בעניני תפילה (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'". (י"ט כ"ז)

א

"רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. ותניא כוותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב רבי יהודה אומר עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה ומפני מה אמרו תפלת (אמרו תפלת) הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה".

(ברכות כ"ו ע"ב)


הרי לן שנחלקו בגמרא אם תפלות אבות תקנום או שתוקנו כנגד התמידין, ולכאורה סתר הרמב"ם משנתו בסוגיא זו. בפ"א מהלכות תפילה ה"ה כתב "וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש בו קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפלה שכנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא הנקראת תפלת המוספין". ובכס"מ שם כתב דהרמב"ם פסק כמ"ד כנגד קרבנות תקנום.

אך מאידך כתב בפ"ט מהלכות מלכים ה"א "על ששה דברים נצטוה אדם הראשון... וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם נצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית. ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו". הרי דהאבות הם אלו שתיקנו את שלש התפילות.

ונראה בזה דלדעת הרמב"ם אין בזה בהכרת סתירה ואפשר שהאבות תיקנו את שלשת התפילות כנגד הקרבנות. דהלא קיים א"א את כל התורה כולה ובודאי השיג ברוח קדשו את מצוות הקרבנות שעתידין להקריב במקדש וכנגדן תיקנו את שלשת התפילות שבכל יום.

ואפשר עוד דהאבות תיקנו התפילות להם ולבני ביתם אך אנשי כנסת הגדולה חזרו ותקנום לכל ישראל כנגד התמידין, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא בברכות שם "אלא תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אתמידין".

ונראה עוד דלדעת הרמב"ם מה שאמרו "תפלות אבות תקנום" אין הכונה שתיקנו לאחרים וחייבום להתפלל, אבל שתיקנו מטבע מסויים של תפלה כל אחד לעצמו. אברהם תיקן את תפילת השחר, יצחק את תפילת המנחה ויעקב ערבית. וכך משמע מלשון הרמב"ם אברהם "התפלל שחרית"... ויעקב "התפלל ערבית". הרי דאף שהתבסס על דברי הגמ' דשלש התפילות של האבות הנה, לא כתב אלא שהתפללו תפילות אלה ולא שתיקנום לאחרים. וחז"ל הם הם אשר תיקנו לכל ישראל להתפלל תפילות אלה כנגד הקרבנות, ודו"ק.

והנה יש לעיין במה שאמרו אברהם תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה ויעקב ערבית, והלא אמרו קיים א"א כל התורה כולה עד שלא ניתנה ואפילו עירוב תבשילין (יומא כ"ח ע"א), וא"כ לכאורה התפלל אברהם גם את כל התפילות.

וראיתי בתוס' ישנים ביומא שם שאכן כתבו דבאמת התפלל א"א את כל שלשת התפילות וכן יצחק אלא שלא תיקנו כן לבני ביתם, וכ"כ המהרש"א מדעתו בברכות שם. אך בברכות כתבו התוס' דמה שאמרו צלותא דאברהם מכי משחרי כתלי, היינו אחרי שתיקנה יצחק אבל עד שלא תיקנה יצחק לא התפלל אברהם מנחה, עי"ש.

והנה הפני יהושע תמה שם בדברי התוס' דהלא חז"ל למדו דא"א קיים כל התורה ממה דכתיב "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ודברים אלו נאמרו בעקידת יצחק לפני שיצחק תיקן מנחה, עי"ש. וראיתי מי שתמה על דבריו דהלא פסוק זה לא נאמר אלא בפרשת תולדות (כ"ו ה') לאחר מות א"א. אך דברי הפנ"י פשוטים וברורים דהלא פרש"י שם שהכונה לעשרת הנסיונות שא"א עמד בהם והניסיון האחרון היה העקידה וא"כ קדם בעצם פסוק זה שממנו למדנו שא"א קיים כל המצוות לתפילת המנחה של יצחק אבינו, וז"פ.ועי"ש מה שתירץ בפנ"י).

 


ב


והנה בברכות כ"ו ע"א איבעי' לן בטעה במנחה אם יש לו תשלומין ערבית, דמחד גיסא מסתבר ד"עבר זמנו בטל קרבנו" וכיון דהלילה כבר הוי יום המחרת שוב אין לו תשלומין. ומאידך אפשר דכיון דתפילה רחמי היא יש לה תשלומין אף בלילה. ולהלכה אמר ר' יוחנן יש לו תשלומין בערבית. ובאור שמח פ"ג מתפילה כתב דאיבעי' זו מיתלא תלי' אם אבות תקנום ואז מסתבר דיש לו תשלומין אף בלילה, אבל אם כנגד הקרבנות הם מסתבר טפי לומר עבר זמנו בטל קרבנו, ומסקנת הגמ' שאכן יש תשלומין למנחה משום דלהלכה אלו ואלו דא"ח, ושני הטעמים הלכתא פסוקתא הם, עי"ש.

אמנם לדברי הכס"מ הנ"ל שנקט דהרמב"ם פסק כמ"ד כנגד קרבנות תקנום (ולשיטתו פשוט דהרמב"ם כתב בהלכות מלכים שאברהם התפלל שחרית וכן יצחק ויעקב אבל לא תיקנו תפילות אלה לזולתם). נמצא שהרמב"ם סתר דברי עצמו שהרי בפ"ג מהלכות תפלה ה"ט כתב דיש תשלומי מנחה בערבית ומסקנה זו מושתתת על ההנחה דהאבות הם שתיקנו את שלש התפילות.

ולענ"ד אין כל הכרח שהא בהא תליא ונראה טפי דספיקת הגמ' כללית היא דהלא שני הצדדים שבספק זה סברות כלליות הם, דכשאמרו עבר זמנו בטל קרבנו אין זה דין בקרבנות דהלא פשוט שיש תשלומין לשחרית במנחה אף דפשוט דאם לא הקריבו תמיד של שחר אין מקריבין שני תמידים בין הערביים ועבר זמנו בטל קרבנו, אלא ע"כ דיש סברא כללית שאין תשלומין מיום לחבירו, ודך גם מה שאמרו דשמא יש לו תשלומין משום דתפילה רחמי היא. פשוט דאף אם כנגד קרבנות תקנום לית מאן דפלג דתפילה במהותה הוי רחמי. ומשום כך נראה טפי דאין איבעי' זו תלויה כלל במה שנחלקו אם האבות הם שתיקנו את שלש התפילות או אם כנגד הקרבנות תוקנו.

וראיתי במאירי בברכות שם שכתב דמסקנת הגמ' דיש תשלומי מנחה בערבית ולא אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו אינו אלא משום דאברים ופדרים מתעכלין כל הלילה, הרי דאין קרבנו בטל אף אם עבר זמנו. ויש לכאורה לתמוה בדבריו דהלא בגמרא אמרו דהטעם שיהיו תשלומי מנחה בערבית משום דתפילה רחמי היא. וצ"ל דכונת המאירי דמ"מ לא אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו דכיון דחזינן דאברים נקטרין גם בלילה הרי דשיירי קרבן קרבים בלילה ולא בטל קרבנו לגמרי, ודו"ק. אך מ"מ מבואר בדברי המאירי דאף למסקנת הגמ' דיש תשלומי מנחה לאחר ערבית, אין זה משום שאין התפילות קשורות לקרבנות אלא משום דאין קרבנו בטל לגמרי אף לאחר שעבר זמנו, ודו"ק.

והנה הטור בסימן ק"ח הביא שיטת הבה"ג דאם שכח ערבית וגם שחרית שלאחריו מתפלל שלש במנחה, תפילת המנחה ותשלומי שחרית וערבית, וכל הראשונים חלקו עליו ונקטו דלעולם אין תשלומין אלא לתפילה אחת עי"ש.

אך מ"מ חזינן דשיטת הבה"ג דמצד עיקר גדר תשלומין שייך תשלומין אף בשתי תפילות, אלא שאין תשלומי שחרית בערבית או מנחה בשחרית משום שבאמת אמרינן עבר זמנו בטל קרבנו, אלא שנתחדשה הלכה מחודשת דיש תשלומי מנחה בערבית משום שאברים מתעכלין כל הלילה, והסיבה שרק תשלומי מנחה שייכי בערבית נראה עפ"י מה שיש לדייק בלשון הרמב"ם בפ"א מתפילה ה"ו שתפילת ערבית כנגד אברי התמיד של בין הערביים שמתאכלין כל הלילה. הרי דרק משום אברי התמיד של בה"ע תיקנו ערבית ולא משום שאר הקרבנות (דשתי תפילות היום כנגד שני התמידין ולא משום נדרים ונדבות ודו"ק). ולולי סברא זו הו"א דאף למנחה אין תשלומין בערבית משום שעבר זמנו בטל קרבנו, וכדברי המאירי ודו"ק בזה.

וגם לשיטתו אין מסקנת הגמ' משום דתפילות אבות תקנום.

 

ג


ולכאורה צ"ע אם הטעם שיש תשלומי מנחה בערבית אינו אלא משום שאברים ופדרים קרבים בלילה למה יש תשלומין אם שכח מנחה בערב שבת בערבית דליל שבת קודש, והלא מבואר בדברי הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הלכה ז' דאין אברי חול קרבין בליל שבת.

אך באמת עדיפה מיניה יש לשאול, דהלא בברכות כ"ו ע"ב מבואר דכל עיקר תפילת ערבית אינו אלא כנגד אברים ופדרים שקרבין בלילה, וא"כ למה תיקנו תפילת ליל שבת קודש.

ובשלמא לשיטת הרמב"ם ניחא דהלא כתב בפ"א מהלכות תפילה הלכה ו' "וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערביים מתאכלין כל הלילה". הרי שכתב דתפילת ערבית כנגד אברי תמיד ש"מתאכלין כל הלילה". והלא גם בשבת מתאכלין אברי תמיד של בין הערביים כל הלילה, אך לפי"ד רש"י בברכות שם שכונת חז"ל לאברי קרבן שנזרק דמו לפני השקיעה שאבריו קרבין כל הלילה, ומשמע מדבריו דמדובר באברים שמעלים אותם ע"ג המזבח בלילה כיון שדם הקרבן נזרק ביום, והדרא קושיא לדוכתא.

ונראה בזה ברור דגם למ"ד כנגד קרבנות תקנום אין הכרח שדיני התפילה תלויים לחלוטין בדיני הקרבנות בכל פרטיהם ודקדוקיהם ואף בליל שב"ק שאין אברים קרבים (לשיטת רש"י כמבואר) מ"מ לא חילקו בין שבת לחול וכיון שבחול תיקנו תפילת ערבית כנגד הקטרת אמרים בלילה תיקנו כן גם בשבת, וכך גם לגבי תשלומין כמבואר.

ושאני בזה תפילת מוסף משאר התפילות דתפילת המוסף אינה אלא משום קרבנו ומזכירים את הקרבנות תוך תפילת המוסף, ומשום כך כתבו התוס' בברכות כ"ו דאין תשלומי מוסף  בלילה כיון שא"א להקריב קרבן בלילה. ושאני בזה תפילת המוסף שזה עיקר ענינו משאר התפילות דאף שתוקנו כנגד הקרבנות רחמי הם, ודו"ק כי פשוט הוא.

 

תפלה בציבור אם הוי חובה

כבוד הרה"ג ר'                   שליט"א

מכתבו היקר קבלתי והתענגתי על דבריו אך כמדומה שלא הובנתי כראוי ואחזור על דברי הפשוטים והברורים לענ"ד.

כאשר דנתי בשיעור לגבי מי ששכח לומר יעלה ויבוא אם תפלתו יצאה לבטלה וכאילו לא התפלל או תפלתו תפלה וחייב לחזור ולהתפלל משם שלא נפטר מידי חיובו, והעיר אחד הלומדים, דבשני צדדים אלו תלויה השאלה אם צריך לחזור ולהתפלל בציבור, ואמרתי דאין הדברים תלויים זב"ז, משום שתפלה בציבור אינה חובה אלא מעלה יתירה משום שתפלת הציבור מתקבלת, וא"כ מה לן בין תפלתו הראשונה או השניה, ממ"נ אם בידו הדבר צריך להתפלל גם תפלתו השניה בציבור ואם אין זה בידו פטור הוא מכך גם בתפלתו הראשונה.

ותמה כ"ת בהנחה פשוטה דתפלה בצבור חובה הוא ומביא לכך ג' ראיותא ממה שנפסק בשו"ע סי' צ' סט"ז דצריך לילך עד ד' מיל כדי להתפלל בציבור. ב' מלשון הרמב"ם בפ"ח מתפלה ה"א "לא יתפלל ביחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הציבור, ג' משבת כ"ד דאיבעיא אם צריך להזכיר על הנסים בברכהמ"ז ובתפלה פשיטא להו כיון דבציבור הוא איכא בה פרסומי ניסא הרי דצריך תפלה בציבור מעיקר מצותה.

אמנם אקדים ואומר שלא התכוונתי כלל להקטין במעלת התפלה בציבור ובחובתה, אך ברור כשמש דכל המצוה להתפלל בציבור אינו חיוב שתקנו בדרך תקנה כמו מצוות עשה מדרבנן דבשום מקום לא מצינו שתקנו חכמים שצריך להתפלל בציבור, אלא דמתוך שאמרו חכמים שתפלת הציבור נשמעת ומתקבלת ממילא שומא עלינו להתפלל בציבור כדי שתפלתנו תתקבל לרחמים ולרצון, וכך מפורש ברמב"ם שם "תפלת הציבור נשמעת תמיד וכו', לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל ביחיד כ"ז שיכול להתפלל עם הציבור" הרי לן דאין בזה תקנה מסוימת אלא מעלה יתירא דתפלה בציבור שמכחה מוטל עלינו להתפלל בציבור, וזה פשר לשון המחבר שם בסעיף ט' ד"ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור", וכיון שכן אומר אני דבר פשוט, מה לן בין תפלה לתפלה וכי תפלתו השניה שבו הוא משלים יעלה ויבוא אינה צריכה להתקבל לרחמים ולרצון לפני השומע תפלה? (ואולי היה בזה דין מסוים בדרך תקנה היה אפשר לומר שכבר יצא יד"ח במצוה זו שהוטלה עליו, אך כיון שנתבאר שאין הדבר כן, אין לחלק בין תפלה לתפלה וז"פ).

והנה באגרות משה או"ח ב' כ"ז וח"ג סי' ז' כתב דתפלה בציבור חובה היא ולא מעלה בעלמא והוכיח זאת מהא דצריך לילך ד' מיל, אך נסתבך למה אינו חייב לטרוח יותר ממיל לאחוריו כיון דהוי חיוב גמור, אך גם בדבריו שם בח"ב ביאר דחובה זו נובעת ממה דתפלתו מתקבלת ביותר עי"ש, וע"ע באגר"מ או"ח ח"א סי' ל"א בד"ה והנה שם כתב להוכיח מדברי הרמב"ם הנ"ל דאין תפלה בציבור אלא מעלה ולא חובה ולכאורה סתר דבריו (ואין לעשות כלל מח' בין הרמב"ם והשו"ע בזה, עיין משנ"ב ס"ק כ"ח שהעתיק את לשון הרמב"ם עמש"כ בשו"ע דישתדל אדם להתפלל עם הציבור וז"פ).

ולדידי ענין זה פשוט מאד דבאמת אין לומר בזה לשון חובה אך מ"מ ענין נשגב הוא דזה כל ענין התפלה לרצות את הקב"ה וממילא חייבים אנו להשתדל בענין זה, ומובן מה שצריך לילך ד' פרסה, אך מאידך מצינו דאפשר דמעלה זו נדחית מפני מעלה אחרת כגון המבואר בסעיף י"ח די"א דעדיף לת"ח להתפלל יחידי במקום תלמודו ולא בציבור בביהכ"נ עי"ש.

(ובמצוה גמורה נדחית ת"ת לגמרי כמבואר במ"ק ט' ע"ב  וברמב"ם פ"ג מת"ת).

ובמה שדייק מלשון הרמב"ם לא ראיתי בזה דיוק כלל, ועוד דהרמב"ם כתב "צריך אדם לשתף עצמו" וכו', ועיין ב"ח או"ח סי' רי"ט דלשון צריך ברמב"ם ענינו מצוה מן המובחר והוכיח כן מלשונו בהל' ס"ת עי"ש.

וגם במה שהוכיח מהא דשבת כ"ד אין הכרח דפשוט הוא דמאז ומקדם נהוג היה להתפלל בציבור כמבואר בכל הש"ס ומשו"כ פשוט שתיקנו להזכיר בתפלה משום פרסומי ניסא.

סוף דבר צריך אדם להתפלל בציבור וחובה גדולה היא, אך אין זו תקנה מסוימת שתיקנו חכמים בדיני תפלה אלא משום מעלה יתירה שתפלתו מתקבלת, והכל שריר וקיים.

בידידות ובעריכה גדולה

אשר וייס

 

 

"כי ירא אלוקים אתה"

"ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (פרק כ"ב, י"א-י"ב)

"וישלח אברהם את ידו הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן מה הוון צוחין 'נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית ומאס ערים' (ישעיה ל"ג) אין רצונו בירושלים ובבית המקדש שהיה בדעתו להוריש לבניו של יצחק, לא חשב אנוש לא עמדה זכות לאברהם לית לכל בריה חשיבוי קדמוי" (בראשית רבה נ"ו ח').

במעשה העקידה היו דמעות נופלות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, והלב שמח לעשות רצון יוצרו. ויש עלינו לבאר, הכיצד זה משמשים יגון ושמחה בערבוביא אחת.

יחודו של אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"י ה"ב בבארו ענין עבודה מאהבה, "ומעלה זהו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהב לפי שלא עבד אלא מאהבה".

ומבואר בזוהר הקדוש פרשת בהר "אית פולחנא דאצטריך בר נש לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן לאתעטרא ביה הקב"ה ומהו איהו דא פולחנא דצלותא דאיצטריך למהוי בה עבד ובן לאתכללא בדרגין עליאן אלין למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד למפלח פולחנא דתקונא דעלמין ולאתדבקא רעותי ברזין דחכמתא לאתדבקא במאריה בגניזין עלאין כדקא חזי בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל לית מאן דימחי בידיה עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תקוני עלמא".

 

עבד ובן שני חלקי שלימות הם. מהותו של הבן באהבתו לאביו ברוח ובלב, עשות רצונו מובנת מאליה. מהותו של העבד לעומת זאת היא במדת היראה. שוקד הוא באשר צווה - כי כן צווה. הבן אינו מתירא לשאול, באהבתו מצפה הוא שאביו יביננו פשר דבר. לא כן העבד ירא הוא להשיח את ליבו ואין האדון חייב לו הסבר כלשהו. בכל אשר יעשה בן ישראל ישים על ליבו את כפל העבודה - שבכל ענין מעבודתו הרוחנית לא תחסר האהבה ולא תחסר היראה. ניסה הקב"ה את אברהם וצירפו בכור המבחן. בחנו בכור הניסיון לאחוז ביראתו עם עוצם אהבתו.

"ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" קח את אהובך, מתוך המיית לב אבות על בנים אנכי מצווך לעשות זאת. ובעקידה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבה ויראה משמשות כאחד במעשה העקידה.

ובמדרש (בר"ר נ"ו ח') איתא "אמר רבי אחא" - אחר שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "התחיל אברהם תמיה, אין הדברים הללו אלא דברים של תימה אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי את תשלח ידך אל הנער אתמהה". קודם העקידה לא שאל אברהם מאומה. עבד הוא לעשות אשר נצטווה. רק אחר העקידה, משאינו מצווה, פונה הוא כבן ומשיח לאביו את אשר בלבבו - "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי אל תשלח ידך אל הנער" - באהבה וביראה עבד אברהם לפני קונו. בן ועבד הוא לאביו ולאדונו. עת לאחוז בשתיקתו של עבד, עת לשוחח שיחתו של בן.

הוא שמצאנו בזוהר הקדוש (פרשת בהר): "בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל... עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תיקוני עלמא... ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא: דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ויאמר לי עבדי אתה - הא עבד. ישראל - הוא בן, דכן אינון כללא כחדא, כדין כתיב אשר בך אתפאר".

כאשר בנים ועבדים אנו, כלולים יחדיו - פאר אנו לאלוקינו. ישראל אשר בך אתפאר. כללם אברהם כחדא, ובזכותו אנו מבקשים "זכור לנו אהבת הקדמונים את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם".


והאלקים ניסה את אברהם

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב א'-י"ב)

האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע. הרר"א בצעטיל קטן אות ט"ז

עיקר חיותו של אדם בעולם הזה בשבירת אם לא יתקן מדותיו למה לו חיים. אבן שלמה מוסרי הגר"א

הנה יש לעיין ולשים לב בלשון קדשם של הגר"א והנועם אלימלך שדיברו לא רק על תיקון המדות אלא על שבירת המדות, "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (לשון הרר"א בצע"ק), "עיקר חיות האדם בעוה"ז בשבירת המדות" (לשון הגר"א עפ"י אבן שלמה) וצריך ביאור שבירה זו מה היא ובאיזה אופן הוי סותר על מנת לבנות.

ונראה בזה דעל כל אדם מוטל עמל ויגיעה לעבוד את הבוי"ת ולתקן את מדותיו נגד המהלך הטבעי ונגד שיגרת נטיותיו הטבעיים ולא די בכך שיתקן וישפר את מדותיו הטבעיות, אלא רק ע"י שבירת הטבע יש בידו תיקון אמיתי למדות נפשו. פוק חזי מש"כ החזו"א באגרותיו ח"א ג' בביאור מה שאמרו חז"ל דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן "המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המדות מרבה חיים כי שבירת המדות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף היא החיים המוליך בדרכה של תורה" ובד"ז נראה ביאור כונת הרר"א והגר"א, שבירת המדות ולא שיפורם ותיקונם בלבד הוא המפתח לכל עמל המוסר והמדות. (ועיין מה שנתבאר באריכות במנחת אשר לשבת מאמר תיקון המדות אות ד').

אמנם לאחר שבירת המדות, מתעלה איש המוסר לשליטה במדותיו, ומדותיו של אדם ניקנות לו ע"י שבירה!

ענקי המדות והמוסר לא נשלטו על ידי מדותיהם אלא שלטו במדותיהם דלאחר שבירת המדות והטבע וביטול מדותיהם הטבעיות ועיצובם מחדש על יסודות התורה והמוסר שלטו במדותיהם שליטה מוחלטת וכמו שמצינו באברהם אבינו, דלכאורה נבוכים אנו ביחסו של אאע"ה לישמעאל בנו דמחד מצינו שכתב רש"י (בראשית כ"א י"ד) שא"א נתן להגר לחם וחמת מים בשביל ישמעאל "ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה", ומאידך כתב (שם כ"ב ב') "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל שניהם אני אוהב א"ל את יצחק", הרי שאהב א"א את ישמעאל ודבריו נראין כסותרים אלו את אלו. ונראה מזה דא"א אבי המדות והמוסר (כמבואר באבות פ"ה מי הם תלמידיו של א"א) שלט על מדותיו שליטה עילאית ומוחלטת ולא היה סתירה אצלו בין האהבה והשנאה ובלבו הגדול שכנו זה לצד זה רגשות האהבה והשנאה ואהב את ישמעאל בנו במה שהיה ראוי לאהבה ושנאו במה שהיה ראוי לשנאה והכל עפ"י השגותיו הקדושות והנשגבות לעשות נחת רוח ליוצרו

והנה בלמדנו את פרשת עקידת יצחק משערים אנו בנפשנו את דמותם של אברהם אבינו ויצחק אבינו ובטוחים אנו שבודאי התלהטו בהתלהבותם באהבת ה' עד שנתעלו במעלות על מזבח ה' והגיעו להתפשטות הגשמיות לקיים את מצות ה' בשמחה כמלאכי מעלה, והרי ק"ו הדברים אם חסידים הראשונים הגיעו בתפלתם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צ"ח סעיף א') ק"ו לאברהם ויצחק בשעת העקידה שבודאי התפשטו לגמרי מגשמיותם, ואם הכהן הגדול ביוה"כ נעשה כמלאך כמבואר בירושלמי (יומא כ"ז ע"א והובא בתוס' מנחות ק"ט ע"ב) וכ"ה במדרש (ויקרא רבא סוף פרשה כ"א) אבותינו הקדושים בשעת העקידה על אחת כמה וכמה שנתפשטו ונעשו כמלאכי השרת ששים ושמחים לעשות רצון קונם עד שניתק מהם לגמרי כל קשר טבעי ואהבת אנוש, ואכן כך כתב ב"ישמח ישראל" בשם הצה"ק מוורקא שפירש "והנה איל אחר" יצחק היה בעיניו כאיל אחד והנה איל אחר! נתעלה אברהם כאחד משרפי מעלה ויצחק בנו אהובו היו היה בעיניו כאחד מאילות השדה!, (ואף שהנקוד הוא אַחַר, כבר פירש גם הכלי יקר כאילו כתוב אַחֵר) אך באמת מבואר במדרש שלא כן היה מחזה העקידה, אלא היה זה מחזה אנושי קורע לב כשאב עוקד את בנו לשחיטה בלב קרוע שותת דם דז"ל המדרש (ב"ר נ"ו ח') "הוא שולח ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו" הרי שאאע"ה בכה בצער וביגון ונפלו דמעותיו לתוך עיניו של יצחק, ולכאורה יפלא בעינינו בכי זה על מה הוא הלא רצון ה' היה עקידה זו וכי לא נתפשטו ונתעלו בה אברהם ויצחק כמלאכי מרום.

אלא נראה דאילו היה ניתן רשות לאאע"ה להתפשט מגשמיותו ולהתעלות כמלאך אלקים לא היה בעקידה נסיון כלל דמילתא זוטרתא היה עבודה זו לגבי אבינו הגדול אברהם שגדול היה לאין ערוך מן הכה"ג ביוה"כ, אלא שלא ניתנה לו רשות לכך והקב"ה אמר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו' והעלהו שם לעולה", כך התנה הקב"ה עם אאע"ה שיעלה לעולה את בנו יחידו אשר אהב, ובשעת העקידה עליו להיות אב אוהב ורחום והיה על אברהם לקשור את עצמו בשלשלאות של ברזל לרגש האהבה הטבעי והאנושי של אב על בנו ולהמנע מלהתפשט מגשמיותו מרוב אהבת ה' הבוער בקרבו.

ואפשר שזה היה עיקר נסיון העקידה להעלות את יצחק בנו לעולה בשעה שהוא אוהבו בכל עוצם אהבת האב שבלבו הגדול ובאותה שעה לשוש ולשמוח לעשות רצון קונו, ונסיון נשגב זה הוא למעלה מהשגתינו והרגשתינו, כי איך אפשר ששתי הרגשות סותרות בתכלית ישררו כאחת בלבו של אדם. שברון לב עד דכא ויגון כבד ובאותה עת שמחה וגיל על קיום מצות ה', אך אברהם אבינו השליט על מדותיו שליטה מוחלטת שלבו ברשותו עמד בנסיון ועל אף ש"עיניו מורידות דמעות ונופלות הדמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא" אעפ"כ "הלב שמח לעשות רצון יוצרו".

(ויש לפרש בדרך זה מה דכתיב שם (כ"ב ז') "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני" וכו' ולכאורה אין מבואר מה אמר יצחק לאביו כשפנה אליו ואמר לו אבי, וי"ל דיצחק הסתפק באופן קיום מצות העקידה האם מותר לו וראוי לו להגיע להתפשטות הגשמיות ועליהם להיות כמלאכי השרת או שמא בשעת העקידה עדיין אברהם אביו הוא וזה שאמר יצחק לאברהם "אבי" האם עדיין אבי אתה או שמא כמלאך אלקים נתעלית ויאמר לו "הנני בני" אביך אני והנך בני יחידי אהובי ובהרגשות אלו נצטווינו לקיים מצות העקידה).

ומדריגה נשגבה היא זו השליטה במדות שהיתה כחם של אבותינו הקדושים ועלינו להתחזק בה כפי מיעוט כחנו ויכולתנו.


כשם שכבש א"א את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם

הנה כתב רש"י (ויקרא כ"ו מ"ב),

"וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח ע"ג המזבח".

וזה מזמן נתקשיתי מברכת הזכרונות בר"ה, בה אנו אומרים "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, בא"י זוכר הברית", הרי דצריך זכירה מעלייתא.ועוד שנינו בראש השנה (ט"ז ע"ב),

"אמר הקב"ה לישראל תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור אילו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם".

הרי דצריך זכירה וכדי להעלות זכירה זו תוקעים אנו בשופר בראש השנה.

ונראה בזה, דהנה כבר נשברו קולמוסים רבים על השאלה, של מי היה הנסיון העיקרי בעקידה, של אברהם שעקד את בנו, או של יצחק שנעקד הוא עצמו על המזבח, וסברות רבות נאמרו לכאן ולכאן, אך באמת נחלקו בזה בגמ' (סנהדרין פ"ט ע"ב),

"ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם, א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא אחר דבריו של שטן דכתיב ויגדל הילד ויגמל וגו' אמר שטן לפני הקב"ה רבש"ע זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך, אמר לו כלום עשה אלא בשביל בנו אם אני אומר לו זבח את בנך לפני מיד זובחו מיד והאלהים נסה את אברהם ויאמר קח נא את בנך וכו' ר' לוי אמר אחר דבריו של ישמעאל ליצחק, אמר לו ישמעאל ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלוש עשרה שנה אמר לו ובאבר אחד אתה מגרה בי אם אומר לי הקב"ה זבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם".

הרי לן שנחלקו ר' יוחנן ור' לוי אם עיקר הנסיון של אברהם היה או של יצחק. ובאמת נראה פשוט דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולא נחלקו אלא של מי היה עיקר הנסיון.

 

ונראה לכאורה דרק לגבי הנסיון של יצחק וזכותו הגדולה אמרו דאין צריך זכירה משום שאפרו צבור ומונח ע"ג המזבח, אבל לגבי נסיונו של אברהם אבינו לא שייך לומר אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח, שהרי אפרו של יצחק יש כאן ולא אפרו של אברהם אבינו, נסיונו של אברהם ומסירת נפשו אינם מונחים בעליל בתוך האפר שעל גבי המזבח ונסיונו של אברהם צריך זכירה.

ובראש השנה, ביום הדין והרחמים, חפצים אנו להזכיר דוקא את נסיונו של אברהם אבינו כדי לומר לפני אבינו שבשמים, "כשם שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו" אברהם עמוד החסד והרחמים הוא שכבש את מדותיו לעשות רצון אביו שבשמים אבל פחד יצחק מיסוד הדין והגבורות הוא ולא נזקק לכבוש רחמיו, ולכן ענין מיוחד להזכיר את נסיונו של אברהם אבינו עמוד החסד, וזאת אנו מזכירים בראש השנה.

ב

וראה זה פלא מה שאמרו (יבמות קכ"א ע"ב)

"ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה לו זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו" וברש"י שם זכר של רחלים זה אילו של יצחק וזקן אחד מנהיגו זה אברהם אבינו!

האיל נשחט ונשרף, עבר ובטל מן העולם, והוא מהלך לו ברחבי העולם להציל בני ובנות ישראל מצרה וצוקה, ויצחק שקם והלך לביתו, אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח!

(אמנם בירושלמי שקלים כ"ג ע"א אמרו דמלאך בדמות רבי פנחס בן יאיר העלה אותה מן הבור עי"ש).

אלא שכך עלה במחשבה לפניו ית"ש "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו" (כ"ב י"ג) זה תחת זה, ובמדרש אמרו דעל כל עבודה באיל אמר אברהם אבינו שיחשב כאילו יצחק בנו יחידו אהובו הוא הקרבן, והסכים הקב"ה על ידו.

וזכות העקידה עומדת לנו בכל דור ודור להפקד בדבר ישועה ורחמים.

"רחמנא אידכר לן זכותיה דיצחק עקידא".

תגיות: