חינוך קטנים לאבילות בת"ב

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

בדבר השאלה אם צריך לחנך קטנים בדיני אבילות בתשעה באב, נבאר בקיצור את הנלענ"ד.

 

ראשית יש לעיין אם יש לחנך קטנים באבילות על המת.

בשו"ע יו"ד סימן ש"מ סעיף כ"ז איתא "קטן שמת לו מת מקרעין לו". ומקור הלכה זו במועד קטן (כ"ו ע"ב) "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש". ומדברי הגמ' משמע דאין זה משום דין חינוך אלא משום עגמת נפש דהיינו כדי להרבות בבכיה, באבל ובעגמת נפש, וכמו דפירש הטור דהיינו כדי להרבות בהספד. וברש"י שעל הרי"ף כתב שהרואין שאף בגדי קטנים קרועים יבכו ובכך יתרבה כבוד המת. אך הט"ז שם ס"ק ט"ו כתב בשם הרי"ץ גיאות "וקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצוות... וכתוב בדרישה מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות".

ובנקודות הכסף דחה את דברי הדרישה והט"ז ונקט דאין חינוך באבילות כלל, וקטן אינו חייב להתאבל אלא שקורעין לו כדי להרבות בהספד וכמ"ש בגמ' מפני עגמת נפש. והש"ך הביא ראיה ממה שכתבו הראשונים לגבי קטן שנתגדל בתוך שבעת ימי אבילות על אביו ואמו דפטור אף בגדלותו. וכ"כ בשו"ע סימן שצ"ו סעיף ג' "קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שבעה בטל ממנו כל דין אבילות ואין חייב בו". הרי לן דאינו חייב באבילות כלל בקטנותו. (ופסק זה בשו"ע הוא דעת הרא"ש במו"ק פ"ג סימן צ"ו, אך הרא"ש הביא דעת רבו מהר"ם מרוטנבורג שחייב להתאבל משהגדיל. אך מ"מ לדברי שניהם משמע דעד שלא הגדיל אין עליו דין אבילות).

ובשו"ת שיבת ציון סימן ס"ו כתב ליישב שיטת הט"ז דאפשר דמחלוקת זו שבין הרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג אם קטן שהגדיל חייב להתאבל מיירי באין לו אב וממילא לא מיירי במצות חינוך. וכתב לדייק כן מלשון השו"ע "קטן שמת אביו ואמו", ולכאורה שאלה זו נוהגת במת אביו או אמו, וע"כ דנקט אביו ואמו להדגיש דאילו אביו קיים מצווה הוא לחנכו לאבילות.

ותימה הדברים דהלא בטור אכן כתב דמת אביו או אמו (אף שברא"ש כתוב אביו ואמו), וברור שזו גם כונת השו"ע.

ולכאורה היה נראה דיש לפקפק בראיית הש"ך דבאמת יש חיוב באבילות כמו בשאר כל המצוות אלא דקטן זה שיתגדל תוך ימי אבילותו פטור אביו מלחנכו לאבילות ממ"נ. לשיטת מהר"ם לא חייבוהו משום חינוך להתאבל בקטנותו כיון שעתיד הוא להתאבל על מת זה כשיגדל, ולשיטת הרא"ש דבאמת לא יתחייב באבילות כשיגדל כיון דאידחי אידחי, לא מסתבר שיתאבל בקטנותו וכשיגדיל נקל עליו ונפטרנו מן האבילות, ודו"ק בזה.

ומ"מ דעת רוב הפוסקים ביו"ד שם דאין חינוך אבילות בקטן אלא שמקרעין לו משום עגמת נפש כמבואר בב"ח ובחכמת אדם (כלל קנ"ב סעיף י"ז) שכן הוא המנהג שאין חינוך לאבילות. (אמנם בשו"ת זרע אמת ח"ג סימן קנ"ה כתב שמנהגם לחנך קטנים לאבילות).

ובביאור הסברא נראה דכיון דאבילות משום צער היא לא תיקנו לחייב את הקטנים, וכמ"ש בחכמ"א שם לגבי נעילת הסנדל. (ויש בזה מוסר השכל בדרכי החינוך. דעיקר חינוך הקטנים הוא לשמחת המצוה ולשעשוע של תורה, וגם כי יזקין לא יסור הימנו. ומשום כך לא תיקנו חינוך בדבר של צער. דו"ק בעומק הדברים).

אמנם כל זה לגבי אבילות על המת, ונחזה אנן לגבי דיני תשעה באב.


ב

 

הנה מבואר בתענית ל' ע"א דמבטלין תינוקות של בית רבן בתשעה באב וכ"ה בשו"ע תקנ"ד סעיף א' ולכאורה מוכח מזה דיש חינוך לאבילות.

אך כבר כתבו שם הט"ז (סק"א) והמגן אברהם (סק"ב) דאין האיסור משום שמחתן של התינוקות דודאי אינם שמחים בתלמודם אלא משום שמחת המלמד, עי"ש.

אמנם בתרומת הדשן סימן קנ"ב הוכיח ממה שאמרו בתענית (כ"ט ע"ב) "בטלי קצרי דבי רב" דמשמע דאף בגדי קטנים לא כבסו וכן ממה דמבטלין תינוקות של בית רבן, דע"כ שייך אבילות בקטנים "או משום חינוך או משום עגמת נפש". ומשמע מלשונו דמסופק אם יש חינוך באבילות ושמא הלכות אלה משום עגמת נפש הם כהא דמקרעין בגדי קטנים. ובחכמת אדם (קנ"ב י"ז) הבין גם הוא דמה דמבטלין תשב"ר משום חינוך לאבילות הוא, עי"ש.

והנה ביו"ד סימן שפ"ד ס"ה איתא להדיא בשו"ע "אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם". ותמה המגן אברהם באו"ח סימן תקנ"א סקל"ח ממה דמבטלין תשב"ר בת"ב, וכן ממה שפסק בשו"ע שם (סעיף י"ד) דאסור לספר את הקטנים ולכבס כסותם, וכתב דע"כ צריך לחלק בין אבילות דיחיד דלא שייך בקטן לאבילות דרבים שנוהג אף בקטן וצריך לחנכם או משום אבילות או משום עגמ"נ, עי"ש.

ובסימן תקנ"א סעיף י' כתב הרמ"א דיין הבדלה בשבת חזון נותנים לתינוק לשתות. ובמגן אברהם סקל"א כתב דרק בקטן שלא הגיע לחנוך אבילות מותר לתת לו לשתות אבל אם יודע להתאבל על ירושלים אסור משום חינוך. ולשיטתו הלך דמחנכין את הקטנים לאבילות בת"ב ובתשעת הימים.

ובסימן תקנ"ט ס"ט כתב השו"ע גם לגבי ברית מילה בת"ב דאת היין יטעים לתינוקות וכתב המג"א סק"ט דהיינו לתינוק שהגיע לחינוך ברכות. ובלבושי שרד בסימן תקנ"א פירש כונתו דהיינו לקטן שהגיע לחינוך ברכות אבל לא הגיע לחינוך אבילות.

ומבואר מדבריהם דגם את הקטנים יש לחנך שלא לשתות יין בת"ב ובשבוע שחל בו ת"ב.

וממה שאמרו דמצניעין סכין של שחיטה (תקנ"א ס"ט ברמ"א) הוכיח בדגול מרבבה דאף לקטנים שלא הגיעו לחינוך אין מאכילין בשר דאל"כ למה מצניעין סכין של שחיטה, עי"ש. אך לענ"ד אין ראיתו מוכרחת דקטנים אכילתן מועטת ולא מסתבר שישחטו לצורך אכילתן בלבד. אך מ"מ מסתבר דדין בשר כדין יין וכשם שמחנכין אותו בהגיעו לחינוך לא לשתות יין כך לגבי אכילת בשר. (ובשו"ת דברי יציב או"ח סימן רל"ו פסק למעשה דאם יש צער או נזק במניעת בשר מפי הקטנים שלא הגיעו לחינוך יש להקל אף בבשר בהמה, עי"ש).

ולגבי נעילת הסנדל כתב בחכמ"א שם דאין מצות חינוך כיון שיש בו צער ובדבר שיש בו צער לא תיקנו חכמים לחנך את הקטנים. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ג (ליקוטים דף צ"ב) דאף שאמרו ביומא (ע"ח ע"ב) דקטנים אסורים בנעילת הסנדל ביוה"כ אין זה אלא בזמניהם שקטנים נהגו להסתובב יחפים אבל בזמנינו מותר להנעיל נעלי עור לקטנים.

אך מסתבר שבזמנינו שיש מנעלים טובים שמגנים על הרגלים, ואינם של עור יש לחנך את הקטנים גם להמנע מנעילת הסנדל, כשם שמחנכים אותם לשאר עניני אבילות כמבואר בדברי המג"א והמשנ"ב, כנ"ל. וכך ראיתי בשם מרן רבינו הגריש"א הכ"מ.



ב

תשובות קצרות בהלכות ת"ב


א

שאלה: מי שסובל מדלקת גרון שגורמת לו כאב ולפי נסיונו מרק עוף גורם לו הקלה רבה. האם מותר לו שיאכל מרק עוף בתשעת הימים.

תשובה: יש להקל בזה שהרי בסימן תקנ"א סעיף ט' איתא ברמ"א "ומצניעים מר"ח ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטים כי אם לצורך מצוה כגון לחולה או מילה וכיוצא בו". ובמשנ"ב שם ס"ק ס"א כתב "ואפילו חולה קצת וכו'".

הרי לן דאף לחולה קצת מותר לשחוט ולהאכילו בשר. וק"ו במרק עוף שהרי בסעיף י' הביא השו"ע שאף הנוהגים שלא לאכול בשר בימים אלה מותרים בתבשיל שנתבשל בו בשר, אלא שהמשנ"ב ס"ק ס"ג כתב "דהאידנא נהיגי עלמא לאסור אף תבשיל של בשר", ומקורו במג"א ס"ק כ"ט. אך מ"מ בחולה קצת ודאי יש להקל.

וכיון שחולה זה חולה גמור הוא והוא מרגיש הקלה באכילת מרק זה ודאי יש להקל, אך יקפיד שלא יהיה במרק בשר בעין.

ב

שאלה: אשה שאינה יכולה לצרוך מאכלי חלב מחמת מחלה אלרגית, וקשה לה להמנע מאכילת כל מאכל בשרי וחלבי האם יש מקום להקל לה באכילת בשר בימים שבין ר"ח לת"ב.

תשובה: נראה דיש להקל שהרי להדיא כתב המגן אברהם (סימן תקנ"א ס"ק כ"ח) "מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף שלא היו מקריבין ממנו קרבן, וגם אין שמחה אלא בבשר בהמה". וכ"ה במשנ"ב ס"ק ס"ג.

ובשעה"צ שם ס"ק ס"ט כתב בשם אליהו רבה דכל שכן שיש להקל בתבשיל של בשר, עי"ש.

ואף שיש מקום לטעון דבזמנינו שיש שפע רב של מזון ותחליפים לכל דבר שמא אין להקל בזה, נראה דאכן יש להשתדל להסתפק בתחליפים שונים, אך במקום הצורך כשקשה לה ללא חלב וללא בשר יש להקל בתבשילי בשר, או מרק עוף ללא בשר בעין, דאין לנו להניח הנחות שאין בהם כל הכרח ולהכביד על הבריות, דהלא גם בימי קדם היה שפע של מאכלים שונים שאין בהם לא בשר ולא חלב. ואין לנו אלא דברי הפוסקים מאורי עינינו.

 


ג


אם מותר ללבוש בת"ב נעליים שאינן מעור

אך נוחות מאד להליכה

לשאלת רבים האם מותר ללבוש בתשעה באב נעלי בית הנוחות להליכה כגון "קרוקס" שרבים הולכים אתן גם מחוץ לביתם.

הנה מבואר בשו"ע (תקנ"ד סעיף ט"ז) "נעילת הסנדל דוקא של עור, אבל של בגד או של עץ או של שעם וגמי מותר". ולשון זה העתיק השו"ע מן הטור. ומקור הדין מדברי הרי"ף ביומא (ב' ע"א) והרא"ש (פ"ח מיומא ס"ז), אך דעת הרז"ה דכל שמגין על רגלו אסור אפילו של בגד וכך כתב הר"ן שם בשמו. והלכה כדעת הרי"ף והרא"ש כמבואר בדברי הטור והשו"ע.

אמנם כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן כ"ח) דאם אינו מרגיש כלל את קושי הקרקע כגון בנעל של לבד שנותנים בו כמה חתיכות תחת העקב כדי שיהיה נוח ללכת בו, אין כאן עינוי כלל והוי בכלל איסור נעילת הסנדל.

ובאמת כך משמע להדיא בלשון הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פרק ג' הלכה ז') "מותר לנעול ביום הכיפורים סנדל של שעם ושל גמי וכן כורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו לרה"ר, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף".

הרי לן להדיא דאין היתר בשל גמי ושעם אלא משום שקושי הארץ מגיע לרגליו והוא מרגיש שהוא יחף, ובהגהות החת"ס בהלכות יוה"כ סימן תרי"ד למד כן מלשון הרמב"ם ופסק כדברי הפנ"מ, עי"ש.

אך מפשטות לשון הרי"ף, הרא"ש, הטור והשו"ע משמע שלא חילקו בכך והתירו כל נעל שאינה של עור. ועיין בדברי הריטב"א (יבמות ק"ב ע"ב) "ושמעינן מינה שכל שאינו קרוי מנעל כגון בתי שוקיים של בגד או קלמונים שאינו של עור מותרים הם לגמרי ביוה"כ ואין בהם שום מיחוש כלל דחזינן לרבנן דנפקי בהו". ונראה לכאורה שבא לחדש דאף אם נעליים אלה נוחות ואין האדם מרגיש יחף מ"מ כיון שאינו קרוי מנעל מותר ללבשו ביוה"כ.

ועיין בשו"ת זרע אמת (ח"א או"ח סימן י"ד) ובמהר"ם שיק (או"ח סימן שט"ז) שדחו את דברי הפנ"מ, וכך פסקו גאוני בתראי בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סימן ל"ז) ושו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן ק"י).

וכך כתב המשנ"ב (תקנ"ד ס"ק ל') "אע"ג דמגין על רגלו וגם עשוי בצורת מנעל ממש שרי, דלא נקרא מנעל אלא של עור".

ואף שרוב המקורות הנ"ל מיירי לענין יוה"כ מסתבר שדין ת"ב כדין יוה"כ דאף דת"ב משום אבילות היא ויוה"כ משום עינוי מ"מ גם בת"ב נאסרו חמשת העינויים, ומסתבר שדין אחד להם. אך מ"מ יש להקל טפי בת"ב שאינו אלא מדברי קבלה מביוה"כ דאסור מה"ת, ואם הקילו ביוה"כ ק"ו שיש להקל בת"ב.

סוף דבר מעיקר הדין יש להקל אך ודאי שמדת חסידות להרגיש עינוי דנעילת הסנדל, וכבר כתבתי במק"א דודאי מדת חסידות לקיים את כל המצוות באופן שיקויים גם טעם המצוה וענינה, ואף אם ננקוט להלכה דכל שאינו של עור אין בו איסור, מ"מ כל איסור נעילת הסנדל משום עינוי הוא, ואיזה עינוי יש כשהולך עם נעל נוחה שכל השנה כולה לובש אותה והיא נוחה לרגלו לחלוטין.

ובפרט שמדברי הרמב"ם נראה דאף מעיקר הדין אסור ללכת עם נעליים אלה שאינו מרגיש על ידם את קושי הארץ, ויתירא מזו כתב הב"ח דיש ללכת יחפים בת"ב עי"ש.

ומשום כל זה נראה דראוי להמנע לכתחלה מלהשתמש בנעליים שהן נוחות מאד. אך כל נעל שאינה של עור ואינה נוחה לרגלו ובכל השנה נמנע הוא מללכת בה משום שאינה נוחה לו מותר לכתחלה לנעול אותה בת"ב.

סילוקן של צדיקים

הן אמרו חכמינו ז"ל "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ר"ה י"ח ע"ב).

ועוד אמרו "סילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מחורבן בית המקדש" (איכ"ר א' ל"ט).

ויש להבין מה הקשר והדמיון בין מיתת צדיקים לשריפת בית המקדש.

ונראה בביאור הדברים, דהנה כמה מעלות טובות למקום עלינו בבית המקדש מקום השראת השכינה והקרבת הקרבנות.

מחד גיסא תמצית ענין בית המקדש הקרבת קרבנות לכפר עון. וכך אומרים אנו "ובנה לנו בית הבחירה לכפר על עונותינו" (הגדש"פ).

וכך צדיקי הדור הם המגנים על הדור בעברת צדקתם, קדושתם ותורתם.

ועוד ענין נשגב בבית המקדש שעל ידו ירידת השפע, דעל ידי ריח הניחוח העולה מתתא לעילא נשפע שפע אלוקי מעילא לתתא כידוע מדברי המקובלים. ובסוף מסכת סוטה אמרו דמשחרב ביהמ"ק ניטל הטעם מן הפירות. ורמז לדברים מה שאמרו (ב"ב כ"ה ע"ב) "הרוצה להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון", וכן אמרו (יומא כ"ו ע"א) שכל הזוכה לקטורת מעשיר. וכך כתב רש"י בכתובות (י' ע"ב) "שהקרבנות באין מן המזון וגורמים לו ברכה".

וכך צדיקים משפיעים שפע רב לבני דורם וכמו שאמרו (תענית י' ע"א) "כל העולם כולו בשביל חנינא בני ניזון וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

ועוד בה שלישיה, על ידי בית המקדש לומדים בני ישראל לדבוק בתורה ובקיום מצוותיה, לירא את השם הגדול ולדבקה בו, וכמ"ש התוס' בב"ב (כ"א ע"א) "כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

וכך גם בגדולי הדורות וצדיקים שבכל דור ודור, כל השוהה במחיצתם מתחמם לאורם ומתקדש בקדושתם וזוכה לשפע דעת עליון בהבנת התורה וסודותיה.

בא וראה עד היכן הדברים מגיעים, הלא אמרו חכמים (ירושלמי נדרים כ"ט ע"ב) "מקלו של רבי מאיר היתה בידי והיא מלמדת לי דעה".

הרי לן דכל הסגולות הנשגבות שיש בבית המקדש יש בזעיר אנפין בצדיקי הדורות, והוא שאמרו שקולה סילוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו.

ובימים אלה שבהם מתאבלים אנו על שריפת בית אלקינו שבר על שבר הושברנו בסילוקו של מאור עינינו ותפארת ראשנו, גדול הדור אביר הרועים מרן רבינו יוסף שלום אלישיב זצ"ל.

גדול השקדנים שבדור היה רבינו זצ"ל ומשחר ילדותו לא פסיק פומא מגירסא ממש. פעמים רבות זכיתי למאור פניו כשבאתי לבקש ממנו עצה ותושיה אם בענייני הלכה אם בענייני ציבור. ועל אף הארת הפנים הנפלאה הרגשתי תמיד שרבינו הגדול יושב ומצפה בכליון עיניים לחזור לתלמודו. נוהג היה לקבל קהל כאשר הגמ' פתוחה לפניו וכאילו עומד ומבקש הוא, הניחו לי, הניחו לי לחזור לתלמודי, הלא הזמן קצר והמלאכה מרובה. כי מרן זצ"ל מעולם לא חפץ להיות מנהיג הדור, רוב שנותיו ספון היה בבית המדרש ולא הסיח דעתו מתלמודו, אלא שההשגחה העליונה כפתה עליו הר כגיגית את משא הדור, אבל הוא בשלו, הניחו לי לחזור לתלמודי.

גדול הבקיאים היה, וכל רז לא אניס ליה, לא בקיאות של סרק כמו שמצוי בזמנינו בבחינת צנא דמלי ספרא (עיין מגילה כ"ח ע"ב) אלא בקיאות בעומקה של תורה והלכה. בבקיאות מדהימה ענה הלכה פסוקה וחתוכה בכל חלקי תורה ומכמניה. סמל ודוגמא היה למה שאמרו חז"ל "איזהו תלמיד חכם... זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה אפילו במסכת כלה" (שבת קי"ד ע"א).

ואנוכי הקטן כהמוני מורי הוראה ודייני ישראל הרציתי מעותי לפניו בכל תחומי תורה, ובפרט בספיקות שעלו לפניי בשערי בית הדין, ותמיד זכינו למאור פנים כפני מלאך ולתשובה ברורה כמשה מפני הגבורה.

וגדול הישרנים היה, אף שמעולם לא היה רבינו תופס ישיבה ולא כיהן לא כראש ישיבה ולא כראש כולל, כל תלמודו בישרות מופלגת. וכבר כתב אבי הישיבות מרנא הגר"ח מוולאז'ין במכתבו הידוע "כל חכמי ישראל לא נשתבחו אלא ביושר סברתם. הישר מחבירו גדול הימנו".

האמת היתה תמיד נר לרגליו ואור לנתיבותיו לא רק בהבנת התורה ובהכרעת הדין אלא אף בהנהגת הציבור קיים במלואו "לא תגורו מפני איש", לא ידע מורא בשר ודם, ולא ידע חנופה מה היא, אלא כל מעשיו לשם שמים להרבות כבוד התורה וכבוד לומדיה עמליה בטהרה.

וקדוש היה כי התורה בטוהרה, בשלימותה, אין לך קדושה נשגבה ממנה.

זכורני לפני שנים רבות כאשר מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל דן בשאלה חמורה וקשה בדיני יבום וחליצה שלח את התשובה שכתב קמי מרן רבינו זצוק"ל ושאל בדעתו, כפי שנהג לעשות בשאלות חמורות (עיין שו"ת דברי יציב או"ח סימן ק"ו). וקשר לו כתר מלכות בתארו אותו בפתיחת המכתב וסיומו הגאון הקדוש... כבוד קדושתו וכו'.

כי קדושת התורה קרנה מאור פניו והאירה את עיניו.

וכשם שהשכינה שורה בבית המקדש כך השכינה שורה באהלי צדיקים, וכך כתב אדוננו רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים", ומיתת צדיקים סילוק השכינה היא, והוא שאמרו "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו".

ועתה, אבוי, הורם הנזר והוסרה העטרה בעלות רבינו בסערה השמימה. אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותם.

תגיות: