בדיני תלמוד תורה בתשעה באב (תשס"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה איתא בשו"ע סי' תקנ"ד ס"א "אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש  בגמרא בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומבואר דטעם שאסרו לעסוק  בתורה בט"ב משום שהתורה משמחת לב האדם וסותרת הרגשת האבל דתשעה באב, אך המהרש"א בתענית ל' ע"א  כתב דעיקר הטעם שאסרו ת"ת בת"ב שלא יסיחו דעת מן האבילות (וכעין איסור משא ומתן בת"ב  ואיסור כביסה בשבוע שחל בו וכמ"ש רש"י בתענית דף כ"ט ע"א), וחיליה דמהרש"א מלשון הברייתא  שם דרק בסיפא בהא דמבטלין תינוקות של בית רבן אמרו טעם זה דפקודי ה' ישרים ולא ברישא  בעיקר איסור ת"ת עי"ש, אמנם רש"י שם כתב להדיא גם ברישא דאין קורין בתורה וכו' משום דכתיב  בהו משמחי לב עי"ש.

והנה נחלקו שם ת"ק ור' יהודה אם מותר לקרות ולשנות במקום שאינו רגיל ופירש"י דבמקום שאינו רגיל ללמוד מצטער הוא בעמלו ומשום כך מותר לת"ק, אך לא ביאר שיטת ר' יהודה דאף במקום שאינו רגיל אסור (והלכה  כר"י בזה). והט"ז שם בס"ק ב' כתב דאף שמצטער הוא בתחילה שמח הוא בסופו כאשר יעמוד על בוריים של דברים ותחילתו אסור משום סופו (ועי"ש שכתב דר' יהודה לשיטתו במו"ק ט' ע"ב דמותר לאשה לטפול סיד על פניה במועד אף שהיא מצטערת כיון שהיא שמחה כשתוריד הסיד מפניה ותעדן את  הבשר הרי דאזיל בתר סוף בין לקולא בין לחומרא). אמנם לפי"ד המהרש"א י"ל בפשטות דאף שהוא  מצטער בלימוד זה מ"מ מסיח דעתו מן האבילות, והט"ז שלא כתב טעם זה משום דאזיל בשיטת הב"י וכל הפוסקים דכל עיקר האיסור משום שמחה הוא וכמ"ש רש"י כנ"ל.

ועוד נתקשה הט"ז שם במה דמבטלין תינוקות של בית רבן והלא ידוע שאין התינוקות שמחים  ללמוד תורה (ולא בכדי אמרו חז"ל כתינוק הבורח מבית הספר), ותירץ דאסור בשביל שמחת המלמד  עי"ש, ובערוך השלחן תמה דעינינו הרואות דגם בשביל המלמדים עול הוא ולא שמחה ללמד תינוקות וא"כ למה מבטלין תינוקות של ב"ר, וכתב בעה"ש דאף כשהוא מצטער בתלמודו יש שמחה פנימית לנפש היהודי  ומשום שמחה זו אסרו ללמוד תורה אף לתינוקות, ואף זה דוחק.

והנראה עיקר בכ"ז דחכמים השוו מדותיהם ולא  פלוג, ואסרו ללמוד כל חלק שבתורה שיש בה לשמח לבו של אדם, ואף במקום שעפ"י רוב אינו משמח  כגון במקרי דרדקי ובמקום שאינו רגיל וכדו', דאל"כ נתת דבריך לשיעורין דכי יש בידינו לקבוע באופן  ברור מי שמח בד"ת ומי אינו שמח בהם, והלא הכל תלוי לפי הענין והמקום והזמן ודרך הלימוד וטרדת הנפש, אלא ע"כ לא פלוג, ולא התירו אלא דברים הרעים שמטבעם מצערים את הלב וגורמים לעצבון רוח, ודו"ק בזה.


 

ב


הנה נחלקו באחרונים אם יש חיוב במצות ת"ת בת"ב, בספר מטה יהודה בסי' תקנ"ד כתב דאף שמותר  ללמוד דברים הרעים בת"ב, אינו מחוייב לעסוק בתורה כחיובו בכל ימות השנה. ומאידך הגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי סי' י' חלק עליו ונקט דגם בת"ב יש חיוב לעסוק בתורה וילמוד דברים הרעים, וכ"כ בתוקף מו"ר בשו"ת דברי יציב או"ח ח"ב סי' ר"ה דכיון דמותר ללמוד דברים מסויימים חייב לעסוק בהם דבת"ת אין גדר רשות וכיון  דמותר מצווה הוא עי"ש.

אמנם בדברי הראשונים חזינן דאין ת"ת חובה בת"ב, דהלא הקשה הריטב"א במו"ק ט"ו ע"ב במה דאמרו  אבל חייב בכל המצוות חוץ מן התפילין והלא אסור הוא בת"ת, ותירץ בשני דרכים, א' דאין למדין מן הכללות  ובאמת פטור אף מת"ת. ב', דאכן אף האבל חייב בת"ת ופטר נפשיה בקרי"ש שחרית וערבית עי"ש. ולכאורה יקשה דהלא  בריטב"א שם בדף כ"א ובדף כ"ג כתב דאבל מותר ללמוד בדברים הרעים דדין אבל כדין ת"ב, ואעפ"כ כתב דפטור מת"ת לגמרי או דיוצא בקר"ש שחרית וערבית הרי דמ"מ לא הוי כשאר הימים ולא אמרינן דחייב להגות בתורה יומם ולילה כבכל יום ויום, אמנם כבר הארכתי במק"א בעיקר הדין דיכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית ובדברי הריטב"א בנדרים ח ע"א דבאמת אין אדם יכול לפטור עצמו בקר"ש שחרית וערבית וכל כונת הגמ' אינה אלא דאינו מחוייב ללמוד פרק מסויים זה, (ועי"ש שכתב מתחלה פי' אחר דבשעת הדחק אכן פוטר עצמו בקר"ש שחרית וערבית שוב כתב לעיקר דאינו פוטר עצמו בכך ממצות  ת"ת) ולשיטתו ע"כ צ"ל דשאני ת"ב מכל יום אחר, ודו"ק בזה.

ובאמת כבר עמד רש"י בשאלה זו עיין במו"ק כ"א ע"א ד"ה ואסור לקרות "והא דאמר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה". הרי דגם רש"י הקשה למה לא אמרו דאבל פטור מת"ת ותירץ דפטור משום דת"ת משום שיש בה שמחת לב משא"כ בתפילין שפטורים מהן מגזה"כ, הרי דגם לשיטתו אבל פטור מח"ת, ואין לדחות דשמא ס"ל דאבל אסור אף בדברים הרעים כשיטת התוס' שם שהרי כתב רש"י להדיא דאבל פטור מת"ת משום שמחתה ולא מגזה"כ ד"האנק דום" ומסתבר אפוא כשיטת התוס' שם דדין אבל כדין ת"ב וגדר אחד ודין אחד בשניהם, ובשניהם מותר בדברים שיש בהם עצבות, ודו"ק בזה.

וע"ע בשבלי הלקט הל' שמחות סי' כ"ו שכתב דבת"ב ובימי אבלו אין לברך ברכות התורה, ומוכח מדבריו דפטור הוא לגמרי מת"ת אף דמותר בת"ב ללמוד דברים הרעים כמבואר להדיא בברייתא, ונראה דאף למ"ד  דחייב לברך ברה"ת אין זה הכרח משום דמחוייב ללמוד אלא משום דמ"מ אומר פסוקי תורה בקר"ש ובתפלה וכעין נשים דמברכות כמבואר בסי' מ"ז סי"ד וז"פ. (וצ"ל דס"ל להשבלי הלקט דאי"צ לברך ברכה"ת משום קר"ש, והארכתי בזה במק"א).

ועוד יש לציין בשאלתנו את דברי הכלי יקר בפרשת תולדות (בראשית  כ"ז מ"א) עה"פ "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי  ואהרגה את יעקב אחי" דכתב שם דעשיו חשב בלבו דכיון דאבל אסור בת"ת אין זכות התורה בימים אלו שתגן על יעקב אבינו ולכן יצליח בזממו להרגו, והנה את"ל דחייב האבל בת"ת כבכל ימות השנה א"כ מה טעם  לא תגן זכות ת"ת, ודוחק לומר דכיון שאינו לומד מתוך שמחה אין זכות התורה מגינה, הרי לן מדברי הכל"י דנקט בפשטות דאין האבל חייב בת"ת.

ובאמת צ"ב בד"ז דמכיון דמותר לו ללמוד למה לא יהא מחוייב לעשות כן.

ויש לבאר ד"ז בכמה דרכים.

א' לפי המבואר לעיל (סברת הערוך השלחן) דאף כשאין האדם מרגיש בשמחת התלמוד מ"מ יש ענין יסודי של שמחה בת"ת ומהאי טעמא אתי שפיר מה דמבטלין תינוקות של בית רבן אף שאין הם שמחים בת"ת. ואפשר מעתה דאף בדברים הרעים יש שמחה מסויימת מצד עצם התלמוד שבהם, ובאמת כך דרכה של תורה  דאף בדברים הרעים מתחדשים רעיונות בתורה ובמוסר ובפירושי המקראות שמשמחים את הלב אלא  שהתירו ללמדם משום הצער שיש בהם מצד אחר, ומ"מ לא חייבוהו לעסוק בהם כיון דמ"מ אף הם  משמחי לב.

(ולפי"ז אפשר דיותר ראוי להיות שרוי באבל ולא לעסוק אף בדברים הרעים ואינם אלא היתר בלבד,  אך מ"מ נראה דבזמנינו שאין אנו מתאבלים כ"כ על חורבן הבית כראוי, מצוה לעסוק בדברי התוכחה  שבנביא ובאגדות חז"ל בענין החורבן דרק בכך יגיע אל לבנו רגש החורבן ואבלותו לדורות).

ב' לפי מה שביארנו במק"א ביסוד גדר מצות ת"ת דאינו חייב לעסוק בתורה אלא כשהוא פנוי מדברים  אחרים (וכמ"ש האו"ש בריש הל' ת"ת וכן הוא בקה"ע יבמות ס"ב ובקה"י שבת סימן י"ד) ואף שאין מחשבת האבילות בכלל עוסק במצוה הפטור בשל כך מת"ת דא"כ יהא פטור מכל המצוות והרי שנינו דאבל חייב בכל המצוות, מ"מ לא גרע משאר צרכיו היסודיים של אדם דבשעה שעסוק בהם פטור הוא מת"ת, והארכתי ביסוד גדר זה. ולפי"ז אפשר דבת"ב כיון שהוא עסוק באבילות במצות חכמים ממילא פטור מת"ת, דאטו העסוק באבילות גרע מהעוסק בצרכי גופו וכדו', (ואף שאין סתירה בין  אבילותו על חרבן הבית ולימוד דברים הרעים פטור הוא ודו"ק) ולדרך זה ברור דמי שאינו "שרוי  באבילות" שוב מחויב הוא לעסוק בתורה, וז"פ.

ג' והנראה עיקר בזה דעיקר מצות  ת"ת הוא ללמוד במקום שלבו חפץ ולהשתעשע בד"ת, והקב"ה נתן לכל ישראל חלק בתורתו ונטע  בתכונת נפשו ושכלו של אדם שיזכה לדבוק כל א' בחלק מסויים מהתורה, וכמ"ש המהרש"א בסנהדרין צ"א ע"ב, ובמעלות המדות בשם הגר"א, ועיקר דרך התלמוד בשמחת הלב הוא כמ"ש הט"ז בסי' רכ"א ס"ק מ"ג דבת"ת לא אמרינן מצוות לאו להנות ניתנו דעיקר המצוה להנות מת"ת וכ"כ בפירוש ר"א מן ההר בנדרים מ"ח, ומשום חיבת הקודש נעתיק לשונו "ואיכא מאן דמקשה והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצוה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם, אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ומשום הכי אבל אסור לקרות בנביאים ובכתובים מפני שהם משמחים לבו על כרחו הלכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו" ומשום כ"ז נראה  דכשא"א ללמוד אלא בדברים הרעים המצערים א"א שיהיה חיוב ת"ת ודו"ק.

אמנם נראה פשוט דכו"ע מודו דכאשר הוא לומד בתשעה באב ודאי ופשוט דמקיים מצוה, ולא נחלקו  אלא אם הוא מחוייב בדבר. ומשום כך נראה לדחות מה שהביא אחי יקירי הגאון רבי חיים שליט"א ראיה מהמבואר בסי' תקנ"ד סי"ב דההולך להקביל פני רבו מותר לעבור עד צוארו במים וכתב שם המשנ"ב ס"ק כ"ג דאף שאין מצוה לקבל פני רבו אלא ברגל מ"מ יש מצוה אף בזה שמא ישמע ממנו איזה ד"ת, ואת"ל דאין  מצות ת"ת בת"ב איך התירו משו"כ לעבור עד צוארו במים, אך באמת נראה דלא משום חיוב בלבד  התירו אלא אף במצוה שאינה חיובית, וגם לקבל פני אביו אינו חיוב אלא מצוה (וכך משמעות לשון השו"ע "או לשאר דבר מצוה") וא"כ פשיטא דגם בת"ב יש מצוה אם ישמע ממנו ד"ת מעניני היום ובדברים  המותרים, ועוד דאפשר שהולך לקבל פניו בת"ב ויהיה עמו גם בצאת היום וישמע ממנו ד"ת בצאתו, וז"פ.


ג


הנה נחלקו הפוסקים אם יש לקרוא קר"ש בהנחת תפילין בת"ב במנחה, הכרעת המשנ"ב תקנ"ה סק"ד שיניח אולם לא יקרא קר"ש, אך רבים נוהגים לקרוא קר"ש אף בתפילין דר"ת (עיין בכה"ח ס"ק ז' וסי' תקנ"ד סקי"ט), ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ז כתב לחדש דיכול להקדים ולהתפלל תפלת ערבית מבע"י בתפילין כדי שיקרא קר"ש בתפילין ויחלוץ תפיליו לפני תפילת העמידה עי"ש, ובשע"ת ר"ס תקנ"ה הביא דבריו  ודחאן דמה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או בפנ"ע יניח תפילין ויקרא קר"ש ואח"כ יתפלל בזמנו  וכהלכתו, ובשער הציון שם סק"ד תמה עליו דהלא אסור לקרוא  קר"ש דהוי כקורא בתורה עי"ש. ולכאורה יש לתמוה על השעה"צ דגם אם יתפלל מבעו"י הלא אין כאן מצות קר"ש והוי לפני זמנו ואינו אלא כקורא בתורה וא"כ מה לן אם קורא קר"ש בתפלת ערבית או בפנ"ע.

אך באמת נראה פשוט דכיון דקורא קר"ש בסדר התפלה הוי כתפלה לענין זה דאין בו איסור בת"ב  והוי ככל שאר הדברים דסדר היום כפרשת התמיד וכאיזהו מקומן, ועדיף מיניה, דבאמת הוי קר"ש וברכותיה כחלק  מסדר התפלה לאחר שתיקנו חז"ל להסמיכה לתפלה כדי שיעמוד בתפלה מתוך ד"ת (ירושלמי יומא פ"א ה"א ובתוס' ברכות ב' ע"א), ואף לענין הלכות אחרות הוי כתפלה דהלא חזינן בסי' נ"ח ס"ו דקורא קר"ש בברכותיה עד סוף שעה ד' אף שאינו מקיים מצות קר"ש אלא עד סוף שעה שלישית הרי לן דחשיב שפיר כתפלה, אבל לאחר שעה ד' קורא בלי ברכותיה דאינו אלא כקורא בתורה (ובלבוש שם כתב דעד סוף שעה ד'  הוי קצת זמן קימה וזה תמוה), ועיין עוד בבית יוסף בסי' מ"ז לבאר שיטת הירושלמי דאינו יוצא ברכת התורה בברכת קר"ש אלא בשנה על אתר ולא מהני מה שקורא קר"ש דקר"ש זו כדברי תפילה היא, ומשו"כ צריך לשנות על אתר לצאת יד"ח ברכה"ת, עי"ש.

וזה הנראה ברור בכונת הרמב"ן (הביאו הטור בסי' תקנ"ד) שהוכיח דמותר לומר איזהו מקומן וכל  השייך לסדר היום ממה דקורין קר"ש וברכותיה, ולכאורה תמוה דשאני קר"ש דהוי מצוה דאורייתא ואין כח ביד איסור דרבנן דת"ת בת"ב לדחות מצ"ע דאורייתא (ואין נראה מה שראיתי בכמה אחרונים דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בכח זה ביטלו מצות ת"ת, דכבר ביארתי (ראה במנח"א לפסחים סי' ע"ט אות א') דרק כשבאו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה יש כח בידם לעקור דבר  מה"ת, ולא בתקנה שאין בה גזירה וסייג) אלא נראה ברור דכונתו לקר"ש שקורא בשעה ד' אף דאין בו מצות עשה דקר"ש מ"מ מסדר התפלה הוא וכה"ג לא גזרו ושפיר נקט מה דקורא קר"ש בברכותיה וע"כ דהיינו משום דכיון  דתיקנו כך בסדר התפלה הוי כתפלה ולא כת"ת וה"ה בכל השייך לסדר התפלה ודו"ק.

ולפי"ז נראה כשיטת השבו"י והשעה"צ דיכול להתפלל ערבית מבעו"י ולקרוא קר"ש אף אם אסור  לקרוא קר"ש במיוחד בשביל מצות התפילין.

 

ד


הנה נחלקו האחרונים במי שנפשו חשקה בתורה וחידושי תורה עולים בלבו בהיסח הדעת אם מותר לו לכתבם, ועיין בשע"ת סי' תקנ"ד סק"כ דמי שנתחדשו לו ד"ת בהיסח הדעת אסור לו לכתבם דשמחה היא לו, אך בשדה חמד מערכת בין המצרים סי' ב' אות י' ובכף החיים ס"ק ק"י הביאו מכמה אחרונים שהקילו בזה, והשד"ח הכריע דיכול הוא לכתוב בראשי פרקים ע"מ שלא ישתכחו ולאחר ת"ב יעתיקם כהוגן עי"ש.

ויש לעיין במה פליגי דלכאורה מדובר בחידוש שנתחדשה לו בדברים המותרים, אבל בדברים האסורים מהי"ת להתיר לכתוב כאשר אסור אף להרהר, אך באמת ראיתי בחכמת שלמה להגרש"ק שם שכתב דאף דאסור לו לאדם לקבוע עצמו ללמוד בת"ב, אם בא לו הרהור בד"ת בדרך ארעי אין בו איסור כלל ואי"צ לדחוק במחשבתו לבטל הרהורו, (משא"כ לגבי המהרהר בד"ת במקומות מטונפים שהתירו רק לאונסו כמבואר בזבחים ק"ב עי"ש, ועיין מש"כ במנחת אשר דברים סימן מ"ג ודו"ק). ולפי"ז אפשר דכשם שמותר לו להרהר בדרך ארעי ה"ה דמותר לו לכתוב מה שעלה במחשבתו, ואף דמסתבר לחלק בין כתיבה להרהור, מ"מ אין פלא בדברים, ואפשר עוד דאף שאסור לו להוסיף לקח בת"ת מ"מ אינו מצווה להפסיד את מה שכבר למד, והלא אמרו חכמים (אבות ג' ח') "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ומשו"ה אפשר דמותר לו לכתוב כדי שלא ישתכח ממנו.

 

 

והוא אסור באזיקים

"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחר שלח אותו נבוזראדן רב הטבחים מן הרמה בקחתו אותו והוא אסור באזיקים בתוך כל גלות ירושלים ויהודה המגלים בבלה" (ירמיהו מ' א').

כאשר מתאבלים אנו על ציון וירושלים, על הקודש ועל המקדש, יש להתאבל לא רק על ירושלים של מטה אלא גם על ירושלים של מעלה, לא רק על גלות ישראל אלא גם על גלות השכינה, שהרי אף שכינתא בגלותא.

וכך אמר הנביא ירמיהו "והוא אסור באזיקים".

ולעומתו יאמר הנביא יחזקאל (א' א') "ואני בתוך הגולה".

שני נביאי ה' מתנבאים בסגנון אחד, לא רק אנו בגלות, גם הקב"ה עמנו בגלות, ועיין דברים נפלאים ורזים נסתרים מכבשונו של עולם שכתבו התוס' (סוכה מ"ה ע"א) דמשום הכי אומרים בשעת ההושענות "אני והו הושענא" דשני שמות אלה אני והו הם על שם שני הפסוקים הנ"ל, ואני בתוך הגולה, והוא אסור באזיקים, שמהם למדנו שהקב"ה כביכול בגלות עמנו, וזה שאנו מבקשים הושענה, שיושיע לעצמו.

ובתיקון חצות בקינה שתיקן רבינו האלשיך אומרים אנו "אנא הלך דודך תרקיע עמו לשחקים, אנכי חטאתי והוא אסור בזיקים, ועל זאת ספדו והלילו, ראו ולינו בשקים, ברחובות ובשווקים". אנכי חטאתי והוא אסור באזיקים, בשלנו, בעוונותינו שרבו הוא אסור באזיקים.

באו וראו מה שאמרו בתענית (ה' ע"א) "וא"ל רב נחמן לרב יצחק, מאי דכתיב 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר, א"ל הכי א"ר יוחנן, אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה, ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'".

ירושלים של מעלה יושבת אבלה וחפוית ראש, יושבת ומצפה שיבוא בה מלכו של עולם, שהקב"ה יקבע בה שכינתו, אלא שנשבע הקב"ה שלא יבוא לירושלים של מעלה עד שיבנה הבית של מטה.

כך התאבלו חסידים ואנשי מעשה בדורות עברו, לא על מר גורלם, לא על הקושי והשעבוד, אלא על צער השכינה. והוא שאמרו הפרושים משחרב בית המקדש (ב"ב ס' ע"ב) וכי איך נאכל בשר ובטלו הקרבנות, ואיך נשתה יין ובטל ניסוך היין. לא על צערם וצרתם התאבלו, לא על דם בניהם ובנותיהם שנשפך כמים, אלא על ביטול הקרבנות והנסכים, על אלה אני בוכיה. והוא שמבקשים אנו בכל יום ויום "והשב שכינתך לציון עירך וסדר העבודה לירושלים".


ותן חלקנו בתורתך

"יה"ר מלפניך ה' אלקנו ואלקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות" (אבות פ"ה משנה כ').

הנה נהגו כל בית ישראל לחתום את תפילת העמידה שלש פעמים בכל יום בתפילה זו וכמבואר ברמ"א סימן קכ"ג סעיף א' ובודאי ראוי להתבונן בה ובמהותה.

ולכאורה יש לתמוה מה ענין הבקשה ותן חלקנו בתורתך לראשית התפילה שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ולכאורה בקשות יש כאן ולאו הא בהא תלי'.

ורגילים אנו לאמר בכונת תפילה זו דעד אשר יעלה רצון לפניו ית"ש להחזיר שכינתו לציון אין לנו אלא מקדשי מעט בתי כנסיות ובתי מדרשות ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה עמו. וכאשר חרב בית המקדש אמר רבי יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה" בהבינו שלאחר חורבן הבית כל העתיד של העם תלוי ועומד בתלמוד תורה וחכמי יבנה, ומן הטעם הזה מסר רבי עקיבא את נפשו בשעת החורבן כדי להרביץ תורה בישראל (ברכות סב י') וכן עשה רבי חנינא בן תרדיון (עבו"ז י"ח ו'). וזה שאנו מבקשין "ותן חלקנו בתורתך" וע"י זה נזכה להשראת השכינה בגלותנו.

אך באמת אין פרוש זה מתישב לפי  פשוטה של תפילה זו דהלא אנו ממשיכים בבקשה "ושם נעבדך ביראה כימי עולם" וכו', הרי שכל התפילה כולה מתייחסת לזמן שבו נזכה שאכן יבנה בית המקדש, והדרא קושיא לדוכתא.

והנראה בזה, דהנה טעות נפוצה היא המחשבה שבחרבן בית מקדשנו איבדנו את עמוד העבודה שהרי בטלו הקרבנות, חשכו המאורות במנורות המאור, הר ציון ששמם ושועלים הלכו בו, אך עמוד התורה בעינו עומד וכדקאי קאי, ובאמת אין הדבר כן. אלא כשם שבטלה העבודה כן נסתם חזון התורה והחכמה לבלתי הכר.

ראה נאה מה שכתב הרמב"ם בפ"א ה"א מהלכות ממרים "בית הדין הגדול שבירושלם הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה שנ' על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם ולהשען עליהן" ולמדנו מדבריו דבית דין הגדול היושב בלשכת הגזית במקום השראת השכינה ורוח הקודש נוספת עליהם הן הם "עיקר תורה שבעל פה" והן הם עמוד ההוראה לכל בית ישראל.

ועוד יש ללמוד מדבריו ולדייק בהם "ועליהם הבטיחה תורה... אשר יאמרו לך תעשה וכו'". ויש לתמוה לכאורה איזה הבטחה יש כאן, הלא אין כאן אלא צווי ואזהרה, ונראה מזה דלא רק מצוה יש לשמוע בקול ביה"ד הגדול אלא יסוד מצוה זו בהבטחה שהשכינה עמם והלכה כמותם בכל מקום וכאילו שכינה מדברת מתוך גרונם, ומשו"כ מצווים כל ישראל לקבל מרותם וכל החולק עליהם זקן ממרא הוא.

ונראה דזה הטעם שלא דנים דיני נפשות לאחר חורבן הבית, ואף שגזה"כ הוא, נימא בה מילתא בטעמא, דרק כל עוד בית הדין הגדול עמוד ההוראה יושב במקום השכינה ותורת אמת היתה בפיהו וממנו יצאה לכל העולם כולו, אפשר לדון דיני נפשות, אך בחורבן הבית שבו נסתם החזון ובטל "עיקר תורה שבע"פ" ורבו הספיקות בישראל שוב אי אפשר לדון ד"נ, דכשיש ספק קל שבקלים, אין לאבד נפש מישראל.

וכל עוד עומד הבית על תילו ובתפארתו, הכהנים בעבודתם, הלויים בדוכנם, וגדולי ישראל ראשי הסנהדרין הגדולה בתורתם, והבית הזה היה מרכז התורה והעבודה לכל בית ישראל, ומכל העולם כולו הביאו אליו את כל הדבר הגדול, וכל הדבר הקשה (עיין בש"כ הגרי"ז עה"ת בשלח) והוא אשר העמיד תורת אמת ודת אמת לכל בית ישראל.

והוא שאנו מבקשים שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, ואז נזכה ותן חלקנו בתורתך מחד גיסא, ושם נעבדך ביראה כימי עולם מאידך גיסא, התורה והעבודה יחזרו אלינו בכל הודם והדרם.

"יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות"

 

  

תגיות: