כבוד מלכות (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"וידבר ה' אל משה אל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (ו' י"ג).

"צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם" (רש"י שם).

"וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויצא מעם פרעה בחרי אף" (י"א ח').

"חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה ואמר קומו צאו מתוך עמי ולא אמר לו משה מתחלה וירדת אלי והשתחוית לי" (רש"י שם).

 

הרי לן שני מקורות במקראי הקודש לפי פירוש רש"י שמצווים אנו בכבוד מלכות, ולא רק במלכי ישראל שנאמר בהם "שום תשים עליך מלך" ודרשו חז"ל (סנהדרין כ"ב ע"א) "שתהא אימתו עליך" אלא אף במלכי האומות מצווים אנו בכבודם.

ומקור דברי רש"י מן המכילתא בפרשת בא פרק י"ג, ועיין עוד בשמו"ר (פ"ז ג') "אמר הקב"ה היו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות אעפ"י שאני צריך לעשות בו את הדין".

ובשו"ת חתם סופר או"ח סימן קנ"ט נקט דהוי חיוב של תורה שהרי למדו כן ממה שאמר הקב"ה למשה. ועיין עוד בדבריו בשו"ת חו"מ סימן ק"צ.

אמנם במחצית השקל סימן רכ"ד סק"ז כתב דאין זה אלא מדת דרך ארץ עי"ש. וכדבריו משמע בתנחומא פרשת וישלח "לימדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות". הרי שממדת דרך ארץ היא.

והנה יש לעיין אם יש מצוה לכבד מלך רשע. ובמושכל ראשון היה נראה דאם באינו עושה מעשה עמך אף מצות כיבוד אב ליכא, וכן אין מצוה בנשיא רשע דנשיא בעמך לא תאר כתיב, ואמרו חז"ל (ב"ב ד' ע"א) דאם אינו עושה מעשה עמך אין איסור לקללו, ולכאורה ה"ה במלך. ואף דלא שייך בגוי עושה מעשה עמך, מ"מ לא מסתבר דבישראל אין לכבד את הרשע, ובאומות אף הרשע ראוי לכבוד.

אך יפלא לפי"ז דהלא למדו חז"ל כבוד מלכות ממה שצוה הקב"ה למשה לנהוג כבוד בפרעה שלא היה רשע כמותו.

וע"כ צ"ל כמו שכתב המהרש"א בחידושי אגדות זבחים (ק"ב ע"א) במה שאמרו שם (ובמנחות צ"ח ע"א) "לעולם תהא אימת מלכות עליך" שהרי אליהו רץ לפני אחאב המלך ואף שרשע היה, דכבוד מלכות ככבוד שמים הוא, דמלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיע ולא את המלך המסויים אנו מכבדים אלא את מוסד המלוכה.

אך בדברי רש"י סנהדרין מ"ז ע"א מבואר להדיא דאין מצוה לכבד מלך רשע ומשו"כ גירר חזקיהו המלך את עצמות אביו אחז, משום שלא היה עושה מעשה עמך, ולא כדברי המהרש"א.

ואין להקשות על רש"י מהגמ' בזבחים דבאמת לא דברו חז"ל שם מכבוד מלכות, אלא מאימת מלכות. ולכאורה יש להוכיח משם להיפך, דמלך רשע אין מצוה לכבדו, דבמושכל ראשון יש לתמוה מה נזקקו להוכיח שתהא אימת מלכות עליך מאליהו ואחאב, והלא מקרא מלא דיברה הכתוב "שום תשים עליך מלך". ודרשו חז"ל "שתהא אימתו עליך" וע"כ נראה דמצוה זו אינה נוהגת אלא במלך צדיק וישר ולא במלך רשע שאין אנו מצווים לא בכבודו ולא ביראתו, אלא שמ"מ הביאו מאליהו מעין עצה טובה דלעולם תהא אימת מלכות עליך, ודו"ק.

ומאידך גיסא נראה ליישב שיטת המהרש"א מהא דחזקיהו גירר עצמות אביו במטה של חבלים, דרק בכבוד אב ואם אמרו חז"ל מכבדו במותו, אבל מלך שמת פנה הרודו ופנה זיוו, ויקם מלך חדש ואין שלטון ביום המיתה ואין מצות כבוד מלכות נוהגת במלך שמת, ודו"ק בכ"ז.

ונראה לכאורה דאף דמסתבר שאין מצוה לכבד מלך רשע דמה בין מלך לנשיא, ומסתבר דלעולם אין מצוה לכבד רשע שאינו מכבד את המקום, דהלא מקרא מלא דיבר הכתוב "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" וכל העולם לא נברא אלא לכבודו ית"ש. מ"מ צוה הקב"ה למשה כהוראת שעה להזהר בכבוד המלכות אצל פרעה, ולא ידענו דבר מכבשי דרחמנא, אך מ"מ יש ללמוד מזה דיש ענין בכבוד מלכות.

דהנה לגבי עצם המצוה דכבוד מלכות נראה לענ"ד דמחד גיסא אין בזה מצוה גמורה, ומאידך גיסא אין זה מדת דרך ארץ גרידא, אלא רצון התורה הוא שנכבד את המלכות, שהרי חזינן שכך צוה הקב"ה למשה. ואפשר שיסוד הגדר משום מוראה של מלכות, וכמו שאמרו באבות "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב). וכיון שאין זה לימוד וילפותא אלא רצון התורה אין זה תימה דמחד גיסא למדו מכאן כבוד מלכות ומאידך אין בהכרח מצוה לכבד מלך רשע, ודו"ק בזה.

ועיין מש"כ בעיקר גדר רצון התורה במנחת אשר דברים (סימן כ"ז).


ב

דחיית איסור משום כבוד מלכות

 

הנה מבואר בברכות (י"ט ע"ב) "אמר רב אלעזר בר צדוק מדלגים היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין" וכו'.

הרי שהתירו איסור טומאת כהנים משום כבוד מלכות, אך בגמ' שם מבואר דלא התירו אלא טומאה דרבנן משום דסתם ארונות יש בהם פותח טפח ואין בהם טומאה דאורייתא, עי"ש.

ומ"מ משמע מדברי הגמ' דאף משום כבוד מלכות של אומות העולם מותר לעבור על איסור דרבנן, וכך מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות אבל הי"ד וכ"ה בטור יו"ד סימן שע"ב.

אמנם בתוס' רבינו יהודה החסיד הביא בשם רבינו שמואל שלא גרס בגמ' דה"ה לשם מלכי אומות העולם וס"ל דרק משום כבוד מלכי ישראל התירו איסור דרבנן דטומאת כהנים, ור"י החסיד דחה דבריו, ונקט כשיטת הרמב"ם והטור עי"ש.

אמנם המגן אברהם בסימן רכ"ד סק"ז כתב לדייק מלשון הגמ' שם "משום כבוד מלכות לא גזרו רבנן" דאין זה אלא במלכי ישראל שאנו מצווין בכבודן ולא משום כבוד מלכי האומות שאין אנו מצווין בכבודן אלא מצווין אנו להשתדל לראותן כדי להבחין בין כבודן הפחות וכבוד מלך המשיח שיבא במהרה עי"ש. וכתב דמשו"כ השמיט המחבר הלכה זו ביו"ד סימן שע"ב עי"ש.

ובמחצית השקל שם הקשה עליו דהלא גם במלכי אומות העולם מצינו שמצווה לכבדן שהרי כך צוה הקב"ה למשה לכבד את פרעה. ותירץ דהמצוה במלכי האומות אינו אלא ממדת דרך ארץ, ואין זה אלא כשהוא מדבר אל המלך יש לו לדבר אליו בדרך ארץ כמקובל, אבל אין מצוה לכבדו שלא בפניו ואין מצוה להתקרב אליו ולראותו משום כבוד מלכות, אלא ענין בעלמא יש בזה "שאם יזכה יבחין", עיין בנועם דבריו.

וחידוש גדול מצינו בספר החינוך מצוה שע"ט שנהגו בימי קדם להוציא ספר תורה ולקבל בו פני מלך מן האומות. והנה ביו"ד סימן רפ"ב ס"א איתא "חייב אבם לנהוג כבוד גדול בס"ת ומצוה לייחד לו מקום". ובפתחי תשובה סק"א כתב לענין מה שנהגו לטלטל ס"ת ממקומו לכבוד המלך כשהמלך נוסע, שראה תשובה של "הגאון מוה"ר שבתי כץ ז"ל" בכת"י שאין למחות בידם שהרי כתב הרמב"ם דמותר לעבור על איסור דרבנן משום כבוד מלכות, וא"כ אין למחות ביד המטלטלין ס"ת לכבוד המלך עי"ש.

וגדולה מזו כתב בשיירי כנסת הגדולה ביו"ד שם שבמקום שנהגו לצאת לקראת המלך בס"ת מותר לעשות כן אף בשבת ע"י גוי דהתירו אמירה לנכרי לכבוד המלכות, עי"ש בהגה"ט ס"ק י"ד בשם הרדב"ז.

אמנם אחרוני בתראי פקפקו הרבה בהיתר זה, ובשו"ת כתב סופר או"ח סימן ל"ו לא התיר אלא במקום שיש חשש איבה, כגון במקום שנהגו כן ומי שימנע מלהוציא ס"ת לכבוד המלך יחשב כמזלזל בכבודו עי"ש. ובשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן קצ"ה כתב להקל משום דהוי שבות ושבות, דאין לנו רה"ר דאורייתא בזמן הזה, כמ"ש בשו"ע סימן ש"ג סעיף י"ט וברמ"א סימן שנ"ז סעיף ג', וגם יטלטלו את הספר ע"י גוי וא"כ הוי שבות דשבות במקום מצוה עי"ש.

ועיין עוד באור שמח שכתב בפ"ו מהלכות יו"ט הי"ד דבאמת לא הקילו משום כבוד מלכות אלא בטומאת כהנים משום דהתורה התירה במת מצוה הרי שהתורה הקילה באיסור זה משום כבוד הבריות, ומשו"כ הקילו חכמים משום כבוד מלכות, אבל לא מצינו שהקילו בזה באיסורים אחרים, עי"ש. ובאור שמח שם דן אם יש מקום להתיר לנגן בכלי זמר לכבוד המלך ביו"ט שני של גלויות.

ובשו"ת חת"ס או"ח סימן קנ"ט דן אם מותר לאבל להסתפר לכבוד המלך, ובחלק חושן משפט בהשמטות סימן ק"צ כתב לאסור לשמוע קול זמר דאשה בקבלת פני מלך עי"ש, ואכמ"ל.


ג

ברכת הרואה פני מלך

 

בברכות נ"ח ע"א מבואר "הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו, הרואה מלכי אומות העולם אומר שנתן מכבודו לבשר ודם". וכ"ה בשו"ע או"ח סימן רכ"ד סעיף ח'.

ובבית יוסף שם כתב לבאר למה בחכמי ישראל אמרו ברוך שחלק מכבודו, ובחכמי אומוה"ע אמרו שנתן מכבודו, דנשמות ישראל חצובות מתחת לכסא הכבוד והרי הם כחלק מן הקב"ה משא"כ באומות העולם שהם רחוקים מן הקב"ה וכשהקב"ה נותן להם כבוד אינו אלא כנתינת מתנה. ועי"ש עוד מה שהביא בזה בשם רבינו אבודרהם.

ונראה בזה עוד בדרך דרוש, דהרי אמרו חז"ל "כל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" והרי גם המלך מופקד על הצדק והמשפט, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ומסתבר דגם בו נאמר דאם דן הוא דין אמת לאמיתו נעשה שותף במעשה בראשית, ובילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז ר"ע איתא "כל המוציא דין אמת לאמיתו" וכו' הרי דלאו דוקא בדיין אמרו כן, וא"כ שותף הוא המלך במעשה בראשית ובדין הוא שיטול חלקו, משא"כ במלכי האומות שאין להם חלק בכבודו של עולם אלא מתנה בעלמא שנותן להם הקב"ה.

ובפשטות נראה משום דישראל כתיב בהם "כי חלק ה' עמו", ורק ישראל הם חלקו ונחלתו של הקב"ה ומשו"כ אמרו עליהם שחלק מכבודו ליראיו משא"כ באומות העולם.


ד

מה מברכים על מלך חכם

 

במכתבי תורה של האמרי אמת (סימן ס"ז) כתב להסתפק ברואה מלך ישראל שהוא גם מחכמי ישראל בתורה האם מברך שתי ברכות שונות שחלק מחכמתו ושחלק מכבודו, או שמא ברכה אחת מברך שחלק מחכמתו ומכבודו ליראיו, עי"ש.

וכבר כתב בזה בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סימן רל"ז) שאין לכוללן ביחד ומברך שתים עי"ש. וגם הגרש"ז במנחת שלמה ח"א סימן צ"א אות כ"ז כתב דמסתבר שאין לכלול שתי ברכות כחדא, אלא שדן למה כוללים על המחיה ועל הפירות בברכה אחת, עי"ש.

ולענ"ד אין כלל דמיון בין הברכות, דברכת מעין שלש כשמה כן היא וכעין ברכת המזון הוא, אלא שברהמ"ז על הפת ומעין ג' על שבעת המינים, וא"כ פשוט שאין לברך לחוד על כל אחד משבעת המינים, כשם שאינו מברך לחוד על פת חטין ועל פת שעורין וכדו', דאין שבעת המינים אלא המחייב, ועליהן יש לברך אבל הברכה אחת היא על כולן.

משא"כ שחלק מחכמתו ושחלק מכבודו, שתי ברכות ושני ענינים הם, זו על החכמה וזו על הכבוד, זו מברכים על המלכים וזו על החכמים, ופשוט דכיון דשני ענינים הם אין לכוללם יחד, וז"פ.


ה

אם מברכים בזמן הזה

 

רבים מגדולי הזמן דנו אם מברכים ברכה זו בזמן הזה, על נשיאי המדינות השונות ומלכי האומות. וכולם ציטטו את דברי הראב"ד שהובאו באורחות חיים (הלכות ברכות אות מ"ט) ובשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רצ"ו) דמברכין על "כל מי שהוא חשוב בשלטון ונשיאות כמלך, והורג במשפט ואין מי שימחה בידו ולשנות דבריו".

ומשום דברי הרדב"ז כתב המגן אברהם סימן רכ"ד סק"ה דאין לברך ברכה זו בשם ומלכות אלא על מלך שהורג במשפט ואין מידו מציל ועל שאר השרים והשליטים יש לברך בלי שם ומלכות.

ולפי דבריהם יוצא שבזמנינו אין לברך ברכה זו אלא על אותן מלכים אכזריים של המדינות הנכשלות והנחשלות, כי במדינות המתוקנות אין זה מקובל כלל שמלך או נשיא יש בידו להמית, ועשיית הדין בזמנינו מסורה אך ורק בידי מערכת המשפט ולא בידי השליטים ומנהיגי המדינות והעמים.

ונראה לענ"ד ברור דאין לברך ברכה זו על אותן מלכים ועריצים שיש בידם להרוג במשפט, דברכה זו נתקנה על מלכים שמשפטם היה בצדק וביושר, ולא על אלה שדנים בשרירות לבם ללא דין וללא צדק ועליהם אין לברך שנתן מכבודו, דהלא בעיני משפחת העמים המתוקנים אין זה כבוד כלל אלא גנאי ובזיון גדול, ואין לברך את ה' שחלק מכבודו לבשר ודם על דבר שאינו כבוד אלא בושה ובזיון.

ומשו"כ נראה פשוט לדעתי שאין לברך ברכה זו בזמנינו כלל, על בתי המלוכה באנגליה ובשאר מדינות אירופה אין לברך כי אין להם שום סמכויות ואין במלכותם מאומה מלבד כבוד מדומה וריק. על נשיאי המדינות הנבחרים אין לברך משום שאין בתפקידם שמץ של מלכות והם נבחרים רק לזמן מוגבל, ואין להם כל זכות לשפוט ולהעניש. ועל השליטים האכזרים והעריצים שיש בידם להמית ולהחיות בודאי אין לברך כמבואר לעיל.

ומשום כ"ז נראה דלמעשה לא מברכינן ברכה זו בזמנינו.


ו

סומא אם מברך

 

הנה כתב המגן אברהם שם (רכ"ד סק"ו) דבגמ' משמע דאף סומא מברך ברכה זו. וכונתו ברורה דהלא שם (נ"ח ע"א) מסופר על ר' ששת שהלך בהדי כולי עלמא לקבל פני המלך וכאשר עבר המלך בירך ברכה זו, הרי לן דאף סומא מברך.

ובאליהו רבה דחה דבריו דבגמ' שם משמע דלא ברכה זו בירך אלא שבירך את המלך מעין ברכת שלום "דאמרינן התם כי אתא מלכא פתח רב ששת וקא מברך ליה, א"ל האי צדוקי למאן דלא חזית קא מברכית". ומשמע מכל לשון זה שברך את המלך ואין כונת הגמ' לברכת הרואה, עי"ש.

ובמחצית השקל שם הביא גירסא שונה מעין יעקב שממנו משמע שאכן בירך את ברכת הרואה עי"ש. ועיין בזה עוד בברכי יוסף ובמחזיק ברכה, ובמה שכתב בשערי תשובה סק"ה.

והאחרונים נקטו עיקר כדברי המג"א וכ"ה במשנ"ב שם ואכמ"ל.

ובאמת נראה עוד טעם אחר שרק בברכה זו מברך הסומא, שעיקרו משום כבוד מלכות ולא משום הנאת הראיה, ודו"ק בזה.

וחידוש גדול כתב בברכי יוסף שם אות ג' בשם מהר"א יצחקי דהרואה ספינה שהמלך בה יכול לברך כמו שסומא מברך על הידיעה אף שאינו רואה והביאו גם בשערי תשובה סק"ז עי"ש. והחת"ס שם דחה דבריו, דאטו מברכין כשרואים את ביתו של המלך, וע"כ דשאני סומא שאין מחיצה מבדלת בינו ובין המלך, עי"ש.

והנה באמת צ"ע למה יברך הסומא, הלא בברכת הרואה עסקינן ואיך יברך מי שאינו רואה, והלא בכל שאר ברכות הרואה ודאי שאין הסומא מברך. ונראה דשאני הרואה פני מלך דאף שאינו רואה מ"מ הוא משתתף בחויה גדולה שיש בה גם שמיעה, וכמבואר בגמ' שם ברב ששת שידע שהמלך מגיע כאשר אוושא מילתא ושוב היה דממה, הרי שהסומא חוה חווית קבלת פני המלך אף שאינו רואה, כך נראה לכאורה לענ"ד, ונראה לכאורה לפי"ז דסומא חרש אינו מברך כיון שאינו רואה ולא שומע ועל מה יברך.

 

עול מלכות שמים

עסקנו היום בדיני מלכות וכבודה, ומכבוד מלכות דבשר ודם ומוראו עלינו ללמוד לכבודו ומוראו של מלכו של עולם.

כתב הרמ"א [אור"ח סימן א' סעיף א'] "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד", עכ"ל. ומדבריו למדנו דיש לו לאדם ללמוד ולהקיש מענין המלכות ולישא ק"ו בעצמו ומה אם לפני מלך בשר ודם כך לפני מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה.

ובברכות [ג' ע"ב] איתא "אמר רב אחא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו, אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם, לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו, אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו! אמר להם, לכו ופשטו ידיכם בגדוד, מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים" ע"כ. ולכאורה תמוה מדוע בכל יום ויום שב וחזר מעשה זה על עצמו, ונאמרו ונשנו אותם דברים, דאטו לא ידעו חכמי ישראל תשובתו של דוד מיום האתמול.

ונראה לומר, דהנה להמבואר בדברי הרמ"א איך יש לו לאדם ללמוד לירא מפני מלך מלכי המלכים ק"ו ממורא בשר ונראה ודם, ולכאורה כל זה שייך בכל הדיוט מישראל, אבל מה יעשה מלך שאין יראת מלכות עליו, אלא שומה עליו לצייר בנפשו חרדת העומדים לפניו היראים ממוראה של מלכות, ולישא בעצמו ק"ו כמה יש לו לירא ממלך מלכי המלכים הממליך מלכים ולו המלוכה.

ולכך כיון שעלה עמוד השחר שהוא זמן קריאת שמע ותפילה והגיע זמן קבלת עול מלכות שמים באימה וביראה, ציוה דוד המלך לחכמי ישראל שיכנסו אצלו, כדי שילמד מהם מורא מלכות וישריש בליבו כמה יש לו להיות ירא ממלכו של עולם מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובדרך דרש שמעתי לפרש "לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש" [תהלים כ"ז] היינו דאמר דוד לפני הקב"ה "לך אמר לבי בקשו פני" למען כבודך אמרתי שיכנסו ויבקשו פני מלכותי, ואזי - "את פניך ה' אבקש".

 

תגיות: