בגדרי הצומות (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"דברי הצומות וזעקתם"

הנה נראה מתוך התבוננות במרחבי הש"ס וההלכה שיש ארבעה אבות בצום, וד' גדרי תענית שונים שבהם נכללים כל דברי הצומות וזעקתם. ואלו הם - צום של אבילות, צום של תשובה, צום של תפילה וריצוי, וצום של זכר. ונבאר את מקורותיהן פרטיהן ודקדוקיהן.

וכ"ה צומות מצינו נמתחלקים לארבעת השרשים הנ"ל


א

אבילות

 

שלשה גדרי תעניות יש שיסוד גדרן משום אבילות.

א: ד' צומות שתיקנו נביאים משום חורבן בית מקדשנו ותפארתנו ככתוב (זכריה ח' י"ט) "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ותיקנו בהם תענית משום אבילות על חורבן בית המקדש. ואף שכתב התשב"ץ בח"ב סימן רע"א דרק צום ט' באב הוי משום אבילות אבל שאר ג' צומות לאו משום אבילות הם, באמת נראה פשוט דכל  ד' צומות גדר אחד הם ביסודם, והנביא זכריה בחדא מחתא מחתינהו לכולהו, אלא שבט' באב החמירו טפי משום שהיה סוף החורבן ובו נשרף ההיכל, וכונת התשב"ץ אינו אלא דדיני אבילות לא מצינו אלא בת"ב, אך אף לשיטתו מסתבר דגדר הצום בכל ד' הצומות יסודו משום אבילות, שהרי הנביא בחדא מחתא מחית לכולהו והוא הולך ומתנבא שצומות אלו עתידים להיות לששון ולשמחה מכלל דהיום אינם אלא ליגון ולאבל, כך נראה ברור.

ועוד דבאמת מצינו בדברי רבותינו הראשונים דכל הד' צומות דין אחד וגדר אחד להם, הרמב"ן בתורת האדם כתב דמתקנת נביאים כל הד' צומות נאסרו בכל חמשת העינויים, אלא שבזמן בית שני הקילו בשאר הצומות עי"ש, ובתוס' ישנים מגילה ה' ע"ב כתבו היפך הדברים דהנביאים לא תיקנו בכל ארבעת הצומות אלא צום, וכלישנא דקרא "צום הרביעי וצום החמישי וכו', ורק בחורבן בית שני תקנו להחמיר טפי בת"ב משום שתכפו בו הצרות, ואסרוה בה' עינויים עי"ש. ומ"מ מדברי שניהם למדנו דביסוד התקנה לא חילקו בין צום לצום וגדר אחד לכולם.

ומשום כך נראה פשוט דכל הני ד' צומות משום אבילות הם, וכך כתב גם התוספות יו"ט רפ"ד מתענית עי"ש.

ב: ועוד מצינו צום דאבילות ביום שמת בו אביו דמבואר בסי' תקס"ח שמתענה בו עי"ש בכמה סעיפים, וברור דסיבת התענית משום אבילות הוא על אביו שמת, דמלבד אבילות מה ענין יש ביום זה.

ג: ימים שאירעו בהם צרות ופורענות לישראל כמיתת צדיקים ושריפת ס"ת וכדו' שמתענים בהם כמבואר בסימן תק"פ, וגם הם משום אבילות ואף שאין האבל חייב בתענית, מ"מ כל הני תיקנו בהם תענית משום אבילות.

והנה החתם סופר בשו"ת או"ח סימן ר"ח כתב דלא מצינו תענית באבילות וכל צום אינו אלא משום תשובה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"א מתעניות לבאר כל ענין התענית "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכונת החת"ס פשוטה דהלא האבל בעצמו אינו מצווה להתענות על אביו אמו ושאר קרוביו הרי שאין הצום קשור לאבילות.

אך באמת נראה יותר דאף דלא תיקנו צום באבל, מ"מ חזינן ביום שמת בו אביו דיש שאדם מתענה באבילותו, ומשו"כ נראה באמת כנ"ל דיש גדר צום דאבילות וכל הני משום אבילות הם, ואפשר דבאבל לא תיקנו כן משום דהוי ז' ימים וא"א להתענות שבעה ימים, ודו"ק.


ב

תשובה

 

צום של תשובה מצינו בארבעה עשר מקומות ונפרטם. א' אבוהון דכולה יום הכפורים שמתענה בו במצות התורה  תענית של תשובה כדי לכפר על נפשו. ב' יו"כ קטן שנהגו להתענות בערב ר"ח גם הוא משום תשובה וכפרה ומקורו במגן אברהם סי' תי"ז ס"ק ג'.

ג' נהגו להתענות בערב ר"ה כמבואר בסימן תקפ"א סעיף ב', וכך הוא גם ביו"ד סימן רי"ד ס"א וגם צום זה משום תשובה הוא. ד' תענית בה"ב שמקורו בתוס' קידושין פ"א ע"א ובסי' תצ"ב, ובמגן אברהם שם ס"ק א' כתב דמקורו בספר איוב שאמר שמא חטאו בני מתוך משתה ושמחה ולפיכך מתענים לאחר ימי המועד שמא באו לידי עון מתוך המשתה והשמחה ועיין עוד בסי' תקס"ח סעיף ב' ברמ"א. ה' שובבים שנהגו להתענות בהם כמבואר בשל"ה ומובא בבה"ל סי' תקס"ו והם ימי תשובה וכפרה. ו' נהגו אנשי חברא קדישא להתענות בז' באדר יום פטירתו של משרע"ה, לכפר עליהם שמא לא נזהרו כראוי בכבוד המת. ז' הנה בשו"ע או"ח סי' רמ"ט סעיף ג' כתוב דאנשי מעשה נהגו להתענות בערב שבת ומקור הדבר בטור שהביא ראיה מעירובין מ' ע"ב בבעית הגמ' בצורבא מרבנן שמתענה בע"ש אם מותר ליכנס לשבת מעונה, והב"י פקפק בראיה זו והביא מקור אחר מן הירושלמי דר' אבין צם ערבא שבא עי"ש, ובטעם הדברים כתב הבית יוסף כדי שיאכל סעודת שבת לתיאבון וזה תימה דאפילו בע"פ לא אמרו אלא מחצות ואילך, ובכף החיים שם (ס"ק כ"א) הביא מן המקובלים דגם ערב שבת הוא זמן של תשובה, כשם שער"ח הוא יוכ"ק עי"ש, ולענ"ד נראה כן מדברי הירושלמי שם (תענית י"ב ע"ב) שאמרו בחדא מחתא דר' יונתן צם כל ערב ר"ה ור' אבון צם כל ער"ש, ומפשטות הדברים משמע דגדר אחד הם, ודו"ק. כל אלה הם ימים מסויימים של סגולה ורחמים ומתענים בהם משום תשובה וכפרה.

ועוד מצינו בז' מקומות תענית של תשובה שאינו קבוע ליום מסויים אלא משום מאורע מסויימת ואלה הן.

ח'-ט' תענית חלום המבוארת בסי' רפ"ח דמתענה על חלום רע ואפילו בשבת אם נפשו עגומה עליו והוא דואג וכל ענין תענית זו תשובה וכפרה שמא מדת הדין מתוחה עליו.

ועוד מבואר דאם התענה בשבת צריך תענית לתעניתו, לכפר על מה שהתענה בשבת. הרי לן בסימן זה שתי תעניות של תשובה וכפרה. י' חתן וכלה מתענים ביום חופתן כמבואר ברמ"א באהע"ז סי' ס"א סעיף א' ובאו"ח סי' תקע"ג א' וטעמו משום דביום זה נמחלין עונותיהם (כמבואר בירושלמי פ"ג ה"ג מביכורים) והוי לגביהם כיום הכפורים כ"כ בשו"ת מהר"ם מינץ סי' ק"ט ובשו"ת מהר"י ברונא סי' צ"ג. י"א החוטא צריך לתענות לכפר על חטאו כמ"ש הרמ"א באו"ח סי' של"ד סעיף כ"ו דצריך מ' צומות לכפר על חטאו אם חילל את השבת וכיבה אש בשביל הפסד ממון, וכ"כ ביו"ד סי' קפ"ה סעיף ד' דצריך להתענות לכפר על חטאו, ומקורו מדוד המלך בספר שמואל ב' (פרק י"ב ט"ז) שהתענה לכפר על חטאו עי"ש. י"ב ס"ת שנפל לארץ צריכים כל בני הקהל להתענות כמבואר בסי' מ"ד במג"א ס"ק ה', וכן בתפילין שנפלו לארץ בלי נרתיקן עי"ש. (ובדין זה הארכתי בתשובה במנחת אשר על תלמוד תורה סימן י"ח ודקדקתי שנחלקו האחרונים בביאורו, דבשו"ת דברי חיים  יו"ד ח"א סי' נ"ט כתב דכל בני הקהל צריכים לצום כדי לכפר על נפשותיהם דאות הוא מן השמים שמדת הדין שורה עליהם והם צריכים כפרה ובגלל עונם בא ס"ת לידי בזיון, אך מדברי האבני נזר יו"ד ח"ב סי' שע"ח מבואר דענין התענית הוא לכפר על עצם החטא של בזיון הס"ת עי"ש, ונפ"מ בזה אם נפל הס"ת באונס ואכמ"ל).

י"ג ועיין עוד בהל' תפילין סימן כ"ז מגן אברהם ס"ק י"ז דמי שנתהפכו לו רצועות התפילין ראוי לו להתענות, ומקורו במו"ק כ"ה ע"א דרב חגא התענה כשנתהפכו לו הרצועות. ונראה פשוט דגם צום זה דרוש כדי לכפר עוון.

י"ד ונראה דגם מה שאמרו בב"מ ל"ג ע"א דרב הונא צם מ' יום דחלש דעתיה דרב חסדא, ורב חסדא צם מ' יום דחשדיה לר"ה גם צומות אלה של תשובה וכפרה הם, ודו"ק.

(ונראה עוד דגדר הצום בכל אלה הוא הצער דראוי לאדם להצטער בימי צרה, אבל, וחורבן, והצום ביטוי לצער הוא, ולפי"ז דומה צום ט' באב לצום יוה"כ שענינו עינוי, וכל הצומות שורש אחד וענין אחד להם ועדיין צריך בזה ליבון ועוד חזון למועד).

הרי לן ארבעה עשר מקורות לתענית שעיקר ענינו תשובה וכפרה.

 

ג

ריצוי

 

וגדר שלישי של תענית הוא תענית שבא כחלק מתפלה וריצוי של הקב"ה והוא מה שמתענים על כל צרה שלא תבא כהא דפ"ב ופ"ג במסכת תענית אם לא ירדו גשמים וכדו' דמתריעין ומתענים, ונראה לכאורה דזה הוי גדר מסויים של תענית דכשבני ישראל צועקין להקב"ה ומבקשים ממנו צרכם באים ומרצין פניו בתפלה ובצעקה ובתקיעת שופר מרצין פניו גם בצום. ועוד אמרו בתענית י"ג ע"א דבימים שבהם מתענים על הבצורת וכדו' עוסקים במילי דמתא עד חצות ואח"כ מתפללים, והקשו "איפוך אנא" ותירצו דיש להתפלל מתוך התענית דכתיב "ובמנחת ערב קמתי מתעניתי ואפרשה כפי אל ה'". ונראה בזה דהצום הוא סגולה לקבלת התפלה, ודו"ק.

ועוד מצינו צום של ריצוי והוא תעניתם של אנשי מעמד שמתענים משני עד חמישי בשבת כדי שיתקבלו קרבנות אחיהם ברצון (תענית כ"ו ע"א – כ"ז ע"ב) כמבואר ברש"י בתחלת הסוגיא ובגמ' בסוף הסוגיא, הרי לן עוד צום של ריצוי.

ועוד מצינו (שמואל ב' י"ב) שדוד המלך צם והתענה כשחלה בנו והתפלל לה' שירפאהו וכך מצינו בשו"ע סי' תק"פ "כשם שהציבור מתפלל ומתענה על צרתם כך היחיד מתפלל ומתענה על צרתו" כגון שחלה בנו או אסור בבית האסורים עי"ש, ולכאורה גם תענית זו ריצוי הוא, אף שאפשר שיסוד גדרו תשובה, שהרי אמרו תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, נראה ברור דענין הצום ריצוי הוא כפשטות הלשון מתפלל ומתענה הרי שהתפלה מלווה בתענית לרצות ולחנן פני עליון כמבואר.

והנה רבים נוהגים לצום ביום חופת ילדיהם ומקור מנהג זה בדרכי משה או"ח סי' ת"פ שכן נהג מהר"ש מאוסטרייך ונראה דצום זה של ריצוי הוא וההורים מתפללים שהקב"ה יתן לילדיהם חיי נחת ואושר ויראו דורות ישרים, דלא מצינו שמוחלים עונות ההורים, ונמצא שתענית החתן ותענית אביו שני ענינים הם, והבן.

ועוד יש צום של ריצוי כהא דר' זירא צם ק' תעניות שישכח את התורה שלמד בבבל כשעלה לא"י ועוד צם שר' אלעזר יאריך ימים (ב"מ פ"ה ע"א), ועוד אמרו שם על רב יוסף רבה שצם מ' צומות שלא תיפסק התורה מזרעו ומזרע זרעו עי"ש. הרי שהצום סגולה שיתקבלו תפילותיו ובקשותיו, ונראה שזה מגדר הריצוי, דכל המבקש מהקב"ה לעשות צרכיו סגולה לו לרצות פני עליון בצום, וכן נראה ביאור מה שאמרו (גיטין נ"ח) דר' צדוק התענה מ' שנה שלא יחרב בית המקדש. ועיין עוד בירושלמי כלאים מ"ב ע"ב דרב יוסי צם שמונים תעניות ור"ל צם שלש מאות שיראו בחלומם את ר' חייא, ודו"ק בכ"ז


ד

זכר

וגדר רביעי של צום הוא צום של זכר, ומצינו גדר זה בתענית אסתר וכמו שכתב הרמב"ם שם הלכה ה' "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות ובי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם" הרי דתענית אסתר זכר הוא לתענית שהתענו בזמן המן וזה כל ענינו, אמנם שמתי אל לבי דאף דלכו"ע הוי תענית אסתר תענית שהוא זכר מ"מ נראה דנחלקו הראשונים אם הוי זכר לתענית או זכר לנס, דהרמב"ם כתב דהוי זכר לתענית שהתענו בזמן המן, אבל הר"ן בתענית י"ח ע"ב כתב בשם הראב"ד דתענית אסתר הוי זכר לנס, והר"ן כתב שם ליישב בד"ז מה דמתענים בתענית אסתר הלא יום שמחה הוא "יום ניקנור" ונכלל במגילת תענית ואיך יתענו בו, אלא דשאני תענית אסתר משאר הצומות דכיון דהוי זכר לנס אין קפידא אם הוא מתענה ביום זה, אך באמת אסור להספיד בו עי"ש, הרי דכתבו דתענית אסתר הוי זכר לנס ולא זכר לתענית שהתענו בימים ההם, ונראה בשיטתו דלעולם אין עושין זכר לתענית ולא מצינו אלא שיעשו זכר לנס כדי להודות לשמו הגדול ית'.

אמנם נראה פשוט דאין עושין תענית זכר לנס בעלמא דמה ענין תענית אצל נס ולא מצינו בשום מקום שיעשו זכר אלא במה שדומה לענין הנס כגון בנר חנוכה שהוא זכר לנס שנעשה בפח שמן שבנר או במשתה ושמחה בפורים אבל למה יתענו זכר לנס, אלא נראה פשוט אף בשיטת הראב"ד וסייעתו דרק משום שגם בימי מרדכי ואסתר התענו ומשו"כ מתענים גם היום זכר לנס שהתענו בו אבותינו, ולפי"ז נראה טפי דלא נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד דסיבת התענית הישירה הוא זכר לתענית שהתענו אבותינו בעת ההיא אך סיבתו הראשונית דהיינו הסיבה שעשו זכר לתענית הוא משום דהוי זכר לנס.

וראיה לדרך זה יש מלשון הרא"ש בתענית פ"ב סי' כ"ד שכתב "ומה שנהגו להתענות בשלשה עשר באדר וכו' שנקהלו ועמדו על נפשם למלחמה ובקשו רחמים וגם הוא מעיקר הנס" וכ"כ גם בפ"ק סי' א' והביא שם את שיטת ר"ת דמקור לצום תענית אסתר בריש מס' מגילה "זמן קהלה לכל היא" עי"ש, הרי דעושין זכר למה שנקהלו ועמדו על נפשם בתפלה והוא מעיקרי הנס, וכ"כ גם הלבוש בסי' תרפ"ו סעיף ב' "וקבלוהו עליהם לחובה ולתענית ציבור לכל דבר משום שבו נקהלו בימי מרדכי ואסתר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכים לבקש רחמים וסליחות ותחנונים ומסתמא היו מתענים בו ביום וכו', ומפני שאנו מקיימים ימי הפורים לזכר אותו הנס ג"כ צריכין אנו לעשות כמותם בענין התענית והסליחות והתחנונים, כי אם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל בתמיה" הרי דמתענים זכר לתענית כיון שעושים זכר לנס והנס והתענית כרוכים ירדו, ודו"ק בזה.

ויש לעיין לפי כ"ז, דהנה כתב הרמב"ם בפ"א הי"ד מתעניות דביום התענית לא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן, ואפשר דאין זה אלא בתענית שהוא משום צרה כמו שכתב הרמב"ם שם אבל בתענית אסתר שאינו משום צרה ואבל אלא משום זכר לנס אפשר דאין מצוה להיות בו דואג ואונן, ואף שאומר תפלת עננו בתענית אסתר אין בזה סתירה דכיון שיושבים בתענית יש לעורר רחמי שמים ע"י תעניותינו והרחמן הוא יושיענו מכל צרותינו אבל כיון שאינו יום צרה ואבל אפשר דאין מצוה להיות בו אונן ודואג, וצ"ע. וחידוש כתב הריטב"א במגילה ה' ע"ב דבתענית אסתר לא שייך לומר לא מקדים פורענותא דאינה משום פורענות אלא משום תשובה, עי"ש. אך נראה דאין מדבריו סתירה לדברינו דכבר כתבתי דכל הצומות כולם יש בהם ענייני תשובה, ועיקר כונתו דאין בו משום אבילות וצער. וע"ע במאירי תענית דף י"ח דת"א שמחה יש בו, עי"ש. ועיין עוד במגן אבות להמאירי (ענין שלשה ועשרים) דתענית אסתר "תענית של שמחה היא" ועוד כתב שם "דיש בו סרך תפלה ופרסום הנס מביא ליתן בו הודאה ושבח לבורא ית' על הנסים ועל הגבורות",עי"ש.

ומצינו עוד תענית שהוא משום זכר, והוא תענית בכורים בערב פסח שכתבו התוס' בפסחים ק"ח ע"א שנהגו להתענות בערב פסח ומקורו במס' סופרים פכ"א ג' עי"ש, ואף בתענית זו מצינו ב' סגנונות, דהרא"ש שם כתב דהוי זכר לנס אבל ראיתי בספר כל בו פרק נ"ח שכתב דבכורי ישראל בארץ מצרים היו מקריבין קרבנות לעבו"ז וכשנגאלו ממצרים התענו כדי לכפר על עונם וזכר לאותו תענית דבכורים נהגו הבכורים להתענות גם בזמה"ז, הרי דמצינו גם בתענית בכורים בע"פ ב' דרכים בראשונים אם הוי זכר לנס או זכר לתענית כמו שמצינו לגבי תענית אסתר, ונראה דגם בתענית בכורים מסתבר כמו שכתבנו לגבי תענית אסתר דשני דרכים אלו ממקור אחד הם נובעים.

אמנם אחר הדקדוק בלשון הכל בו ראיתי שיש להסתפק בכונתו דז"ל "ונהגו לפדות הבכורות בערבי פסחים, וכ"כ ה"ר דוד ב"ר לוי ז"ל שמא היה מנהגם בזה לפי שפדאם ה' ממכת בכורות, ובירושלמי נזכר שמנהגם היה שהיו מתענים הבכורים בערב פסח, וכבר ראה הרב הנזכר טעם מכת בכורות לפי שהיו כומרי עבו"ז שלהם כפי מנהג הקדום שהיתה העבודה בבכורות ואפשר שהמנהג היה אף באומות ואפשר שהרבה היו מבני ישראל בזמן ההוא מן החוטאים כמו שהתנבא עליהם הנביא וכו', ואעפ"כ המקום חס עליהם והצילם, ולכך ציוה עליהן לפדותן" עכ"ל, וצ"ע בכונתו אם בא בזה רק לבאר הטעם למנהג שפודין את הבכורים או גם מה שהביא מן הירושלמי שהבכורים מתענים בערב פסח (ומסתמא כונתו למסכת סופרים, וצ"ע).

והנה ברור דכל הני גדרי צום קשורים זב"ז וכאילו כרוכים ירדו מן השמים וכשמתענים כשאין יורדין גשמים חייבים לשוב בתשובה מתוך תעניתם, וכן בתענית של ד' צומות של אבילות ענין התענית הוא לפתוח לבבנו בתשובה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תעניות, ואף בתענית אסתר שכל כולה זכר גם כן יש לשוב בתשובה כמו שכתב הריטב"א. הרי שלעולם יש קשר בין צום לתשובה, אך מ"מ נראה דביסוד גדרן ד' גדרים שונים הם אף דבכולם יש לשוב בתשובה ע"י התענית, ודו"ק בכ"ז.

 

ה

 

ומלבד כל אלה ישנם תעניות שאין גדרן בעצם הצום ועינוי נפש שבו, אלא שנהגו לצום בהם משום סיבות שונות, כמנהג להתענות בערב שבת לשיטת הבית יוסף דמשום כבוד שבת הוא. וחידוש עצום ראיתי בספר מגן אבות להמאירי (הענין השלשה ועשרים) "שהיה דרכם שהיו מזרזים עצמם ומקבלים תענית עליהם בערב שבת שהוא היום האחרון שבשבוע כדי לחזור בינם ובין עצמם תלמודם שלמדו בשבוע זה בפני רבותיהם... ויש בה סרך מצוה לקיים תלמודם".

הרי לשיטתו כל עיקר הצום אינו אלא שיפנו זמנם ומרצם לחזור על תלמודם, (וכבר הבאנו לעיל דעת המקובלים שענינו תשובה וכפרה).

ועיין עוד סנהדרין (ס"ג ע"א) דבי"ד אין טועמין כלום ביום שדנו אדם להריגה ולמדו זאת מדכתיב "אל תאכלו על הדם" ועיין     פי"ד ה"ד מהלכות סנהדרין דהוי מה"ת, עי"ש.

 

 

בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה

הנה מצינו ז' מקורות דעבדינן זכר לחרבן וכנגדן שבעה מקורות דעבדינן זכר למקדש, ולבי אומר לי, שבעה על שום מה? כנגד ז' מקדשות שחרבו לישראל, ולכל מקדש שחרב מצינו זכר לחורבן מחד, וזה לעומת זה זכר למקדש מאידך.

"ומנ"ל דעבדינן זכר למקדש דכתיב 'ציון היא דורש אין לה' מכלל דבעי דרישה" (סוכה מ"א ע"א).

מצווין אנו לעשות זכר כדי לזכור, ומצווין אנו לזכור כדי לתקן רוע מעללינו, שהרי אמרו חכמים "כל שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". מצווין אנו לזכור, להתאבל, ולתקן, אך דא עקא קשה לנו לדורנו, להתאבל על חורבן הבית, כי בית המקדש, תפארתו, ועבודתו בקודש רחוקים הם מהבנתנו, מעולם לא ראינו מראה כהן בצאתו מן הקודש, מעולם לא חווינו קדושה עילאה עת כופר עוון והלבין לשון של זהורית, ומעולם לא סמכו ידינו על ראש החטאת בוידוי דברים ובשבירת הלב. ומשום שחסרנו כל אלה אין אנו יודעים על מה להתאבל ועל מה לבכות וכבר המליץ הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בדרך צחות שאנו מקוננים "על חרבן בית המקדש כי הורס וכי הודש", לא רק על הבית כי הורס אנו מקוננים אלא אף על החורבן כי הורס וכי הודש. בית אין לנו בעונותינו שרבו, אילו לפחות היה לנו חורבן, להרגיש בו ולהוריד כנחל דמעה היתה זו לנו לנחמה פורתא, אבל את הרגשת החורבן אין לנו.

אך כבר אמרתי פעמים רבות שבאמת קל לכל אדם ואף הדיוט שבהדיוטות וזאת על פי מה שלמדנו מדברי חז"ל הקדושים במדרש.

"בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים" (איכה א' ב').

"בלילה למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר 'בלילה', אמר רבי איבו לילה מושך עמו קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו" (איכה רבתי א' כ"ד).

והדברים מפליאים!

מה בין צרתה של אשה זו לחרבן המקדש? מה ענין זה הבכי לבכיית דורות על הבית כי הורס וכי הודש?! כבד הוא האבל, על אילן צעיר שנגדע באיבו, אך כלום לזה הבכי כיון ירמיהו בנבואתו, על שממות היכל הר חמד אלקים לשבתו!

אכן זאת למדונו רבותינו, כי לענה ורוש אם השביענו והרוונו, צער וצוקה אם מנת חלקנו הם, מתוקף הגלות הוא שנמסר הבית ביד בני עולה, עת גלו ישראל וערבה שמחה מציון, ועד עתה הננו בעוונינו עד דכא, סחופים ודווים בלא מצוא מנוחה, כוס היגונים וקובעתה כי מצינו, מגזירת פזורה יהודה זאת, ודמעתה על לחיינו.

"היה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש".

הן זאת הבטיחנו נורא עלילה, בדבר נבואה וחזון בן ברכיה:

"כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ד', ה').

כי בזאת ודוקא בזאת, תנוחם ירושלים!

מחטאות נזיריה, עונות כהניה, גלתה יהודה, טפיה עם ישישיה, שממו אורחותיה, ובשובה למקומה, קדמת אלי נעוריה, בהאר עליון פניו אליה, לא זו בלבד כי תשוב עבודת קרבן ומנחה, אלא אף חוצותיה יעטו אורה, רואיה יעידון כי שכינה בקרבה אף מלכה ושריה, הן בשלווה היא אין צווחה ברחובותיה..

הוא החזון, זו הנבואה כי ניחם ה' עמו גאל ירושלים.."לא ישמע עוד חמס בארץ שוד ושבר בגבוליך, וקראה ישועה חומתיך ושעריך תהלה" (ישעיה ט'), עת אשר לא ישמע חמס בארצך קול שבר בגבוליך, או אז דעי ירושלים אל נכון, כי צורך הגיה חשכך ואורו אפיליך…

ביכה רבן גמליאל צרתה של אשה זו, ביכה רבן גמליאל חורבן מקדש וגלות ישראל, הוא שאמר הכתוב: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה"…

דורינו זה האחרון, הגם כי ירחק ממנו איווי מקדש ושירת נושאי הארון, בחשכת גלות וכהות הרעיון תשוח לעפר נפשו, ישא נהי ודמוע תדמע עינו, מספד יעצים ויקונן מר גורלו, כי סבבנו רעות רבות וצרות, תוקף גלות הכבידנו לאנחות, כל רחובות נהי כל ברכיים כושלות, כי רבו יתומים אימותיהם כאלמנות, מבוהלים וטרופים ועיניהם נשואות, חלאים רבים ונאמנים מצאונו, בצר ומצוק הביאנו, לשמוע אוזן דאבה נפשנו רוב יגון כי באתנו..

"שימו לבבכם מספר מר לקושרה! \ כי שקולה הריגתם להתאבל ולהתעפרה \ כשריפת בית אלקינו האולם והבירה \ ואספדה ואילילה ואבכה בנפש מרה \ ואנחתי כבדה מבוקר ועד ערב \ על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב"..(קינות לתשעה באב).

"מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בית המקדש והיה בוכה עימה עד שנשרו ריסי עיניו"…

כל זאת לימדנו רבן גמליאל לא אירע זולת סיבת חורבן הבית…

בכה בכה! קולינו בל ידמימה, כי כ'שכנתו של רבן גמליאל' עוד רבות נמצא, תרב קינתנו קול נהי בשאיה, אריד בשיחי ואהימה וקול נהי ארימה!

"על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזיקתני, הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיה ח').

"כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

אימתי יהפכו אלו לששון ולשמחה? באיזו עת יהפכו אלו לימים טובים?

עת אשר האמת והשלום אהבו!

בדביקותכם באהבת אמת בתורת אמת, באהבתכם את השלום והחזיקכם בו, תסור סיבת גלותנו, ואו אז יהיו צום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי, לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים..

"כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" – בין אש החורבן לאש הבנין לא יבדיל אלא מעט, פרגוד של אמת ושלום,

אותו המעט בידינו הוא!

אהה אלקים! שמע אנקתינו ובחר עוד בירושלים, וזה הבית השלישי שאנו מצפים לו, בנוי ומשוכלל ירד אש מן השמים, בב"א.

 

 

תגיות: