בדין הערמה בהלכה תש"ע

מרן הגאב"ד שליט"א

נתתי אל לבי לעיין בשורש דין הערמה במצוות התורה. והערמה זו מצינו בשני פנים, בקנין הנצרך לקיום מצות התורה. ובשאר פרטי המצוה שאינם בתורת הקנין. בסוגיא זו דנו חז"ל והפוסקים בענינים רבים. חלקם בתוקף הקנין שנעשה לשם הערמה כגון במכירת בהמה מבכרת ובמכירת חמץ וכדו', וחלקם בשאלה אם מותר להערים ולעשות טצדקי כדי להיפטר מקיום מצוה וכהא דהעושה עיסתו קבין כדי להיפטר ממצות הפרשת חלה. ואבאר סוגיא זו לפי קט שכלי, אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

א

הערמה בקנינים

הנה ידועים דברי הבכור שור (פסחים כ"א) שיצא לפקפק על מכירת החמץ משום דלא מהני הערמה אלא בחשש דרבנן ולא בחשש איסור תורה, ולפי קט שכלי נתקשיתי בשיטתו אצרתי אשיחה וירווח לי. ונבאר בזה את עיקרי הדברים.

א

הערמה בפדיון מע"ש

"מערימין על מע"ש, כיצד אומר אדם לחבירו... הילך מעות האלו ופדה לך מעשר זה. היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי הפירות הללו נתונים לך מתנה וכו'" (מע"ש פ"ד משנה ג').

 

הרי לן במשנה זו שני אופנים שבהם התירו הערמה בפדיון מע"ש כדי להיפטר מתשלום חומש: א. בנותן לחבירו מעות כדי שיפדה מע"ש דידיה. ב. בנותן לחבירו פירות מע"ש דידיה כדי שחבירו יפדה במעות שלו.

ומוכח מכאן דמותר להערים בקנין כדי להשתמט מחיוב התורה.

אמנם בירושלמי שם (כ"ג ע"א) אמרו "למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה".

ופירשו שם הפני משה והגר"א דאילולי כתיב ברכה במע"ש היה אסור להערים, ולכאורה מבואר מדבריהם דאסור להערים כדי להיפטר מן המצוה. אך אפשר דאין מזה ראיה דלא מהני הערמה בדאורייתא, אלא משום דאסור להערים ולהפסיד מעשר שני חומש. ולא מיבעי' למ"ד מע"ש ממון גבוה דאין להפסיד רשות הגבוה מזכותו, אלא אף למ"ד מע"ש ממון הדיוט מ"מ קדושה יש בו ואין להערים ולקפח מע"ש, אי לאו דכתיב בה ברכה.

אמנם החת"ס (שו"ת או"ח סימן ס"ב) כתב פירוש מחודש בירושלמי, ולפיו אין הברכה מצויה אלא במי שמעלה מעות מע"ש לירושלים ולא במי שמעלה פירות מע"ש דכך משמעות הכתוב "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו… כי יברכך". אך נמנעו העם מלפדות את הפירות כדי שלא להפסיד חומש ונמנע מהם ברכת שמים מעל, ולפיכך צורך ראו חז"ל להתיר להערים כדי שיזכו לברכה.

ומסוגיה זו הוכיחו האחרונים דמהני הערמה אף בדאורייתא ושלא כדברי הבכור שור. עיין חת"ס שם, מקור חיים סימן תמ"ח סקי"א, שו"ת צמח צדק יו"ד סימן ק"ב ועונג יו"ט סימן כ"ח. ולעומתם כתב בשו"ת בית אפרים או"ח סימן ל"ג להוכיח מן הירושלמי דוקא כדברי הבכו"ש, שהרי לולי מה שדרשו מדכתיב ביה ברכה, לא היה המועיל בזה הערמה, עי"ש. (ובעיקר שאלה זו דעת רוב האחרונים דמהני הערמה אף בדאורייתא, אך בשו"ת מהרש"ם ח"ה סימן ע"א כתב  דהעיקר כשיטת הבכו"ש דלא מהני, עי"ש).


ב

במודר הנאה

 

ועוד מצינו סוגיה מפורשת בש"ס שבה הותרה הערמה בדאורייתא בנדרים (מ"ג ע"א, מ"ח ע"א) לגבי המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, דמותר למדיר לתת לאחרים או להפקיר כדי שיבא הלה ויאכל, ואף שיש כאן הערמה דאין כונתו אלא שיוכל זה לאכול מ"מ מותר, הרי לן דמהני הערמה בדאורייתא.

אך באמת לא זו בלבד דאין כאן ראיה דמהני הערמה בדאורייתא אלא לכאורה יש מזה ראיה לשיטת הבכו"ש דלא מהני, שהרי לא התירו הערמה זו אלא כשאין לפלוני מה לאכול, וכן מפורש שם בדברי התוס' והרא"ש, וכך כתב הש"ך ביו"ד בסימן רכ"א ס"ק נ"ב.

אך המקו"ח שם כתב ליישב לפי דרכו, דכיון דמיירי במודר הנאה מחבירו ולא מממונו אף כשהוא נותן מתנה לאחרים או מפקיר מ"מ יש כאן קצת הנאה ממנו ומשו"כ לא התירו אלא בשעה"ד כשאין לו מה לאכול, עי"ש.

אך מ"מ מוכח דבשעת הדחק ודאי מהני קנין בהערמה.

 

ג

בעירוב תבשילין

 

בביצה י"ז ע"ב מצינו לגבי מי ששכח ולא הניח עירוב תבשילין דנותן קמחו לאחרים והם אופים ומבשלים לו וכ"ה ברמב"ם פ"ו מיו"ט ה"ט ובשו"ע או"ח סימן תקכ"ז ס"ב. והרי הערמה היא זו דאנן סהדי שאינו נותן לו במתנה אלא כדי שיבשל ויאפה לו ואעפ"כ מהני.

אמנם שם לא מדובר באיסור דאורייתא, דכל דין ע"ת אינו אלא משום דמה"ת אין איסור, אם משום הואיל, אם משום צרכי שבת נעשין ביו"ט, כמבואר בסוגית הגמ' פסחים מ"ו ואכמ"ל.

ואלה שלוש הסוגיות שבהם דנו חז"ל בהערמה, וגדולי הפוסקים לדורותיהם דנו בשאלה זו בכמה תחומים.


 

ד

בדין פרוזבול

הנה כתב הרמב"ם (פ"ט משמיטה ויובל הט"ז) "ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמה"ז שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה". והראב"ד השיג עליו וס"ל דמועיל אף בדאורייתא. וכבר נחלקו בזה אביי ורבא בגיטין (ל"ו ע"א). והארכתי בזה במנחת אשר גיטין סימן ס' עי"ש.

וצ"ב בשיטת הרמב"ם למה לא יהני פרוזבול אלא בשביעית דרבנן ולא בדאורייתא, ואפשר דמעיקרא לא תיקן הלל פרוזבול אלא בשביעית דרבנן ולא בדאורייתא. אך באמת נראה טפי דכיון דלא מדובר בתקנה בעלמא כמו עירוב תבשילין אלא דע"י הפרוזבול הוי כמוסר שטרותיו לבי"ד וצ"ע למה לא יהני בדאורייתא.

ונראה לכאורה דהוי הערמה, דהלא באמת אינו מוסר שטרותיו לבי"ד ואין בי"ד מתעסקים כלל בגביית החוב אלא המלוה הרי הוא כשליח הבי"ד, וכ"ז הוי הערמה גמורה ולפיכך ס"ל להרמב"ם דלא סמכינן לכתחילה על הערמה בדאורייתא, ולדעת הראב"ד סמכינן אהערמה גם בדאורייתא.


ה

בביעור פירות שביעית

הנה בהגיע שעת הביעור נצטווינו להפקיר פירות שביעית שברשותינו, וחידוש מצינו בירושלמי מס' שביעית (כ"ו ע"א).

"רבי יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לרבי ירמיה א"ל מה אריוותא קמך ואת שאל לתעליי'. אתא שאל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא רחמין ואפקרה קומיהון. קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אימי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאל שלם איך צורכה מיעבד, א"ל כד תיחמון ריגלא צלילא תיהוין מפקון לשוקא ומבקרין ליה וחזרין וזכיין ביה". (רב ירמיה נתן עצה להפקיר את פירות בשביעית לפני שלשה אוהבים שודאי יניחו לו לחזור ולזכות בפירות. ואנשי קפודקאי אמרו לרב אימי שאין להם אוהבים ורעים ולכן אם יפקירו את הפירות ודאי יזכו בהם אחרים, והוא אמר להם שיוציאו את הפירות לשוק בשעה שאין בנ"א מצויין בשוק ויפקירו ויזכו בהם תיכף לפני שאנשי השוק יוכלו לזכות בהם).

 הרי לן דמהני בזה הערמה גמורה, דבאמת אין כונתו אלא להפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו, ומעיקרא מפקיר הוא באופן שאחרים לא יוכלו כלל לזכות.

ויש מזה ראיה דמהני הערמה בהלכה, ואף התירו להערים במקום הצורך. אמנם אפשר דאף קולא זו לא נאמרה אלא בשביעית בזמה"ז למ"ד דהוי דרבנן.


ו

מכירת חמץ

 

א: לגבי מכירת חמץ נחלקו כמובא לעיל, ועיין מש"כ בזה בהגדש"פ מנחת אשר שערי תשובה סימן א'. והנה מקור הלכה זו דמכירת חמץ לגוי איתא בתוספתא פ"ב דפסחים ושם אמרו "ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולקחו ממנו אחרי הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה".

ולהדיא מבואר בבית יוסף שם דאף שיודע הוא שהגוי ישמרנו לו ולא יגע בחמץ עד לאחר הפסח כדי לחזור ולמכור לו מ"מ מותר מאחר שהקנה לו במתנה גמורה. אמנם הבית יוסף הביא שם בשם הבה"ג שהוסיף ובלבד שלא יערים.

ובאמת אין זו הוספה מדעתו וסברתו של בה"ג אלא גירסא בתוספתא המובא גם ברשב"א (שו"ת ח"א סימן ע') ובריטב"א (ריש פ"ב דפסחים). ונחלקו הראשונים בביאור הלכה זו.

א. הריטב"א שם פירש שלא יעשה כן בכל שנה ושנה, דאם עושה כן תדיר הו"ל הערמה "דלא מתכוין אלא לפקדון אלא שהערים", וכך פירשו גם במאירי ובמהר"ם חלאווה.

ב. הבית יוסף שם כתב לפרש דאין כונתם אלא שלא יערים למכור על תנאי, אבל אם מכרם בקנין גמור מותר אף "שאין לך הערמה גדולה מזו", עי"ש. ולשיטתו אין בין גירסא זו לגירסא דידן "ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה", וכ"כ בשו"ת חת"ס או"ח סימן קי"ג, עי"ש.

ומנהג העולם להקל בזה וזה מאות בשנים שנהגו למכור חמץ בכל שנה ושנה ואין פוצה פה ומצפצף.


ז

מכירת בכור

 

לגבי בכור בהמה טהורה כתב הטור ביו"ד סימן ש"כ דאף שבזמן הגמ' נהגו להטיל מום בבכור טרם צאתו מרחם אמו כדי למנוע ממנו קדושת בכורה, כיון שאין אנו בקיאים בהטלת מום יש לשתף גוי בקנינו כדי שלא יוקדש בקדושת בכור ויבא לידי תקלה. וכך נהגו בכל מקום וסמכו על כך דמהני הערמה אף בדאורייתא.

ויתירא מזו כתב בשו"ע שם סעיף ו' דמצוה לשתף גוי בבכור כדי למנוע מכשול, עי"ש.


ח

מכירת כלי לגוי לפטרו מן הטבילה

 

והנה נחלקו הפוסקים לגבי מי שלא הטביל כלי לפני שבת ויו"ט מה יעשה. ובשו"ת הרשב"ש סימן שס"ח כתב שרב אחד התיר להקנות את הכלי לגויה המשרתת בביתו כדי לפטרו מן הטבילה וישתמש בו דרך שאילה. והרשב"ש דחה דבריו בתוקף רב וכתב דהוי הערמה ולא מהני, עי"ש.

אך הרשב"ש לא הביא שפסק זה כתוב במרדכי על מס' ביצה סימן תרע"ז, וכ"ה בשו"ע או"ח סימן שפ"ג ס"ז וביו"ד ק"כ סעיף ט"ז, עי"ש.

ומ"מ חזינן דמהני הערמה אף בהלכה זו, ועיין במנחת אשר במדבר סימן ס"ח מש"כ בשאלה אם אסור מה"ת להשתמש בכלי שאיננו טבול או שמא אין בזה אלא איד"ר, עי"ש.

והנה הרשב"ש כתב שם לחלק בין הא דביצה י"ז דלא הוי הערמה דבכונה שלימה הוא מקנה קמח לחבירו דאם ירצה חבירו להחזיק בקמח בידו לתת לו קמח אחר משא"כ במי ששכח לטבול כלי דבודאי אין דעתו לתת מתנה לנכרי ולעבור על איסור דלא תחנם, ועוד דאין לו כלי אחר, ומוכחא מילתא דהוי הערמה, עי"ש.

אך בשו"ע נפסק כשיטת המרדכי דמותר להערים בכה"ג ובאמת קשה להבין את סברת הרשב"ש דמה בין זל"ז, והלא גם כאן וגם כאן ברור שכל כונתו אינה אלא לתועלתו הוא ואין לו ענין לתת מתנה, לא קמח לחבירו ולא כלי לנכרי, אך מאידך כונתו להקנאה גמורה כדי לא להיכשל באיסור.

וכיון שכל כונתו לתועלתו הוא ממילא אין בזה איסור מצד לא תחנם, כידוע. וכבר כתב הגרעק"א שם בסימן ק"כ כי זו הדרך הראויה בכלים גדולים שא"א להטבילם, עי"ש.


ט

הפקר להפקיע שביתת בהמתו

 

נחלקו גדולי האחרונים לפני כשלש מאות שנה אם מהני הפקר להפקיע איסור שביתת בהמתו. בשו"ת צמח צדק הקדמון סימן ל"ה כתב בתוקף דהוי הערמה גמורה ואסור לעשות כן. ולעומתו דעת הב"ח דבהפקר בפני ג' מהני אף לכתחלה וכן כתבו בשו"ת שבות יעקב ובחיי אדם  (נשמת אדם כלל ל"ח ס"ג וגם בהל' פסח סימן קי"ט ח') וכן בשו"ע הרב (קו"א תמה א') אף דהוי הערמה, עי"ש.

ותחלת שאלה זו במה דמבואר בסימן רמ"ו ס"ג דמי שהשכיר בהמה לנכרי והתנה עמו שיחזירנה לפני השבת ולא החזירה יפקירנה בינו ובין עצמו והרמ"א שם כתב דעדיף להפקירה בפני ג' כעיקר דין הפקר. ולדעת הצ"צ לא מהני הפקר לכתחלה אלא באופן הנ"ל שהוא אנוס, אבל לא בענין אחר. והאחרונים הנ"ל ס"ל דמהני בכל ענין, עי"ש.


י

מכירה לנכרי עמ"נ להתיר סירוס בע"ח

 

ובאהע"ז סימן ה' סעיף ג' מבואר בשו"ע לגבי האיסור לסרס בעלי חיים דמי שמערים ומניח בהמתו לגוי כדי לסרסה קנסינן ליה שלא יהנה מן הבהמות אלא ימכרם לאחרים, עי"ש.

ובשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סימן ג' הקל למוכרן לגוי ולאחר הסירוס יחזור ויקח ממנו. ובשו"ת דבר משה (להג"ר משה תאומים נכד לבעל נתיבות המשפט) סימן ז' כתב כשיטת הפנ"י להקל בזה ולמכור בהמות לעכו"ם כדי לסרסם, עי"ש.


יא

היתר מכירה בשביעית

 

ידוע מה שנחלקו גדולי אחרוני בתראי בענין היתר המכירה בשביעית להתיר עבודת הארץ וטעמים רבו העלו לאיסור. ובין שאר הטעמים דנו בתוקף הקנין שנעשה דרך הערמה, עיין בזה בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן צ"ו, ואכמ"ל.


יב

היתר מכירה בשבת

 

וידוע מה שתיקן רבינו הדברי חיים (או"ח ח"א סימן ז') שטר מכירה לגוי כדי להתיר פתיחת ה"ארענדע" (פונדקים שיהודי פולין התפרנסו מהם), וגם השואל ומשיב הקיל בזה, ולעומתם כתב הגרש"ק בהאלף לך שלמה (סימן צ"ט, ק"ב וק"ה) לדחות עצה זו בכל תוקף וכתב דהוי הערמה ואין לסמוך ע"ז, עי"ש.

הרי לן בכל אלה הסוגיות שנחלקו בהן אם מהני הערמה והאם מותר לעשות כן. והצד השוה שבכולן שמדובר בהם בהערמה בקנין, והשאלה אם יש בתוקף הקנין שכל כונתו להתיר את האיסור או להיפטר ממצות התורה ולא לשם העברת הבעלות מצד עצמו, או שמא יש בזה חסרון מצד גמירות דעת וכונה בקנין.


יג

היתר עיסקא

 

והנה כבר כתב בעל גנת ורדים (יו"ד כלל ו' סימן ד') דכל עיקר היתר עיסקה להתיר לקיחת רבית הערמה הוא והיה ראוי להחמיר בו אלא שלמעשה יש להקל משום הצורך, עי"ש. וגם הסמ"ע כתב (קונטרס ארוכה אות כ"ב) דהיתר עיסקה הוי הערמה, וכנראה מטעם זה ס"ל לבעל תרוה"ד (                ) דאין להקל בו אלא ברבית דרבנן, עי"ש.

וידוע מש"כ במעשה רב (ק"ח) שלדעת הגר"א אין בזה היתר, ואכמ"ל. (ולא הבנתי מש"כ בשו"ת מהרש"ם הנ"ל דאף דהלכה כבכור שור אין הערמה בהיתר עיסקה).

 

 

ב

הערמה לבטל מצוה שלא בדרכי הקנינים

הערמה לפטור מתרו"מ

 

א. הנה אמרו (ברכות ל"ה ע"א) "בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר. דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצירות דרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר".

ומפשטות לשון הגמ' משמע דגם דורות אחרונים נהגו כדין אלא שלא הידרו במצוות ולא נהגו מדת חסידות כדורות הראשונים. אך בדברי המאירי מבואר שנהגו של כדין וז"ל "ואסור להערים בכך ר"ל שיעשה כן בכונה שיאכל ממנה עראי בלא מעשר אבל לענין אכילת בהמה שכל אכילתה חשובה עראי הואיל ואין דין מעשר לבהמה מן התורה אפי' בתבואה שנזרעה או נקחה לאדם אלא שכל שתהא נקבעת למעשר אסורה אף לבהמה מפני גזל השבט או מדין אסור אכילת עראי לאדם אף הוא רשאי להערים".

הרי דאסור להערים להיפטר ממצוה דאורייתא, אך במצוה דרבנן מותר. אך מדברי שאר הראשונים משמע דאף לאכילת אדם אין בזה איסור.

ב. ועוד מצינו כעי"ז בדיני מעשרות "מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשרות" (ברכות ל"א ע"א, מנחות ס"ז ע"ב). וכך נפסק ברמב"ם (פ"ג ממעשר ה"ו) ובשו"ע יו"ד (של"א סעיף פ"ד).

ואף בזה נחלקו הראשונים, לדעת התוס' במנחות שם ד"ה כדי בשם רבינו אפרים ושו"ת הרשב"א ח"א סימן שס"א מותר אף לאדם, אך המאירי כתב גם בזה דלאדם אסור ולא התירו אלא להאכיל לבהמתו, עי"ש.

ובשתי סוגיות אלה משמע שאין איסור להערים להיפטר מן המצוה אלא שלדעת המאירי יש בזה איסור, כמבואר.

ג. ומאידך גיסא מצינו שאסרו הערמה לפטור מן המעשרות, ואף גזרו לחייב מירוח גוי משום בעלי כיסים (מנחות ס"ז ע"א) שאינם רוצים להפריש מעשרות ומקנים את התבואה לגוי כדי לפוטרה מן המעשרות, כך מפורש לפירוש השני ברש"י שם.

ד. ועוד מצינו שגזרו משום הערמה במסכת חלה (פ"ג ע"א) "אוכלין ארעי מן העיסה עד שתתגלגל וכו'". ובירושלמי שם (י"ד ע"ב) "א"ר חגי לא שנו אלא ארעי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים". והר"ש שם הביא את דברי הירושלמי וביאר שחששו חכמים שיבא לאכול מן העיסה מעט מעט קודם שתתגלגל כולה כדי להיפטר מן החלה, ומשו"כ גזרו לאסור אכילת קבע קודם שתתגלגל, עי"ש.

והנראה בזה דאף דבאמת אין איסור להערים להיפטר ממצות עשה, בודאי אין זה מדת חסידות דהלא לעולם יקדים אדם לדבר מצוה (נזיר כ"ג ע"ב) וחכם לב יקח מצוות (משלי י' ח') ולא נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים מצוותיה (סוטה י"ד ע"א) ובעידנא דריתחא אף נענשים אנו על ביטול מצוות עשה כגון ציצית (מנחות מ"א ע"א) וי"א דלא רק במצות ציצית אמרו כן אלא בכל המצוות כולן דכל המשתמט מלהתחייב בהן ואינו מחבבן נענש בעידנא דריתחא. ומכל זה חזינן דאף אם אין בזה איסור, ודאי שראוי לו לאדם לחבב את המצוות ולרדוף אחריהן לקיימן. ומשו"כ כשראו חכמים וחששו שרבים ישתמטו ויערימו להיפטר מן המצוה גזרו גזירות למנוע תופעה זו, אף אם אין כאן איסור ממש בעצם ההערמה.

ה. אך באמת מצינו מקור מפורש דאסור להערים, והוא שאמרו בירושלמי שם (חלה ט"ו ע"א) "שאסור לאדם לעשות עיסתו קבין" והוציאו הלכה זו מהמבואר במשנה שם (פ"ב מ"ב ובירושלמי י"ג ע"א) "מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה". הרי שלא התירו אלא למי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה, אבל כשיכול לעשותה בטהרה אסור לעשותה קבין כדי לפוטרה מן החלה, עי"ש. הרי כאן אמרו שאסור לעשות עיסתו קבין, וכ"ה ברמב"ם (פ"ו מביכורים הט"ז) "אסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה", וכ"ה ביו"ד סימן שכ"ד סי"ד, עי"ש. וצ"ע מה בין זה להני דלעיל דאף שאין זה מדת חסידות לדעת רוב הראשונים אין בזה איסור.

ונראה לכאורה דכאשר ההערמה נעשית בצנעה בינו ובין עצמו ואינה ידועה לרבים חששו יותר שיערים ואסרו את ההערמה, ודבר זה למדתי מדברי הגמ' (מנחות ס"ז) לפרש"י עיין בזה.

אך באמת מצינו עוד ביו"ד סימן שכ"א ס"ז דאסור לשתף גוי בבהמה טמאה המבכרת כדי להפקיע ממנה קדושת בכורה, ואף דבבהמה טהורה מצוה לשתף גוי כמבואר בהמה טמאה שאני דאפשר בפדיון ובעריפה. הרי לן דאסור להערים על מצוות התורה אף בדרך קנין.

והנראה עיקר בזה דבאמת אסור להתחכם ולהערים בביטול מצות עשה, ואף שאין בזה עבירה מוגדרת אין זה רצון התורה, דהלא המצוות ניתנו לנו לקיימן ולהתקדש על ידן ובעידנא דריתחא נענשין עליהן (מנחות מ"א ע"א) וק"ו שאין להערים עליהן, אך מותר להערים על הלאוין בהערמה המועילה, ולכן התירו היתר עיסקה ומכירת חמץ (ותשביתו הוי כחיזוק ללאו דב"י ולא כשאר מצ"ע ולכן הקילו במכירת חמץ).

וכיון שאין בזה איסור גמור אף במצ"ע אלא עבירה על רצון ה' התירו במקום הצורך כגון בבכור בהמה טהורה וכדו'. ובאמת מבואר להדיא בירושלמי פסחים (כ"ב ע"ב) שם הקשו "החלפיה שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר אסור להערים והכא הוא אומר מותר להערים" ותירצו "הכא משום ב"י וב"י תמן מה אית לך". ובדרך זו מתיישבים כל התהיות בסוגיא גדולה זו.

 

 

ג

הערמה המותרת רק בדרבנן

 

ועוד גדר יש בסוגיא זו דהערמה והוא המבואר בשבת קל"ט ע"ב "מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רימונים ותולה בה שמרים". הרי שהתירו בזה הערמה. וכיוצא בזה אמרו שם לגבי הטלת שכר בחולו של מועד "אעפ"י שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש". ועוד אמרו שם על ר' הונא ב"ר חיא שהיה נוהג להערים "דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועיה קמיכוינא". ועוד "אזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קמיכוינא". הרי שהתירו הערמה בכל הני איסורי דשבתא.

אך להדיא מבואר שם דלא התירו הערמה זו אלא בדרבנן "הערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה". ומסוגיא זו למד הבכור שור דלא התירו הערמה אלא בדרבנן, עי"ש.

ולענ"ד לא קרוב זא"ז דכל הערמות אלה בשקר הם דבאמת אין כונתו בתליית המשמרת אלא לשם שמרים אלא שמערים הוא בשקר להניח בו רימונים וכן בסותם נקב שבחבית בשן של שום וכל כונתו לתיקון החבית ובשקר אומר לאצנועיה קמיכוינא וכן בכל הני. ופשוט מאד דאין מקום להקל כלל בכה"ג באיסור תורה ורק בדרבנן יש מקום להקל בזה, דהם אמרו והם אמרו, ואין לדמות ענין זה להערמה בקנינים דמ"מ הוי קנין גמור דמה לן בסיבת המכר אם זה לצורך ממוני או לצורך דקדוק במצות התורה כיון דמ"מ יש דעת קונה ומקנה.

ועוד מצינו כעי"ז בביצה (ל"ז ע"א) אותו ואת בנו שנפלו לבור רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו ע"מ שלא ימות, רבי יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני, רצה זה שוחט רצה זו שוחט".

הרי דהתירו בזה הערמה וגם בזה פשוט שלא הקילו אלא משום שמדובר באיסור דרבנן, כמבואר.

וסברא זו פשוטה בעיני עד שתמה אני על רבינו הגדול בכור שורו הדר לו שדימה שתי סוגיות אלה זו לזו.

 

ד

ועיין עוד מה שכתבתי באריכות במנחת אשר לפסחים סימן ה' בענין מי שהיה בדרך רחוקה אם מחוייב הוא להתקרב כדי להתחייב בקרבן פסח ומאיזה טעם, עי"ש היטב.

ושונה שאלה זו מכל הנ"ל בשני פנים, במהות המצוה ובמהות ההערמה.

בכל הנ"ל מדובר במצוות שאינן חובה אקרקפתא דגברא, אלא מצוות קיומיות הן הרובצות חובה על האדם רק כאשר הוא עושה בשלו כשהוא בא להנות מפרי הארץ ומתבואת השדה, משא"כ בקרבן פסח הרובצת חובה על הגברא ומסתבר טפי דאסור להשתמט מקיומה.

מאידך י"ל דשאני כל הני שהוא משתמט מקיום המצוה בקו"ע משא"כ בדרך רחוקה שאינו אלא נמנע מלהתקרב, ויש להאריך בזה ואכמ"ל.

 

שתהיו עמלים בתורה

"אם בחקותי תלכו" פרש"י: שתהיו עמלים בתורה.

"אימתי היא חייכם, בזמן שאתם יגעים בה" (ירושלמי שביעית ב: פאה ג. שבת י"א. וכתובות נ"א.).

ידענו שהתורה היא תמצית חיינו וממנה שואבים כולנו, הפרט והכלל, כח ועוז ותעצומות נפשנו, רוח אפינו היא תורתנו הקדושה והחביבה, הלא מקרא מלא דבר הכתוב "כי היא חייכם ואורך ימיכם". אך בלמדנו את דברי הירושלמי, נרתעים אנו לאחור, תנאי יש בדבר, לא בקל יונק אדם חיות מן התורה, אימתי היא חיים בזמן שאתם יגעים בה!

כל הלומד תורה מקיים מצוה ומתקדש על ידה, אפילו לא קרא אלא פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית קיים 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (מנחות צ"ט ע"ב), אך לא כל הלומד תורה, חי בה וחי ממנה, זכות זו שמורה רק לעמלי תורה.

ברצותנו לחיות בתורה שומה עלינו לחקור ולהבין מהי יגיעת התורה ועמלה, ומי הם עמליה בטהרה כדי שיהיה חלקנו עמהם.

והנה שנינו בשבת (פ"ח ע"ב) "ד"ת יש בהם כדי להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא" וכתב שם רש"י בנועם לשונו "למיימינין בה, עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה", ונראה דרש"י האיר בזה את עינינו להבין שתי פנים בעמל התורה, האחת, עמל הגוף - עסוקים בכל כחם, כל כחם ממש, על האדם ליגע גופו לנדוד שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו ולהמית עצמו באהלה של תורה. השניה, עמל השכל, לחפשנה ככסף ולבקשנה כמטמונים להיות טרוד לדעת סודה של תורה, ואז יבין יראת ה' ודעת אלקים ימצא.

והנה הר"ן בנדרים דף ח' ע"א כתב דמקור המצוה והחיוב על האדם להקדיש את כל כחו לתלמוד תורה הוא הפסוק "ושננתם לבניך" שחז"ל פירשוהו "שיהיו ד"ת מחודדים בפיך", וא"כ מן הראוי לבדוק גם ביאור מאמרם זה. וגם במאמר זה האיר אדונינו הגדול רש"י וכתב "חזור עליהם, ובדוק לעומקן", הרי לן שני אופנים שונים ודרכים שונות לקיים מצוה זו ד"ושננתם", ולבי אומר לי דשני יסודות אלה שבדברי רש"י בקידושין מכוונים כנגד שני היסודות שכתב במסכת שבת, חזור עליהן כנגד עסוקים בכל כחם, שהרי עבודת החזרה עמל היא, בדרך השינון והחזרה אין הלומד משתעשע בנועם הסברא ועדנת העיון אלא משבר הוא את כל גופו ומשחיר את תוארו בעבודת עבודה ועבודת משא וקובץ על יד ירבה.

ומה שכתב רש"י "ובדוק לעומקן" מכוון כנגד "טרודים לדעת סודה" כי רק כאשר באמת ילון בתוך העמק בעומקה של הלכה יכול להיות טרוד לדעת סודה.

ונראה עוד ראיה שדוקא לימוד החזרה היא עיקר גדר עמל התורה, שהרי איתא בתוספתא (פרה פ"ד הלכה ד') "שהיה ר' יהושע אומר השונה ואינו עמל כאיש שזורע ואינו קוצר" ועמל זה לא ידענו מהי, כשהוא אומר (סנהדרין צ"ט ע"א) הלומד תורה ואינו חוזר עליה כזורע ואינו קוצר" והלא פשוט שלא באו אמוראי הגמרא לחלוק על התנאים שבתוספתא אלא לבאר ולפרש דבריהם, וע"כ דהעמל שעליו אמרו בתוספתא "השונה ואינו עמל" הוא החזרה שעליה אמרו בגמרא הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. (ואפשר עוד שדברי חז"ל משלימים זא"ז ואין בהם מחלוקת, דלא יגיע האדם לכתרה של תורה אלא בעבודה כפולה ומכופלת, בעיון ובחזרה, וכונת התוספתא לעמל העיון וכונת הגמרא לעמל החזרה, כמבואר).

שהרי הלימוד העיוני נועם הנשמות ועדן הנפשות הוא, השכל מתענג ומתעדן בנועם התורה ואין שמחה כהתרת הספיקות, אבל עבודת החזרה קושי יש בו שאין השכל מתרונן בשינון הידוע, עמל יש בו, יגיעה מפרכת היא, אך זו דרכה של תורה, וזולתה לא יגיע אל המטרה הנכספת "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך".

"כי היא חייכם ואורך ימיכם"

 

תגיות: