מצות מרור (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

בירקות המרים אם יוצא בהם ואם צריך להרגיש טעם מרירות

 

בשו"ע סימן תע"ג סעיף ה' איתא "אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו חזרת, עולשין, תמכא, תרחבינא, ומרור וכו'" וברמ"א כתב "ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר". ומבואר בדבריהם דנחלקו אם יוצא בחמשת המינים הנ"ל בלבד או בכל ירק מר, וכבר נחלקו הראשונים בביאור "מרור" דתני במתני' אם הוי מין ירק מסויים כמו שפירש רש"י, או הוי שם כולל לירקות מרים.

הריטב"א הביא בשם הרא"ה דכולל כל מיני ירקות מרים אך שוב פירש דהוי מין מסויים. וגם המאירי הביא בזה שתי דעות כדברי הריטב"א ע"ש, ובפרש"י עה"ת (שמות י"ב ח') כתב "כל עשב מר נקרא מרור, וציוום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם", ולא כפירושו במשנה. והגם שמדברי הריטב"א והמאירי אין הכרח שיוצא דוקא בה' מינים המנויים במשנה די"ל דאף אם מרור הוי מין מסויים מ"מ אין הכרח שאינו יוצא במין אחר דאפשר דחמשת המינים שהיו מצויין בימיהם נמנו במשנה אבל ה"ה דיוצא במינים אלו בלבד, וכן מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ז מחמץ ומצה הי"ג דרק מינים אלו הם "בכלל מרורים שאמרה תורה" עי"ש.

והנה לשיטת הרמב"ם והשו"ע (וכפי הנראה שזה גם שיטת הנהו ראשונים שפירשו דמרור הוי מין מסויים כנ"ל), צ"ע לכאורה מהמבואר בגמ' דיוצא גם בעסווס וטורא, וכן בהא דתני דבי ר' שמואל דיוצא אף במינים אחרים. וצ"ל דבאמת נחלקו בזה תנאי ואמוראי, דתנא דמתני' ס"ל דיוצא בה' מינים בלבד ור' מאיר ס"ל דיוצא אף במינים אחרים וכן נחלקו אמוראי בהלכה זו וכמבואר גם בעירובין כ"ג ע"א דנחלקו אמוראי אם יוצא בערקבלין משום מצות מרור, והלכה כסתם משנה דיוצא בה' מינים בלבד, ועיין שם במג"א ס"ק ט"ז שכתב דמדברי הגמ' משמע שאינו יוצא אלא בה' מינים וכפי הנראה כונתו כנ"ל, דממה שנחלקו בעסווס וטורא נראה דלתנא דמתני' יוצא רק בה' מינים בלבד ור"מ מוסיף מינים אלו אבל לא כל שאר ירקות, וז"פ.


ב

אם צריך להרגיש טעם מר

 

והנה יש לחקור עוד במצות מרור אם בעינן שיהא טעמו מר או דמהות המצוה הוא שיאכל ירק ששמו מרור אף אם אין טעמו מר בפועל, והנה בפשטות נראה דבודאי בעינן שירגיש באכילתו טעם מר ומהאי טעמא אינו יוצא במבושל או כבוש או שלוק כיון שנשתנה טעמו. וכן נראה לכאורה ממה דמבואר לקמן קט"ו ע"ב "בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא" הרי דאם אכלו בלא שירגיש טעמו אינו יוצא אף דלגבי כל איסורי אכילה וכן לגבי מצות אכילה הוי אכילה בבליעה בלבד בלא הרגשת הטעם, ומוכח מזה דשאני מרור דבעינן ביה זכר ל"וימררו את חייהם" ע"י הרגשת טעמו המר דאם אין טעמו מר אין שום זכר ע"י הרגשת טעמו וז"פ. וכך מבואר בלשון הרשב"ם שם "דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם", ומכ"ז מבואר דבעינן שירגיש טעם מרור.

אך בבית יוסף סימן תע"ג כתב ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דמצוה בחזרת, וביאר דהרמב"ם פירש דאין חזרת עדיף טפי משאר מינים אלא כונת הגמ' דמצוה נמי בחזרת דהו"א דאינו מצוה כ"כ כיון שהיא מתוקה קמ"ל דמצוה נמי בחזרת ואין צריך להדר אחר מינים אחרים. ומדבריו למדנו דבאמת אין צריך להרגיש טעם מרירות אלא שיאכל מין מר. (וצ"ל לשיטתו דחזרת נקרא מרור כיון שסופו מר כדאיתא בירושלמי דתחילתו מתוק וסופו מר וכיון שעל שם סופו נקרא מרור שוב יוצאין בו אף כשהיא מתוקה, ודו"ק בזה).

אך החזו"א בסימן קכ"ד לדף ל"ט קרא תגר על מה שנהגו לאכול העלים הקטנים והרכים של חסא וטען דכיון דעלים אלו מתוקים כמבואר בירושלמי דתחילתו מתוק וסופו מר אין יוצאין בו עד שיגדל ויפול בו מרירות, הרי דפשיט ליה להחזו"א דאינו יוצא במרור אלא אם כן יש בו טעם מר שהרי צריך להרגיש טעם מרירות בפיו, וגם בפירוש הרידב"ז בפירושו לירושלמי רפ"ו דברכות עמד על תמיה זו, עי"ש בדבריו.

ולפי"ז אפשר דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו דס"ל דיוצא רק בה' מינים דאיקרי מרורים בקרא, (ומסתמא למדנו מפי השמועה דרק ה' מינים אלו הוי בכלל מרורים), ומשמע מזה דאין מהות המצוה ועיקרה שירגיש טעם מרור בפיו אלא שיאכל מרור ומשום כך אינו יוצא בשאר מינים אף שהם מרים ולכן ס"ל דיוצא בחזרת אף כשהיא מתוקה כנ"ל.

אך באמת נראה דאין הדברים תלויים זב"ז כלל ואף אם מרור הוא מין מסויים מ"מ צריך טעם מרירות משום זכר ל"וימררו" ומה"ט אינו יוצא בכבושין ואם בלע מרור לא יצא כנ"ל, ומסברא היה אפשר לומר גם לאידך גיסא דאף אם מרור הוי כל הירקות המרים מ"מ יוצא אף בחזרת בשעה שהוא מתוק דכיון דסופו מר עכ"פ הוי בכלל "מרור", אלא דלכאורה קשה לדברי הב"י מהני הלכות פשוטות דבלע מרור, ופסול כבושין, ואף שיש לדחוק דלא בעינן טעם מר אך עכ"פ בעינן שירגיש טעם של ירק ששמו מרור ובזה יהיה זכר ל"וימררו", אך לענ"ד זה רחוק מסברא, וגם בפסול כבושין יש לדחוק, אך בודאי נראה מפשטות הדברים דיש תנאי מיוחד שירגיש בפיו את מרירות טעם המרור. ועיין ביוצר לשבת הגדול ד"מבעי ליה לכסכוסי טובא" ומשמע דככל שמרגיש יותר טעם מר יש בזה יותר הידור ולא רק שלא יצא בבלע, ודו"ק בזה.

ונראה גם בכונת הבית יוסף דאין כונתו דחזרת הוי ממש מתוק אלא שאינו מר כל כך כשאר המינים ולגביהם הוא מתוק ולכן הו"א שלא יצא בו לכתחלה, וכן נראה מדברי הלבוש שכתב כדברי הבית יוסף דהו"א דלא יהיה בחזרת מצוה כ"כ משום "שהוא מתוק ואינו מר כ"כ כשאר המינים" עי"ש. (ובגוף דברי הירושלמי דחסא הוי תחילתו מתוק וסופו מר לולי דברי המפרשים אולי היה אפשר לפרש דבתחילת אכילתו מרגישים טעם מתוק אך בסוף האכילה מרגיש האוכל טעם מר ואף בעלים הרכים יש בסוף אכילתן טעם מר, אך לא ראיתי במפרשי הירושלמי שיטעימו כך את דבריו אלא פירשו דבתחילת גידולו מתוק הוא וכשמתקשה נעשה מר עיין פני משה וקרבן העדה, ולו"ד החזו"א היה נראה דאין כונת הירושלמי דתחילתו מתוק ממש אלא שיש בהם מתיקות ואינו מר כ"כ (וכלשון הלבוש על חזרת בכלל), ולכאורה נראה כך ממה שסתמו הראשונים ולא חילקו בין עתיקי לחדתי בחזרת, ואפשר שכך הבינו רבנן קשישאי שלא הקפידו בזה.

אמנם בשו"ע הרב סימן תע"ג סעיף ל' מבואר דסובר דחזרת הוי מתוק ממש ואעפ"כ יוצא בו לכתחלה דכתב "ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות מ"מ כשהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח ונעשה מר מאוד, ומפני כך נקרא מרור ומצוה לחזר אחריה אף כשהיא מתוקה" וכו', ובאמת כך נראה מפשטות לשון הירושלמי שם (פ"ב ה"ה) שהקשו דמתוק הוא עי"ש.

ובעיקר קושית החזו"א והרידב"ז על מה דאכלינן חסא למרור דהלא מתוק הוא, נראה דבאמת חידוש הוא לומר דהרגשת הטעם מרור מעכבת במצוה דהלא בתורה "אכילה" כתיב ומהי"ת לחדש דהרגשת הטעם הוא מעיקרי המצוה, ונראה דבאמת אי"צ להרגיש טעם המרור אלא צריך לאכול אותו באופן הראוי להרגיש טעמו המר, דבאמת לא מסתבר דמן התורה צריך להרגיש דוקא טעם מר דאין זה דבר מסוים מה נקרא מר, ומה שמר לפלוני אינו מר לאלמוני כידוע, וגם איך יקבע גבול המרירות ונתת דבריך לשיעורין, אלא נראה דחידשו חז"ל דכיון דענין המצוה וטעמו הוא לזכרון "וימררו" צריך לאכול אותו באופן הראוי להרגשת הטעם ולפיכך לא יצא כשבלעו ללא לעיסה וכן בבישול ובכבוש וכדו' דבכה"ג בטל טעמו בהכרח, אבל יוצא בחזרת אף לפני שנפל בו טעם מר דאין צריך אלא לאכול מרור ומדין זה נמי הוי מרור, ודו"ק בזה היטב כי הוא עיקרא דמילתא לענ"ד. (וראיתי שוב בשו"ת משנה הלכות לידי"נ הגר"מ קליין שליט"א חלק ג' סי' צ"ב וח"ז ס"ח שנחלק עם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א דבעל משנה הלכות כתב דכל קפידת הדין הוא שירגיש טעם מין שהוא מרור אף שאינו מר, והגרח"ק דחה דבריו, אך לענ"ד יש ליישב תמיהת החזו"א מטעם אחר כמבואר ודו"ק).

 

ג

בשיעור מרור ואופן אכילתו

 

כתב הרא"ש בפרק ערבי פסחים סימן כ"ה "משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בורא פרי האדמה בעלמא ואין מזכירין עליהם "אכילה" אין צריך מהם כזית", ומדבריו למדנו דמעיקר מצות מרור אין צריך כזית ואינו דומה לכל מצות אכילה, וכל מה שצריך כזית במרור הוא רק משום דמברך עלייהו, וכך הבין בדבריו השאג"א סימן ק' ועיין גם בקרבן נתנאל שם. ובשאג"א שם דחה את דברי הרא"ש וס"ל דבעינן כזית במרור אף דלא כתיב ביה לשון אכילה דילפינן ממצה או מפסח, דאיתקש מרור למצה או לפסח גם לענין זה דבעינן כזית מיניה עי"ש בדבריו.

ולענ"ד קשה לפרש את דברי הרא"ש כהבנת השאג"א בדבריו, דלא מסתבר שנוסח הברכה תכריח את דיני המצוה דהיינו שיצטרך לאכול כזית משום דמברך על אכילת מרור דלעולם קבעו את נוסח הברכה לפי מהות המצוה, (וכדמצינו שהוכיחו הראשונים מברכת השופר דהמצוה היא השמיעה, ובברכת הציצית דהמצוה היא בעצם העטיפה כידוע), ומקור הנחה זו בשבת כ"ג שהוכיחו דהדלקה עושה מצוה בנר חנוכה ממה דמצרכינן להדליק נר של חנוכה אך לא מסתבר כלל שדיני המצוה נקבעים משום ברכתה, וזה לכאורה היפך הסברא הנכונה דאם אין מצוה לאכול כזית ואין לברך על אכילה בפחות מכזית היה להם לתקן נוסח אחר לברכה זו ולא לחייבו משום כך לאכול כזית. (וראיתי במחנה חיים ח"ו סימן ל"ו שהקשה כדברינו וכתב לפרש דאין כונת הרא"ש לבאר למה צריך כזית אלא למה צריך לכתחלה לאכול בבת אחת אך אין פירושו מתיישב בלשון הרא"ש עי"ש).

ומתוך כך היה נראה יותר לפרש את דברי הרא"ש דבאמת ס"ל דצריך כזית במרור כדי לצאת יד"ח בעיקר המצוה משום היקש או מטעם אחר, וכל כונתו במה שכתב דמשום ברכה הוא, אינו אלא לסימן והוכחה דמדתיקנו שיברך "על אכילת מרור" ע"כ מוכח דצריך לאכול כזית דאל"כ לא היה מברך בנוסח זה, ועוד אפשר דכל כונת הרא"ש להוכיח דאף במרור בזה"ז אף שהוא מדרבנן בעינן כזית דכעין דאורייתא תיקנו משא"כ בירקות ראשונות שאינם אלא מנהג ולא מצוה גמורה מדאין מברכין עליהם לא בעי כזית. ואף אם אין פירוש זה מתיישב כ"כ בלשון הרא"ש דקצת משמע מלשונו שסיבת מה שצריך כזית הוא הברכה ולא לסימן בלבד כתבו, מ"מ נלענ"ד דמוטב לפרש את דברי הרא"ש בדרך זה.

וראיה לדרכנו בביאור דברי הרא"ש נראה מדברי רש"י שכתב בביאור הגדה (הנדפס מחדש) בפיסקא "מצה זו" דצריך כזית ממצה ומרור שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו" הרי דהוי משום גוף המצוה, ובפרדס הגדול סימן קל"ב שכתב דכל אכילה שמברך עליו צריך כזית, וע"כ דהברכה היא סימן ולא סיבה ודו"ק.

אך בתרה"ד פסקים רמ"ה מבואר כונת הרא"ש כהבנת השאג"א דמשום ברכה צריך כזית וכ"ה ברבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד. וע"ע שנחלקו בשני דרכי הבנה אלו הגאונים הגדולים החוו"ד במעשה נסים והגרא"ל צינץ בברכת השיר בהגדה ש"פ שעל שמם.

ושוב ראיתי שאף החת"ס פירש את דברי הרא"ש כעין דברינו בשו"ת או"ח סימן ק"מ, ועיין עוד שם שהעיר דבפסח ראשון כתיב "ומצות על ומרורים יאכלוהו" ומלשון זה משמע ד"יאכלוהו" קאי גם אמצה ולא רק אפסח אבל לא אמרור, ויישב בזה את קושיית השאג"א על הרא"ש, אך בגוף הענין ס"ל כמ"ש השאג"א דילפינן מרור ממצה ובעי כזית עי"ש. ויש לדון עוד לפי המבואר בכמה אחרונים דבמרור לא בעינן כדרך אכילתו כמבואר לקמן אות ד', ולפי דברי המהרש"ל בשבועות כ"ג ע"ב דהיכא דאסור שלכא"כ אסור גם חצי שיעור, ויש לפלפל בזה ואכ"מ

אמנם חזינן בדברי התרומת הדשן שהבין כהבנת השאג"א וכ"ה ברבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד וא"כ יש לשני הדרכים בית אב בדברי הראשונים, צריך לומר דאין תימה שתיקנו לשון על אכילת אף דלא בעינן כזית, דמ"מ תיקנו לשון על אכילת כיון דהמצוה היא מעשה אכילה וז"פ וכיון שאומר על אכילה ממילא צריך לאכול כזית כמו בהלל, ודו"ק.

ועוד חזיתי בארץ צבי סימן פ"ה שכתב שידוע בכל ארץ גליציא שגדולי אדמו"רי המדינה הגה"צ הר"ש מבעלז, הר"נ מרופשיץ, והרב משינעווא התירו לברך על פחות מכזית, וכתב ראיה מקושיית הגמ' בפסחים קי"ד "את"ל מצוות אין צריכות כונה למ"ל טיבול שני" ואת"ל דצריך כזית תוקים בשלא אכל כזית בראשונה, והביא שכבר הקשה כן במהר"ל בגבורות ה' אך המהר"ל רצה להוכיח מזה דגם בטבול ראשון צריך כזית. וכבר כתבו האחרונים דאין מזה ראיה דכל קושיית הגמ' משום דבדרך כלל אוכלים כזית, ומ"מ אף שכתב דאין צריך כזית במרור בסוף הספר כתב דאין כונתו אלא ללמוד זכות וצע"ג.

ולעיקר הדין, נראה ברור דצריך כזית במרור מעיקר הדין ולכאורה זה מוכח מן המשנה ל"ט דאם אין שיעור (אלא משום ברכה) מה שייך צירוף והלא במשנה איתא דכל המינים מצטרפין לכזית, וכך כתבו להדיא רבותינו הראשונים, יראים סימן ק"ט, אור זרוע הלכות פסח סימן ס', רש"י בספר הפרדס קל"ב, וא"כ תמה אני, ולו יהא פשט דברי הרא"ש כהבנת האחרונים הנ"ל איך נקל נגד הפשטות ונגד הראשונים הנ"ל, ובפרט בברכה הלא ספק ברכות להקל.

(וביישוב קושיות השאג"א על הרא"ש ידועים דברי הגר"ח מבריסק המובאים בכתבי התלמידים ואכ"מ).


ד

 

ובגוף ענין מרור פחות מכזית דנו האחרונים הרבה להקל עפ"י שיטת הרא"ש ויש אף המתירים לחולה לברך על פחות מכזית, כך כתב באמרי נועם מועדים בתשובה שנדפסה שם, וכ"כ בשו"ת ארץ צבי סימן פ"ה להגה"ק מקוז'יגלוב בשם צדיקי גליציא הגה"ק מרופשיץ ומבעלז ומשיניווא עי"ש, ועיין בשואל ומשיב כרך ה' חלק ב' סימן י' ובאבנ"ז או"ח סימן שפ"ג. אך בשו"ת דברי חיים ח"א סימן כ"ה דחה זאת בתוקף וכתב דמה"ת אין שום מצוה במרור פחות מכזית, ועיין עוד בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א בתשובה שבסוף הספר, ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סימן נ"ח. ועיין בחק יעקב סימן תע"ג ס"ק כ"א דאם אין לו כזית מרור יאכל עכ"פ להרגיש טעם מרירות בפיו, ולכאורה סותר דברי עצמו בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן י"ח דאין מצוה בפחות מכשיעור, ואפשר דשאני מרור דעכ"פ יש בו טעם מרירות כנ"ל, אך עיין בשו"ת דברי חיים הנ"ל שכתב דאין בזה אלא זכר למצוה ולא גדר מצוה אף במרור עי"ש.

ונראה להוסיף קצת טעם בדרך כל הנהו גדולים להקל בשיעור מרור (וביסודו מבוסס מהלך זה על שיטת הרא"ש כנ"ל) דכיון דחזינן דבמרור אינו יוצא בבליעה ובעינן שירגיש טעם מרירות (וכנ"ל באות א'), אין זה כשאר אכילה שבתורה שלא מצינו בהם כלל קפידא שירגיש טעם מסויים אלא שיאכל כדרך אכילה בלבד, וא"כ אפשר דבמרור אין דין אכילה אלא הרגשת טעם שע"י אכילתו ולזה לא בעינן כזית, (ועיין קצת כעין סברא זו באור שמח פי"ד מהלכות מאכלות אסורות דלא יתכנו ב' גדרי שיעורים, בכמות, ובאיכות בדבר אחד, עי"ש מש"כ בזה לענין חשיב"ס הצריך לאכול אם צריך למעט בהנאת אכילתו, ואף שאין הדברים דומים ממש מ"מ עיין ביסוד דמיונם).

ויש לדון עוד בזה לפי המבואר בכמה אחרונים דבמרור לא בעינן כדרך אכילתו כמבואר לקמן אות ז', ולפי דברי המהרש"ל בשבועות כ"ג דהיכא דאסור שלאכ"א אסור גם ח"ש, ויש לפלפל בזה ואכ"מ.

 אך נסתפקתי בדין זה דבלע מרור לא יצא אם הוי מה"ת דמנ"ל לחדש דשאני מרור מכל אכילה שבתורה ואפשר שאינו אלא תקנת חכמים. ובדרך פקודיך מצוה י"א כתב דאפשר דהיה לחז"ל קבלה והוי הלממ"ס ולא מצאתי ד"ז מבואר בדברי הראשונים, ובצפנת פענח פ"ו ה"ב מחמץ ומצה תמה כדברינו דמנ"ל לחדש דשאני מרור מכל אכילה שבתורה וכתב דבאמת יוצא מה"ת אף בבליעה אלא דבמרור בזמה"ז דהוי דרבנן תיקנו דבעינן טעם מרור עי"ש, אך מלשון הרשב"ם בפסחים שם (קט"ו ע"ב) "בהכי קפיד רחמנא למרר פיו של אוכל" משמע דהוי מה"ת. וכ"מ מדברי הלבוש ר"ס תע"ה ס"ג ועי"ש מש"כ בטעם הדבר. אך לא כתבתי כ"ז אלא בסברא ופלפול, ןלהלכה נראה עיקר דהמברך על פחות מכזית מרור הוי ברכה לבטלה.

ובגוף דברי הרא"ש יש להעיר דלפי"ד נראה דה"ה באוכל קדשים פחות מכזית כגון לחה"פ (בפסחים ג' ע"ב ויומא ל"ט ע"א) לא יברך דאין מברכין על אכילה פחות מכזית, ועיין לעיל סימן ד' בענין אכילת קדשים.

 

ה

עוד בנוסח הברכה

 

והנה במה שכתבתי לעיל דלא מסתבר שדיני המצוה יקבעו ע"י נוסח הברכה אלא אדרבה הדינים הם שקובעים את נוסח הברכה, לכאורה יש להעיר מדברי הטור או"ח סימן תפ"ח וסימן תרמ"ד שכתב בשם מהר"ם מרוטנבורג דאף בימים שגומרים בהם את ההלל אין לברך לגמור דא"כ יהיה ברכה לבטלה אם יחסר תיבה אחת ובשם אביו הרא"ש הביא דאין לדקדק בכך דלשון לגמור הוי כעין לקרות עי"ש, הרי דהסכימו הני ראשונים לעצם היסוד דאם יברכו לשון המשתמע לגמור ממש אזי צריך לקיים המצוה באופן שיתאים למשמעות הברכה ולשונה הרי שנוסח הברכה קובע את דיני המצוה, אך באמת אין מזה ראיה אלא שצריך לקיים את המצוה באופן שתקויים הברכה ולא תהיה ברכה לבטלה אך בודאי לא היו חז"ל מתקנים נוסח ברכה אשר כדי לקיימה צריך לשנות את המצוה מעיקר דינה, ואין זה דומה להלל דבודאי הוי עיקר דינה ומצותה לגמור כולה אלא שאין כל תיבה מעכבת בה, ויש לדון לכאורה להיפך דכמו שאמרו בהלל דכיון דאין דינה שע"י חיסור תיבה לא יצא יד"ח אין ראוי לברך בנוסח שאם יחסר יהיה הברכה לבטלה, ה"נ במרור אם עיקר דינו לצאת יד"ח בפחות מכזית אין מן הראוי לברך בנוסח שיהיה ברכה לבטלה אם יאכל פחות מכזית כדינה, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ועוד יש להעיר בעיקר דברי הרא"ש, דמצינו עוד דלשונו של אדם שהזכיר לשון אכילה קובע שיעור כזית כדאיתא בשבועות (כ"ב ע"א) דאם נשבע שלא יאכל אינו אסור אלא בכזית, אך שם ע"ב נסתפקו בנשבע שלא יאכל דברים שאינם ראויים לאכילה דאפשר דבזה אין משמעו כזית ואסור אף בכ"ש כיון שבלא"ה אינו ראוי לאכילה, ויש לדון לפי"ז דבמרור שאינו ראוי כ"כ לאכילה אף אם יברך על אכילת מרור אי"צ דוקא כזית, ויש לדון לפי"ז דאפשר דאין דברי הרא"ש אמורים אלא במיני מרור הראויים לאכילה אבל בתמכא אין משמעות אכילה דוקא לכזית, ודו"ק בזה כי הדברים עמוקים וקצרתי בהם עד מאוד.


ו

תמכא מפורר

 

והנה ידוע מש"כ הגאון בעל הנתיבות בהגדה לפסח מעשה נסים דאין יוצאין יד"ח בתמכא מפורר אלא בגוש אחד דכיון דמבואר בברכות (ל"ט ע"א) דבפרומא זוטא מברך שהכל דירק חריף ע"י פרומא מפיג טעמו א"כ אינו יוצא בו יד"ח מרור דכיון שנשתנה טעמו אינו יוצא בו כמו שאינו יוצא בשלוק ומבושל עיי"ש, והגרצ"א מדינוב בספר דרך פקודיך מצוה י"א הסכים לדבריו וכתב שאין להקל בזה עי"ש. ודנו בדבריו המחודשים מכמה צדדים ונבארם בקיצור.

הקשו האחרונים מן המבואר בסוגיין דאינו יוצא בהרדוף כיון דהוי סם המות לבהמה וילפינן מרור ממצה דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר דהיינו שיהא ראוי לאכילה, ולפי"ז יש לדון דבתמכא שאינה מפוררת ואינה ראויה לאכילה אינו יוצא דאינו ניקח בכסף מעשר. אך באמת נראה פשוט דאין זה קושיא, דילפינן ממצה רק שיהא ממין אוכל אבל לא שיאכלנה בדרך אכילתה וכיון דבודאי תמכא הוי אוכל וניקח בכסף מעשר כיון שדרך בני אדם לאכלו ע"י פירור יכול לצאת בו יד"ח ואינו דומה להירדוף שאין לו שם אוכל כלל. וד"ז מוכרח אף מדברי הריטב"א (מלבד שהוא פשוט בסברא) שהרי הריטב"א בחידושיו שם כתב בשם הרא"ה דמרור הוי כל הירקות המרים "הראויין לאכילה קצת" דאם אינו ראוי לאכילה אינו ניקח בכסף מעשר ואין יוצאין בו, ובהלכות סדר הגדה להריטב"א (נדפס בחי' הריטב"א לפסחים) כתב דבאמת לא היה צריך לברך כלל על מרור כיון שאינו נהנה כלל באכילתו ולא חזי לאכילה ובכה"ג אינו מברך, (וכ"כ המג"א בסימן תע"ה ס"ק י' כמבואר לקמן בדברינו). אלא דכיון שחייבתו תורה הוי אכילה ומברך עליה, וע"כ דבעינן שיהא המרור אוכל אבל לא שיאכלנו כדרכו ויהנה באכילתו, כנ"ל. ומטעם זה נראה דגם מה שהקשה הביאור הלכה בסימן תע"ג על דברי הפמ"ג שהסתפק אם צריך שיהא המרור ראוי לאכול חי והקשה הביה"ל דפשוט דצריך שיהא ראוי לאכילה דאל"כ אינו ניקח בכסף מעשר וכן מבואר בראשונים דצריך שיהא ראוי לאכילה קצת, יש ליישב דצריך שיהיה לו שם אוכל אבל אין צריך לאכלו בדרך אכילה כיון שצריך שירגיש טעם מרור בפיו כנ"ל.

ועיין רש"י בסוכה י"ג ע"ב שכתב דמרור חוצץ בפני הטומאה משום שאינו אוכל אדם, ובתוס' שם הקשו עליו מהמבואר בסוגיין דצריך שיהא ניקח בכסף מעשר וע"כ דמרור הוי אוכל עיין בדבריהם, ובאמת הוי זאת תמיהה גדולה לכאורה בדברי רש"י.

ונראה דס"ל לרש"י לחלק בין דין מרור הניקח בכסף מעשר לדין חציצה בפני הטומאה, דכל הראוי לאכילה ואם יאכלנו יהיה לו שם ותורת אוכל ניקח בכסף מעשר, וכן מרור אף שאין דרך בנ"א לאכלו מ"מ הוי ראוי לאכילה ואם יאכלנו בודאי יהי' לו תורת אוכל (ובפרט להמבואר לקמן כשיטת רוב האחרונים וכן עמא דבר דלא כהמעשה נסים ובאכילתו הוי כדרך אכילה), וסגי בזה שיהיה לו תורת אוכל להיות ניקח בכסף מעשר כיון שקונה אותו אדעתא דאכילה, אבל כל עוד שאינו מייחד המרור לאכילה ואינו מתכוין לאכלו אין לו תורת אוכל כיון שאין דרך בנ"א לאכלה וחוצץ בפני הטומאה דכל עוד שאין לו תורת אוכל לקבל טומאה חוצץ, וכיוצא בזה פירות שלא הוכשרו דמבואר ברש"י (ויקרא י"א ל"ז) דעדיין אין עליהם תורת אוכל לענין קבלת טומאה ובודאי חוצצין כמבואר שם בתוס' בסוכה אף דפשוט דמותר לקנותם בכסף מעשר כיון דלאחר תיקון ורחיצה יהיה להם תורת אוכל, וכן בהמה בחייה דחוצצת כיון שאינה מקבלת טומאה ומותר לקנותה ללוקחו בכסף מעשר לשם אכילה, ואף דפשוט לחלק בין פירות שלא הוכשרו ובהמה בחייה למרור שאין דרך בנ"א לאכלה, מ"מ נראה כנ"ל בסברת רש"י, ועיין עוד בחולין כ"ו ע"א דתמד שעתיד להחמיץ נקנה בכסף מעשר אף שעדיין אינו ראוי לאכילה, ודו"ק.

ובאמת מבואר להדיא כדברינו בנדה (נ"א ע"ב בתוד"ה אם) לגבי קור דאף שעדיין אינו מטמא טומאת אוכלין כיון שהוא מחוסר תיקון גדול מ"מ הוא ניקח בכסף מעשר כיון שראוי לשולקו עי"ש. וכ"כ בעירובין כ"ז ע"ב ע"ש.


ז

אך אף שאין לדחות את דברי המעשה ניסים מהא דבעינן ניקח בכסף מעשר דאין מזה ראיה אלא שיהא המרור אוכל ולא שיאכלנו בדרך אכילה כנ"ל, מ"מ יש להעיר דכשאוכל תמכא שאינו מפורר פרומא זוטא בודאי אין זה כדרך אכילה וכיון דנפסק בשו"ע סימן תע"א ס"א וכן הסכמת האחרונים דבעינן שיעור כזית במרור כנ"ל, א"כ ע"כ דבעינן ביה דין אכילה או משום דאיתקש למצה או משום ד"יאכלוהו" דקרא קאי נמי אמרור, וא"כ מסתמא בעינן נמי שיאכלנו כדרך אכילתו וכ"כ הפמ"ג בסימן תע"ג א"א ס"ק ט'.

ועיין גם במרומי שדה להנצי"ב בפסחים ל"ט במכתב אל בנו הגר"ח ברלין שבתוך דבריו כתב דבעינן במרור אכילה כדרכה. ונראה פשוט מדברי החוו"ד דס"ל דלא בעינן במרור כלל כדרך אכילה, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סימן ט' דכיון דכל מרור מר הוא הרי דבהכי חייביה רחמנא ואף שאין זה כדרך אכילה, ובפרט אם נאמר דמה"ת צריך להרגיש טעם מרור ולא רק לאכול מרור כנ"ל מהרשב"ם, הרי דע"כ צ"ל דהוי גזה"כ אף שאין כאן דרך אכילה, דאף אם נאמר דבחסא וכיוצ"ב הוי דרך אכילה אף שהוא מר קצת מ"מ בתמכא וכיוצ"ב דג"כ הוי בכלל מרורים דקרא בודאי אין זה דרך אכילה אם אוכלו בהרגשת טעמו המר, אבל אם מה"ת יכול לבלוע ואינו צריך להרגיש טעם מרירות י"ל דמה"ת צריך לבלוע ובכה"ג הוי שפיר דרך אכילה כיון שאין המרירות מורגשת בפיו וכבר כתב הנוב"י במהדו"ק יו"ד סימן ל"ה דאף בליעה בלא לעיסה הוי דרך אכילה בכל התורה, ועיין לעיל באות ב' שנסתפקתי בזה אם מה"ת צריך להרגיש טעם מר, ויש לפלפל בכ"ז וכתבתי בקיצור בדרך הערה. וכבר הבאתי לעיל מדברי הריטב"א בסדר הלכות פסח דגם מדבריו נראה שאין צריך לאכול מרור כדרך אכילתה ובאמת לולי מצות התורה לא היה מברך עליו כלל כיון שאינו נהנה כלל באכילתו כיון שטעמו מר, אך יש לדון דאף שאינו ראוי כ"כ לאכול מ"מ הוי עדיין כדרך אכילה ועיין מש"כ בזה לקמן בסימן נ"ב, ועיין עוד בהגהות רעק"א לאו"ח סימן תע"ה בשם הפמ"ג שנסתפק באכל מרור בלי כונת מצוה אם יצא דליכא למימר ביה "שכן נהנה" שהרי אינו נהנה וכנראה שהבינו שא"צ שיהנה כלל באכילתו ודו"ק בזה.

ולכאורה יש להוכיח דע"כ הוי אכילת מרור דרך אכילתו דאף דלגבי מצות אכילת מרור יש לומר דחידשה בה תורה דיוצא בה שלכא"כ, מ"מ להלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד איך יצא והלא אם עירב בה דבר מר הוי שלא כדרך אכילה כמבואר ברמב"ם פי"ד ממאכ"א הי"א, ונראה פשוט דבכל סוגי המרור יכול לכרוך פסח ומצה שהרי זה עיקר מצותן, וע"כ אין המרור מר כ"כ והוי עדיין דרך אכילה, ולדעת האחרונים הנ"ל צ"ל דכיון דמה"ת יש לכרוך ע"כ דהוי גזה"כ דלא בעינן דרך אכילה אף בפסח ומצה, ואפשר דבמצוה לעולם לא צריך דרך אכילה ואכמ"ל וצע"ג בזה.

ועוד יש לדון בדברי החוו"ד במה שדימה מרור מפורר לפרומא זוטא בגרגלידא, ולכאורה הדמיון תמוה דנראה פשוט דבתמכא הדין הוא ממש כהא דמבואר שם בברכות דבתמכא אם אוכלו בלי פרימא בודאי אינו מברך בפה"א שהרי אין דרך לאכלו כלל שלם וכל שאין דרך אכילתו אלא לאחר תיקון או מיתוק אינו מברך בפה"א אלא לאחר מיתוקו וא"כ פשוט דאין זה דומה כלל לגרגלידי שדרך אכילתו בלא פרימא אבל מרור שעיקר דרך אכילתו דוקא ע"י פרימא מברך בפה"א דוקא בכה"ג.

אך באמת פשוט ומבואר בדברי החוו"ד דאין כונתו כלל לדמות מרור לגרגלידי דבודאי אינם דומים כנ"ל, וכל כונתו רק להוכיח מדברי הגמ' בברכות דפירור הירק ופרימתו מפיגה טעמו וא"כ ה"ה בתמכא יש הפגת טעם ע"י פירור ואף אם באמת מברך בפה"א כיון שדרך אכילתו בזה האופן מ"מ כיון שהפיג טעמו אינו יוצא בו יד"ח כמו בשלוק ומבושל. (אך עדיין צ"ע לשיטת החוו"ד איזה ברכה יברך על מרור דלכאורה יצטרך לברך שהכל כיון שאין דרך אכילתו לפני פירור כנ"ל וזה בודאי אינו, וצ"ל לשיטתו כמ"ש הריטב"א דכיון דמצותו בכך הוי כאילו זה דרך אכילתו וחשיבותו ומברך בפה"א כנ"ל, אך עדיין צ"ע וביאור בזה).

(והנה דעת המג"א בסימן תע"ה ס"ק י' דלעולם אינו מברך כשאוכל תמכא למרור והביאור הלכה כתב שם כסברת הריטב"א ונסתפק האם מברך שהכל או בפה"א).

ובגוף סברת החוו"ד לדמות הפגת הטעם ע"י פירור לשלוק וכבוש ומבושל יש לדון ולחלק דפירור מפיג טעמו ומחלישו וכמבואר שם בגמ' דהוי רק מיתוק הטעם ובזה לא איכפת לן, אבל שלוק וכבוש משנה טעמו ובזה אינו יוצא דשוב אין זה טעם מרור, (ואף שמבואר לקמן מ"א ע"א דבישול במים אינו מפיג טעמו וברש"י שם פירש שאינו מקבל טעם אחר, היינו שאינו מקבל טעם המים שהרי אין בהם טעם, אבל ברור שטעמו משתנה מכמות שהיה) אבל בפירור שמפיג טעמו מהי"ת דאין זה טעם מרור, ואטו צריך להיות דוקא טעם מרור במלוא מרירותו וחריפותו, ומנ"ל לחדש דאם הפיג טעמו במקצת שוב אין זה מרור, ונראה דזה טעם מספיק למנהג העולם שלא חששו לשיטה זו. ועיין בחיי אדם כלל ק"ל ובנשמ"א סימן ל"ד שדחה דברי החוו"ד, וכן באשל אברהם (להגה"ק מבוטשאטש) סימן תע"ג, ובישועת יעקב סימן תע"ג ס"ק ב' שנחלקו על החוו"ד ודחו ראיותיו וגם בשו"ת בית אפרים או"ח סימן מ"ג חלק על החוו"ד והביא שהג"ר חיים צאנזר והנוב"י אכלו חריין טחון, עי"ש.

וגם החת"ס בהגהותיו לשו"ע סימן תע"ג חלק על המעשה ניסים וכתב דאם אוכל פסח מצה ומרור דכה"ג הוי שלכא"כ עי"ש, וגם בחידושיו לחולין ק"ג כתב דאינו יוצא במצוות שלכא"כ. אך בחידושי סוגיות שלו כתב דיוצא במצות אף שלכא"כ עי"ש. אמנם בעיקר השאלה אם צריך במרור כדא"כ הלא לא כתיב ביה לשון אכילה אפילו במאכ"א דלא כתיב ביה אכילה ל"צ דכא"כ כמבואר בפסחים כ"ה ע"א לגבי בב"ח וכדו'. אמנם בעיקר הדבר מצינו גם במאכלות אסורות גזה"כ דיש איסור אכילה אף במה שאינו ראוי כגון בשאור וגיד הנשה וכדו' אף דהוי שלכא"כ ואפשר דה"ה במרור אף דהוי בעצם שלכא"כ כך מצותו, ועיין מה שנתבאר בזה באריכות לעיל בסימן כ"ה ואכמ"ל.


ח

 

והנה נשאלתי באחד שלעס תמכא והוציאו מפיו ושוב בלעו אם יצא, ולכאורה לפי דברי המעשה נסים הנ"ל לא יצא דלעיסה הוי כפרומא זוטא, (ואינו יוצא בהרגשת טעם מר בשעת הלעיסה כיון דלא בלעו מתוך הלעיסה אלא הוציאו מפיו כך נראה לכאורה), אך באמת נראה דבודאי אינו מפיג טעמו מיד אלא לאחר זמן מועט אלא דלענין ברכה מיד מברך שהכל כיון שעומד הוא להפיג טעמו ע"י הפרומא, ודו"ק.

והנה כתבו האחרונים דאין לפורר את החריין מוקדם מדי שמא יפיג טעמו, ומעודי נתקשיתי בזה דלכאורה אין טעם מר ענין לחריפות התמכא דמה ענין חריפות למרירות ומה בכך שהתמכא יפיג את חריפתו, וזכורני שבשנה אחת נשארה התמכא המפוררת שבביתי מגולה והפיג רוב חריפתו, ורק אז הרגשתי את מרירותו, וא"כ מה לן אם התמכא יפיג חריפתו, וכך נראה גם לגבי סברת המעשה ניסים הנ"ל דירק חריף מפיג את חריפותו ע"י פירור אבל טעם המרירות אין פגה כל כך מהר, ומ"מ תמיהני למה הראשונים והאחרונים לא כתבו דברים פשוטים אלה. ושמחתי שוב לראות בשואל ומשיב מהדורא ה' חלק ב' סימן י' שכתב דיש בתמכא חריפות ומרירות וככל שמפג טעם החריפות ע"י פירור מורגשת ביותר טעם המרירות עי"ש.

 

 

מרור זה שאנו אוכלים על שום מה

"מרור זה שאנו אוכלים על שום מה. על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים" (משנה פסחים קט"ז ע"א).

כבר ביארנו פעמים רבות שבליל הסדר נצטווינו לזכור ולהזכיר לא רק את החירות אלא גם את העבדות, לא רק את שמחת הגאולה אלא אף את צער הגלות. אך בביאור ענין זה מצינו טעם כפול ומכופל, ונבאר.

א: "תועלתא דנהורא לא אתייא אלא מן חשוכא... א"ר יצחק משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא. מאן עביד להאי מתיקא הוי אומר האי מרירא" (זוה"ק ח"ג מ"ז ע"ב).

כשם שאין יתרון האור אלא מן החשך, טעם המר עושה את המתוק.

והוא שאמרו חז"ל במדרש (איכה רבתי) "אל תשמחו אויבי לי כי נפלתי קמתי כי ישבתי בחשך ה' אור לי, לולי נפלתי לא קמתי לולי ישבתי בחשך לא היה ה' אור לי". ולכאורה תמוה והלא טוב אשר לא יפול מאשר יפול ויקום, וטוב מי שלא ישב בחשך ממי שישב בחשך ויזרח עליו השמש.

אלא שאין הדבר כן, האור שבעקבות החשך הוא האור הגנוז, וכאשר שבע יפול צדיק וקם, מגיע הוא בעזרתו ית' לפסגת מרומים שלא ניתנת להשגה אלא לנופל. ובדרך זו אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ומשו"כ אוכלים אנו בלילה זה לא רק מצה אלא גם מרור, דגם הגלות מפתח של גאולה היא ורוממות הגאולה שורשה בעומק הגלות.

ב: עוד מעלה טובה יש בצרות השעבוד, ואף אותה למדנו מדברי הזוהר הקדוש (ח"ב י"ד ע"ב) "ומדאתילידו ליעקב תריסר שבטין, אשתכלל כלא כגוונא דלעילא, כד חמא קודשא בריך הוא חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה דאשתכלל כגונא דלעילא. אמר דלמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קוב"ה טלטל לכלהו מהכא להכא, עד דנחתו למצרים למידר דיוריהן בעם קשי קדל דמבזין נימוסיהן ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו וכו'".

הגלות מבדילה בין ישראל לעמים ועל ידה שמרו ישראל על גחלת קדושתן לבל יתערבו בגויים, וזה החסד שבגלות.

וכך כתב השפת אמת (פסח תרמ"ד) "מרור על שם שמררו דאיתא בזוה"ק כי הקב"ה עשה לטובתנו שהפך לבם לשנוא אותנו כדי שלא נתערב בהם".

וכבר ידועים דברי הכהן הגדול מאחיו הגרמ"ש זצ"ל (משך חכמה ויקרא כ"ו מ"ד).

"והנה מעת היות ישראל בגויים, ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים, וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו. ולקיום האומה. הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתים, ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו... עד כי ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו והיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכחו היותו גר בארץ נכריה. יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' ברוחניות בזמן המיועד, שם יבא רוח סערה עוד יותר חזק יזכיר אותו בקול סואן ברעש: יהודי אתה! ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת! ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים... כי כאשר ינוח ישראל בעמים, יפריח ויגדל תורתו ופלפולו ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם... כאשר עינינו רואות בכל דור. לא כן הדת האלקי, הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב... לא כן בגולה שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה שמטעם זה אין רשות לשום בי"ד לחדש דבר... כך היה דרכה של האומה... ומה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולהתחדש? יבקר ברעיון כוזב את אשר הנחילו אבותינו, ישער חדשות בשכוח מה היה לאומתו, בהתנודדו בים התלאות ויהיה מה. עוד מעט ישוב לאמר שקר נחלו אבותינו, והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב למודי דתו ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנתא. יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם ואל תשמח ישראל אל גיל. ואז יבא רוח סועה סוער... פוק חזי אמירות דברים בספר אור זרוע סוף הלכות תפלה, בתשובת מר"א מביהם ז"ל מעמד האומה בארצות פרק א' יעוי"ש..."

והדברים מבהילים בחזון אחרית הימים.

וגם משום כך אוכלים אנו מרור בפסח, כי הגלות מחסדי הבורא לשמור על גחלת ישראל שלא תכבה.

ולבי אומר לי דיש בדברים כדי ליתן טעם ותבלין לכורך. דלאחר שאוכלים אנו מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו כורכים אנו מצה ומרור ואוכלים אותם ביחד. וכונתנו לרמוז ולהפנים דלא זו בלבד שאנו מודים להקב"ה גם על הרעה, אלא מאמינים אנו שטובה היא הגלות וטוב הוא השעבוד, שגם הגלות חסד יש בה וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

 

תגיות: