בישול בשבת בדבר שאין צריך בישול (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

"את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (ט"ז כ"ג).

"מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום הכל לשני ימים, ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום" (רש"י שם).

 

הרי מבואר דיש במן איסור אפיה ובישול בשבת מה"ת. ויש לעיין בזה דהלא פשוט מפשטיה דקרא דהמן היה ראוי לאכילה ללא כל בישול ואפיה וטעמו כטעם לשד השמן (במדבר י"א י'), ויתירה מזו למדנו ביומא (ע"ה ע"א) "א"ר אבהו אל תקרי לשד אל שד, מה שד זה תינוק טועם בו כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו טועמין בו כמה טעמים".

ויש לעיין לפי"ז בדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת הלכה ג' "המבשל על האור דבר שהוא מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור". הרי לן בדברי הרמב"ם דכל שאינו צריך בישול אין איסור בבישולו, וקשה לשיטתו ממה דמוכח דיש איסור תורה בבישול מן ואפייתו. בשאלה זו דנו שני גדולי פולין, החלקת יואב בח"ב בקונטרס ההערות הערה ה' ובעל הכלי חמדה בספרו הגדול חמדת ישראל.

והחמד"י תירץ בדרך פלפול דמה שאין בישול בדבר שא"צ בישול למדנו מבישול סממנים שהיה במשכן, דאין סממניו צבע ראויין למלאכתן אלא ע"י בישול, ונמצא דלפני מת"ת שעדיין לא ניתנה הלכה דמלאכת מחשבת יש בישול אף במה שא"צ בישול ושפיר חייבים היו על בישול המן.

ולפי"ז כתב ליישב מה שהקשה בספר רביד הזהב בפרשתנו, למה לא למדו חז"ל איסור אפיה ובישול בשבת מפסוק זה אלא מבישול סממנים שהיה במשכן. ולהנ"ל אתי שפיר דלאחר שניתנה תורה באמת פטורים היו על בישול המן ואין ללמוד מזה מלאכת מבשל, עי"ש.

ונבאר את שיטת הרמב"ם והפוסקים בהלכה זו.


א

 

הנה מבואר בשני מקומות בהלכות שבת בדעת המחבר והרמ"א דיש איסור בישול בפירות הנאכלים כמות שהן חי.

בסימן רנ"ד ס"ד כתב המחבר "פירות שנאכלין חיין מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שאי אפשר שיצולו קודם שחשכה ומיהו צריך ליזהר שלא יחזור הכיסוי אם נתגלה משחשיכה ושלא להוסיף עליו עד שיצולו מפני שממהר לגמור בישולם בשבת". הרי לן דיש איסור לכסות פירות אלה הסמוכים לאש מפני שממהר את בישולם, אלא שאין איסור להשהותן מערב שבת משום דלא חיישינן שמא אתי לחתויי.

בסימן שי"ח סעיף י"ד כתב המחבר דאסור להניח מים כנגד האש במקום שיכולים להתחמם לכדי יד סולדת בו וכתב שם הרמ"א "וה"ה בפירות או שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין".

הרי לן בדעת המחבר והרמ"א שיש איסור בישול אף במה שנאכל כמות שהוא חי.

והגרעק"א בסימן רנ"ד שם הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב דאף לשיטת הרמב"ם יש איסור בישול מדרבנן ואין סתירה בין דברי המחבר לדברי הרמב"ם. אך לכאורה דבריו צע"ג דהלא אף שכתב שם הרמב"ם דפטור ומשמע פטור אבל אסור, לכאורה אין זה אלא משום איסור חזרה דהלא אסור להניח תבשיל ע"ג האש, אבל לכאורה מצד איסור בישול אין כאן איסור כלל, דהלא כתב בחדא מחתא דבר המבושל כל צרכו ודבר שאי"צ בישול כלל, ובמבושל כל צרכו אין בישול אחר בישול ואפילו איסור דרבנן אין בו, ומהי"ת לומר דיש איסור במה שאי"צ בישול כלל. (וכבר תמה על הגרעק"א באגלי טל מלאכת האופה ס"ק י"ט עי"ש).

אמנם אף שודאי אין ראיה מדברי הרמב"ם דיש בזה איסור בישול מדרבנן אפשר דכך מוכח מדברי המחבר, דאל"כ תמוה למה לא הלך בעקבות הרמב"ם כדרכו בכל מקום אא"כ נקט דאף לשיטת הרמב"ם יש איסור בישול מדרבנן.

אמנם בדעת הרמ"א בסימן שי"ח ברור לכאורה דדעתו דיש בזה איסור דאורייתא, דמקור דברי הרמ"א בדברי המרדכי מסכת שבת פ"ג סימן ש"ד והמרדכי כתב דאסור לקרב פירות חיין לאש, דלא גרע ממים, הרי דס"ל דדין פירות כדין מים, ובמים מבואר להדיא בדברי הרמב"ם דחייב מה"ת, עיין בדבריו שם בפ"ט ה"א.

אמנם יש מן האחרונים שנקטו דאין איסור תורה בבישול מים, עיין פרי חדש יו"ד סימן ס"ח, בפנ"י שבת דף מ' וע"ע בתהלה לדוד סימן שי"ח ס"ק ל' עי"ש. ולפי דבריהם אפשר דאף לדעת הרמ"א אין בזה אלא איסור דרבנן. אך באמת פשוט מדברי הרמב"ם בפ"ט ה"א דיש במים בישול דאורייתא, וכך מוכח בביצה (ל"ד ע"א) דהנותן את המים ע"ג האש חייב משום מבשל עי"ש, ולא מצינו בראשונים מי שפקפק בזה. ועיין עוד מש"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן קס"ה בענין זה.

והנה לכאורה יש לתמוה בשיטת הרמב"ם דמחד כתב דיש איסור תורה בבישול מים ומאידך כתב דכל שאין צריך בישול פטור על בישולו. ובשער הציון שי"ח ס"ק קי"ד הוכיח מזה דע"כ אין כונתו דכל שנאכל חי אין בו מלאכת בישול, אלא דכל שאין הבישול משביחו אין בו בישול וכדמשמע מדברי המגיד משנה דהרמב"ם למד הלכה זו מהמבואר בגמ' (מ' ע"ב) דאין מלאכת בישול בשמן.

וכך נקטו רבים מגדולי האחרונים, כמבואר בדברי הפרי מגדים סימן שי"ח א"א ס"ק ל"ז ומשב"ז ס"ק ו', וכ"ה בשוע"ה שם סעיף כ"ד ובהגהות החת"ס שם, וכ"כ באגלי טל מלאכת אופה סעיף י' (אות י"ט).

אמנם יש מן האחרונים שנקטו דלדעת הרמב"ם באמת אין איסור כלל בדבר שא"צ בישול ואף איסור דרבנן אין בו, כ"כ במנחת כהן שער שני פרק ד' ד"ה ודע, ולשיטתו מה דמשמע מדברי הרמב"ם דפטור אבל אסור אינו מצד איסור בישול אלא מצד איסור חזרה, ועוד כתב לפי דרכו דהמחבר בהכרח חולק על הרמב"ם בהלכה זו, עי"ש. וכעין דברי המנחת כהן כתב גם באגלי טל מלאכת אופה אות י"ט סק"ח, (אלא דלשיטתו לא מיירי בפירות כנ"ל) עי"ש.

אמנם לגבי מים נראה דלכו"ע יש בבישולו איסור תורה דהלא מים עומדים אף לרחיצה, ואף דבשתיה ראויים אף ללא בישול אין דרך הבריות לרחוץ במים קרים.

אך באמת אין זה נראה כלל, דהלא אין בישול אא"כ יד סולדת בו ופשוט דלרחיצה אין צריך יד סולדת בו, ואדרבה מים שהיד סולדת מהם גם הגוף נכוה מהם, ואינם ראויים לרחיצה.

וראיתי באגלי טל שכתב לדייק בלשון הרמב"ם בהלכה א' שכתב המחמם את המים ולא כתב לשון בישול, וביאר דבמים יש שני ענינים, בישול המים וחימומם ואינו חייב אלא משום שניהם עי"ש בדבריו, ולא נתיישבו הדברים על לבי כלל.

וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם לפי הבנת האחרונים דכל הראוי להיאכל חי אין בו בישול מה"ת, דמים גרעי טפי ואינם ראויים כ"כ לשתיה אלא במבושלים, וכמ"ש בשער הציון שם (ס"ק קי"ד), ובמקומות רבים בש"ס משמע דבימי קדם לא נהגו לשתות אלא מים חמין ולא מים קרים ואכמ"ל.


ב

 

ומ"מ נראה דיש ב' דרכי הבנה בשיטת הרמב"ם.

א:   כל הראוי לאכול חי אין בו בישול כלל אפילו מדרבנן, וכמו דאין בישול אחר בישול כן אין בישול בדבר שאי"צ בישול, כ"כ במנחת כהן וכך משמע מדברי מרכבת המשנה על הרמב"ם שם.

אמנם מש"כ המרכה"מ דהרמב"ם למד הלכה זו מדיני בישול עכו"ם וכמו שאמרו כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול עכו"ם כך גם לענין שבת אין בו מלאכת בישול, לכאורה תמוה, דמה ענין בישול עכו"ם דאינו אלא איסור דרבנן משום בנותיהם למלאכת בישול בשבת.

אמנם במנחת אשר לדברים סימן הבאתי מה שנחלקו הראשונים בביאור הלכה זו דרש"י כתב דדבר הנאכל חי אין בו בישול ולשיטתו יש טעם לדמות הלכה זו להלכות שבת. אך הר"ן כתב שם דאין דרך להזמין אורחים על הנאכל חי ומשו"כ לא גזרו בו, ולשיטתו אין זה ענין לשבת כלל, עי"ש. ומ"מ עדיין הדברים תמוהים בעיני עי"ש.

ומלשון הרמב"ם משמע לכאורה שלמד הלכה זו ממה שאמרו אין בישול אחר בישול וכמו דאין בא"ב משום דבישול בתרא אינו מלאכה חשובה כיון שהמאכל כבר ראוי לאכילה ע"י בישול קמא, כך גם במאכל שאין צריך בישול כלל, אין הבישול בו מלאכה חשובה.

אך באמת אין מזה ראיה כלל אלא דשתי הלכות אלה יש בהן קשר מהותי אך לא שנלמדות הן זמ"ז. ואין דרכו של הרמב"ם במשנה תורה לחדש דבר מתוך דבר אלא להכריע בהלכות שבש"ס.

והמגיד משנה שם כתב דהלכה זו ידענו ממה שנחלקו במסכת שבת מ' ע"ב אם יש בישול בשמן כנ"ל, עי"ש.

והגרעק"א נקט דאף לשיטת הרמב"ם יש בזה איסור דרבנן וכך דעת הרדב"ז כמבואר לקמן.

ב:   רבים מן האחרונים נקטו דכל כונת הרמב"ם לדבר שאין הבישול משביחו כלל, ובזה באמת אין אף איסור דרבנן, אבל בפירות הנאכלין חי יש בהם בישול דאורייתא כיון דהבישול מהני ומשביח בהם. זו דעת החת"ס, הפמ"ג, המשנ"ב ורבים מן האחרונים. ודרך זה נראה עיקר.

ולכאורה שאלה זו תלויה במקור הלכה זו, דלשיטת מרכה"מ שהרמב"ם למד הלכה זו מבישולי נכרים ברור דכשם ששם נפסק דהנאכל חי אין בו בישול כך גם לגבי הלכות שבת. אך לדעת המ"מ שלמד משמן ברור דרק בדומיא דשמן שאין הבישול משביח בו ואינו משנה בו דבר נאמרה הלכה זו, וכבר נתבאר לעיל דהעיקר כדעת המ"מ.

ויש לעיין בפירות וירקות המתקלקלים ע"י בישול כגון אבטיח וכדו' אם יש בהם בישול אלא דפטור משום מקלקל, וא"כ יש בזה איסור דרבנן ככל מקלקל שאסור מדרבנן, או שמא אין בהם בישול כלל דהוי דבר שאי"צ בישול כלל. ויסוד השאלה האם פטור זה נאמר רק בדבר שאינו משתנה במהותו וטעמו ע"י בישול כמו שמן, אבל פרי וירק שטעמם משתנה ולעולם לא יחזרו לקדמותם וצביונם לעולם יש בהם בישול, אלא דאם מתקלקלים יש בהם פטור דמקלקל, או שמא כל שאינו משתבח ע"י בישול הוי בכלל דבר שאין צריך בישול כלל. ואף שנטיות לבי לקולא, עדיין צ"ע.


ג

 

וחידוש גדול מצינו בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן רי"ג דדבר שאין צריך בישול הוי כמבושל כמאכל בן דרוסאי, ומשו"כ אין בו בישול מה"ת וז"ל "ולענין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת לענין מלקות אינה לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאיליהן כגון שהניחם מערב שבת מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש הדברים הנאכלין חיים לכל אדם".

ודבריו ראיה לדברי הגרעק"א בסימן רנ"ד דאף אם אין בישול גמור במה שנאכל חי מ"מ יש בזה איסור דרבנן. אך באמת יש לתמוה שלא הביא את דברי הרמב"ם בשאלה זו.

ונראה לכאורה מהתעלמותו מדברי הרמב"ם שלא פירש דבריו כהבנת רבים מן האחרונים שהבינו שכונת הרמב"ם על כל דבר הנאכל חי, אלא כהבנת המ"מ והפמ"ג וסייעתם דכל כונת הרמב"ם לדבר שאין הבישול משביחו ומשנה טעמו וכעין שמן.

תדע, שהרי באמת אין דברי הרדב"ז תואמים כלל את שיטת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם כתב הלכה זו דדבר שאין צריך בישול בהדי דבר שנתבשל כל צרכו שאין בו שוב איסור בישול, ודעת הרמב"ם דמה שנתבשל כמאכל ב"ד יש בו בישול מה"ת, ואת"ל דהנאכל חי הוי כנתבשל כמאכל ב"ד הלא לדעת הרמב"ם יש בו בישול דאורייתא.

ונראה מזה דלשיטת הרמב"ם בישול פירות הוי בישול גמור, דכשם שהמבושל כמב"ד אף דהוי ראוי למקצת בנ"א כיון שהבישול משביחו יש בו בישול דאורייתא כך גם הנאכל חי כיון שהבישול משביחו הוי בישול דאורייתא. וע"כ דכונת הרמב"ם לשמן וכיוצא בו דאין הבישול משביחו ומשנה טעמו כלל, וזה אכן דומה להמבושל כל צרכו שהבישול אינו משביחו.

ונמצא שאף שדברי הרדב"ז הם כשיטת הגרעק"א, אך מדבריו מתברר שדעת הרמב"ם סותרת את דברי הגרעק"א, ודו"ק בזה.

ואף שבדוחק יש להתאים את דברי הרדב"ז עם דברי הרמב"ם ולפרש שכל כונתו לקל וחומר וכל שכן, דכשם שי"א דכל המבושל כמב"ד שוב אין בו איסור בישול ק"ו למה שנאכל חי, באמת אפשר דס"ל דהוי כמבושל כל צרכו וכדברי הרמב"ם. באמת נראה טפי כנ"ל דשיטת הרדב"ז שיטת עצמו היא ואין דבריו מכוונים לדברי הרמב"ם, שהרי משמע מדבריו דאכן ס"ל דהמבושל כמב"ד שוב אין בו איסור בישול וכבר תמה עליו בזה הברכי יוסף סימן שי"ח סק"ג, ודו"ק בכ"ז.


 

את השירה הזאת

הנה כבר תמה האור החיים (במדבר כ"א י"ז), מה טעם לא שוררו ישראל על תכלית יעודם הנצחי על תורתו אשר נתן להם וחוקיו אשר הודיעם, הן תורתנו חזות הכל היא תכלית הבריאה ונצחיות קיומה. בודאי השלמה של כנסת ישראל בה תלויה ומדוע לא שוררו ישראל שירה אחר מתן תורה?

אלא תורתינו עצמה שירה היא "כתבו לכם את השירה הזאת" ואין אומרים שירה על שירה... (וכמו שאמרו שאין מברכים ברכת המצוות על מצוות עשה של ברכת המזון, שאין מברכים ברכה על ברכה).

תורתינו הקדושה שירת חייו של היהודי היא. עוסקי תורה השוגים באהבתה - שירת חייהם היא שירת התורה.

ונראה בזה לבאר ולפרש סוגיה סתומה. הנה במגילה דף ג', איתא דשר צבא ד' אמר ליהושע בן נון "אמש בטלתם תמיד של בין הערבים והיום בטלתם מן התורה" ויהושע שאל אותו "על איזה מהם באת". פירשו שם בתוס' שזו היתה שאלתו של יהושע "הלנו אתה" דהיינו תורה דכתיב בה "תורה ציוה לנו משה" והמלאך השיבו "על עתה באתי" דהיינו על תורה דכתיב בה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

ויש לתמוה מדוע יהושע רמז לפסוק "תורה צוה לנו" המתייחס לת"ת, והמלאך רומז לפסוק "כתבו לכם את השירה הזאת" המתייחסת למצוות כתיבת ספר תורה, ולא לתלמודה?

אלא דבאמת פטורים היו מתלמוד תורה בשעת מלחמת מצוה דכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה ת"ת כמבואר במו"ק ט' ב' וק"ו למלחמת מצוה ואף בלילה שאינו זמן מלחמה - עליהם לנוח ולהחליף כח להמשך הקרב. ועוד דהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה וכך מבואר להדיא בסוטה דף מ"ב ע"ב דהעוסק במלחמת מצוה פטור מן המצוה, ומדוע נתבע יהושע על ביטול תורה.

אלא שמלאך ד' תובע הלא התורה שירה היא ולא רק מצוה וכבר כתב האור החיים הקדוש ששירת הבאר רמז היא לתורה שנמשלה לבאר, ומהות השירה שהיא בוקעת מן הלב בעצמה ומתפרצת במלוא עוזה. ועוד שהרי כתב הרמב"ם הלכות ת"ת ג' י"ג "אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, ובלילה שירה עימי, ואיך בטלתם מן התורה בלילה, שירת התורה מה תהא עליה?

ואולי משום כך נקט יהושע פסוק של מצות תלמוד תורה בטענו הלא פטורים אנו ולמה נגרע, והמלאך משיבו בפסוק של שירת התורה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" אמנם פטורים אתם - אבל שירת התורה איך נדמה?

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת".

 

משכני אחריך נרוצה

"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך" (שמות י"ג כ"א).

"ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם" (שמות י"ד י"ט).

הנה כתב בזוה"ק (שלח, ח"ד דף קס"ו ע"א) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הולך לפניהם בזמן שאין עושין רצונו של מקום הולך מאחריהם", ובספר עטרת צבי פרשת וירא הביא בשם הרה"ק רבי משה מפשווערסק זי"ע, משל למלך שהיה לו עבד נאמן, ששירת אותו נאמנה והלך אחריו באש ובמים, האדון הולך בבטחה לפני עבדו ואינו חושש שיברח לו, בטח בו לב בעליו הלא עבד נאמן הוא, אבל כאשר עבדא בהפקירא ניחא ליה וכתינוק הבורח מבית הספר הוא... הולך האדון מאחוריו כדי להשגיח עליו בעינא פקיחא פן ינסה להמלט ממנו.

בזמן שעושין רצונו של מקום הולך לפניהם כאדון הבוטח בלב עבדו, בזמן שאין עושין רצונו של מקום הולך מאחריהם.

ועל זה אומר הכתוב "הנני שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" תנהגו כך שהמלאך תמיד ילך לפניכם... "אחרי ה' אלקיכם תלכון", תלכו תמיד אחריו באהבה ובדבקות... שלא יצטרך הוא ללכת מאחריכם.

וזה שכתוב "זכרתי לך חסד נעורייך, חסד כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

כל עוד עשו רצונו של מקום הלך ה' לפניהם לנחותם הדרך כדרך אדון הבוטח בעבדו האוהב והנאמן ובאהבה נמשכו אחריו וכמ"ש "משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א' ד'), אבל אחרי שאמרו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (י"ד י"א), אין אלו דברים הראויים לעבד נאמן אלא לעבד סורר... "ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם".

תגיות: