איסור מנין בני ישראל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר, שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלתם, מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" (א' א'-ג').

"מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (רש"י).


הנה שנינו בשתי סוגיות בש"ס (יומא כ"ב ע"ב, ברכות ס"ב ע"ב) דאסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, אלא ששתי סוגיות אלו שונים בתוכן ובסגנון, ויש להבין מה בין זו לזו, ונראה  לחקור ולעיין בהלכתא  דא, שרשיה והלכותיה.


א


תנינן ביומא (שם) "בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכו', ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו, ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש" ובטעם שהיו מפיסין על זה האופן אמרו, "תנא הוציאו אצבעותיכם למנין, ונימנינהו לדידהו, מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב (שמואל א' י"א) 'ויפקדם בבזק' וכו', אמר רבי אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד', רב נחמן בר"י אמר, עובר בשני לאוין שנא' 'לא ימד ולא יספר'".

ועוד אמרו (ברכות ס"ב ע"ב) גבי דוד מלך ישראל "'אם ה' הסיתך בי ירח מנחה' אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו' וגו' מיד 'ויעמוד שטן על ישראל' (דברי הימים כ"א), וכתיב 'ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל' (שמואל ב' כ"ד).

הנה מאלו הסוגיות ידענו דאסור למנות את ישראל וחשש הנגף שיש במנינם. ברם, כד נעיין בספרי הראשונים מוני המצות לדורותיהם נמצא שלא העתיקו איסור זה דאין מונין את ישראל בכלל מנין המצוות, וכבר עמד ע"ז בספר באר שבע (ריש תמיד), ובדברי רבותינו האחרונים מצינו  ג' תשובות בדבר. א, בשו"ת פני מבין כתב דאין בזה לאו גמור כי אם מידת חסידות ולכך לא נשנית בספרי המצות. ויש לעיין מפשטות לשון הגמרא (יומא שם) "כל המונה את ישראל עובר בלאו" הרי דלאו יש בזה ולא הנהגה ראויה בלבד, ועוד דהא הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין (פ"ד ה"ד) העתיק הלכה זו, "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר 'ויפקדם בטלאים" הרי  דאיסור יש בזה, ב. ובתשובות חוות יאיר (סי' ט') כתב דאין האיסור למנות את ישראל דבר תורה כי אם מדברי קבלה. וכ"כ בספר עין זוכר להחיד"א (מערכת המ' אות כ"ד), וכ"כ הר"י פרלא בפירושו על הרס"ג (ל"ת רס"ד-רס"ה). ואכן בסוגיית הש"ס דיומא (שם) לא הביאו לקראי דאורייתא בשורש איסור זה אלא דברי נביאים, דכתי' "והיה מספר בנ"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" וכן הוא אומר "ויפקדם בטלאים", והוא סמך לכאורה לשיטתו, אך מדאמרו בברכות להסמיך לזה קרא דכתיב "ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף" משמע דיש בזה איסור דאורייתא, אך באמת לא ראינו משם אלא דיש בזה חשש נגף אבל אין בזה עשה או לאו, ודו"ק. ג', כתב בספר דברי אמת (עניין הלאוין ד' פ"ו ע"ב) דאין איסור זה  אלא כלאו הבא מכלל העשה דמצות נתינת מחצה"ש ומשו"כ לא  מנאו הרמב"ם, דלא מנה  במנין התרי"ג  כי  אם  עשין  ולאוין המפורשין בקרא, וכונתו למש"כ הרמב"ם במצות עשה קכ"ט שאין למנות לאו הבא מכלל עשה (ועיין רמב"ן מ"ע ט' ששכח שחלק עליו, ודו"ק). חזינן מעתה דג' דרכים הם בטעם שלא נזכר איסור זה בדברי מוני המצות.

 

ב


והנה יש לעיין בשתי הסוגיות הנ"ל באיסור  מנין בני ישראל, דבברכות למדו מתורת משה וביומא הביאו מחזון הנביאים בלבד, והלא דבר הוא. ונסמוך אף בזה אוריין תליתאי, מה שפירשו ג' מגאוני  הדורות.

א. כתב המהרש"א בחי' אגדות (יומא שם) "והא דלא מייתי ליה איסורא ממנין דמשה בחצאי שקלים ולא מנה אותם להדיא כמפורש ד'ולא יהיה בהם נגף' וגו' דמשמע שהמנין שולט בו עין הרע להביא נגף, י"ל דאיכא לפרושי דלקח מהם חצאי שקלים לכפרה על שחטאו בעגל כמ"ש 'לכפר על נפשותיכם' ולהגין בכך עליהם  שלא יהיה בהם נגף, אבל במנין בזק לא שייך לכפרה אלא משום איסור מנין, וכן המנין בטלאים ליכא למימר משום כפרה באו לקרבן, דהא כולהו מדשאול הוו כדלקמן ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו, ועוד דלא הוזכר בהן לכפרה' ודו"ק" עכ"ל. הרי דמקראי דמשה לא ידענו איסור להכי אייתינן לקרא ד"והיה מספר בני ישראל" וכו' דנתפרש בו איסור.

 ב. ובספר עיון יעקב על העין יעקב (לבעל שבות יעקב, יומא שם) כתב לתמוה ע"ד המהרש"א דנתעלם ממנו מה שאמרו בברכות גבי דוד דנכשל בדבר הידוע לכל ישראל דאין מונין את העם, וכדילפנן מקרא דפר' כי תשא ד"לא יהיה בהם נגף" (ונראה בביאור דברי המהרש"א דלולי שידענו מקרא דהושע דאסור למנות את ישראל, היה מקום לפרש דמחצית השקל בא לכפר על חטא העגל שלא יהיה נגף על ידו, וכמפורש גם בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב, אך מאחר שלמדנו מקרא לאסור כמבואר ביומא דעצם המנין אסור, מעתה  שפיר אית לן לפרש אף לקרא דכי תשא לאיסור המנין ודוחק).

ובעיון יעקב כתב דביומא נתחדשה הלכה דאסור אף במקום מצוה, ומדכתיב בשאול גבי העם היוצאים למלחמה דבטלאים פקדם, ש"מ אף לדבר מצוה יש בו איסור. ויל"ע לכאורה דהא משנצטוו ישראל על המניין אחר מעשה העגל שוב דבר מצוה הוא זה ואעפ"כ לא מנאן אלא ע"י דבר אחר, ועוד יש לעיין דהא ביומא למדו מדכתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" והאי קרא לאו בדבר מצוה אמור, וצ"ע.

ג. ובעין זוכר להחיד"א (שם) כתב דלא ילפינן מקרא דכתיב בכי תשא "ולא יהיה בהם נגף" משום  שאין לנו משם אלא מנין העם כולו דאזי יש לחוש לנגף משא"כ במקום שאין מונין אלא מקצת העם, לזאת ילפינן מדברי נביאים דאף מנין חלק מהם איסורא אית ביה, ומעתה שפיר ילפינן להלכה שלא יעמדו הכהנים למנין אלא יעמדו כגורן ויפיסו.

ולמדנו מדבריו דאין חשש נגף אלא במנין העם כולו, ומ"מ איסור יש אף במנין מקצתן.


ג


והנה עוד זאת יש לחקור ביסוד האיסור למנות את ישראל, דהנה במצוות הספירה שמצינו בתורה (כספירת העומר, ספירת השמיטין והיובל, ספירת ז' נקיים) נראה דאין מעשה הספירה עיקר כי אם תוצאתה, היינו שיהיו הימים או השנים מנויים וספורים בידינו ואין עצם הספירה אלא הכשר  לידע מנין ומספר, (עיין מנחת אשר ויקרא סימן נ"א) ומעתה יל"ע באיסור שלא למנות את ישראל, אם עצם מעשה המנין הוא דאסרה תורה, או שמא תוצאת המניין נאסרה.

ושתי נפ"מ יש בשאלה זו, א' אם יש איסור במנין שאין בו כדי לברר את מספר הנמנים, ב' אם יש מצוה למנוע מנכרים למנות את בני ישראל, דאם האיסור הוא בעצם המעשה אין איסור בגוי, ואם האיסור בתוצאה גם בכה"ג אסור, ולכאורה יש לעיין בזה בפסחים (ס"ד ע"ב) באגריפס המלך שרצה למנות אוכלוסי ישראל ונטל כוליא מכל קרבן פסח כדי לדעת מנינם, ואכמ"ל.

ולכאורה אף כי נטיית הלב דאין טעם האיסור אלא שלא יהיו ישראל מנויין וספורים ויבוא בהם נגף, ברם מדברי הש"ס ביומא חזינן להדיא דעצם המניין אף אם אין בו תכלית שיהיו האנשים מנויין וספורים  איסור יש בו, דהא אמרו דאין מונין הכהנים העומדים כגורן לחלוק בקרבנות אלא אצבעותיהם היו מונין, ופשוט הדבר דאין כל ענין לידע כמה הם העומדים לחלוק בעבודת הקודש אחר שאין מונין עד שיכלה מנין הכהנים אלא עד שיכלה המנין שקבעו להגריל בו דמי שיכלה בו הגורל יזכה, ואעפ"כ אין מונין הכהנים עצמם משום איסורא והיו מוציאין אצבעותיהם למנין  ש"מ דעצם המנין אסור.

ובאמת נראה  דשני דינים יש באיסור המנין, א' עצם מעשה המנין שנאסרה ב' ידיעת המספר שיש בה סכנת מגפה ועין רע, ושני דינים אלה שתי סוגיות הם, דהא דאמרו בברכות גבי מעשה דדוד וסמכוהו אקרא דכתיב באורייתא "ולא יהיה בהם נגף" וכו', היינו משום דהתם באיסור המנין כדי לידע מספר בני ישראל עסקינן, ולפי שיש בו עין רעה, ולכן לא אמרו שם איסור כלל אלא סכנת הנגף בלבד, אולם בסוגיא דיומא לא מיירי אלא כשמונה ואינו חפץ לידע תוצאת המנין ואיסורו משום עצם מעשה המנין, ולכך סמכו התם קראי דלא ימד ולא יספר לומר דמעשה המנין איסור יש בו, אך במנין זה לא חיישינן לנגף ומשו"כ לא אייתינן לקרא דכי תשא. ואף דלכאורה יקשה מדאייתינן קרא ד"ויפקדם בטלאים" דכתיב בשאול והתם לתוצאת המנין היה לידע מנין היוצאים למלחמה, מ"מ כבר נתבאר מש"כ החיד"א דבמנין חלק מן העם אין בו חשש מגיפה ולהכי א"ש דאף זו ראיה היא דאיסור המנין נוהג אף שלא במקום סכנה, ודו"ק.

ובגוף הענין נתקשיתי בדברי רש"י (שמואל א' ט"ו ז') שלמד דאסור למנות את ישראל ממה שנאמר (בראשית נ"ב י"ג) "ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב" וצ"ע דא"כ איסור תורה הוא, ובאמת לא מצינו בחז"ל שילמדו איסור מפסוק זה אלא מקרא דהושע, ולכאו' צ"ל דלא למדו מפסוק זה משום דיעקב אמרו ולא הקב"ה, וצ"ע בדברי רש"י.


ד


ולענין הלכה כתב המג"א (או"ח סי' קנ"ו סק"ב) "אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוין למנות רק להטיל גורל אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם" והוא מדברי הש"ס ביומא שם.

והנה בקורות ימי ישראל נתעוררו ספיקות וחקרי דין בהלכתא דא, בתשובות החת"ס (ראה לקוטי שו"ת חת"ס) כתב במענה לשאלת הגאון רבי ישראל משקלאב בעל פאת השולחן אם מותר להעתיק מהפנקס שמות הנצרכים והמתנדבים רושמים לפלוני כך וכך ולפלוני כך וכך הם ונשיהם ובניהם, אם יש בזה משום איסור למנות את ישראל, ובעל פאה"ש כתב להתיר מכמה פנים, א' אין איסור מנין אלא היכא שמונין את הנוכחים בפניהם, אולם במקום שאין מונה אלא הרשימות שבידו אין בזה איסור. ב' אין איסור למנות אלא כשמונה בפה אבל במונה ע"י הכתב שרי. וביסוד הדברים נקט דאין איסור מנין אלא כשמונה שלא לצורך, אבל המונה לצורך, כל שימנה ע"י דבר אחר (אם בטלאים אם באצבע וכדומה) אין בו איסור.

ברם, החת"ס בתשובתו חלק על כל דבריו וכתב דאין לחלק אם מונה בעל פה או מן הכתב (וכן הורה בנו הכת"ס בתשובותיו יו"ד סי' ק"ו ממשנת אביו הגדול), ואף המונה מי שאינו נוכח אינו נמלט מאיסור המנין, ועוד דאף במקום מצוה אין נראה להתיר אף שימנה ע"י דבר אחר אלא היכא שמונין את העם ע"י מחצית השקל דבזה יסור חרון ועברה ולא יהיה נגף בישראל, ואם נבקש למנות את העם שלא ע"ז האופן יש לנו להשגיח שלא יהא אלא בגורל ותורף דבריו, "אשר היוצא מדברינו, שלא לצורך אסור למנות בשום אופן ותחבולה כלל, ולצורך מצוה שלא ע"י גורל  צריך שיתנו חצאי שקלים ויהיה לכפר על נפשותינו, ואמנם לצורך מצוה ועל דרך גורל מותר למנות ע"י דבר אחר וא"צ כפרה".

והחת"ס לשיטתו אסר לגבאי צדקה למנות את מספר העניים ע"י רשימותיהם ולא התיר אלא לרשום השם של העני ומה ינתן לו ולא התיר מנין אפילו בכתב שלא בנוכח, וכתב לדחוק בראית הפאה"ש משבת קמ"ח ע"ב "מונה אדם את אורחותיו בפיו" דלא מיירי דמונה לידע כמה הם אלא במתכנן מה לתת להם, וכיוצ"ב כתב לגבי שאול שפקדם בטלאים דלא  מנאן לדעת מספרם אלא לתכנן מי יופקד על הכלים, מי כאן ומי שם, עי"ש.

וכל דבריו חידוש ולהדיא מבואר בגמ' וברש"י בשבת שם שמונה אורחין לדעת מנינם, וכך הוא להדיא שם בספר שמואל (א' ט"ו ד') "ויפקדם בטלאים מאתיים אלף רגלי ועשרת אלפים איש יהודה" הרי שפקדם כדי לדעת מספרם. ושו"ר את תשובתו הארוכה של בעל פאה"ש שהשיב לדחות את דברי החת"ס  (תשובה זו נדפסה בספר היובל שיצא לאור ע"י מוסד הרב קוק שנת ת"ש).

ומן הנראה דלא החמיר החת"ס אלא משום סכנת הנגף הבאה בעטיו של גורל, ומשום דחמירא סכנתא מאיסורא חייש כולי האי וכדחזינן כמה פעמים בכתבי הפוסקים כמה החמירו בדברים שיש בהם משום סכנה, ולעיקר ההלכה פשוט דיש להתיר כסברת הפאת השולחן.

והנה יש לעיין באופן שמותר לספור האם סר ממילא חשש הנגף, ויש לעיין בזה לפי שיטת שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' ע"ו) דאף באופן שמותר לקצץ עץ פרי מ"מ סכנה יש בדבר וכ"ד האבני צדק סי' ע"ה, והארכתי בתשובה לבאר דעיקר ההלכה כשיטת שו"ת חיים שאל סי' כ"ג, חוות יאיר סימן קצ"ה, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' ק"ב, דבאופן המותר בהכרח שאין סכנה. ובני"ד נראה פשוט דבאופן המותר אין סכנה, דסכנת הנגף מפורשת בתורה וא"א שלא יתפרש שיש סכנה באופן המותר, ושתיקת הפוסקים בכגון דא כהודאה דמיא, ועוד דכבר נתבאר דאין סכנה אלא במנין כל העם וע"כ דשני דינים יש בזה. ונראה עוד לחלק דבבל תשחית לא מצינו בתורה אלא לאו אלא שחז"ל גילו סודות הבריאה דיש סכנה בדבר ומסתבר אפוא דהאיסור והסכנה הא בהא תליא, אבל במנין בני ישראל, הסכנה מפורשת בתורה והאיסור בנביא ואפשר דתרי מילי הן ולאו הא בהא תלי'.דו"ק בזה.

ואף עתה בדורנו נתעורר ספק אודות מפקד האוכלוסין שערכו השלטונות לפני מספר שנים, ונדרשו הפוסקים להשיב אם יש לחוש בזה לאיסור מנין בני ישראל.

ומה מאוד יש להתבונן בזה, דהלא ענין המנין שכיח מאוד ונצרך בכל מערכות החיים והליכות בנ"א, (כרשימות תלמידים בבתי חינוך, אורחים בשמחות, וועדי קהילות ומתפללי בתי הכנסת, וכיו"ב רבים) ופוק חזי דלית מאן דחש בכל אלו לאיסור המנין, וע"כ טעמא משום דנקטינן דאין האיסור אלא כשמונה הנוכחים לפניו או כשמונה בפה (כהפה"ש) או כשמונה את העם כולו (כהחיד"א), ובענין אחר לא קפדינן בו אחר  שיש בו צורך והכרח.

ובאמת יש לעיין בסנהדרין שהיו עומדים למנין המחייבין והמזכין ובכל מושב הסנהדרין שמסתמא היו מונים את הנוכחים לדעת אם יש כ"ג או ע"א.

וכבר כתבו הפוסקים לדון כיצד מונין עשרה מישראל   לתפילה ולדברים שבקדושה דהלא מנין גמור הוא זה. ובפר"ח (סי' נ"ה) עמד בזה וכתב דאף דדבר מצוה הוא מ"מ יש לאוסרו. ובשו"ת כף החיים (להגר"ח פלאג'י סי' י"ג) כתב להתיר למנות בלב או בהבטת העין אולם לא ימנו בפה, ואף יזהרו שלא להראות באצבע בעת שהן מונין במחשבה. וראה עוד כף החיים (להגרי"ח סופר סי' נ"ה) דכתב אף הוא להתיר המנין במחשבה ובראיה כל שאין מוציא המנין בפה, (וכן נראה מדברי הפר"ח שם דאין אסור אלא המנין בפה כדרך המונין).

וכבר נשתרש המנהג בכל תפוצות ישראל למנות מנין עשרה ע"י י' תיבות הפסוק "הושיעה את עמך" וגו', (וכ"ה בקצש"ע סי' ט"ו, ולא ידעתי מקור קדום למנות ע"י פסוק זה), וכבר נמצא מקור למנהג זה ממדרשו של רש"י  (ספר האורה) אלא שכתב פסוק אחר למנות בו דכתיב "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך" וגו' (ושמא הוקבע למנות בקרא זה אחר שבלא"ה מצוה לאומרו בשחר עם כניסתו לביהכנ"ס כדאיתא במשנ"ב סי' מ"ו ס"ק א').

ובטעם שנהגו להתיר למנות ע"י פסוקים אפשר דענין סגולי יש בזה דלא יבוא עוד רעה וחשש נגף ח"ו, וביותר נראה דהיכא דמונין ע"י קראי אין כאן מנין כלל  שאין האדם יודע מספר כל תיבה ותיבה אלא מנין עשרה בתשלום הפסוק, ודו"ק.


ה


והלום ראיתי בעינים למשפט (במס' ברכות שם) שכתב להתיר  למנות את ישראל, מדאמרו ביומא ליישב סתירת קרא רישא וסיפא (שם) דכתיב "והיה מספר בני ישראל" ש"מ אית להו מניין, ובסיפא דקרא כתיב "לא ימד ולא יספר" ש"מ לית להו מניין, אלא כאן בשעושין רצונו של מקום לית להו מניין, כאן בשאין עושין רצונו של מקום אית להו מניין ופירש רבינו חננאל שם "כל המונה ישראל עובר בב' לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר, והנ"מ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ואם לאו נספרים שנאמר והיה מספר בני ישראל מכלל שיש מספר בהם" עכ"ל, והנה עתה בגלותינו כשנתרחקנו מעל אדמתינו ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים לא זכינו שישוב קוב"ה ויחפוץ וירצנו בשובו לציון ע"כ משום שאין אנו עושין רצונו ית', וכיון שכך הוא אומר "והיה מספר בני ישראל" והרי אנו נספרין כדברי הר"ח ושוב אין בזה איסור.

ונראה לדחות דבריו מב' פנים הן חלילה לן לעסוק בנסתרות ולדון את ישראל אחר שאין אתנו יודע עד מה להשמיענו בשל מה תתמהמה גאולתינו ופדות נפשינו, ואף שאמרו "בזמן שאין עושין רצונו של מקום" מ"מ חזינן דכמה וכמה פעמים חילקו חכמים אם עושין ישראל רצונו של מקום אם לאו (ברכות ל"ה ע"ב) דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נתקיים בהם "ואספת דגנך" וכשאין עושין רצונו ח"ו הרי הוא אומר בהם "ולקחתי דגני בעתו". וכן אמרו (ב"ב צ"ט ע"א) דבזמן שעשו ישראל רצונו של מקום היו הכרובים מעורין זב"ז ופניהם איש אל אחיו, וכשאין עושין הופכין פניהם זה כנגד זה, ואין הכרח דענין אחד יש  ב"עשית רצונו של מקום" ואפשר דמעלות רבות בעשיית רצונו ית' זו למעלה מזו, ואף שהבית בחורבנו יתכן גם יתכן דאכתי רצונו של מקום עבדינן. זאת ועוד, דהא להדיא העתיק המג"א הלכתא דא אף בזמן שאנו בגלותינו והבית בחורבנו, ש"מ דאף בזמה"ז איסור מוחלט הוא, ולהדיא כתב הגר"א  (אדרת אליהו פר' כי תשא) "כי תשא הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם" וכו'. ואף בדברי הר"ח נראה פשוט דאין היתר למנות את ישראל אלא  "דיהיו הם נספרין" והוא בנתיבי הפנימיות דיהיו ישראל נמנין ולא יהו כחול הים והוא חזון גלות ישראל בין העמים שיסורו ממעלתם הראשונה, ולא בא בזה להורות הלכה לענין הספירה בידי אדם, וכרך  הרב הלכתא ואגדתא ותלי תניא בדלא תניא.

וראה עוד באורך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' ג') שהאריך מאוד בהלכה זו בכל פרטיה  והמעיין שם ימצא משנה והלכה ברורה.


ו

 

והנה במה דמנו את הכהנים באצבעותיהם נחלקו האבני נזר והאגרות משה, באבנ"ז (יו"ד סימן שצ"ט ג', ת"נ ג' תנ"ב ה') נקט דספירת אצבעות שונה מספירת אנשים דמנין אברים אין בו איסור, אך האג"מ (יו"ד חלק ג' סי' קי"ז ב') כתב על סברא זו (ולא הביא את האבנ"ז) דפטומי מילי הוי דמה לן אם סופר הראש או האצבע, ואין לחלק בין האדם לאבריו אלא דאין איסור משום דאפשר שיש מן הכהנים שלא הוציאו אצבעותיהם (ולא הבנתי דא"כ אותם הכהנים לא היו בכלל הספירה, ולשיטת הרמב"ם היו סופרים האצבעות ויש מן הכהנים שהוציאו שתי אצבעות וספרו את שתיהן עי"ש. ויש לעיין לשיטתו אם מותר לספור בגדים כדי למנות את הלבושים בהם, ואפשר דבזה מודה האג"מ ולא כתב אלא דאין לחלק בין האדם לאבריו, ודוק.

 

 

פתיחה לחומש במדבר

הנהגת הגילוי וההסתר

 חומש זה קרוי בפי חז"ל חומש הפקודים (סוטה ל"ו ע"ב). ויש ללמוד מכך שפקודים אלה הם ענין מרכזי בספר זה, ויש להתבונן אפוא במה חשיבותם ומהות ענינם של שני הפקודים שבספר. זה שבפרשת במדבר וזה שבפרשת פנחס.

 ועוד מצינו בחז"ל (שבת קט"ו ע"ב) די"א שפרשת ויהי בנסוע ספר בפני עצמו היא, ולא נתבאר היטב טעם הדברים. הלא לא מצינו כותיה בשאר ארבעת החומשים שיתחלקו לכמה ספרים, ודבר זה אומר דרשני.

 הגאון הנצי"ב בפתיחה שכתב לספר במדבר ביאר שתי תמיהות אלה בחדא מחתא, ועיקר דבריו "משום דעיקר זה הספר הוא המחליף ומשנה הליכות עם ה' בחיי העולם מאז שהגיעו לא"י מן הדרך שהלכו במדבר. שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת שהלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע. ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השינוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו שביארנו בפ' חקת. עפ"י זה השינוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע.וגם המטה לא היה עוד ביד משה תמיד אלא לעת הצורך לפי ההכרח כמו שביארנו שם. וע"ז השינוי המצוין בזה הספר אמרו חז"ל בבראשית רבה פ"ג ויבדל אלקים בין האור ובין החשך זה ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים ובין באי הארץ".

 בחומש זה עבר עם ישראל מדרך הנהגה של אתגליא למהלך של אתכסיא, מהארת פנים גדולה ועצומה שהיתה מנת חלקם מאז יציאת מצרים, לדרך של הסתר פנים שתלווה אותו עד סוף ימי הגלות.

 וכן ביאר הגאון את מהות שני הפקודים וההבדל שביניהם "אכן עיקר ההפרש הזה היה ניכר בשני הפקודים שהיו שני ענינים שוים בחומר המעשה, ונשתנו בצורת המעשה לפי הליכות ישראל. מש"ה בפעם הראשונה היה עפ"י סדר הדגלים מד' רוחות כמרכבה לשכינה. והיה אפרים ראש הדגל וקודם למנשה ולא כן בפקודי פ' פינחס בשנת הארבעים. כמש"כ בפנים ב' כ'. ועוד בפקודי פ' במדבר היו הראשים מוכרחים להיות מאותו השבט. ולא כן היה בפקודי פ' פינחס כמש"כ בפנים א' מקרא ב'. מש"ה רשום זה הענין מאד. עד שראו חז"ל לקרוא שם להספר חומש הפקודים".

 ועיין במשך חכמה פרשת פנחס (כ"ו ג') שביאר שבמנין הראשון שבפרשת במדבר נמנו ע"י ראשי המטות דהיינו נשיאי השבטים, אבל במנין השני בפרשת פנחס נפסלו הנשיאים לאחר שנשיא שבט בישראל חטא וגרם לכ"ד אלף מישראל שיפלו במגיפה, ולכן היה המנין ע"י משה ואלעזר הכהן עי"ש. וגם מדבריו נשמע דהמנין הראשון היה ברוממות מעלתם של ישראל כשנשיאי השבטים הלכו בראש העם לקרבם אל אביהם שבשמים, אך בפקודים השניים כשלו נשיאי העדה ומעמדם היה בשפל.

 ועוד ביאר הגאון הנצי"ב לפי דרכו את משמעות פרשת ויהי בנסוע "והנראה דעפ"י זה הכונה אמרו חז"ל דויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע. ללמדנו באשר כי התחלת השינוי היה מן ויהי העם כמתאוננים וגו' כי בשביל שהתנהגו במדת תפארת נענשו מיד אחר שחטאו. כי היה צל ההשגחה על יד ימינם ודבר זה היה קשה עליהם לסבול עד שגרם לשלוח מרגלים כאשר יבואר ר"פ שלח. ומזה נשתלשל והלך עד שהגיע לזה השינוי כאשר יבואר שם. וא"כ פרשה זו קטנה היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל". (ועיין עוד לקמן פרשת במדבר מאמר "הביאו לפני ספר יוחסין").

 לו זכינו היה שם שמים מתקדש על ידינו ברוב התפארת כאשר הקב"ה מתהלך בקרב המחנה לעיני עדה ועולם וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. ומשלא זכינו נגזר עלינו לקדש שם שמים בתוככי הסתר הפנים כאשר כפופים אנו ונתונים למאורעות הזמן ופגעי הטבע.

 וזה כחו של עם ישראל, רק עם זה בידו לעמוד בנסיון המר של הגלות הקשה והחשוכה, כמו שאמרו (ביצה כ"ה ע"ב) "מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין" ורק בעזות דקדושה שבהם, יכולים הם לשאת בגאון את דגל ה' ולפיד האש להאיר את חשכת הגלות וההסתר ולקדש שם שמים.

תגיות: