בישול בחמה ותולדותיה בפסח ובשבת ובשאר דיני תורה (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים" (י"ב י').

 

פסחים מ"א ע"א, הנה מבואר בסוגיין דפסח שבשלו בחמי טבריה אין חייבין על אכילתו משום "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" כמו שאין חייבין בשבת בבישול בחמי טבריה דאין בישול אלא באור ותולדותיו ולא בחמה ותולדותיה. וגם לגבי בישול בשר וחלב כתב הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א ה"ו דאין לוקין עליו, ובמ"מ שם וכן בבהגר"א שלמד זאת משבת. הרי לן דלגבי שלשת דיני התורה שבבישול אין בישול בחמה ותולדותיה אלא באור ותולדותיו. ודבר זה צריך ביאור דהרי רש"י בשבת ל"ט ע"א כתב דהמבשל בתולדות חמה פטור דאין דרך בישול בכך וטעם זה סגי לפטור את המבשל בשבת דכיון שבישל שלא כדרכו פטור כמו שפטור בכל מלאכה שעשאה כלאחר יד, אבל בפסח שאין דנין בו על מעשה הבישול אלא על החפצא אם נחשב כמבושל או לא וכיון שנתבשל בישול גמור אף שאין האדם חייב על בישול בכה"ג מ"מ מהי"ת לומר דאין הפסח נחשב כמבושל ואטו לא יהא איסור אכילה בפסח שבשלו שלא כדרכו כגון בשינוי, או האם לא יהא איסור מוחק באותיות שנכתבו ביד שמאל וכן מצינו בגט הנכתב ביד שמאל דמבואר בב"ש באהע"ז סימן קכ"ג ס"ק ד' וברמ"א שם דכשר לגרש בו אף שנכתב כלאחר יד דמ"מ הוי גט כתוב.

וכיוצא בדבר יש לעיין לגבי בב"ח דהא תינח לגבי איסור הבישול אבל לגבי המתבשל למה לא ילקה עליו הלא מ"מ מבושל הוא.

ובגוף דברי רש"י שם דפטור בישול בחמי טבריה הוי משום דאין דרך בישול בכך, וכן כתב הר"ן שם. ונתקשו מהמבואר שם בשבת דאם מבשל בחמי טבריה אזי למ"ד חמי טבירה עוברין על פתחה של גיהנום הוי תולדות אור וחייב עליה, ולמ"ד שאין עוברין על פתחה של גיהנום הוי כתולדות חמה ופטור, ולכאורה תקשה דממ"נ אם הוי דרך בישול בכה"ג א"כ אף אם לא עברו על פתח גיהנום ליחייב שהרי הוי דרך בישול וא"כ יתחייב אף בחמה ותולדותיה, ואם אין דרך בישול בחמי טבריה אזי יפטור אף אם עברו אפתחא דגיהנום כיון דהוי שלא כדרכו ופטור ככל כלאח"י. ומתוך כך נטו כמה גדולים לפרש דאין פטור מבשל בחמה ותולדותיה משום פטור דכלאחר יד ושלא כדרך כלל אלא משום דלא הוי בכלל בישול כלל דילפינן ממלאכת המשכן ובמשכן היה מבשלים רק בתולדות אור בלבד, עיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סימן נ"ב שביאר את דברי רש"י בדרך זה כדי להבין את דברי הגמ' הנ"ל בשבת. וכ"כ הקרית ספר פ"ט משבת והחת"ס בחידושיו לשבת שם עי"ש.

ואין לדחות דבריהם מפשטות לשון רש"י והר"ן שכתבו דפטור תולדות חמה הוי משום שאין זה דרך בישולו, דבאמת מצינו במקומות אחרים שרש"י והר"ן השתמשו בלשון זה אף כשאין כונתם לפטור משום כלאחר יד ושלא כדרך עשיה, דעיין ברש"י לעיל ל"ה ע"א שכתב בהא ד"המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח" דמה שאינו יוצא יד"ח במצה בכה"ג הוא משום "דלאו דרך אכילה קאכיל ליה", ובודאי אי אפשר לפרש כונתו למה שנאמר בכל מקום דאין דין אכילה ב"שלא כדרך אכילתו" דא"כ למה חייב כרת בחמץ הלא בודאי פטור מאיסור חמץ שלא כדרך אכילה. וע"כ צריך לפרש כונת רש"י דלא הוי דרך אכילה אלא הוי שתיה וכמ"ש הנוב"י מהד"ק יו"ד סימן ל"ה (ועיין בחולין ק"כ ע"א דאינו יוצא מצות אכילת מצה בכה"ג משום דלא הוי לחם עוני והתוס' שם כתבו דהוי מצי למימר משום דלא הוי אוכל אלא שותה עי"ש. ועיין עוד בפירוש הר"ח לעיל שכתב דלא הוי "לחם". ועיין במנ"ח מצוה י' שהבין כונת רש"י כפשוטו משום דהוי שלא כדרך אכילה והקשה ממה שחייב כרת בחמץ כנ"ל, אך נראה פשוט כהבנת הנוב"י כנ"ל), הרי שנקט רש"י לשון שלא כדרך אכילתו אף שאין כונתו לגדר שלא כדרך בכל הש"ס שהרי אין זה בכלל אכילה כלל אלא בכלל שתיה.

וכן מצינו בדברי הר"ן בשבת מ' ע"ב שכתב דאין איסור לבשל את המבושל כבר "דאין דרך בישול בכך", אף דטעם הדבר הוא משום דהבישול השני לא פעל כלום ולא משום דרך בישול, וא"כ נתבאר דאף שכתבו רש"י והר"ן דפטור תולדות חמה לענין בישול הוא משום דאין זה דרך בישולו אין מזה הכרח מוחלט דשורש הדבר הוא בדין כלאח"י ואפשר כהבנת הנהו גדולים שהבינו דאין בזה דין בישול כיון דלא הוי דומיא דמשכן.

ובאגרות משה שם כתב בדרך אחר לבאר לשון רש"י שכתב דאין זה דרך בישולו דבאמת אין צריך להיות דומיא דמשכן בכל דבר אלא בדבר שיש סברא לדמותו, ולכן כתב רש"י דאין זה דרך בישולו בחמה דאין אדם מבשל אלא בתולדות אור, וכיון דאין זה דרך בישולו שוב פטור משום דאינו דומיא דמשכן וכתב בדרכו דרש"י שכתב דאין דרך בישול בחמה והקרי"ס שכתב משום דלא הוי במשכן לא פליגי ולטעם אחד התכוונו, עי"ש.

ולכאורה דבריו צ"ב דכיון דכל מה דלא ילפינן ממשכן לחייבו הוא רק משום דאין דרך בני אדם לבשל בכה"ג א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דע"כ צריך לומר דשפיר דרך לבשל בחמי טבריה דאל"כ אף אם הוי תולדות אור יפטור, וכיון שדרך לבשל כך שוב למה לא נילף לחייבו ממשכן. וצ"ל בכונתו דאף דהוי דרכו בכך לענין כלאח"י ואין לפטור מבשל בחמי טבריה משום כלאח"י, מ"מ לענין דלא ילפינן ממשכן הוי אין דרכו כיון שבדרך כלל אין מבשלין בחמה ותולדותיה. ולענין יסוד גדר בישול דילפינן ממשכן לא דנים על האופן הפרטי של המלאכה אלא אזלינן בתר כללא דאין עיקר הבישול בחמה ותולדותיה. אך לפי"ז יש לתמוה על מסקנתו שם דיש איסור בישול מה"ת בתנור "מיקרו-גל" אף שאינו תולדות האור כלל כיון דהוי דרך בישול בכך והרבה אנשים עושין בו כל בישולם הרי דבאמת אזלינן בתר פרט ולא בתר כלל וכיון שבתנור זה דרך בישולו בכך חייב אף שאינו תולדות אור, ושוב תקשה למה לא יתחייב בחמי טבריה. סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ובמנח"ש הנ"ל באמת הסיק לפי הבנתו דפטור בכל ענין ואופן דלא הוי אור ותולדותיו אף בדבר שדרכו בכך ממש עי"ש, ואולי מסקנת הגר"מ פינשטיין זצ"ל מבוססת רק על הפירוש השני שכתב שם ברש"י דבאמת אין דרך לבשל אלא על האש ממש אלא דחייב על אש ותולדותיו אף דאינו דרך בישול כיון שכח האש בתולדותיו והוי כמבשל באש ממש, ולפי פירושו הראשון (הנ"ל) באמת אין בו איסור תורה אך לא נראה כן בדבריו עי"ש).

אך לענ"ד יש לתמוה על דרך הבנתם דאם כל פטור מבשל בתולדות חמה ובחמי טבריה הוא משום דלא הוי דומיא דמשכן הא תינח בשבת דמלאכת מחשבת כתיב בה אבל למה פטור על אכילת פסח שנתבשל בחמי טבריה כמבואר בסוגיין דמהי"ת לומר דאין חיוב בפסח מבושל אלא דומיא דבישול שבמשכן. וכן קשה ממה שפסק הרמב"ם בפ"ט ממאכלות אסורות דפטור גם במבשל בשר בחלב בחמי טבריה ובמגיד משנה ביאר דיליף זה משבת ועיין שם בלח"מ, ואם כל הפטור בשבת הוי משום דומיא דמשכן זה תמוה, וע"כ דפטור מבשל בחמי טבירה אינו קשור כלל למשכן אלא משום דלא הוי דרך בישול וכפשטות לשון רש"י והר"ן, ושוב קשה מהא דחייב המבשל בחמי טבריה למ"ד דהוי תולדות האור.

ונראה ביאור הדבר דהנה במה שפטור בכל דבר שנעשה שלא כדרכו שורש הדבר הוא דכל מעשה שיש לו תוקף בדיני תורה אינו נחשב אלא כשנעשה בדרך עשייתו ואם נעשה שלא כדרכו אין לו משמעות ותוקף כלל דהתורה מתייחסת למעשים שנעשו כדרכן ולא לדברים חריגים שאינם כדרך העולם. (וזו סברא פשוטה שקבעו חז"ל ברוחב בינתים כמו שקבע ר"ש דדבר שאין מתכוין מותר דמעשה שנעשה ללא כונת עושהו אין לו תוקף ומשמעות כלל ואינו נחשב לכלום כמו שביארתי לעיל בסימן כ"ט). ומטעם זה פטור האוכל מאכ"א שלא כדרך אכילתו או הנהנה שלא כדרך הנאתו וכן הבא אל הבית המנוגע דרך אחוריו אינו מטמא משום "והבא אל הבית" כיון שלא בא בביאה כדרכה (שבועות י"ז ע"ב) וזה פשוט מאד.

ונראה להוסיף בזה דלא רק מצד מעשה האדם צריך כדרכו אלא אף מצד החפצא שהוא נושא הפעולה, ומטעם זה אין צידה בדבר שאין במינו ניצוד אף שמצד האדם אין שינוי במעשה הצידה אך מכיון שהתורה מתייחסת בדיניה וצוויה לדברים הנעשים כדרכן ה"ה דאיסור צידה מתייחס לדברים שבמינן ניצודין. ובאמת לא ראיתי בראשונים שיבארו דין זה דאין במינו ניצוד מנ"ל דאין בו איסור צידה, ועיין בקרית ספר סו"פ י' מהלכות שבת שכתב דצידה דמשכן הוי במינו ניצוד אך נראה דאין זה רק משום דילפינן ממשכן שהיה במינו ניצוד דודאי אין צריך להיות לגמרי דומיא דמשכן אלא בדבר שיש בו טעם לחלק, אלא נראה כנ"ל דמסתמא כונת התורה לצידה כדרכה ואפשר דכונת הקרי"ס היא דגם במשכן היה במינו ניצוד וא"כ אין להוכיח משם חיוב בדבר שאין במינו ניצוד ושוב מסתבר דאיסור צידה הוא רק בדבר שדרך לצודו כנ"ל, וכן כעי"ז בהא דאין עיבוד באוכלין וכדומה.

ועוד נראה לפי"ז דבמלאכת מבשל יש פטור דשלא כדרך לא רק מצד האדם ולא רק מצד דבר המתבשל אלא אף מצד המים המבשלים דכיון דאין כלל מלאכת בישול ללא מבשל, (דהיינו דבר חם המבשל את המתחמם על ידו), צריך מבשל זה להיות מבשל רגיל שדרך להשתמש בו לבישול, ואם המבשל אינו כדרכו ג"כ אין איסור בישול. ועוד יותר מזה נראה דיש לדון דבמלאכת מבשל אין כלל פטור כלאחר יד מצד מעשה האדם דנראה לכאורה דהמניח קדרה ע"ג האש במרפקו או כלאחר ידו חייב וכן המדליק אש תחת הקדירה ע"י שינוי. וטעם הדברים נראה דאין פטור כלאחר יד אלא בגוף המלאכה אלא במבשל דאף שהאדם חייב על הדלקת האש או הנחת הקדרה אבל מ"מ גוף הבישול נעשה אח"כ אלא דבהכי חייביה רחמנא דכל מבשל אינו עושה אלא קירוב בישול ובזה חיובו, אבל מ"מ לענין פטור כלאח"י נראה דלא שייך בקירוב המלאכה אלא בגוף המלאכה, וכך מצאתי להדיא בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ל"א עי"ש. ומה דמצינו בשבת מ"ט ע"ב פטור שלא כדרכו בבישול באשה הסכה ידה בשמן ומחממתו כנגד המקפה היינו משום דיש בזה שינוי בעצם הבישול ולא רק בהדלקת אש או הנחת הקדירה, ודו"ק. ולפי"ז נראה מסתבר מאד דבבישול בעינן שהמבשל (דהיינו מקור החום כנ"ל) יהיה מבשל שדרך לבשל בו דשאני בישול משאר מלאכות שבת שאין האדם עושה את עצם הבישול אלא המים או שאר המבשלים וכיון שכן בעינן שיהיו מבשלים כדרכן כמו דבעינן בכל מלאכה שהאדם יעשה אותם כדרכו.

וכיון דאתינא להכי נראה דמטעם זה פטור בחמה ותולדותיה דאין זה דרך בישול, ואף שאין בזה דין כלאחר יד מצד האדם שהרי בכל ענין שהוא מבשל בתוך מים רותחים הוי זה דרך בישול מצד האדם ואין שינוי במעשיו אם נתחממו המים ע"י האור או ע"י החמה דחימום המים אינו חלק ממלאכת הבישול , (ועוד דבמבשל אין כלל פטור דכלאח"י מצד האדם כנ"ל ממהר"ח אור זרוע), מ"מ כיון שדנים על המים המבשלים (או כל מבשל אחר) אמרינן שפיר דתולדות חמה אינו דרך בישול, דכאשר דנים על מעשה אם נעשה כדרכו או לא אזי בודאי אין דין כלאח"י אלא בשינוי הניכר דצריך שיהיו מעשיו משונים ע"מ שיחשב שלא כדרך עשייתו, אבל כאשר דנים על המבשל אם הוי כדרכו או לא אזי יש לדון על מהות ומקור חומו דזה כל כח הבישול שלו וכיון דהוי תולדות חמה אף שאין ניכר בו שינוי זה מ"מ הוי מבשל משונה שאין דרך לבשל בו ואין זה בישול, ודו"ק בזה היטב.

ונראה עוד ראיה דפטור המבשל בחמה ותולדותיה הוי פטור משום שאין זה כדרך בישול וכפשטות לשון רש"י והר"ן ולא מטעם אחר (כמ"ש באג"מ משום שאינו דומה למשכן או משום דאין זה בכלל בישול כלל) מדברי הר"ן סוף מס' עבודה זרה דס"ל דמליחה אסורה בשבת משום מבשל. ומתוך דבריו משמע דיש בזה בישול דאורייתא דכתב בשם הרמב"ן ראיה דאף חום שאינו מבשל מבליע שהרי כלי שמלח בו אסור אף שמליחה אינה כבישול, ודחה הר"ן דבריו וז"ל "ולא הבינותי זה ששם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואי התרו ביה משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו", וממה שהדגיש דרק משום מעבד אין בו ופטור אם התרו בו משום מעבד משמע דיש בו בישול גמור וחייב אם התרו בו משום מבשל. (ופשוט שאין זה אלא במליחה גדולה המוציאה דם ולא במליחת אוכלין להטעימן). והקשו האחרונים בדברי הר"ן דאיך יהיה במליחה בישול דאורייתא כיון שאין בישול בחמה ותולדותיה אלא בתולדות אור בלבד, ומתוך כך כתב בשער המלך פ"ה מחמץ ומצה הכ"ד דאף להר"ן אין זה אלא בישול דרבנן ודחק מאד לפרש דבריו עי"ש. (וכה ראיתי גם בהסכמת הגאון המהרש"ם לספר מגן אבות על מלאכות שבת שפירש בדברי הר"ן דהוי בישול דרבנן מכח קושיא זו. ועיין עוד בנוב"י תניינא או"ח סימן כ"ג שכתב דפשוט דאין במליחה איסור בישול מה"ת כיון שאינו אש ותולדותיו ואף מדרבנן אין בו איסור לדעתו ופלא שלא הביא את דברי הר"ן שם). אך לכאורה נראה יותר בביאור שיטת הר"ן לשיטתו דכל פטור חמה ותולדותיה הוי משום שאין דרך בישול בכך ואם יצוייר דבר שדרך לבשל בו יתחייב עליו אף שאינו אש ותלדותיו, ולכן ס"ל דכיון דכל מליחה הוי בישול והלא דרך הוא למלוח בשר ואוכלין א"כ הוי זה דרך בישול וחייב עליו מה"ת.

ולכאורה היה נראה לפי דרך זה דיש בישול דאורייתא בתנורי "מיקרו-גל" הנ"ל כיון שזה דרך בישול גמור בזמנינו ולא גרע ממליחה לשיטת הר"ן ואף אם לא קיי"ל כהר"ן במליחה היינו משום שאין זה גדר בישול כלל דאין כאן חום אבל בהנהו תנורים נראה לפי הנ"ל דיש בישול דאורייתא. אך באמת נראה דאין בזה בישול מה"ת, דרק בכלאח"י מצד מעשה האדם תלוי לפי המקום והזמן כמו באנשי הוצל אבל במה שקבעו מצד החפצא אינו משתנה, דאטו בזמה"ז חייב הקוצר מעציץ שאינו נקוב כיון שדרך לזרוע בו. ויסוד הדבר דמה דלא הוי בישול באש אלא באש ותולדותיו לאו מדין כלאחר יד הוא אלא דזה גדר הבישול ואין זה משתנה לפי המקום והזמן, וכעין מה דאין ברירה אלא בכלי דהוי משום צורת המלאכה ולא משום כלאח"י ודו"ק.


ב

והנה אם נאמר דבתולדות חמה אין כאן בישול כלל מכל טעם שהוא, יש להבין מה שאין איסור על אכילת בשר הפסח שנתבשל בתולדת חמה שהרי אין זה בישול כלל, אבל אם כל פטורו אינו אלא משום שאין זה דרך בישול קשה כנ"ל דאף שאינו חייב על בישולו מ"מ הוי מבושל וכהא דגט שנכתב ביד שמאל דכשר לגרש בו דמ"מ הוי כתיבה כנ"ל.

ובאגלי טל מלאכת אופה ס"ק מ"ד הקשה כן והביא את דברי הבית שמואל והחלקת מחוקק באהע"ז דהגט כשר בנכתב בשמאל דרק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת כתיב ביה, ותמה עליהם דהלא בכל מקום בתורה פטור בשלא כדרכו כנ"ל, וכתב לחלק בין ב' גדרים כלאחר יד. היכא דהשינוי הוא בנפעל ובזה יש דין שלא כדרכו בכל התורה כולה כגון בשלא כדרך אכילה דהשינוי הוא בהמאכל וכן בבא אל הבית דרך אחוריו דהשינוי הוא בהביאה שהוא המעשה, וכן במבשל פסח בתולדות חמה דהוי שינוי בנפעל כיון דיש שבח עצים בפת ובחמה ותולדותיה אין בו שבח עצים אלא שבח חמה ובכל כה"ג אינו נחשב כלל ולכן לא הוי מבשל כלל ואין בו איסור מבושל בפסח, אבל היכא דאין שינוי בנפעל אלא בעושה כגון כותב ביד שמאל דאין שינוי באות הנכתב, וכן במוציא משא במרפקו שאין שינוי בחפץ וכן בצינור שעלו בו קשקשים דממעכו ברגלו אין שינוי בהצינור, בכל אלו אין פטור אלא בשבת בלבד משום מלאכת מחשבת ולכן אף שפטור העושה מ"מ הגט כשר כיון דיש כאן כתיבה אלא שפטור בשבת משום דאין זה מלאכת מחשבת.

ובזה יישב האג"ט עוד קושיא, דבגמ' שם בשבת מבואר דבישול בחמה מותר אף לכתחלה (ורק בתולדות חמה גזרו אטו תולדות האור), ואם כל פטורו הוי משום כלאח"י הלא בכל כלאח"י גזרו לאסור מדרבנן, וע"כ דשאני כלאח"י דשבת שאין בו שינוי בנפעל ובזה אסור מדרבנן מדבר שיש בו שינוי בנפעל שלא גזרו ואסרו.

אך לא ירדתי לסוף דעתו דמאי שנא בא אל הבית דרך אחוריו דהוי שינוי בנפעל מהממעך קשקשים בצינור ברגליו הלא בשניהם נעשה גוף המעשה ע"י שינוי דהיינו ע"י הביאה והתיקון של הצינור, ובשניהם אין שינוי בתוצאת המעשה דהיינו הצינור המתוקן והעובדא שהאדם בבית, וכן במוציא משא במרפקו שגוף ההוצאה נעשה שלא כדרכו ובמה שאני מביאה שלא כדרכה לבית, (ודוחק לומר דמעשה ההוצאה דהיינו העברת החפץ הוי כדרכו אלא שהחזיק את החפץ שלא כדרכו דמנין לחלק בזה, וגם אין נראה לחלק בין מלאכת שבת שיש להם חפצא ולכן בעינן שיהיה שינוי בחפצא, לביאה לבית שאין בו חפצא ולכן המעשה עצמה הוי כחפצא דאין בזה סברא לענ"ד). וגם לא הבנתי מש"כ דכיון דיש שבח עצים בפת הוי שינוי בנפעל דאטו יש הבדל בפת בין שבח עצים או שבח דבר אחר, אתמהה, וכל ענין שבח עצים בפת אינו אלא דהפת נאסר בהנאה כיון שנגמר ונגרם ע"י איסור הנאה כיון שהשלהבת יוצאת מן העצים ולא מן הגחלים המותרים כמ"ש התוס' לעיל כ"ו ע"ב (והביאם האג"ט שם) ועיין מה שכתבתי בזה לעיל סימן ל"א, אבל אין שום שינוי בנפעל שהוא הפת בשבח העצים או שבח דבר אחר. וגם במש"כ דבשלא כדרך אכילה יש שינוי בנפעל דהיינו באוכל, לא הבנתי דכי האוכל הוא הנפעל, הלא האוכל הוא החפצא והנפעל היינו שביעת האדם, ובו אין כל שינוי. וגם מה שכתב ליישב לפי"ד דבדבר שאין פטורו משום מלאכת מחשבת בלבד אלא משום שיש בו שינוי בנפעל כגון בישול בחמה מותר אף לכתחלה, הרי במאכ"א שלא כדרך אכילתן דיש בהם שינוי בנפעל לדברי האג"ט בעצמו ואעפ"כ אסור מדרבנן כמ"ש הר"ן לעיל כ"ה ע"ב וכן שיטת רוב הראשונים כידוע, ועיין עוד מש"כ שם בענין זריעה בעציץ נקוב, סוף דבר כל דבריו לא נתבררו אצלי לאשורם.

ונראה בסגנון אחר דבאמת בכל דבר שנעשה שלא כדרכו לא רק שאין עצם העשיה נחשב לאיסור (או למצוה) אלא אף לגבי הנפעל ג"כ אינו נחשב, ולכן אין בפסח המבושל בחמי טבריה איסור אכילה משום מבושל.

ואין זה דומה כלל לאיסור קצירה ממה שנזרע שלא כדרכו דבאמת אין איסור קצירה תלויה כלל בזריעה אלא במה דהוי מחובר לקרקע וגידולו ממנו, ואף דבר שלא נזרע כלל ומעצמו גדל אסור לקצרו, וא"כ פשוט דאסור לקצור מה שנזרע שלא כדרכו דלא גרע ממה שגדל מעצמו דמ"מ הוי גדולי קרקע ומחובר לו, ובמקום שעצם החיבור הוא משונה באמת אין בו איסור קוצר ומטעם זה נראה דפטור הקוצר מעציץ שאינו נקוב, וברש"י בשבת ק"ח ע"א כתב דפטור משום דלא הוי דרך זריעה. ונראה ביאור הדבר דהיינו משום שעצם החיבור אינו כדרכו כיון דאינו מחובר לקרקע ובאג"ט שם התחבט בזה מאד ולענ"ד כונת הדברים פשוטה.

וכן במחיקה אין איסורו תלויה בכתיבה דאף טשטוש דיו אסור למחוק כדי לעשות מקום לכתיבה כמבואר בתוספתא שבת פי"ב ז' ובשו"ע סימן ש"מ סעיף ד' וזה פשוט מאד, אבל בבישול שלא כדרכו אף לגבי החפצא אינו כמבושל כלל. אבל גט שנכתב ביד שמאל שאני דבאמת אין כתיבת שמאל מעשה משונה כלל שהרי זה דרך כתיבה לגבי כל איטרי היד שבעולם וא"כ אין זה נחשב שלא כדרך לגבי עצם המעשה וכל השינוי הוא רק לגבי האדם המסוים שדרכו לכתוב בימין והוא כתב בשמאל ובזה אין פטור אלא בשבת משום דלא הוי מלאכת מחשבת, אבל כל דהוי מעשה משונה בעצם פטור בכל התורה בין אם השינוי בנפעל או לא ושאני כתיבה ביד שמאל דאינו מעשה משונה ואין פטורו אלא משום מלאכת מחשבת, כן נראה לבאר שיטת הנהו פוסקים בסימן קכ"ג באהע"ז.

והנה בבכורות כ"ה ע"א משמע דתולש פטור משום כלאח"י דוקא בשבת משום דאין זה דרך גזיזה אבל לענין איסור גיזה בבכור אינו פטור משום כך אלא משום דהתולש לאו היינו גוזז, ולשיטת האג"ט י"ל דאין שינוי בנפעל אך למה שכתבתי לכאורה צ"ע.

והנראה בזה דבפטור כלאח"י בשבת די במה דמשונה קצת דשוב לא הוי מלאכת מחשבת אך בפטור שלא כדרך בכל התורה צריך שינוי גמור בעצם המעשה ובתולש אין כאן שינוי גמור ומהותי, ודו"ק בזה כי קצרתי.

(ואף אם נימא כשיטת הפמ"ג הנ"ל דאף בנתבשל קודם בחמה אין בישול אחר בישול נראה דלא קשה למה שנתבאר דנראה דדין זה דבישול אחר בישול ג"כ אינו תלוי בשם בישול אלא דאין דין בישול אלא היכא שהבישול מכשיר את האוכל לאכילה וכדו' אבל היכא שאין פעולת הבישול גומרת ומכשירה את הדבר המתבשל אין זה בישול כלל, ומהאי טעמא כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת ה"ג דאין איסור בישול בדבר שאין צריך בישול, ובאג"ט מלאכת אופה סימן י"ט אות ח' וכן בסימן כ"א שם ביאר דזה דוקא כשאין הבישול משביחו כלל ועיין שם ברמב"ם שכרך דבר שאין צריך בישול עם דבר שנתבשל כבר דבשניהם סיבת הפטור משום שאין הבישול משביחו ומשנה בו, (ובהגהות רעק"א לשו"ע או"ח סימן רנ"ד סעיף ד' פירש כונת הרמב"ם דכל שנאכל חי אין בו בישול מה"ת והארכתי בזה במק"א ואכ"מ), ולכן נראה דאף אם אין דבר שנתבשל בחמה קרוי מבושל מ"מ אין הבישול באור אח"כ משנה בו דבר, ולכן אין בזה איסור בישול וזה גרע יותר מבישול אחר אפיה וכדומה דנחלקו בו דבזה עכ"פ מתחדש טעם הבישול, משא"כ בבישול באור אחרי בישול בחמה שאינו מחדש בו כלום ולכן אין בזה איסור בישול, וז"פ לענ"ד).

ואפשר היה עוד לחלק בין שלא כדרך במעשה האדם דבזה אין חסרון בתוצאה לשלא כדרך במבשל (דהיינו המים כנ"ל) דבזה אף לגבי התוצאה דהיינו האוכל המבושל אינו נחשב לבישול, אך כיון שנתבאר לעיל דבשני האופנים פטור מהאי טעמא דרק דבר הנעשה כדרכו יש לו תוקף בדיני תורה לא מסתבר כ"כ לחלק ביניהם ונראה יותר כנ"ל.

ומה שהקשה האג"ט במה דמותר לכתחלה לבשל בחמה אף דבכל כלאח"י אסור, אפשר דאין בזה כלל מוחלט אלא דחז"ל תיקנו לאסור את הנראה בעיניהם ראוי לגזירה אטו כדרכו ואפשר דבבישול בחמה לא ראו טעם לאסור כיון דאין האדם עושה מעשה בישול כלל אלא מניח את הדבר בחמה ואין זה דומה למעשה בישול כלל, וכעי"ז מצינו בשבת נ' ע"ב דלחד מ"ד מותר בישול שלא כדרכו באשה הסכה ידה בשמן ומחממתו כנגד המדורה משום דהוי שלא כדרכה, אך בפנ"י שם מקשה בזה דמ"מ הו"ל למיסר מדרבנן וכתב דע"כ הוי בישול מדרבנן עי"ש, אך בפשטות נראה מזה דיש שלא כדרך שהוא מותר מדרבנן, וכבר כתבו התוס' דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז, וז"פ.


 

 

ג

 

והנה מלבד ג' סוגיות הנ"ל שעוסקת בגדר בישול דהיינו שבת, בשר הפסח, ובב"ח, מצינו במקומות רבים שחילקו בין תולדות חמה לתולדות האור. עיין במסכת נגעים פ"ט מ"א דכל כויה שע"י אור ותולדותיו הוי בכלל מכוה אבל כויה שע"י גפת וחמי טבריה הוי בכלל שחין, הרי שגם לגבי נגעים חילקו בין זה לזה, ועיין בתוס' חולין ח' ע"א שנסתפקו למ"ד חמי טבריה עוברים על פתחה של גיהנום ומשו"כ המבשל בהם בשבת חייב אם יש להם דין מכוה, או שמא שאני דין שבת מדין נגעים.

ומ"מ חזינן שחילקו בנגעים בין כויית אש לכויית דבר אחר.

ועיין עוד מנחות כ"א ע"א דדם שבישלו באור ותולדותיו פסול לזריקה אבל אם בישלו בחמה כשר וכיוצא בדבר אמרו שם דאם מבשל הדם באש אין איסור תורה באכילתו דרק דם הראוי לכפרה אסור באכילה, אבל אם מבשל בחמה דכשר לזריקה אסור מה"ת באכילה.

ובביאור הלכה זו אמרו שם דדם שנתבשל באור ותולדותיו הדר והמבשל בחמה לא הדר, וברש"י שם דאם מבשל בחמה הדר ונעשה צלול כמעיקרא. הרי דגם בתוצאה שאני בישול בחמה מבישול באור, וזה לכאורה שלא כדברי רש"י שכתב דאין דרך בישול בחמה, דלא משום שאין דרך בישול אמרו כן אלא משום שאין כאן בישול גמור. ועיין במאירי שבת ל"ט שכתב דאין תורת בישול בחמה ותולדותיה.

ולפי"ז מובן גם מה דמבואר בסימן תנ"ב סעיף ה' דכלי שבלע ע"י אור ותולדותיו אין להגעילו בתולדות חמה דכבלעו כך פולטו אמרו. ולכאורה פשוט דמה שבלע ע"י תול"ח מהני ליה הגעלה בתולדות אור. וע"כ דתול"ח לא אלים בישולו כתולדות אור.

אך באמת תמוה לומר דיש שינוי כלשהו בין מים שנתבשלו בחמה או באש ובכח בישולם, דהלא פשוט דאין הדבר תלוי אלא ברתיחת המים ומעלות החום ומה לן איך הגיעו המים לכדי רתיחה.

ומשו"כ נראה דלא דיברו חכמים אלא בהוה וכיון שבדרך כלל אין תולדות חמה מגיעים לידי רתיחה ובכל היותר יגיעו לכדי יד סולדת בו אין בהם בישול גמור ודם שבישלו בחמה הדר צלול, לא משום שנתבשלו בחמה אלא משום שלא הגיעו לידי רתיחה אלא נתחממו מעט.

ומשו"כ אין דרך לבשל בחמה משום שא"א שיגיע המתבשל לידי בישול גמור ומוחלט, ודברי הגמ' במנחות ודברי רש"י בשבת עולים בקנה אחד.

ובדרך זו צריך לפרש את מה שחילקו בהלכות נגעים בין שחין למכוה, אמנם אפשר דבהלכות נגעים הוי גזה"כ או הללמ"ס ולא סברא ואכמ"ל.

וכך נראה גם בהא דהגעלת כלים.

זה הנלענ"ד בהלכתא גבורתא דא.

 

 

ב

בישול בסיד ובמגנזיום

 

כבוד יקירי

האברך המופלא

הרב חנניה שפרן הי"ו.

הנני למלא בקשתו ולהעלות על הכתב הנלענ"ד בענין חימום אוכל בשבת ע"י ערכה מיוחדת המבוססת ע"י ריאקציה כימית בין אבקת מגנזיום ומי סודיום.

א

 

כפי שכתב כבודו בטוב טעם יש לדון כאן בכמה צדדים, האם יש בזה חשש דאורייתא או חשש דרבנן, ונבאר.

א: כתב רש"י בשבת ל"ט ע"א בטעם שאין איסור בישול בחמה דאין דרך בישול בכך, ולפי דבריו יש שנקטו דאם בזמן מן הזמנים יהיה דרכם של בנ"א לבשל במה שאינו אור ותולדותיו יהיה בזה איסור דאורייתא, וכך כתב באגרות משה לגבי בישול במיקרוגל, עי"ש.

אך כבר ביארתי את הנלענ"ד, דלעולם אין ולא תהיה מלאכת בישול מה"ת אלא באור ותולדותיו, ושאני "אין דרך בישול" של המבשל בחמה, ממה שאמרו בכל מקום דכלאח"י וכל דבר שאין דרכו בכך אין בו איסור דאורייתא, דשינוי במעשה האדם תלוי בעצם טבעו לפי המקום והזמן, אבל שינוי במקור החום שעל ידו מבשלים, נקבע ע"י חז"ל ואינו תלוי לפי רוח המקום והזמן. וזה כונת המאירי שכתב שם דאין "תורת בישול" בבישול בחמה. ונראה ראיה דאין דין "אין דרך בישול" לגבי בישול בחמה כדין שינוי וכלאח"י במלאכות, שהרי לעולם יש איסור דרבנן בכל כלאח"י ובישול בחמה מותר לכתחלה, הרי לן דבחמה אין תורת בישול כלל משא"כ בשינוי שאינו אלא במעשה האדם.

מ"מ בני"ד אין בזה נפ"מ דברור כשמש בצהריים דאף בזמנינו אין דרך בישול בכיבוי סיד ומגנזיום, אלא שיש שמחממים אוכל באופנים אלו, אך בודאי אין זה דרך בישול ממש, ואף מי שמחמיר במיקרוגל יודה שאין בזה דרך בישול.

סוף דבר פשוט דאין איסור דאורייתא בבישול זה מצד דרך בישול.


ב

 

אלא שלכאורה יש בזה חשש דאורייתא מצד דשמא הוי תולדת האור, וזה לפי דברי המאירי בשבת שם "וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין. ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי" ולכאורה ה"ה במגנזיום, דגם חומר זה קודם מרתיחים אותו בחום גדול מאוד, ולכאורה גם בו אפשר לומר כדברי המאירי.

וראיתי שיש שהביאו ראיה דהתוס' חולקים על סברת המאירי מהמבואר בדבריהם בפסחים ע"ה ע"א שם איתא בגמ' "מי אמר רבי גחלים אש נינהו ורמינהו מכות אש אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור לאתויי חמי האור מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה, טעמא דרבי רחמנא מכוה מכוה הא לא רבי רחמנא מכוה מכוה גחלים לאו אש נינהו" והקשו בתוס' ד"ה נכוה "תימה מה בין גפסיס רותח וסיד לחרסו של תנור דאמרינן לעיל טעמא דכתב רחמנא צלי אש שני פעמים הא לאו הכי צלי אש קרינא ביה והכא איצטריך סיד וגפסיס רותח ריבויא אבל מאש לא הוה ידענא" ולפי שיטת המאירי לכאורה יש ליישב קושייתם דאיצטריך קרא לסיד רותח אף שנתקרר ולא דמי לחרסו של תנור, וע"כ דהתוס' חולקים על המאירי.

אך לענ"ד אין כאן ראיה כלל, דהלא בברייתא זו דיברו לא רק מסיד רותח אלא אף ב"מלח, רמץ, וכל דבר הבא מן האור", ובכולם דרשו מקרא ד"מכוה" לרבותא ובצדק הקשו התוס' מאי שנא מחרסו של תנור, ועוד דלשיטת המאירי דהוי תולדת האור לא צריך לזה קרא אלא מסברא אמרו כן, ומשו"כ נראה דאין כל הכרח דהתוס' חלקו על דברי המאירי.

והנה דברי המאירי לא הובאו בדברי גדולי הקדמונים והאחרונים כיון שדבריו עדיין לא פורסמו בימיהם, אך בכף החיים סימן שי"ח ס"ק מ"ז כבר הביא דבריו להלכה, וכך הביא מספר פתחי עולם.

וחזיתי עוד ששנים מן האחרונים פלפלו בשאלה זו בלי להביא את דברי המאירי ונחלקו בדעתם. הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים בח"ג סימן ע"ד נקט לחומרא וכתב דלעולם נחשב סיד תולדות האור כיון שתחילת תיקונו ע"י האור, ולעומתו ראיתי בשו"ת אבן יקרה ח"א סימן י"ב שנקט לקולא וכתב דלאחר שהסיד נצטנן שוב אינו תולדת האור, והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' בפסחים ע"ה ע"א, אך כבר כתבתי שלענ"ד אין ראיה מדבריהם, ומ"מ לא מצינו בדברי הראשונים מי שיחלוק על המאירי בהלכה זו.

וכיון שלא מצינו בראשונים מי שחולק להדיא על דברי המאירי צריכים אנו לחוש לדבריו. אף שדברי המאירי לכאורה נראין כתמוהין, גם מסברא, וגם מצד מציאות הדברים, דלמשונו משמע שהבין שחום האש נשאר בסיד, דמרתיח מקומו, ועדיין לא זזה ממנו רתיחת האור, אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי, ומלשונות אלה משמע שעדיין הסיד חם מכח רתיחתו הראשונים ע"ג האור, אך במציאות רואים שהסיד נתקרר לחלוטין וחום האש עבר ובטל מן העולם, אלא שהוא מתחמם ע"י ריאקציה כימית, ועוד דהחום הראשוני לא נועד אלא להפריד את היסודות זמ"ז ולהפריד את הקלציום משאר הכימיקלים בהם הוא מעורב בטבע.

אמנם אף כשאנו מתקשים בהבנת דברי הראשונים כמלאכים לא ניתן רשות לחלוק על דבריהם כשלא חלקו עליהם בני גילם הקדמונים, ובדוחק צ"ל דאף כונת המאירי אינו שהחום הראשוני בעין הוא, אלא שבכח רואים כאילו עדיין הוא קיים, וצ"ע.

 

ג

 

אלא שיש לעיין האם דין בישול במגנזיום דינו כדין בישול בסיד או שמא אף המאירי לא יחמיר אלא בסיד ולא במגנזיום, ומע"כ כתב כמה סברות לחלק בין זה לזה ואפרט בקיצור.

א: בסיד אין צורך אלא בחום האש להפריד את המרכיבים, אבל במגנזיום צריך תהליכים נוספים כגון אלקטרוליזה, וא"כ אפשר דבמגנזיום לא נאמר דהוי תולדת האור.

ב: בסיד רגילים לערבבו עם מים כדי להרתיחו ולהפכו לנוזל ע"מ להכינו לצבע, אבל ייצור המגנזיום עיקרו לשימושים אחרים ואין עיקרו עומד לבישול ולחימום.

ג: הסיד מגיב לכל מים, משא"כ המגנזיום שרק מי סודיום או כוהל גורמים בו ריאקציה כימית.

ולענ"ד אף שיש מקום לחלק בין זה לזה, אך מכיון שבחשש דאורייתא עסקינן לשיטת המאירי, וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, ובחילוקים בעלמא אין להקל ראש בחשש דאורייתא.

אך לכאורה יש להקל בני"ד מטעם אחר, דהנה יש לעיין בדברי המאירי האם כל האיסור אינו אלא משום בישול הביצה או שמא יש איסור בעצם בישול הסיד והמים בשעת כיבוי הסיד, ולכאורה יש להוכיח דאין איסור בבישול הסיד והמים דהלא אמרו אין מגלגלין ביצה ע"ג סיד רותח, ותיפ"ל משום בישול הסיד והמים, אך באמת אין בזה ראיה, דאפשר דכיבו את הסיד מבעוד יום ובעוד הסיד רותח נתקדש היום והוא בא לגלגל ביצה ע"ג הסיד, או שגוי הוא זה שכיבה את הסיד וישראל מגלגל על גביו את הביצה, וז"פ.

ומ"מ נראה לכאורה דאין איסור בישול אלא במה שהוא מבשל בסיד הרותח אבל עצם כיבוי הסיד אין בו משום מלאכת הבישול, שהרי הגדרת הבישול הוא תיקון הדבר בחום האש ורק המשתמש במקור חום חיצוני יש בו בישול אבל המערב קר בקר וע"י עצם תערובתם נוצר חום לכאורה אין בו בישול וכך גם בני"ד שהוא מערב מים קרים בחומר קר (סיד או מגנזיום), ולפי"ז יש להקל בני"ד שהרי מנת האוכל מבושלת כבר ואין בישול אחר בישול, ועוד דאין האוכל מגיע כלל ליס"ב, ומצס בישול הסיד כאן מבשל, כמבואר.

אמנם כבר כתב כעי"ז מרן הגרש"ז אוירבך לגבי חימום מים ע"י היותם מוליך זרם חשמלי ונטה להקל בזה אך במנחת שלמה ח"א סימן י"ב הערה ד' הביא מה שאמר לו מרנא החזון איש דכשם שיש תולדת אש יש גם עובר אש וגם בכה"ג יש חשש בישול דאורייתא, ולכאורה הוא הדין והוא הטעם גם בני"ד. ואף שדברי החזו"א מחודשים עד למאוד, וכבר הביע המנח"ש פליאתו עליהם, מ"מ אם קבלה היא נקבל, ולפי"ז יש להחמיר אף בני"ד.

ולכאורה אפשר להשתמש במים מבושלים, אך אין בזה נפ"מ דלדעת המחבר בסימן שי"ח סעיף ד' כל שאין יס"ב שוב יש בו בישול א"ב, ולדעת הרמ"א (שם סט"ו) אם נצטנן לגמרי, והרי ברור שבני"ד נצטנן לגמרי וא"כ יש בו בא"ב. אמנם לדעת החזו"א סימן ל"ז אות י"ג דעת הרמ"א דמעיקר הדין אבא"ב אף בלח שנצטנן לגמרי ואין זה אלא חומרא בעלמא, אך לדעת המג"א בסימן רנ"ג ס"ק ל"ז והמשנ"ב שם יש בזה בישול דאורייתא וא"כ אין בזה כדי להקל בני"ד.


ד

 

ואף אם נניח דאין בזה חשש דאורייתא, אם משום שלא נפסוק כשיטת המאירי, או משום שנחלק בין סיד למגנזיום, או משום שננקוט לעיקר דאין מלאכת בישול אלא בבישול הביצה ולא בבישול המים המכבים את הסיד, כנ"ל, מ"מ לא יצאנו בזה מידי איסור דרבנן, דלכאורה פשוט דכאשר אסרו חכמים תולדת חמה, כללו באיסור זה כל דרכי הבישול מלבד בישול חמה, ולכאורה מוכח כך מהמבואר בשבת ל"ט ע"א דהמבשל בחמי טבריה, אם חומן משום דחלפי אפיתחא דגיהנם חייב דהוי תולדת אור, ואם אין חומן חום אש הגיהנם הוי כתולדת חמה ואסירי מדרבנן, הרי דאף שאינם תולדות חמה ממש אלא חום טבעי הבוקע ממעמקי האדמה, מ"מ יש בזה בישול מדרבנן כדין תולדת חמה, עי"ש.

ואף דלא אסרו תולדת חמה אלא אטו תולדת האור, ויש אפוא מקום לטעון דבני"ד דודאי לא אתי לאחלופי בתולדות האור דהלא המים מתחממים לעינינו בלי כל שייכות לאש, כבר נחלקו האחרונים בתולדות חמה דלא אתי לאחלופי בתולדות האור, דהמהרש"ל כתב דמותר לגלגל ע"ג גג רותח דהכל יודעים שגג רותח אינו אלא תולדת חמה ולא תולדת האור, אך המג"א בסימן שי"ח סק"י דחה דבריו ונקט דלא פלוג ואסרו כל תולדת חמה וכ"כ המשנ"ב שם סק"כ, ולשיטתם גם בני"ד לכאורה יש לאסור משום דאסרו חכמים בישול בתולדת חמה.

 

ה

 

ובענין מה שהעיר אם יש לאסור מצד מוליד, או מצד מתקן, לענ"ד אין בזה מיחוש דהלא מותר לבשל בחמה, אף שהוא מתקן את האוכל וגם מוליד חום, וע"כ דאין בזה כל איסור.

ובטעם הדברים, לגבי מתקן ומכה בפטיש כבר פסק בביאור הלכה סי' שי"ח דאין מלאכת מכב"פ בתיקון אוכלין, ולגבי איסור מוליד, הנה מצינו איסור זה בשני ענינים שונים, בביצה כ"ג לענין מוליד ריח וכן הוא בהלכות יו"ט סימן תקי"א ס"ד, ולגבי יצירת אש בביצה ל"ג וכ"ה בהלכות יו"ט סימן תק"ב סעיף א'. ואף דלגבי מוליד אש לא מצינו איסור במעביר אש ממקום למקום אלא במבעיר אש חדשה בלבד, מ"מ במוליד מצינו איסור גם במה שמעביר את הריח ממקום למקום דהרי אסור לתת ריח בבגד, וא"כ יש להחמיר גם בני"ד לכאורה כשהוא מעביר חום ממקום למקום, וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא. וע"כ דבחום אין כלל איסור מוליד, ואפשר דאין בזה איסור אלא באש שרואים אותו, ובריח שמריחים אותו ולא בחום שאינו נראה ומורגש בריח או שמא יש בזה טעם אחר, אך מ"מ מהא דמותר לבשל בחמה מוכח דאין איסור מוליד בחום.

אך מ"מ אין אני רואה מקור איתן להקל בזה, ואף אפשר דיש בזה חשש דאורייתא.

 

 

משכו ידיכם מעבודה זרה

"ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" (שמות י"ב כ"א).

"משכו ידיכם מעבודה זרה" (מד"ר שם).

 הנה מנהג ישראל שמניחים עשרה פתיתי חמץ ע"מ לחפשם ולקיים בהם מצות הבדיקה וכבר שאלו רבים וטובים, וכי לזה בדיקה יקרא, וכי מה טעם יש להניח כדי להסיר.

 ונראה בזה בהקדם דברי אלקים חיים להבות קודש מרבותנו הקדמונים אבות העולם בכל עיקר ענין ביעור חמץ ושורשו בגבהי מרומים, ומה שלמדנו מדבריהם דלא רק חמץ של חטים ושעורים אנו בודקים ומבערים, אלא גם את החמץ שבעומקא דתהומא רבא בנפש האדם וזה שבגבהי מרומים.

 פוק חזה מה שכתב הרדב"ז (שו"ת ח"ג סימן תקמ"ו):

 "שאלת ממנו אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל וחומרות כאלו לא נמצאו בכל איסורין שבתורה".

 ואחרי שמפלפל בזה בדרך הלכה כתב בסוף דבריו:

 "הילכך עדיין צריך טעם ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי החמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון והנלענ"ד כתבתי".

 הרי שהחמץ רמז הוא לשאור שבעיסה, ליצר הרע שבלבנו, וכבר מצינו דבר זה בזוהר הקדוש (ח"ב דף מ' ע"ב ודף קפ"ב ע"א) דאתקש חמץ לעבו"ז, בחמץ כתיב "לא יראה לך שאור" ובעבו"ז כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך", ומן הטעם הזה מצינו כמה הלכות וגדרים משותפים רק בחמץ ובעבו"ז ולא מצינו כמותם בשאר איסורי תורה, כגון שריפה וכילוי, גדר ביטול שמצינו רק בחמץ ובעבו"ז, וכבר האריך בזה בהגדה של פסח ברית הלוי להקדוש מהר"ש אלקבץ פי"א - י"ב והביא בזה מקורות רבים עי"ש.

 ומשום כך נצטוו בני ישראל לפני עשיית הפסח "משכו ידיכם מעבודה זרה" טרם בואכם להתקרב אל הקודש ולהקריב קרבן פסח לה' בערו את החמץ שבלבכם ומשכו ידיכם מעבו"ז.

 ועבודת הקודש היא זו, לבטל בלבנו את החמץ שבלב והשאור שבעיסת הנפש, להתקרב אל הקב"ה בימים נשגבים אלה שבהם יש סייעתא דשמיא מיוחדת, הלא ידענו מה שכתבו קדושי קדם (עיין בדרך ה' לרמח"ל על מועדים וקדושת לוי לחג השבועות) דימי חג והמועד של ישראל עם קודש, אינם "ימי זכרון" שבהם מעלים זכרונות מן העבר, אלא אלה הם ימים של חידוש המאורות, ואותו שפע קודש, אותם אורות נשגבים שהיו מנת חלקם של אבות אבותנו בימים ההם, הכל חוזר וניעור בזמן הזה. ובימי יציאת מצרים נגאלו אבותנו אף שלא היו ראויים לכך, ואף ששרו של ים עמד וטען, הללו עבודי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, גאלם הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, ונתקיים בהם ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", וכך בכל שנה ושנה יש סגולה מיוחדת בימי הפסח לזכות במעלות הקודש מעבר ליכולתנו הטבעית ומעבר להישג ידינו.

 וזה שמרגלא בפומיה דהרה"ק מרופשיץ, כפי שמביא תלמידו הגדול בעל הדברי חיים מצאנז (ועיין הגדה של פסח מנחת אשר עמוד ס"ח) תחלה למקראי קודש - תחילת הקריאה לקדושה וטהרה, זכר ליציאת מצרים - כאשר זוכרים את שאירע לאבותינו ביציאת מצרים, עת נתעלו באחת, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, בהעלותנו זאת על לוח לבנו, שואבים אנו תעצומות ועוז להתעלות במעלות התורה והיראה.

 והנזהר כראוי בהרחקת החמץ וביטולו עד שלא יכשל אף במשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה, כידוע בשם האריה"ק ומקורו בזוהר (ח"ג רפ"ב ע"ב עי"ש) דהשבתת החמץ הלא ביטול יצר הרע הוא, ובביטול היצר בטל החטא ועונשו.

 ולבי אומר לי, דלכן נהגו להניח חמץ כדי לבערו, רמז לנו דיצר הרע שבלבנו, בכחנו גדל, ובעונינו התחזק, בכרמנו צמח, ובחדלון רוחני נתנו לו מזון ומחיה, ועל כן שומה עלינו לעקרו ולבערו, חמץ זה אנו הנחנו ולכן עלינו לבדקו ולבערו!

 והרה"ק מקוריץ, תלמידו הגדול של הבעש"ט זי"ע, הוסיף בזה חידוש על חידוש וכך כתב באמרי פנחס לערב פסח (עמוד קל"ב) "עיקר ביעור חמץ הוא ביעור עבודה זרה, לכך נאמר ביאשיהו שביער העבו"ז כי לא נעשה כפסח הזה... ולכך נסמך חג המצות תשמור לפסוק אלהי מסכה לא תעשה לך, ואמר אם היו כל ישראל שורפין את החמץ בכונה זו שהוא ביעור עבו"ז 'וואלט אויך גרינגער גיווען דער גלות' (היון מקילים בכך את עול הגלות)". וע"ע בספר הרוקח בהלכות פסח (רע"א) בדברות קדשו בדרך זו.

הבה נאחוז באומנות אבותנו, נבדוק את החמץ שבבדקי הנפש נבער עבודה זרה מלבנו, ונזכה להקל את עול הגלות עד אשר נזכה בקרוב לבנין בית המקדש ושם נאכל מן הזבחים ומן הפסחים בב"א.

תגיות: