דין הישן לגבי מצות סוכה וכלל מצוות התורה (תשע"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

דין הישן לגבי מצות סוכה וכלל מצוות התורה

 

הנה יש לעיין באדם כשהוא ישן האם נחשב לבר חיובא במצוות, והאם יקבל שכר על מצוה שקיים בשנתו. ולחילופין מי שעבר עבירה בשנתו האם יענש.

וידוע מה שחידש הגרש"ז אוירבך זצ"ל במי שנרדם חוץ לסוכה דאין חייב להעיר אותו על מנת שיכנס לסוכה דישן כשוטה הוא ואינו בר חיוב ופטור הוא מן המצוות. ועוד חידש הגאון דבשעת הדחק מותר אף להוציא ישן מן הסוכה על מנת לפנות מקום לאחרים, כיון שאינו עובר בכלום כשהוא ישן.

הדברים הובאו בספרים רבים ולאחרונה בספר הליכות שלמה על סוכות פ"ט סעיף י"ז, ושם נכתב שאף הורה כן הלכה למעשה בשעת הדחק.

ועיין בערוך השלחן או"ח סימן כ"ה סעיף ו' שכתב כן לגבי תפילין דבשעת שינה פטור מן המצוות וחשיב כמת, ומשו"כ כתב דאין כל קפידא במי שישן בתפילין מצד היסח הדעת כיון שבשנתו אינו מצווה כלל במצוות, עי"ש.


א

וכתלמיד הדין לפני רבותיו הגדולים בקרקע לבי לא כן ידמה, ולענ"ד נראה עיקר דישן דינו כבר חיוב וכבר דעת לכל דבר, אלא דבשנתו אינו יכול לכוין בפועל וכל מעשיו הוי כאילו נעשו שלא במתכוין. ועוד הלכה אית ביה שדינו כאונס שפטור מן המצוות, אך מ"מ דינו כבר חיובא, ויש להפרישו מן העבירה כשם שיש להפריש כל מי שעובר עבירה בשוגג או באונס.

וכך נראה להוכיח מכמה מקורות, ואבאר:

א. כתב הרמ"א ביו"ד סימן שע"ב ס"א "כהן שהוא ישן ומת עמו באהל צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא".

הרי לן דיש להקיץ את הכהן על מנת שלא יעבור על טומאת מת. ולא מסתבר כלל לחלק בין עבירת לאו לביטול מצות עשה דמה בין זה לזה. וע"כ דאין הישן אלא אונס וכבר ביארתי במק"א דודאי מצווים להפריש את האונס מן העבירה.

ב. המגן אברהם סימן כ"א ס"ק ב' הביא בשם כתבי האריה"ק דיש לישון עם טלית קטן, והאר"י הוכיח כן ממה שאמרו במנחות מ"ג ע"ב "ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על מילה שניתנה בשמיני".

ולכאורה יש לתמוה למה לא אמר כל לילה בשכבו על מטתו אוי לי שאני ערום מן המצוות, וע"כ שלבש ציצית.

והמג"א דחה ראיה זו דבלילה קיים מצות מזוזה. שהרי כך אמרו שם שבע ביום הללתיך מזוזה בפתחו, ואין כל ראיה שבלילה לבש ציצית.

ויתירה מזו כתב הנציב בשו"ת משיב דבר ח"א סימן מ"ז דכיון שהיה ישן היה פטור מן המצוות וכיון שפטור היה לא היה מצטער שהוא ערום מן המצוות, עי"ש.

אך מדברי האריה"ק והמג"א מבואר שלא כדברי הנצי"ב דבאמת אף הישן הוא בר חיובא ופשוט דאם יש מצות ציצית בלילה יש לאדם ליזהר לפני שכבו לישון שמצוה זו תתקיים על ידו אף בשנתו, ומשו"כ ביארו בדרכים אחרות.

אך באמת נראה דאין כל זה ענין לנידון דידן דכאשר דוד המלך הצטער ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות לא על ביטול מצוה הצטער, דהלא אף בבית המרחץ מקיים אדם מישראל כו"כ מצוות, כגון אמונת היחוד, אהבת ה' ויראתו וכדו'. אלא דשבע מצוות אלה, מזוזה בפתחו תפילין על ראשו ועל זרועו וציצית בכסותו מעידים על האדם שעבד ה' הוא ושם ה' נקרא עליו, דהלא המזוזה על ביתו של אדם מעידה ששם ה' נקרא עליו, על התפילין נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והציצית הלא המה חותם של זהב וחותם של טיט כמבואר במנחות מ"ג ע"ב ובתוס' שם דהוי סמל של עבדות, ולפיכך נאמר בהם "שבע ביום הללתיך".

והוא שאמר דוד אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו שהיא אות ברית קודש החקוקה בבשרו. וכבר כתב כן בשו"ת פרי יצחק ח"ב סימן ל"ג בתשובתו לבית הלוי דרק משום סגולתן המיוחדת של מצוות אלה נצטער דוד, עי"ש. ומשו"כ נראה דאין כל זה ענין כלל לעיקר השאלה בישן אם חייב במצוות, ודו"ק בזה.

ג. ובאמת התמיהה הגדולה בחידוש זה הרי היא מדברי הראשונים בגוף הסוגיה דהלא דעת הר"ן דמי שיצא מן הסוכה בשעת ירידת גשמים ונכנס לישון בביתו, צריך להעירו משנתו כשפסקו הגשמים, והחולקים עליו פטרוהו מליכנס שוב לסוכה משום דין מצטער שפטור מן הסוכה ומשום שנכנס בהיתר, עיין בזה בבית יוסף סימן תרל"ט, הרי לן דלכו"ע יש להעיר אדם כדי שיכנס לסוכה אילולי פטור מצטער.

ואין נראה כלל לחלק בין מי שנרדם חוץ לסוכה למי שנכנס לביתו משום ירידת גשמים.

ד. כתב בספר חסידים סימן של"ז "הבן שבא לידו רוח ואביו ישן, למדנו מדמה בן נתינה, אבל אם בא רוח לאביו ונפסד אביו וכשמקיץ מצטער יותר שלא הקיצו, והבין יודע דעת אביו ששמח כשמקיצו בשביל אותו דבר מצוה להקיצו, מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצוה".

הרי דצריך להעיר את אביו וק"ו את חבירו כדי שיתפלל.

אמנם יש מקום לומר דכונת ספר חסידים אינה אלא דרשאי להעיר את אביו, דמסתמא זה רצונו וכבודו, וכמו שכתב שם דצריך להעיר את אביו כדי למנוע הפסד ממונו משום שמסתמא זה רצונו. אך בחיי אדם סימן ס"ז סעיף י"א כתב דצריך להעירו משום דכולכם חייבים בכבודו. הרי לן הבנתו דאכן חיוב יש להעירו משום דאתה ואביך חייבים בכבוד המקום, ודו"ק.

וביסוד הדבר נראה דהישן המבטל מצוותיו או עובר בחטא אונס הוא, ואם מקיים מצוה הוי כעושה בלי כונה ומחשבה, אבל ודאי דבר חיובא הוא, ומצוות מתקיימות על ידו אף כשהוא ישן.

וכבר ביארתי במק"א דבמצות סוכה ובמצות ציצית אין צריך כונה דאין גדרן בעשיית מעשה אלא ביצירת מציאות מסויימת ומצב מסויים, דמלבד כזית בלילה ראשון של חג אינו מצווה אלא לדור בסוכה, וכפי שאמרו תשבו כעין תדורו. (ועיין במנחת אשר מועדים על סוכות סימן ל"ב). וכך גם בציצית גדר המצוה אינה בלבישת הטלית אלא שיהיו ציצית בכנפי כסותו.

ומשו"כ פשיטא דהאוכל בסוכה אף כשלא כיוון לבו למצות סוכה אינו כאוכל חוץ לסוכה, וכך גם לגבי ציצית, דהלא הקשה בביאור הלכה סימן ס' דאטו מי שלבש טלית ולא התכוון לשם מצות ציצית הוי כלובש ד' כנפות בי ציצית ומבטל מצוה עשה.

וביארתי את הנלענ"ד דבמצוות אלה מצוות אי"צ כונה כמבואר.

ה. וגם לגבי נזיקין הוי הישן כבר חיובא דהלא כך כתוב במשנה בב"ק (כ"ו ע"א) "אדם מועל לעולם בין שוגג... בין ער ובין ישן". והתוס' הביאו מן הירושלמי (ב"ק י"א ע"ב) דהישן ששבר את הכלים חייב, אלא שחילקו בין הלך לישון אצל כלים דחייב כיון שאינו אונס גמור, ומי שהניחו סמוך לו אחר שישן דהוי אונס גמור ומשו"כ פטור. (ועיין בתוס' ב"ק ד' ע"א, וכ"ז ע"ב). ולדעת הרמב"ן אף אונס גמור חייב באדם המזיק אלא דפטור המזיק כיון שהניזוק אפסיד נפשייהו ופשע בכליו להניחם אצל אדם ישן.

אך לכו"ע הוי ישן כבר חיובא וחייב מדין מזיק ולא נחלקו אלא בחיוב מזיק באונס גמור.

ו. והנה נחלקו האחרונים בגדול שבא להתגייר או במי שלא נימול בקטנותו אם מותר להרדימו לפני מילתו. המהרש"ם (ח"ו סימן פ"ה) כתב דאין מניעה מלהרדימו, אך בשו"ת אמרי ישר (ח"ב סימן ק"ח) כתב דיש ענין להצטער במילתו ומשו"כ אין למול בהרדמה, עי"ש.

אך לכו"ע אף שישן הוא בשעה שמלין אותו אין בכך כל ריעותא. וביאור הדבר דכיון דאין צריך מצידו שיעשה בעצמו את מעשה המצוה דהמוהל הוא זה שמל ופורע אף שמצוה דידיה הוא אף אם ישן הוא המצוה מתקיימת על ידו.

וידעתי שיש לדחות לפי דברי הר"ח אור זרוע סימן י"א דכל מצות מילה הרובצת על האב אינה אלא אחריות והשתדלות שבנו יהיה נימול, דנראה טפי דאין זה אלא במילת הבן, אבל במי שמצווה למול את עצמו נראה טפי שמצווה בעצם המילה, אך מ"מ פשוט דאין הוא צריך למול את עצמו ומצוותו מתקיימת כשמלין אותו. ומ"מ אין קפידא שיהיה ער בשעת המילה. ודו"ק בזה כי העניינים עמוקים.

ואף דלפי רבים מן הפוסקים המוהל הוא שליח האב והערל המצווה, פשוט דאין השליחות בטלה כאשר האדם ישן, וכמבואר להדיא בגיטין ע' ע"ב דנחלקו אמוראי במי שאחזו קורדייקוס אם שליחו יכול לכתוב הגט מר מדמה ליה לשוטה ששליחותו בטלה ומר מדמה ליה לישן ששליחו נותן את הגט.

ולגבי שיכור כתב הבית שמואל בסימן קכ"א ס"ק ב' דאין שליחותו בטלה ודומה לישן. ובערוך השלחן (שם סעיף ו') חלק עליו והביא מה דאיתא בגמ' (שבת ס"ו ע"ב) דהדרך להפיג יין ע"י משיחת שמן על כפות ידיו ורגליו של השיכור וא"כ אינו דומה לישן שמעצמו צפוי להתעורר, עי"ש.

ודבריו תמוהין וכי לא ידע ולא ראה, דמטבע הדברים צפוי השיכור להתפקח ויינו יפוג מעצמו, וע"כ דאין כונת הגמ' אלא לסגולה מסויימת שיש בה כדי להביא להתפוגגות השכרות בזמן קצר, וצדקו דברי הב"ש דיש לדמות שיכור לישן.

ואף שיש מקום לדון דהישן יכול להתעורר בכל שעה, משא"כ השיכור שבדרך הטבע צריך שהות מסויימת עד שיפוג יינו, אך מסתבר שאין לחלק בכך והלא מי שעייף מאוד מחוסר שינה קשה להקיצו עד שישן שנת ישרים ומ"מ אין שליחותו בטלה.

אמנם ראיתי שיש מי שמחלק בין ישן לשיכור לגבי השאלה אם אפשר לצרפם למנין עשרה. בכף החיים (סימן נ"ה ס"ק י"ד וסימן צ"ט ס"ק מ"ו) הביא משו"ת בית יהודה (סימן מ"ה) שכתב דהישן מצטרף משא"כ השיכור. וצ"ע בטעם הדברים דלכאורה נראה דאין בין זל"ז.

ז. ולגבי עצם השאלה אם ישן מצטרף לעשרה, להדיא כתוב בשו"ע (סימן נ"ה סעיף ו') "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמהם". הרי שהישן הוי בר חיובא אלא שאינו יכול לענות. שהרי כתב הבית יוסף שם שרבו הגדול מהר"י בירב למד הלכה זו מהדין של מי שאינו יכול לענות, הרי שדין אחד וגדר אחד המה.

אמנם הט"ז שם (ס"ק ד') חולק על השו"ע וכתב שאין ללמוד ישן ממי שעומד באמצע התפלה ואינו יכול לענות דשאני מי שבאמצע התפלה דיכול לשמוע ושומע כעונה, ועוד דבשעה שאדם ישן רוח מסאבותא שורה עליו עי"ש. אך אף הוא לא העלה על דעתו לומר דישן דינו כשוטה וכלאו בר חיובא.

ח. ועוד יש לעיין בזה במי שביטל תפלה מחמת שינה והיה ישן כל זמן התפלה אם חייב בתשלומין. דאם נאמר דכאשר הוא ישן פטור הוא מן המצוות וכאילו אינו בר חיובא לכאורה דינו כאונן שאין לו תשלומין. ולהדיא מבואר בסימן צ"ט סעיף א' דהוי כשוגג וחייב בתשלומין. ובמשנ"ב סק"ד כתב דאף אם הלך לישון לאחר שהגיע זמן תפילה הוי כשוגג דסמך על כך שיתעורר לפני סוף זמן תפילה, וכך גם במי שהשתכר וביטל תפילתו, עי"ש. אך מ"מ פשוט דאף אם ישן כל זמן תפילה יש לו תשלומין וכן בשיכור, הרי דודאי דינם כבני חיוב לכל דבר.

ומשום כ"ז נראה לענ"ד דהישן בר חיובא הוא לכל דבר אלא דבכל דבר שצריך כונה הוי כמתעסק בעלמא, וכמו"כ אינו נענש לא על ביטול מצוה ולא על עבירה שעבר בשנתו משום דהוי אונס.

וראיתי מי שהביא ראיה לדברי הגרש"ז מדברי הגר"י עמדין בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן צ"ה שכתב דמי שבא על אשתו בשנתו לא קיים מצות פו"ר, וכן מדברי הגר"י מפטרבורג בשו"ת פרי יצחק ח"ב סי' ה' דאין איסור היסח הדעת בתפילין בשעת השינה.

אך באמת שני אלה הוי ראיה לסתור ולהדיא דקדקו גדולים אלה בלשונם וכתבו דכיון דהישן אין בו דעת בשנתו אין תוקף במעשה מצוותיו, וככל דברינו הנ"ל ולא משופד פטור מן המצוות, עי"ש היטב.


ב

 

והנה בשני תחומים מצינו לכאורה עבירה שכל עיקרה דוקא בשעת השינה, ונבאר:

א. כתב הרמב"ם (פי"א מעבודת כוכבים הי"ג) "איזה הוא דורש אל המתים. זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים ואומרין דברים ומקטירין קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה שנ' לא ימצא בך וכו' ודורש אל המתים".

הרי דלאו של דורש אל המתים ענינו שהמתים באים אל האדם בחלום לילה. הרי לן דאדם עובר עבירה ולוקה עליה בשנתו.

אך באמת נראה טפי דאין עצם העבירה אלא במעשים שהוא עושה בהיותו ער ומזמין את עצמו לשגעון זה וכמבואר בלשון הרמב"ם "כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו לוקה". ובאמת דבר זה מוכרח בשיטת הרמב"ם שהרי בהלכה ט"ז שם כתב דכל הדברים הללו דברי שקר וכזב הן ותעתועי שוא המה, ובאמת אין המתים באים אליו כלל, וא"כ בהכרח שאין החטא אלא במעשים שלפני השינה, וז"פ.

ב. במס' עבו"ז (כ' ע"ב) אמרו "ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".

אך גם בזה נראה דאין העבירה בעצם ראיית הקרי בלילה דהוי אונס אלא בעצם הרהורי העבירה שעל ידם בא לידי טומאה.

ויש בזה נפ"מ להלכה במי שהרהר בדבר עבירה וקרוב לודאי שאם ילך לישון יבא לידי טומאה האם יש עליו איסור לישון כדי שלא יראה קרי או שמא נאמר מה דהוי הוי וכבר עבר בעבירה בעצם ההרהור ואין עבירה בראית הקרי בלילה. ולפי המבואר נראה לכאורה דאכן אין עליו איסור לישון ויתפלל להקב"ה בקר"ש שעל המטה שישמרנו מכל מכשול וכל תקלה.

וכבר נחלקו גדולי הדור בשרש הדברים בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ו סימן נ"ג). דעת הגרצ"פ פראנק והגרש"ז אוירבך זצ"ל דאם בסוף לא ראה קרי לא עבר באיסור דאורייתא, ולעומתם כתב הגרא"י ולדינברג זצ"ל דעצם ההרהור היא העבירה אף אם לא ראה קרי בלילה, עי"ש.

אמנם ודאי מדת חסידות איכא להמנע מטומאת קרי שיש בה טומאה ופגם לנפש כידוע.



ב

אם מותר לשכב לישון לפני עלות השחר

כשיש חשש שלא יקום לקר"ש ותפילה

 

כבוד ידי"נ ויקיר לבבי

האברך היקר והנפלא

הרה"ג ר' חנניה שפרן הי"ו

הנני במענה קצר על שאלתך.

בדבר חיילים שהיו כל שעות הלילה במארבים, בסיורים ושאר פעילות מבצעית. וחוזרים לבסיס כשעה לפני עלות השחר עייפים וסחוטים האם מותר להם ללכת לישון בתקוה שיקומו לקרוא קר"ש בזמנה או שמא כיון שיש חשש שמרוב עייפות לא יצליחו להתעורר אסור להם לישון כלל.

בשאלה זו יש לדון במבט כללי ובמבט פרטי.

במבט כללי, האם מוטל על האדם חובה לדאוג לפני הגיע זמן המצוה שיוכל לקיימה או שמא אין למצוה אלא מקומה ושעתה. ואף דפשוט דעל האדם לקנות לולב ולבנות סוכה לפני הגיע החג ולאפות מצות מצוה, אין זה אלא משום דזה טבען של מצוות אלה, דמי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת ואם לא יכין צרכי המצוה בעוד מועד כיצד יקיים את המצוות. אבל מצד עיקר הדין טרם הגיע זמן קר"ש אין עליו חובה להבטיח שבבוא הזמן יוכל לקרוא קר"ש בזמנה.

ועוד יש לעיין מענין לענין באותו הענין האם מותר לאדם ליכנס למצב שבו יאלץ לבטל מצות עשה מחמת אונס, או שמא כל עוד לא הגיע זמן המצוה ולא חל עליו חיובה, מתהלך הוא לפי דרכו ואם יבטל אח"כ מצוה מחמת אונסו, הלא אונס רחמנא פטריה.

ויש לדון בשאלה זו גם בהתייחסות פרטית, הלא במס' שבת (ט' ע"ב) מבואר דאין נכנסין לסעודה ולא לספר סמוך למנחה וכ"ה בשו"ע סימן רל"ב, ויש לעיין מה הדין לגבי שינה דלא מצינו בגמ' ובפוסקים קדמונים האם מותר לשכב לישון סמוך למנחה או לשחרית.

ונחזה אנן.

הנה במס' שבת (י"ט ע"א) מבואר דאסור להפליג בספינה ג' ימים לפני השבת ונחלקו הראשונים בטעם הלכה זו. י"א דהוי משום שמא יצטרכו לחלל שבת בדבר שיש בו פקו"נ, וי"א משום ביטול עונג שבת ע"י טלטול הספינה, עיין בזה.

ולשני הדרכים לכאורה יש ללמוד דאף לפני השבת מוטל על האדם לדאוג לקיום מצוות השבת ולהמנע מליכנס למצב שבו יצטרך לעבור בעבירה משום פקו"נ, או למצב שבו יבטל מצות עשה מחמת אונס.

אך כבר ביארתי במק"א דתקנה מיוחדת היא זו ואין ללמוד מזה כלל גמור למק"א.

וגם ממה שנחלקו הראשונים לגבי תינוק שנשפכו המים החמים שהוכנו לצורך מילתו, אם מלין אותו ושוב מחממין מים משום שיש בהם פקו"נ או שמא דוחים את המילה שלא נצטרך לחלל שבת לצורך פקו"נ, אין ללמוד לני"ד מחדא ותרי טעמי: א. שאני פקו"נ מאונס בעלמא. ב. שאני קיום מצוה הרובצת עליו חובה מצרכי הרשות.

והנה בסימן קכ"ח סעיף ד' איתא "כשכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ לביהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן כהנים וכו'". הרי שמותר לכהנים לצאת מבית הכנסת טרם קראו להם לעלות כאשר אינם רוצים לעלות לדוכן, כיון שכל עוד לא נקראו אין עליהם חובה לעלות.

אך יש לחלק דשאני התם דכיון שלא נקראו לעלות פטורים הם לעלות מעצם הדין ולא משום אונס, אלא משום דילפינן מקרא ד"אמור להם" שאינם עולים לדוכן אא"כ נקראו לעלות, משא"כ בני"ד דמבטלין מצות עשה מחמת אונס.

ומ"מ גם שם כתב הרא"ש (וכמובא במשנ"ב ס"ק ד') דאסור להם לבטל אלא מחמת חולשה וכדו' סיבה אחרת, עי"ש.

אמנם הנראה עיקר בזה כמו שכתבתי במנחת אשר למס' פסחים סימן ה' דבאמת אי אפשר לבטל מצוה טרם הגיע זמנה, אלא שמצד רצון התורה מוטל על האדם לדאוג לכך שיוכל לקיים את מצוות ה' ולרדוף אחרי קיומן.

וכיון שברצון ה' עסקינן ולא במצוה מוגדרת אין בזה גדרים ברורים ומוחלטים והכל לפי הענין ועל כגון דא כתוב "חכם לב יקח מצוות". דמצד אחד נצטווינו בחיבוב מצוה והלכות רבות מושתתות על החובה הגדולה לחבב את המצוות ולרדוף אחריהם, ומשה רבינו לא נתאווה ליכנס לארץ ישראל אלא כדי לקיים את מצוותיה (סוטה י"ד ע"א).

ומאידך נראה ברור דאין האדם חייב להוציא ממון ולטרוח טרחה מרובה או להצטער לפני הגיע זמן המצוה על מנת שיוכל לקיים את המצוה במועדה.

וכבר דנתי במק"א באנשי עסקים וכדו' אם מותר להם לנסוע למקום שאין בו מנין לתפילה, או למקום שאין בו ס"ת לקריאה, ונמצאו מבטלים קריה"ת או תפילה בציבור באונס. ועיין בשו"ת שבט הלוי ח"ו סימן כ"א שכתב דאסור לעשות כן אלא לצורך גדול, ודחה את דברי השואל שהעיד שהיו צדיקים שנסעו לנפוש במקומות שונים שאין בהם ס"ת או מנין לתפילה. אך גם בדבריו מבואר שלצורך גדול אין בזה איסור.

והרי כתב הטור בסימן תרפ"ח "שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או נפיק בספינתא קורא בי"ד... ואם אינו יכול... קורא בי"א ובי"ב וכו'". ובב"י הביא שהלכה זו מקורה בתוספתא וברוקח, במרדכי, בבה"ג ובאו"ז. ובשו"ע שם ס"ז כתוב די"א שקורא אפילו מתחלת החודש, עי"ש. ולכאורה פלא שלא מצינו לאף אחד שיכתוב שאסור לו לצאת לשיירא או להפליג בספינה אם אין מגילה בידו. ופשוט מזה דכיון שיוצא לפני זמנו ומן הסתם יוצא לצורך, שהרי בימי קדם לא יצאו בשיירא ולא הפליגו בספינה לשם טיול בעלמא, אין בזה איסור כלל וכנראה כך נהגו מעשים בכל יום.

סוף דבר נראה דכל עוד לא הגיע זמן מצוה אין איסור גמור לעשות מעשה שעל ידו יבטל מצות עשה כשיגיע זמנה, ולצורך גדול יש להקל.

ב

ולגבי השאלה המסויימת, אף שלא מצינו בגמ' ובשו"ע איסור ללכת לישון לפני זמן תפילה אפשר שאין זה אלא משום שלא נהגו בזמניהם בשינת הצהריים אלא מעטים. אך בסידור בית יעקב למרן הגר"י עמדין לפני תפילת מנחה (ב"עזרה גדולה" ס"ק ד') כתב דק"ו הדברים דאם אסרו ליכנס לסעודה ק"ו שאסור לישון דמשיך טפי. וכתב דאסור לשכב לישון כחצי שעה לפני מנחה גדולה. וזו חומרא יתירא.

ובשו"ת בנין עולם להגרי"א חבר (או"ח סימן א') כתב דשינת הצהריים שבדרך כלל זמנה מועט הוי כסעודה קטנה שמותרת לפי מנחה גדולה, ואף לפני מנחה קטנה יש להקל בזה כמבואר בסימן רל"ב. אבל אסור ללכת לישון כחצי שעה לפני זמן תפילת השחר, עי"ש.

אך מ"מ לא מצינו מי שיאסור לישון לפני זמן זה של חצי שעה לפני עלות השחר.

סוף דבר חיילים אלה שעסקו במלחמת מצוה כל הלילה מותר להם ליתן שינה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם, ויכוונו שעון מעורר שיוכלו לקרוא קר"ש בזמנה, ואם מחמת אונס יעבור הזמן, והוא רחום יכפור עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו.

באהבה

אשר וייס

 

והאלקים ניסה את אברהם

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב א'-י"ב).

"האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (הרר"א בצעטיל קטן אות ט"ז).

"עיקר חיותו של אדם בעולם הזה בשבירת אם לא יתקן מדותיו למה לו חיים" (אבן שלמה מוסרי הגר"א).

הנה יש לעיין ולשים לב בלשון קדשם של הגר"א והנועם אלימלך שדיברו לא רק על תיקון המדות אלא על שבירת המדות, "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (לשון הרר"א בצע"ק), "עיקר חיות האדם בעוה"ז בשבירת המדות" (לשון הגר"א עפ"י אבן שלמה) וצריך ביאור שבירה זו מה היא ובאיזה אופן הוי סותר על מנת לבנות.

ונראה בזה דעל כל אדם מוטל עמל ויגיעה לעבוד את הבוי"ת ולתקן את מדותיו נגד המהלך הטבעי ונגד שיגרת נטיותיו הטבעיים ולא די בכך שיתקן וישפר את מדותיו הטבעיות, אלא רק ע"י שבירת הטבע יש בידו תיקון אמיתי למדות נפשו. פוק חזי מש"כ החזו"א באגרותיו ח"א ג' בביאור מה שאמרו חז"ל דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן "המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המדות מרבה חיים כי שבירת המדות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף היא החיים המוליך בדרכה של תורה" ובד"ז נראה ביאור כונת הרר"א והגר"א, שבירת המדות ולא שיפורם ותיקונם בלבד הוא המפתח לכל עמל המוסר והמדות. (ועיין מה שנתבאר באריכות במנחת אשר לשבת מאמר תיקון המדות אות ד').

אמנם לאחר שבירת המדות, מתעלה איש המוסר לשליטה במדותיו, ומדותיו של אדם ניקנות לו ע"י שבירה!

ענקי המדות והמוסר לא נשלטו על ידי מדותיהם אלא שלטו במדותיהם דלאחר שבירת המדות והטבע וביטול מדותיהם הטבעיות ועיצובם מחדש על יסודות התורה והמוסר שלטו במדותיהם שליטה מוחלטת וכמו שמצינו באברהם אבינו, דלכאורה נבוכים אנו ביחסו של אאע"ה לישמעאל בנו דמחד מצינו שכתב רש"י (בראשית כ"א י"ד) שא"א נתן להגר לחם וחמת מים בשביל ישמעאל "ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה", ומאידך כתב (שם כ"ב ב') "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל שניהם אני אוהב א"ל את יצחק", הרי שאהב א"א את ישמעאל ודבריו נראין כסותרים אלו את אלו. ונראה מזה דא"א אבי המדות והמוסר (כמבואר באבות פ"ה מי הם תלמידיו של א"א) שלט על מדותיו שליטה עילאית ומוחלטת ולא היה סתירה אצלו בין האהבה והשנאה ובלבו הגדול שכנו זה לצד זה רגשות האהבה והשנאה ואהב את ישמעאל בנו במה שהיה ראוי לאהבה ושנאו במה שהיה ראוי לשנאה והכל עפ"י השגותיו הקדושות והנשגבות לעשות נחת רוח ליוצרו[1]

והנה בלמדנו את פרשת עקידת יצחק משערים אנו בנפשנו את דמותם של אברהם אבינו ויצחק אבינו ובטוחים אנו שבודאי התלהטו בהתלהבותם באהבת ה' עד שנתעלו במעלות על מזבח ה' והגיעו להתפשטות הגשמיות לקיים את מצות ה' בשמחה כמלאכי מעלה, והרי ק"ו הדברים אם חסידים הראשונים הגיעו בתפלתם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צ"ח סעיף א') ק"ו לאברהם ויצחק בשעת העקידה שבודאי התפשטו לגמרי מגשמיותם, ואם הכהן הגדול ביוה"כ נעשה כמלאך כמבואר בירושלמי (יומא כ"ז ע"א והובא בתוס' מנחות ק"ט ע"ב) וכ"ה במדרש (ויקרא רבא סוף פרשה כ"א) אבותינו הקדושים בשעת העקידה על אחת כמה וכמה שנתפשטו ונעשו כמלאכי השרת ששים ושמחים לעשות רצון קונם עד שניתק מהם לגמרי כל קשר טבעי ואהבת אנוש, ואכן כך כתב ב"ישמח ישראל" בשם הצה"ק מוורקא שפירש "והנה איל אחר" יצחק היה בעיניו כאיל אחד והנה איל אחר! נתעלה אברהם כאחד משרפי מעלה ויצחק בנו אהובו היו היה בעיניו כאחד מאילות השדה!, (ואף שהנקוד הוא אַחַר, כבר פירש גם הכלי יקר כאילו כתוב אַחֵר) אך באמת מבואר במדרש שלא כן היה מחזה העקידה, אלא היה זה מחזה אנושי קורע לב כשאב עוקד את בנו לשחיטה בלב קרוע שותת דם דז"ל המדרש (ב"ר נ"ו ח') "הוא שולח ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו" הרי שאאע"ה בכה בצער וביגון ונפלו דמעותיו לתוך עיניו של יצחק, ולכאורה יפלא בעינינו בכי זה על מה הוא הלא רצון ה' היה עקידה זו וכי לא נתפשטו ונתעלו בה אברהם ויצחק כמלאכי מרום.

אלא נראה דאילו היה ניתן רשות לאאע"ה להתפשט מגשמיותו ולהתעלות כמלאך אלקים לא היה בעקידה נסיון כלל דמילתא זוטרתא היה עבודה זו לגבי אבינו הגדול אברהם שגדול היה לאין ערוך מן הכה"ג ביוה"כ, אלא שלא ניתנה לו רשות לכך והקב"ה אמר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו' והעלהו שם לעולה", כך התנה הקב"ה עם אאע"ה שיעלה לעולה את בנו יחידו אשר אהב, ובשעת העקידה עליו להיות אב אוהב ורחום והיה על אברהם לקשור את עצמו בשלשלאות של ברזל לרגש האהבה הטבעי והאנושי של אב על בנו ולהמנע מלהתפשט מגשמיותו מרוב אהבת ה' הבוער בקרבו.

ואפשר שזה היה עיקר נסיון העקידה להעלות את יצחק בנו לעולה בשעה שהוא אוהבו בכל עוצם אהבת האב שבלבו הגדול ובאותה שעה לשוש ולשמוח לעשות רצון קונו, ונסיון נשגב זה הוא למעלה מהשגתינו והרגשתינו, כי איך אפשר ששתי הרגשות סותרות בתכלית ישררו כאחת בלבו של אדם. שברון לב עד דכא ויגון כבד ובאותה עת שמחה וגיל על קיום מצות ה', אך אברהם אבינו השליט על מדותיו שליטה מוחלטת שלבו ברשותו עמד בנסיון ועל אף ש"עיניו מורידות דמעות ונופלות הדמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא" אעפ"כ "הלב שמח לעשות רצון יוצרו".

(ויש לפרש בדרך זה מה דכתיב שם (כ"ב ז') "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני" וכו' ולכאורה אין מבואר מה אמר יצחק לאביו כשפנה אליו ואמר לו אבי, וי"ל דיצחק הסתפק באופן קיום מצות העקידה האם מותר לו וראוי לו להגיע להתפשטות הגשמיות ועליהם להיות כמלאכי השרת או שמא בשעת העקידה עדיין אברהם אביו הוא וזה שאמר יצחק לאברהם "אבי" האם עדיין אבי אתה או שמא כמלאך אלקים נתעלית ויאמר לו "הנני בני" אביך אני והנך בני יחידי אהובי ובהרגשות אלו נצטווינו לקיים מצות העקידה).

ומדרגה נשגבה היא זו השליטה במדות שהיתה כחם של אבותינו הקדושים ועלינו להתחזק בה כפי מיעוט כחנו ויכולתנו.

 



[1] וכבר אמרתי מאז שח"ו לנו לייחס לקדמונינו אבות האומה הנביאים התנאים והאמוראים חולשות אנושיות ורגשות טבעיות ולפרש את מעשיהם ומאמריהם בהתייחסות למדות אנושיות טבעיות, הרי אותו רבי עקיבא ששחק כאשר חבריו בכו בראותם שועל יוצא מבית קדש הקדשים ובשמעם קול המונה של רומי, ובעיני בשר והשגה מגושמת היה עולה על דעתנו לייחס לו תכונה אנושית "אופטימית" הרחוקה מבכי וקרובה לשחוק, הוא אשר בכה בכל פעם שהיה מגיע לפסוק "אשה הפרם וה' יסלח לה" (קידושין פ"א ע"ב) הרי שהיה בוכה כשאחרים לא עלה בלבם לבכות כלל, אלא ע"כ שר"ע שלט שליטה עליונה וגמורה במדותיו וכולם היו בידו להשתמש במדות לעבודת הבורא לפי עומק הבנתו וגודל השגותיו.

תגיות: