ולפי טעם זה מסתבר שבעניני המנהג אין כאן שתי תורות, אבל לר' יוחנן הטעם הוא כמ"ש הרמב"ם שדבר זה מביא מחלוקות גדולות ולכן ס"ל דאף במנהג אין לעשות אגודות אגודות.

והנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א סימן י"ז כתב לפרש דגם מחלוקת אביי ורבא תלויה בזה דאם משום שנראה כשתי תורות, אף בשני בתי דין נראה כך וזה שיטת אביי אבל חשש מחלוקת ליכא אלא בבית דין אחד, עי"ש.

אך לענ"ד כל זה דחוק ורחוק דלא מסתבר לפרש שגדולי האמוראים נחלקו בטעמים שכתבו רבותינו הראשונים, דהלא פשוט שרש"י והרמב"ם יפרשו את כל השיטות כולם שמצינו בגמ' לפי דרכם.

ואי בדידי תלי' נראה פשוט דלא נחלקו רש"י והרמב"ם כלל ועיקר, ושניהם נתנבאו בסגנון אחד ודברים אחדים הם אף שבשני לשונות ידברו, דהלא כך אמרו חז"ל בסנהדרין (פ"ח ע"א) "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות". ועיין עוד בדברי רבינו הש"ך בבארו הלכה זו דלא תתגודדו ביו"ד סוף סימן רכ"ב אות י' "בית דין אחד בעיר אחת שנחלקו בדבר אסור להורות מקצתן כך ומקצתן כך משום לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ודבר זה גורם מחלוקת בישראל והתורה נעשית כשתי תורות".

הרי לן להדיא בגמ' וכן בדברי הש"ך שדברי רש"י והרמב"ם אחדים המה ודבריהם משלימים זה את זה ואין כאן מחלוקת כלל, ולא כדברי האחרונים הנ"ל.

והנה לכאורה יש להוכיח מדברי רש"י והרמב"ם דמצוה זו דרבנן היא שכתבו לבאר טעם הלכה זו כל אחד בסגנונו ואת"ל דהוי מה"ת הלא גזה"כ הוא וכי דרשינן טעמא דקרא. אך באמת אין זה נכון כלל, ובמקומות רבים מצינו ברבותינו הראשונים שכתבו ליתן טעם ותבלין בעיקרי תורה, (ועיין ריטב"א ר"ה ל"ד דגדר מצות שופר בשמיעה היא שהרי כל ענינו התעוררות לתשובה) ואין זה בכלל טעמא דקרא אלא ביאור הדברים, ובפרט בהנהגת הבית דין דפשוט דאין כאן הלכתא בלא טעמא כמו שמצינו בעניני איסור והיתר וכדו', ופשוט דיש לומר מילתא בטעמא בהלכתא רבתא דא, וכל זה פשוט.


ג

 

והנה הרבה דנו גדולי הזמן הלכה למעשה בהלכות אלה. אמנם הנראה ברור דבזמנינו לאחר שבא סנחרב הוא היטלר ימ"ש ובלבל את כל העולם כולו, וכל קהילות ישראל נעקרו ממקומן, ועדות שלימות וקהילות שלימות נתקבצו ובאו לערים גדולות ועצומות לאלקים כמו ירשלים עיה"ק וב"ב וניו יורק וכדו' פשוט הדבר שמותר לכל עדה לנהוג כמנהגיה אף שבעיר אחת הם יושבים, ואין בזה לא תתגודדו.

ולא כימינו ימי קדם. במשך מאות בשנים ישבו עיר ועיר ומשפחה ומשפחה איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ועדה ועדה במקומה ובמדינתה. כל כה"ג אמרו "אל תעשו אגודות אגודות". אבל בזמנינו כאשר כל קהילה קבעה מקומה בבית כנסת משלה זכותה וחובתה לשמור מנהג אבותיה ולנהוג על פיו. וכבר כתב בספר ארעא דרבנן אות ל' דכשיש בעיר אחת שתי קהילות אשכנזית וספרדית ודאי אין בזה לא תתגודדו וכל קהילה תנהג לפי מנהגיה מדור דור.

אמנם נראה דאין לשנות ממנהג בית הכנסת, וכך הוריתי פעמים רבות שהמתפלל עם הציבור לא ישנה ממנהג המקום והציבור. אם זה במנהג נפילת אפיים, קריאת ההפטרה, או כל דבר של פרסום. ועיין מש"כ בשו"ת השיב משה סימן ל"א דלא יתפללו בבית אחד מי שמניח תפילין בחולו של מועד עם אלה שאינם מניחים, עי"ש. ודבר זה גורם למחלוקות גדולות והתורה נעשית כשתי תורות. ותו לא מידי.

 

ד


חידוש עצום כתב בתורי"ד יבמות י"ג ע"א דאין איסור לא תתגודדו אלא בציבור ולא על היחיד, דכאשר ציבור שלם עושה מנהג לעצמו נראה כשתי תורות, אבל אין איסור על היחיד לעשות כדעתו ומנהגו, והדברים מחודשים, וצ"ע בפוסקים.

 

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

הנה תמהו רבים מגדולי הדורות על מנהג ישראל לשמוח שמחה גדולה בהילולא קדישא של התנא האלוקי הרשב"י. וידוע מש"כ בזה בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ג ובדרשות ח"ב ע' ש"צ, וכן בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סימן ל"ט, ולא נתקררה דעתו של השואל ומשיב עד שכתב שבטוח הוא שבימי האר"י והבית יוסף לא נהגו כן ולא היו מניחין לנהוג כן עי"ש.

אך לא כן הדבר וכבר כתב מרנא קה"ק מהרח"ו בשער הכוונות (דרוש י"ב) שהאר"י החי בעצמו שמח ועשה משתה ושמחה בציון הרשב"י ביום ל"ג בעומר. וגדולה מזו כתב שם דאחד הקדושים אשר בארץ רבי אברהם הלוי נהג לומר נחם בכל יום ויום וכך עשה גם בל"ג בעומר, ובא רשב"י אל האריה"ק בהקיץ והתרעם על רבי אברהם הנ"ל למה אמר נחם ביום שמחתי העבודה שיראה בנחמה, ולאחר ל' יום מת בנו וקיבל תנחומים, הרי שרצונו של רשב"י שיהיה זה יום שמחה.

ועיין עוד במשנת חסידים "מצוה לשמוח שמחת הרשב"י, ואם דר בארץ ישראל ילך לשמוח על קברו ושם ישמח שמחה גדולה" הרי לן מקדושי קמאי דאכן כך נהגו וסגולה גדולה לשמוח בציון הרשב"י ביום ההילולא. וכבר הבאנו במק"א מה שנחלקו במקור השמחה וטעמו, רבים כתבו דיום זה הוא היום שבו עלה הרשב"י בסערה השמימה, אך החיד"א במראית העין (אות תצ"ג) כתב דביום זה סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו רבותינו שבדרום והרשב"י ביניהם, והמאירי ביבמות ס"ב כתב דביום זה פסקה המגיפה עי"ש, וכבר כתב בכף החיים שם ס"ק כ"ו שאלו ואלו דא"ח עי"ש.

ונבאר בפשטות מה שגילה הרח"ו בשער הכוונות שם בסגולת יום הנשגב ל"ג בעומר, דהנה ידוע דשם אלקים הוא תוקף מדת הדין, אמנם שם זה מתהפך לרחמים בשם אכדט"ם, כאשר שלוש האותיות הפנימיות מתחלפות מלהי לכדט, האותיות הקודמות להן, (ונראה דרמז יש בדבר דהקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין (בב"ר א') ולכן שלש האותיות מקדימות הל' לכ', הה' לד', והי' לט'. והטעם שהמתקת הדין והפיכתו לרחמים הוא ע"י חילוף האותיות הפנימיות בא לרמז דבפנימיות עמקותה גם מדת הדין רחמים היא בשורשה, ומשו"כ האותיות הפנימיות הם שהופכים דין לרחמים, ודו"ק בכ"ז.

ושלוש האותיות האלו כדט שעל ידם מדת הדין נהפכת לרחמים, הם בגמטריה ל"ג, וביום הנשגב הזה בל"ג בעומר נהפכה מדת הדין לרחמים ופסקה המגפה, וכנגד חמש האותיות של שם אכדטם, סמך רע"ק את חמשת תלמידיו הגדולים ומרנא הרשב"י ביניהם. עי"ש ותראה נפלאות מתורת האר"י הק'.

וכנראה רמזים רבים וסודות גדולים רמוזים במספר ל"ג שהרי תמצא שהמימרא הל"ג שיש לרשב"י בש"ס בבלי מופיעה בשבת דף ל"ג, שם מסופר באריכות נוראות גדולתו ופועלו של רשב"י, והדבר פלאי.

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך

 

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין

"ומרבין בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון" (רמ"א סי' תצ"ג ס"ב).

טעמים רבים נאמרו בענין השמחה ביום ל"ג בעומר, וכבר זכרנו מש"כ רבינו חיים ויטאל בשער הכוונות, דרצון קדשו של התנא האלקי רשב"י שינהג ישראל יום זה בשמחה יתירה, וכן נמצא בדברי רבותינו הראשונים (עי' מאירי יבמות ס"ב ע"ב) שכתבו לנהוג יום זה בשמחה מפני שבאותו היום פסקו תלמידי עקיבא מלמות.

ויש להתבונן, וכי מה שמחה יש כאן שפסקו מלמות? הרי אמרו (יבמות שם): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לורבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה"... ומאחר שנסתלקו ומתו כולם , מה שמחה היא איפוא, שפסקו מלמות?! וכי הקובר את אחרון בניו ל"ע, כלום יש לו לשמוח, הן מעתה פסקה מיתה מביתו?!

ובספר מעין גנים להרמ"ע מפאנו פ"ג כתב, דנגזרה הגזירה על אביר הרועים רבי עקיבא להסתלק מן העולם, ובחמלת העליון לא נסתלק רבי עקיבא, אולם ניטלו כ"ד אלף תלמידיו ונסתלקו לבית עולמם חלף נפשו של רבי עקיבא... והדברים מבהילים!! ...בוא וראה כמה שגבה בנפשו של רבי עקיבא... כ"ד אלף תלמידים, שמן הסתם היה כל אחד מהם מגדולי ומאורי דורו, הם הם נבחרו במקום נפשו של רבי עקיבא, נפש תחת נפש... וכשפסקה המגיפה ונשארו רבי עקיבא ותורתו לפליטה בארץ החיים, נצטווינו לנהוג יום זה בשמחה, שעלה הקרבן ונתקבל לרצון.

ועוד חידוש גדול ראיתי באיגרת דר' שרירא גאון שכתב דלאחר מות כ"ד אלף תלמידי רע"ק היה העולם שמם עד שבאו אצל רבותינו שבדרום ושנו מהם. וכנראה שכך גרס בגמ' ביבמות. ולפי"ז אפשר דהשמחה היתה שחמשת תלמידיו הגדולים רבותינו שבדרום נשארו לפליטה ולא מתו במגיפה ודו"ק.

ב

והחיד"א בספר מראית עין (תצ"ג) כתב לפקפק במסורת זו דיום ל"ג בעומר יום הילולא דרשב"י הוא, ונקט טעם אחר בשמחה זו, לפי שאחר סילוקן של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא, היה העולם שמם בלא תורה, "עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". יסודה של החבורה החדשה – שהפיחה תורה בגחלת שארית הפליטה ביום ל"ג בעומר היה, ומשום כך, יום זה יום שמחה הוא, בזו העת החל מחדש בנינו הרוחני של כלל ישראל...

"...תניא רשב"י אומר חס ושלום שתשכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו" וכו' (שבת קל"ח).

ואפשר דכל אלו הטעמים אחדים הם, ביום זה אכן פסקה המגיפה ונשאר רבי עקיבא בן החיים, ועיסוקו של רבי עקיבא תיכף מששקעה האש הלא הוא לשוב ולהעמיד תורה בישראל, וקיבץ את רבותינו שבדרום והשקם ממיימי תורתו ומהם יצתה תורה לכל ישראל, ומשום כך יום זה שמחה יתירה נהגו בו שמחת התורה "שלא תשתכח מישראל"! ושומה עלינו ביום נשגב זה להעצים בלימוד התורה ועמלה, לשוש ולשמוח בשמחתה, הן זו היא שמחת הילולתו של רשב"י...

ג

וראה בטוב, מאמר נפלא מתורת מרן ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע", לבאר מאמר האלקי רשב"י זיע"א (סוכה מ"ה ע"ב) דאמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין". ולכאורה הא כיצד.

ואמר בזה, דהנה כבר אחז"ל (סנהדרין צ"א) דלעת"ל ביום התוכחה יבקש קודשא בריך הוא להעניש את האדם על מעלליו אשר חטא, ובבואו לדוך את הגוף טוען הגוף דאין הוא זה שחטא, והראיה דמאז שמוטל הוא דומם בקברו לא חטא ולא כלום, ומכאן שהנפש היא החוטאת וכבר אמרו "הנפש החוטאת היא תמות"! ובבא הקב"ה לדןן את הנפש אומרת היא דאין חלקה הגורם לחטא, והראיה דמאז שפרחה מן הגוף משוטטת היא בעולמות העליונים ולא חטאה במאום ואין היא סיבת החטא.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בוסתן נאה וחשש מי ישמרנו כראוי ולו יתפתה לטעום מפירותיו. מה עשה, העמיד חגר וסומא וציווה עליהם לשמור את הבוסתן. וטעמו עמו, הן החגר לא יוכל לילך, והסומא לא יראה כי טוב העץ למאכל, והפירות ממילא יסיפו טעם וישתבחו כשהן שמורין בשמירה מעולה. לימים הגיד החגר לסומא כי הפירות תאוה הן לעינים, והסומא העיד אף הוא לרעהו כי נחמד העץ להשכיל, ותיכף גמרו בדעתם והרכיב סומא את החגר והלכו ולקטו ואכלו מן הפירות.

לימים בא המלך וראה מה עשו לו השומרים, התחיל מתדיין איתם, וכל אחד מהם אומר לא אני זה שחטאתי. מה עשה המלך הרכיב חגר על גבי סומא והלקם כאחד.

כך לעת"ל קוב"ה זורק נשמה בגוף ודנם כאחד, וזהו שאחז"ל "גוף ונשמה אם תריבם דוחו ולא יוכלו קום".

ומעתה זהו שאמר הרשב"י זיע"א, הן הלכתא רבתא לשבתא דשניים שעשאוה פטורים, אך כשזה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבים, ברם, "ורבי שמעון פוטר", הרשב"י לשיטתו שבזה אינו יכול וזה אינו יכול  שניהם פטורים, הוא לשיטתו פוטר את העולם כולו מן הדין, והדברים שמחים ומאירים!

והוספתי לבאר בזה, דהנה ידענו מחכמי האמת דביום הילולת צדיק, יש לנשמתו עליה גדולה בשמיים והוא מתעלה מהיכל להיכל ותקיף כחו וא"כ התנא האלקי רשב"י ביום שמחתו, יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין! וכן סידר ה"בן איש חי" בפיוטו לכבוד הרשב"י "צדיק יסוד עולם גילה מדרש הנעלם יכול לפטור העולם"! שוב ראיתי שפירש כן בהקדמת בן המחבר בשו"ת מהרש"ם (ח"ב בסוף ההקדמה) ונתנבאו שני נביאים בסגנון אחד.

ובנתיב דבריו אמרתי להוסיף עוד, דהנה אמרו (כתובות ק"ג ע"ב) דמשמת רבינו הקדוש יצתה בת קול ואמרה "מאן דהוה באשכבתי דרבי מזומן לחיי העולם הבא" ולכאו' מקום יש לתמוה, אטו כולם באשכבתי' דרבי היו בני עולם הבא, שמא נכנס שם אף אחד שאינו בר הכי, וכיצד יזכה מה שלא יגיעו בדין?

ומעתה תתישב אף זו, הן כבר נחלקו חכמים ביומא בכפרת יום הכיפורים אם מכפר עיצומו של יום רק לשבים בתשובה גמורה או שמא סגולת היום אף לשאינם שבים ואף הם יזכו לכפרה. והנה אף דקי"ל כחכמים דעיצומו של יום מכפר עם התשובה מ"מ "רבי אומר עיצומו של יום מכפר אף לשאינם שבים", ועתה בשעת הסתלקותו של רבינו הקדוש, באותה שעה נשגבה שמיתת צדיקים מכפרת, הורו במתיבתא דרקיעא הלכה כמותו ותיכף יצתה בת קול ואמר כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן לחיי העולם הבא, רבי לשיטתו, ומורין כמותו.

יהא רעווא מן שמיא וביום הנשגב יום הילולא דרשב"י ימליץ טוב בעדנו –וכאומרו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (שם). ואם בחיי חיותו כך, לאחר הסתלקותו לא כ"ש, הן כך אמרו: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם" – אב הרחמן ישמע קולינו בהילולא דבר יוחאי, ויושיענו ויבנה לנו מקדשנו בזכות אדונינו בר יוחאי, ותורתו תגן לנו היא מאירת עיננו וימליץ טוב בעדינו אכי"ר.

 

תגיות: