ברכת החודש (תשע"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (י"ב ב').

הנה פסוק זה הוא המקור למצות קידוש החודש כמבואר ברש"י כאן וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קנ"ג ובריש הלכות קידוש החודש.

אמנם בפ"א מהלכות קה"ח ה"ז כתב הרמב"ם מקור נוסף למצוה זו וז"ל "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה. ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש. וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות. שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה". הרי שלמדו מצוה זו מקרא ד"אלה מועדי ה' אשר תקראו מקראי קודש".

ומריש הוי אמינא דשני פסוקים אלה שתי מצוות ושני עניינים המה.

דהנה אמרו בב"ב (קכ"א ע"א) "מועדי ה' צריכים קידוש". ופירשו הרשב"ם "שהיו מקדשין את החדש עפ"י הראיה ומתוך כך מתקדש מועד בזמנו... אבל המועדים עצמן לא היו מקדשין כי אם החדשים וכו'".

אך הרשב"א שם הביא בשם רבינו חננאל דיש מצוה לחוד לקדש המועדות וז"ל "ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו מועדי ה' צריכין קדוש בית דין, כי משה רבינו קדשם שנאמר (ויקרא כ"ד מ"ג) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל דבור זה קדוש המועדות הוא מפי משה. שמעינן מינה שהמועדים צריכים קדוש בית דין לקבעם ולומר המועד ביום זה המקודש. עד כאן".

וחידוש גדול למדנו מדבריו דמלבד מצות קידוש החודש יש מצוה בפנ"ע לקדש את המועדות.

ולפי"ז יש לומר דהני תרי קראי כנגד שתי מצוות אלה. מקרא דהחודש הזה לכם ידענו מצות קידוש החדש, ומקרא דאלה מועדי ה' למדנו מצות קידוש המועדות.

אך אף אם הדברים מתיישבים כמין חומר בדעת רבינו חננאל ודאי שאין זו כונת הרמב"ם שהרי מכל דבריו גם בהל' קד"ה וגם בסהמ"צ מבואר בבירור דאין מצוה לחוד לקדש את המועדות, ומלבד קידוש החדש אין בזה מצוה נוספת.

אלא נראה פשוט דכונת הרמב"ם כמבואר להדיא בלחם משנה שם, דמקרא דהחדש הזה לכם למדנו את עצם מצות קד"ה, ומקרא דאשר תקראו אותם במועדם ידענו שעל הבי"ד להודיע לעם ולהכריז על קד"ה, וכך פירושו של מה דכתיב אשר תקראו אותם במועדים. כך נ"פ וברור.


ב

ברכת החדש

 

הנה נהגו כל בית ישראל לברך את החודש הבעל"ט בשבת שלפני ראש חודש. מנהג זה לא נזכר בתלמודים, אך כבר נתפשט בימי רבותינו הראשונים כמובא במקורות רבים.

וכתב המגן אברהם (סימן תי"ז סק"א) "בשבת שלפני ר"ח מברכין החודש... וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין אלא שמודיעים להעולם מתי ר"ח עכ"ל. ומ"מ נהגו לעמוד בשעת אמירת ר"ח ביום פלוני דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד".

וז"ל היראים (מצוה רנ"ט) "ומה שנהגו העולם להגיד חדש בשבת אין זה קידוש, כי ראש בי"ד אינו בינינו והמצוה הזאת אינה תלויה אלא בראש בי"ד, אבל תקנוה ראשונים להגיד לעולם ר"ח להזהר בו ובתלוי בו".

וכדברי היראים כתבו גם במחזור ויטרי (סימן ק"צ) ובאור זרוע הל' ראש חודש (סימן תנ"ב) דאין ברכת החודש ענין לקידוש החודש.

אך מ"מ כתב המגן אברהם שנהגו לומר ברכת החודש בעמידה דוגמת קידוש החודש, ונראה ביאור דבריו דאף שאין בברכת החודש קיום מצות קידוש החודש אכתי אפשר דהוי זכר לקד"ה, ומשו"כ יש לעמוד בברכה"ח כשם שעמדו בקידושו.

אך בשבלי הלקט (סימן ק"ע) כתב "מה שנהגו בליל הכנסת ראש חדש בתפלת ערבית קודם תפלת לחש שהחזן מכריז ראש חדש והצבור עונין לששון ולשמחה לא משום קידוש החודש נהגו כך שהרי אין קידוש החודש אלא ביום אלא כדי שיהא אדם זכור להתפלל יעלה ויבוא ועוד מפני הנשים להיות זריזות לפהסיק מלאכתן. וכן מה שמכריזין אותו בשבת שלפני ראש חודש אינו זכר לקידוש החודש שהרי אין מקדשין ראש חדש אלא בזמנו אלא להשמיע לעם שבבית הכנסת יום קביעת החודש כדי שיודע לכל אדם. לפי שבימות החול פעמים בני אדם טרודין במלאכתן ואין באין לבית הכנסת והדבר משתקע ביניהו כן כתב אחי ר' בנימין נר"ו".

הרי דמנהג זה לא זו בלבד שאין בו ענין קידוש החודש אלא אף אינו זכר לקד"ה.

אך יש מן הראשונים דמשמע מדבריהם דאכן מנהג זה זכר לקידוש החודש הוא. עיין ראבי"ה (מסכת ר"ה סימן ק"ל) דלאחר שכתב את סדר קידוש החודש ע"י בי"ד הגדול כתב "מכאן נהגו שמברכין בבית הכנסת ומכריזין על החדש מי שעשה נסים... ראש חודש ביום פלוני".

ועיין עוד בסדר רב עמרם גאון כתב את תפילות ברכת החדש בהדי תפילת ראש חדש ולא בשבת שלפני ר"ח. ולכאורה משמע מזה דאכן אמרו סדר זה בראשי חדשים ולא בשבת שלפניהם. ולכאורה נראה דלשיטתו אכן מנהג זה זכר לקידוש החודש הוא ומשו"כ יש לאומרו בר"ח ולא בשבת שלפניו, שהרי זו טענת השבלי הלקט דאת"ל דהוי משום קד"ה הלא אין מקדשין את החדש אלא בזמנו, וא"כ מסתבר דלדעת רב עמרם גאון אכן הוי זכר לקד"ה.

ובאמת נראה דמצד מהות הענין אפשר דמחד גיסא מנהג זה זכר לקדה"ח הוא, ומאידך עניינו להודיע לציבור מתי ר"ח, ובפרט להמבואר לעיל (אות א') דבכלל מצות קדה"ח גם להודיע לעם מתי חלים המועדות, ודו"ק בזה.


ג

 

והנה תמה הגרעק"א בסימן תי"ז ע"ד המג"א "בער אנכי ולא ידעתי היכן מצינו דקידוש החודש הוא מעומד, ואדרבה ברפ"ג דר"ה משמע שהיה מיושב".

וכונתו למ"ש (ר"ה כ"ד ע"א) "ראוהו שלשה והן בי"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש". הרי דהבי"ד יושבין בשעה שהם מקדשים את החדש.

אך כבר מצינו בדברי רבותינו הראשונים שלמדו מגז"ש דבכל מקום דכתיב לכם צריך להיות מעומד. עיין שבלי הלקט (סימן שס"ו) שבלקח טוב מפרש שצריך לברך על הלולב מעומד דילפינן ולקחתם לכם מספירת העומר דכתיב בה וספרתם לכם, ובספה"ע דרשו חז"ל "מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה".

וכיוצא בדבר כתב הסמ"ק (סימן צ"ב) דיש להתעטף בציצית מעומד דילפינן גז"ש מספירת העומר, וספרתם לכם, ולגבי ציצית כתיב והיה לכם לציצית, והביא הבית יוסף ברי"ס ח', עי"ש.

והקרוב טפי לני"ד הוא מש"כ האשכול (ברכת הודאה סימן כ"ג) בשם י"א דצריך לקדש הלבנה בעמידה דילפינן גזירה שוה מספירת העומר, דכתיב "החודש הזה לכם ר"ח". הרי לן גז"ש לכם לכם מפסוק זה לגבי קיד"ל, עי"ש.

והוא הדין בקידוש החדש דכתיב ביה "החדש הזה לכם ראש חדשים", וכבר העיר בזה בדעת תורה למהרש"ם סימן תי"ז, עי"ש.

אך באמת יש לתמוה על ספר האשכול דהלא בסנהדרין (מ"ב ע"א) אמרו דקד"ל הוי כקבלת פני השכינה... הלכך נימרינהו מעומד". הרי לן להדיא בגמ' טעם אחר שצריך לאמרו בעמידה. אך מ"מ מבואר שם דברכת הלבנה הוי כקבלת פני השכינה משום דכתיב "החדש הזה לכם" וכתיב "זה אלי". ולכאורה יש ללמוד מגז"ש זה זה, דקדה"ח גם הוא כקבלת פני השכינה וצריך עמידה, ודו"ק בכל זה.

ומה שדייק הגרעק"א מלשון המשנה בר"ה נראה דלדעת המג"א צ"ל דבשעת קבלת העדות צריכים הדיינים לשבת, אך בשעה שאומרים מקודש עליהם לעמוד כמבואר.


ד

 

ועוד נראה בזה דהנה במשנה (ר"ה כ"ד ע"א) מבואר דראש בי"ד אומר מקודש,  ולאחמ"כ אומר כל העם מקודש מקודש. ויש לעיין לפי"ז, דאם אכן נניח שברכת החודש זכר היא לקדה"ח יש לעיין אם ברכה זו זכר היא למה שבית הדין אמרו מקודש או שמא זכר היא למה שכל העם היו עונים מקודש מקודש.

ונראה לכאורה דאף אם אכן נניח דדייני הבי"ד קידשו את החודש בישיבה, מ"מ העם עמד על רגליו, והמנהג לעמוד בברכת החדש נובע מן ההנחה שברכה זו זכר היא לעניית העם מקודש מקודש שהיתה בעמידה, וכשם שהציבור עמד בקדה"ח כן הציבור עומד בשעת בכה"ח.

ובביאור הדבר אפשר עוד, דאף אם הדיינים צריכים לשבת כדרך שדיינים יושבים בגמר דין דאמירה זו שאומר ראש בי"ד מקודש הרי היא כגמר דין לאחר שקיבלו בי"ד את העדות והחליטו על פיהם לקדש את החודש. ואם בית הדין יושב כיון שמדובר בגמ"ד, אפשר שהעם משולים לבעלי הדין שדינם בעמידה בשעת גמ"ד ומשו"כ עומדים הם, וזכר לעמידת העם בשעה שבי"ד מקדשין את החודש נהגו לעמוד בברכת החודש בבית הכנסת.

אך כל עיקר ההנחה שהעם העומד ועונה דומה לבעלי דין אין בה כל הכרח ולכאורה הנחה רחוקה היא. אמנם אפשר דמ"מ עומדים משום כבוד בית הדין. וראיתי שוב במנהגי ורמייזא לר' יוזפא שמש (שחרית שבת סימן ל"ו בהג"ה) שנהגו שהש"צ ישב בשעת ברכת החודש, ואפשר ששורש מנהגם אכן משום שהש"צ משול לראש בי"ד המכריז מקודש בישיבה, והדברים נפלאים.


ה

 

וראיתי באגרות משה או"ח (ח"א סימן קמ"ב) שכתב שתי דרכים ביישוב דברי המג"א.

א: משום ספר התורה שנהגו שהש"צ מחזיק בידו בשעה שמכריז זמן המולד, ומנהג זה אף הוא מושתת על ס"ת שהיה בידם בשעה שקידשו את החודש כמו שהביאו התוס' בברכות מ"ח ע"א מפרקי דרבי אליעזר, עי"ש.

ולענ"ד הדברים רחוקים מכמה טעמים. א: שם מדובר בעיבור השנה ולא בקידוש החודש. ב: אין המדובר שם אלא כשנתמעטו מעשרה ולא כשיש עשרה. ג: כבר ביארתי במק"א דאין צריכים לעמוד אלא כאשר הס"ת מהלך ממקום למקום, אבל כאשר הס"ת עמוד במקום אחד אף כשאינו בתוך ארון הקודש אי"צ לעמוד, וכך פסקתי לגבי שמחת תורה שספרי התורה נמצאים מחוץ לארון הקודש שעות רבות, שמותר לשבת. וכבר כתב המשנ"ב בשער הציון סימן קמ"ו ס"ק י"ח בשם הפמ"ג דבאמירת יזכור כשעומד החזן עם הס"ת במקום אחד אין צריכים לעמוד, וכך נראה גם בני"ד דאין חיוב לעמוד כאשר הס"ת ביד הש"צ, וז"פ.

ב: והאג"מ כתב שוב עיקר דעתו, דעיקר מצות קידוש החודש אינה באמירת ראש בי"ד מקודש, דאין אמירה זו אלא פסק דין, אך עיקר המצוה בעניית הציבור מקודש מקודש, ומנהג ברכת החודש נגזרת מעניית הציבור ולא מאמירת ראש בי"ד, עי"ש.

אמנם לא ירדתי לסוף דעתו של מרן זצ"ל, דמחד גיסא כתב דעיקר מצות קיד"ה באמירת הציבור, ומאידך הביא את המבואר דאין אמירת הציבור אלא למצוה ולא לעיכובא, אבל אמירת ראש הבי"ד מעכבת. ובאמת נראה פשוט מדברי הרמב"ם (מצ"ע קנ"ג, ובריש הלכות קד"ה) דאין מצוה זו מוטלת על הציבור כלל ומצות הבי"ד היא, ופשוט אפוא דאין עיקר המצוה בעניית הציבור.

אך מ"מ שמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה דמנהג ברכת החודש כנגד עניית הציבור היא ולא כנגד הכרזת הבי"ד, וגם בעצם ההנחה דהדיינים יושבים, והעם עומד על רגליו, כנ"ל.


ו

 

עוד כתב שם באג"מ דאין טעם למה שנוהגים שהש"צ אוחז ס"ת בידו אם לא דהוי זכר לקידוש החודש. אך כבר אמרתי הנלענ"ד (לעיל אות ה') דצריך עיון בטעם זה. וכבר כתב הגאון בעל חות יאיר בספר מקור חיים (קיצור הלכות סי' רפ"ד) שטעם מנהג זה דאנו מתפללים שבזכות הס"ת הקב"ה יקבל תפילתנו ויחדש עלינו את החדש הזה לטובה ולברכה.

ונפ"מ בין שני הטעמים, דלפי"ד האג"מ אין הש"צ צריך להחזיק את הס"ת אלא בשעת הכרזת זמן המולד שהוא כנגד הכרזת מקודש. אבל לפי טעמו של המקו"ח עיקר המנהג הוא דוקא בשעת התפלה. ומנהגנו, אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.


ז

הנה כבר נתבאר לעיל דלא מצינו מקור למנהג זה בגמ' אלא בדברי רבותינו הראשונים. אך באמת נראה דיש מקור בדברי הירושלמי. דהנה במס' סנהדרין (כ"ה ע"ב) לגבי שני עדים אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש דעדותן קיימת משום שטעו בעיבורא דירחא אמרו בירושלמי "א"ר יסא כגון אנא מן יומוי לא צלית מוספא מן דלא ידע אימת ירחא". ובפני משה פירש שם שלא התפלל מוסף של ר"ח אם לא ידע שר"ח הוא. ופירושו תמוה, דאטו לא אמר יעלה ויבוא בערבית ובשחרית. ונראה יותר דכונת ר' יסא למוסף דשבת שלפני ר"ח. וכך כתב שם רבינו הגרי"ש נטנזון בהגהות ציון ירושלים "מכאן סמך גדול לפענ"ד על מה שכותבין שנכון לידע המולד ר"ח".

אך מדברי הירושלמי משמע יותר דעיקר הכונה לידע באיזה יום ר"ח וזה מקור למנהגנו להכריז באיזה יום ר"ח בשבת שלפני"כ, וכ"כ בערוך השלחן סימן תי"ז ס"ח. ועוד ראיתי בעה"ש שם שנקט דעיקר מנהג ברכה"ח זכר לקדה"ח, ומה שנהגו לומר כן בשבת ולא בר"ח גופא, כדי להודיע לעם מתי ר"ח, ודפח"ח.


ח

 

ובערוך השלחן שם כתב עוד לתמוה על שבברכת החודש אומרים יהי רצון שבו תחינות ובקשות, הלא אין האדם מבקש צרכיו בשבת, וכתב שהיה מבטל מנהג זה אילו היה בכחו, עי"ש. וגם בסידור הגר"א ליתנהו. אך באמת לא ידעתי מה בין יהי רצון שנהגו לומר לפני ההכרזה על ר"ח ובין תפלת יחדשהו שאומרים אח"כ. ולכאורה זה וזה צרכי רבים הם, וכבר כתבו הפוסקים דמותר לבקש צרכי רבים בשבת.

וע"ע שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד, ולא ירדתי לכוונתו, וצ"ע עדיין.


ט

 

ועוד נראה לכאורה דאף תפלת יעלה ויבא הוי זכר לקידוש החדש, כך נראה לכאורה ממה שאמרו (ברכות ל' ע"ב) דאם שכח ולא אמר בערבית אין מחזירין אותו דאין מקדשין את החדש בלילה, עי"ש.

ולכאורה תמוה, דהלא מה ענין תפלה זו לקידוש החדש, והלא כל יום שיש בו תפלת מוסף מזכירין בו מעין המאורע, וכמבואר במסכת שבת (כ"ז ע"ב) ובכלל זה ראש חדש וחולו של מועד וכמו ימים טובים, וא"כ מה זה ענין לקידוש החודש.

ואפשר שחז"ל הבינו בעומק דע"ק דעיקר קדושת ר"ח אינו אלא ביום ולא בלילה ומשו"כ אין מקדשין את החודש בלילה. ומטעם זה אינו חוזר כשלא הזכיר ר"ח בלילה.

ואף דלכאורה הטעם דאין מקדשין את החדש בלילה אינו אלא משום דכל מעשה בי"ד וכל דין ומשפט אינו אלא ביום, בדברי הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע קנ"ג) מבואר דאין מקדשין את החדש בלילה משום דכתיב "מימים ימימה", עי"ש. הרי דדין מסויים היא דוקא בר"ח. ועדיין צ"ע בזה.

ועיין מנחת אשר שמות סימן ט"ו אות א' שם נתבאר דגם מצות קידוש לבנה זכר היא למצות קידוש החודש, וכך הבאתי מן המדרש ומן הראשונים, עי"ש ואכמ"ל.

 

שהם עתידים להתחדש כמותה

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

"רבי לוי בשם רבי יוסי בר' אלעאי אמר דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, א"ר נחמן והוא סימן טב, עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה החמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק בעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזאת שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, רב נחמן אמר כל זמן שאורו של גדול קיים אין אורו של קטן מתפרסם שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן, כך כל זמן שאורו של עשו קיים אין אורו של יעקב מתפרסם, שקע אורו של עשו מתפרסם אורו של יעקב, הה"ד (ישעיה מ') קומי אורי כי בא אורך, כי הנה החושך יכסה ארץ וכו'"   (שמו"ר פרשה ו' אות ג').

"ונוהגין לומר דוד מלך ישראל חי וקיים, שמלכותו נמשלה ללבנה ועתיד להתחדש כמותה, וכנסת ישראל תחזור להדבק בבעלה שהוא הקב"ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה שנאמר שמש ומגן ה', ולכן עושין שמחות ורוקדין בקידוש החדש דוגמת שמחת נישואין" (רמ"א תכ"ו ב').

הלבנה קטנה מן השמש, קטנה היא ממנה לאין ערוך, ואעפ"כ נמשלו האומות לשמש ובני ישראל נמשלו לירח, שהרי סגולה מופלאה לירח, היא ורק היא מושלת בלילה. וכמו השמש אומות העולם רבים הם, רבים וגדולים, מרובי אוכלוסין, אך אין הם שולטים אלא ביום, כל אומה ויומה, כל שלטון ותקופת הזוהר שלו, אך בערוב יום נופלים הם, שוקעים למצולות הנשיה אבד זכרם ובטל סברתם, אך כלל ישראל, המעט מכל העמים, כירח, שולט אף בלילה, ובלילות הגלות הארוכים, מתוך החשך הנורא והסתר הפנים הקשה מנשוא, מוסיף עם ישראל להתקיים, והוא מחכה לבוקר, "נפשי לה' משומרים לבוקר", והבוקר בוא יבוא, "שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

ראה נא מה שכותב הגר"י עמדין בסולם בית א-ל.

"חי נפשי כאשר אני מתבונן בקיום אומתנו בגלות שה אחת בין שבעים זאבים, גדול נס זה בעיני מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל".

נס זה הגדול מכל הנסים, מתנת הקב"ה שהמשיל את ישראל לירח השולט גם בלילה וכבר הבטיח יוצר בראשית "אז יבקע כשחר אורך וצדקתך כלפיד יבער" וזה שאנו אומרים בקידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים" וכמו שכתב הרמ"א דגם מלכות בית דוד נמשלה ללילה ואף שפסקה מלכות מישראל, ושמם בית הועד, ושפחה ירשה גבירתה, "הם עתידים להתחדש כמותה" ואעפ"י שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, ומשיח בן דוד יחדש מלכותו במהרה .

וגם הלבנה תחדש כנשר נעוריה ועתיד הקב"ה לעתיד לבא לחזור ולהגדילה ותאיר כאור שבעת הימים, אך אין הדבר תלוי אלא בנו ובמעשינו, כאשר נשוב אל ה' ונתקן דרכינו ומעללינו, גם הלבנה תזכה לחזור לגבורתה.

הנה אמרו חז"ל (שבועות דף ט' ע"א) "אמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח" וכפרה זו הוא שעיר ר"ח.

ובשו"ת הכת"ס או"ח סי' ע"ד הביא בשם אביו הגדול החת"ס דלכאורה יפלא למה בני ישראל צריכים להביא כפרה זו ולמה הקולר תלוי על צוארם, הוא מותיב והוא מפרק, אילו זכינו לתקן מעשינו הלא הירח היה חוזר להאיר כמו השמש, וא"כ אנו צריכים כפרה שהירח עדיין עומד בקטנותו, וזה כפרת שעיר ר"ח. (אמנם טוב עשו מדפיסי ש"ס וילנא שכתבו שם "זה סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה).

ומנהג ישראל לבדוק ולעיין בציציות שבכנפי הכסות לאחר קידו"ל, וגם מנהג זה מאיר באור חדש לאור דברינו, דבאמת קי"ל לילה לאו זמן ציצית, משום דכתיב "וראיתם אותו וזכרתם" ובלילה אי אפשר לראות, אך לעתיד לבא כאשר הלבנה תחזור לגדולתה ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, אזי גם לילה תהיה זמן ציצית, ומשום כך בודקים אנו בציציותינו לאחר קידוש לבנה, בתקוה, בתחנון, ובתפלה, מתי יגיע היום, שנזכה לקיים מצות ציצית גם בלילה, כאשר לילה כיום יאיר. (כ"כ בהר צבי ח"א סימן י"ב בשם הגרא"ז מלצר).

"שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו"


ששים ושמחים לעשות רצון קונם

 

ישראל נמשלו ללבנה, ויפלא לכאורה מדוע נמשלו בני ישראל הקטנה ולא לשמש הגדולה. אלא שאמנם השמש גדולה אך אין היא גדילה, ולא חשוב כמה אדם גדול אלא כמה אדם גדל.

כתב מהרש"א (סנהדרין מ"ב ע"א) דאף שהקב"ה מיעט את הלבנה ששה ושמחה היא לעשות רצון קונה. ובאמת אמרו חז"ל (חולין ס' ע"ב) שהקב"ה אמר ללבנה "לכי ומיעטי עצמך", וזה נסיון קשה ביותר, לא שהקב"ה מיעטה אלא שציוה עליה להמעיט את עצמה, ועל מדה גדולה זו נאמר, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ומן הלבנה אנו לומדים שלפעמים האדם צריך להמעיט את עצמו, ולעשות כן בשמחה.

v     v     v

ובשם הרה"ק ר' מנדל מרימנוב אמרו פירוש על המשנה "מורא רבך כמורא שמים" שיש לנו ללמוד מגרמי השמים השמש והירח כיצד צריך תלמיד להתנהג עם רבו, לירח אין אור עצמי, כל כחו ואורו מן השמש הוא, וראו זה פלא כאשר הוא מתקרב לשמש (ועומד בין השמש לכדור הארץ אין הוא מאיר כלל, וכשהוא מתרחק מן השמש ועומד מעבר לכדור הארץ) אז הוא ירח מלא ומאיר במלא תפארתו. כך לפעמים צריך התלמיד לעמוד מרחוק, לא להתקרב יותר מדי ולא יהא לבו גס בו, ורק אז יקבל את מלא השפע מורא רבך כמורא שמים.

"שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

תגיות: