המתנה שבין בשר וחלב (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (י"ח ח').

"כשבא הקב"ה ליתן תורה התחילו מלאכי השרת משליכים פירקם לפני הקב"ה... ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. כשביקש הקב"ה לכתוב אותה להם שנית (לוחות שניות) לא היו המלאכים מניחים אותו, אמר להם הקב"ה אתם הם שמקיימים את התורה, תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מביה"ס אם הי לו לאכול בשר וחלב, אפשר לו לאכול חלב עד שירחוץ ידו מן הבשר, ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם". (פסיקתא רבתי כ"ה).

 

א

במס' חולין ק"ה ע"א "אמר מר עוקבא אנא להא מילתא כחלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוי אכל גבינה עד למחר. ואילו אנא בהדא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא".

ונחלקו הראשונים בביאור דברי מר עוקבא. התוס' שם בד"ה לסעודתא כתבו "לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן".

הרי לנו שיטת התוס' דאין צורך בהמתנה כלל אלא שאסור לאכול גבינה אחר בשר באותה הסעודה. וכך דעת בה"ג ור"ת כמבואר בתוס' שם ק"ד ע"ב ד"ה עוף.

אך רוב הראשונים פירשו דאכן כונתם דיש להמתין שש שעות בין בשר לגבינה וז"ל הרמב"ם בפ"ט ממאכ"א הלכה כ"ח "מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר שבין השיניים". וכך הוא בטושו"ע יו"ד סימן פ"ט סעיף א'. ושיטות אלה מבואר בבית יוסף או"ח סימן קע"ג ויו"ד סימן פ"ט עי"ש.

והנה אף שהטור והשו"ע הלכו בעקבות הרמב"ם הבדל יש ביניהם, דהרמב"ם כתב דצריך להמתין כמו שש שעות. ומלשון זה משמע דאין קפידא בשש שעות תמימות, אלא כמו שכתב המאירי בחולין שם שצריך להמתין קרוב לשש שעות. ואין לומר דכונתו שיש להוסיף על שש שעות, דהרי חזינן שבהלכות חנוכה פ"ד הלכה ה' כתב הרמב"ם דמשתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק הוי "כמו חצי שעה ויותר". ומדכתב בני"ד כמו שש שעות ולא כתב יותר משמע דכונתו שאי"צ שש שעות שלימות.

ויש שמקילים בשעה"ד בשעה שישית ויש לדבריהם מקור בדברי הרמב"ם.

אך הטור והשו"ע נקטו בלשונם שצריך לשהות שש שעות ולא העתיקו לשון הרמב"ם כמו שש שעות, ולפי דבריהם אין מקום להקל בזה.


ב

 

והנה הרמ"א בס"א שם כתב דהמנהג הפשוט הוא להמתין שעה אחת בלבד אך "יש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות". וכונת דבריו ברורה דהמנהג הנפוץ התבסס על שיטת התוס' דאין צריך להמתין כלל מעיקר הדין אלא שהחמירו על עצמם להמתין שעה אחת, והמדקדקין נהגו לפי שיטת הרמב"ם והטור דצריך להמתין שש שעות מדינא. וע"ע בבהגר"א יו"ד שם סק"ו דמנהג זה מושתת על הזוהר פרשת משפטים דאסור לאכול בב"ח "בשעתא חדא" עי"ש. אך הפלתי סק"ג דחה דאין כונת הזוהר דוקא ל"שעה" המקובלת בפי הבריות עי"ש.

וכבר מצינו בספרי גדולי אשכנז לפני תקופת הרמ"א שהביאו מנהג זה ורובם ככולם הסתייגו ממנו וכתבו שראוי למדקדקים ויראי שמים להמתין שש שעות. עיין בזה במרדכי חולין סימן תרפ"ז, ועיין במהרי"ל הלכות בשר בחלב "החסידים הראשונים והאידנא ממתינים שש שעות והמנהג להמתין שעה אחת", וכ"כ בספר האגור סימן רכ"ג "המנהג אשר ראיתי אני המחבר מן המורים ששוהין כמו שש שעות וכן נוהגין בעלי הנפש מאשכנז", וע"ע בלקט יושר (עמוד 35) שמורו ורבו בעל תרומת הדשן היה ממתין שש שעות אבל לא היה מוחה באחרים שאינם מדקדקים במעשים, עי"ש. וכ"כ בעל התרה"ד בעצמו בהגהות שערי דורא סימן ע"ו סק"ב "רבים נוהגין להקל ועושים להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת... אכן הצנועים מושכין ידיהם וכו'" ודבריו הובאו בט"ז סק"ב, עי"ש. (ומ"מ כתב דמנהג זה של שעה אחת הוא פשרה שעשו מדעתם כנ"ל).

ובדורות האחרונים נפוץ מנהג ברבים מקהילות אשכנז להמתין שלש שעות, ונראה לכאורה דמנהג זה השתרש כפשרה בין המנהג הקדום להמתין שעה אחת ובין מה שכתבו גדולי אשכנז שראוי להמתין שש שעות.

ואפשר עוד שסמכו על שיטת רבינו ירוחם בספר איסור והיתר אות ל"ט שהביא את שני הטעמים הנ"ל וכתב דלאחר אכילת בשר יש להמתין ג' שעות עי"ש.

אמנם רבינו ירוחם סתר בזה את דברי ובספרו הגדול ספר אדם וחוה (נתיב ט"ו אות כ"ח) כתב "אכל בשר בהמה אסור לאכול גבינה או חלב אחריו... עד שישהא כדי סעודה אחרת שהוא לכל הפחות שש שעות". הרי שכאן החמיר יותר מכל שאר הראשונים וכתב "לכל הפחות שש שעות" ומשמע דלכתחילה עדיף להמתין טפי.

ומכיון שלא מצינו בפוסקים מי שיביא את דברי רבינו באו"ה שכתב להמתין ג' שעות נראה לכאורה שיש בזה טעות דפוס ויש לנקוט כמ"ש ברבינו ירוחם גופא. ועוד דבספר או"ה נכתבה הלכה זו בשם רבינו פרץ. ובהגהות רב"פ על הסמ"ק מצוה רי"ג כתב להדיא דצריך להמתין שש שעות, הרי שאם ננקוט כמו שכתוב באו"ה גם רב"פ סותר דבריו בזה, וצ"ע.

ושמעתי עוד טעם דכיון שנהגו בארצות אשכנז לאכול סעודת ביניים בשעה עשר בבוקר, ובשעה ארבע אחה"צ, נקטו לפי מנהגם דג' שעות הוי זמן שבין סעודה לסעודה, ודו"ק בכ"ז.

ולהלכה נראה דנהרא נהרא ופשטיה ואלה הממתינים רק שעה או שלש שעות אין למחות בידם ויש להם על מה שיסמוכו, אך המחמיר תבא עליו ברכה "וכן נכון לעשות" כמ"ש הרמ"א.

וחידוש כתב הפרי חדש לחלק בין קיץ לחורף דבימים הקצרים של החורף יש להקל בחצי היום, דשש שעות נאמר בימי הקיץ דהוי חצי היום, והפלתי בסק"ג חלק עליו עי"ש.


ג

 

ובטעם המתנה זו נחלקו רש"י והרמב"ם. רש"י במס' חולין שם בד"ה אסור לאכול גבינה כתב "משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו". והרמב"ם שם כתב דמשום בשר שבין השיניים נגעו בה דעד שש שעות יש לחשוש מפני הבשר שבין השיניים, אבל לאחר שש שעות שוב אין כאן טעם בשר ונפסל לגמרי ואין בו חשש בשר בחלב.

והטור בסימן פ"ט כתב שני נפ"מ בין הטעמים. א: הלועס לתינוק לשיטת הרמב"ם צריך להמתין שהרי יש חשש לבשר שבין השיניים, אך לשיטת רש"י אין טעם נמשך כיון שלא בלע. ב: המוצא בשר בין שיניו לאחר שש שעות דלשיטת הרמב"ם אין כאן חשש שהרי לאחר שש שעות בטל מתורת בשר. אך לשיטת רש"י אין כל מקור לחדש דלאחר שש שעות בטל טעם בשר ודינו, וע"כ צריך להסירו.

ובשו"ע מבואר דיש להחמיר בשתי ההלכות דהלועס לתינוק צריך להמתין שש שעות, והמוצא בשר בין שיניו אף לאחר שש שעות צריך להסירו לפני אכילת גבינה, וכבר כתבו הט"ז והש"ך בריש סימן פ"ט דאכן קיי"ל להלכה כשתי הסברות גם יחד, עי"ש.

והש"ך בס"ק ב' הביא בשם הלבוש דאף לשיטת רש"י יש להחמיר בלועס לתינוק, וכתב הש"ך שדבריו תמוהים, עי"ש. ולכאורה דברי הש"ך תמוהים ודברי הלבוש ברורים ופשוטים, דכיון ששומן הבשר נדבק בפה ומשו"כ טעמו נמשך, מה זה ענין לבליעה, ולכאורה פשוט דע"י הלעיסה מופרש השומן מן הבשר ונדבק בפה, ומסתבר א"כ כשיטת הלבוש.

והנה שמתי אל לבי שכתב בחכמת אדם כלל מ' סעיף י"ב דלאחר שש שעות מותר משום דכבר נתעכל הבשר במעיים. ומשמע מדבריו דהטעם הנמשך עולה מן הקיבה ומשו"כ זה תלוי בשיעור עיכול. ולפי"ז ניחא דכל שלא בלע אין הטעם נמשך, אך לא ידעתי היכן מצא טעם זה, ובדברי רש"י מבואר להדיא שאין זה אלא משום השומן שנדבק בפה, ושוב קשה להבין למה אין איסור בלועס לתינוק.

וצריך לומר דעיקר המשכת הטעם נגרם ע"י שומן הבשר שנדבק בגרונו ובבית הבליעה, והרי מצינו בחולין ק"ג ע"ב דלרבי יוחנן אסרה תורה הנאת גרונו. וברש"י שם דחיך אוכל יטעם, הרי דיש בגרון טעימת החיך, ומשו"כ אין טעם נמשך בלועס לתינוק כיון שאין האוכל נוגע בגרון ובבית הבליעה, ועדיין צ"ע.

ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן כ"ו פסק לגבי ויטמינים בשריים דאין צריך להמתין שש שעות מבליעתן לאכילת גבינה וחלב, דשני הטעמים לא שייכי ביה, דהלא אין בהם לעיסה וגם אין בהם כל טעם נמשך, ואף לא מסתבר לומר בהם לא פלוג, כמו בתבשילי בשר וחלב, כיון שאין ויטמינים עיקר דרך אכילה ולא שערום אבותינו מקדם עי"ש, ודבריו נכונים להלכה.


ד

 

ובענין מי שמסופק אם כבר עברו שש שעות נחלקו האחרונים. ביד יהודה ס"ק א' כתב דצריך להחמיר, ואף דהוי ספיקא דרבנן וכלל בידנו ספיקא דרבנן לקולא מ"מ דבר שיש לו מתירין הוא, דיכול הוא להמתין ולאכול מאכלי החלב לאחר שש שעות ובדשיל"מ מחמירין בספק עי"ש.

ויש לדון בדבריו לפי דברי הצל"ח הידועים דבטלטול מוקצה אין דין דשיל"מ כיון דיכול להנות כמה פעמים, ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, והכ"נ בני"ד.

ובדרכי תשובה ס"ק ה' אכן חלק עליו והביא גם בשם השואל ומשיב להקל בזה, עי"ש.


 

ה

 

והנה בזוה"ק פרשת משפטים איתא "אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקשטא בקליפוי לגבי אינון דלעילא וסיעתה דמסאבין מתקרבין בהדיה וכו'". והעתיקו הבית יוסף באו"ח שם. וכבר הבאנו לעיל (אות א') מה שנחלקו הפר"ח והפלתי במשמעות לשונו "שעתא חדא". וכעי"ז נחלקו גם במשמעות הנאמר "סעודתא חדא". הב"י שם כתב דיש שלמדו מדבריו דאין לאכול בשר לאחר חלב באותה סעודה, ובבאר מים חיים (פרשתנו) למד מזה דהאוכל מאכלי חלב אסור לו לאכול בשר אא"כ בירך ברכת המזון או ברכה אחרונה כשלא אכל פת, דכל עוד לא בירך ברכה אחרונה הוי כחד סעודה.

וכשם שמבואר ברמ"א סימן פ"ט סעיף א' דהאוכל בשר אף לפי השיטות שאין צריך להמתין שש שעות צריך לברך ברכת המזון וכ"כ התוס' בחולין ק"ה ע"א, ועי"ש בש"ך ס"ק ו' דכל עוד לא בירך ברכהמ"ז לא סילק ידו מן הבשר, (ועי"ש בפרמ"ג שפ"ד ס"ק ה' דאף המתנת ו' שעות לא מהני בלי ברכהמ"ז), כך גם בין גבינה לבשר צריך ברכת המזון.

אך בדברי הפוסקים מבואר שאין צריך לברך בין גבינה לבשר, עיין מגן אברהם סימן תצ"ד ובמשנ"ב שם ס"ק ט"ז, ועיין עוד בדרכי תשובה (פ"ט ס"ק י"ד).

אמנם מצינו תנא דמסייע לבעל באר מ"ח בפרי מגדים (סימן פ"ט מש"ז סק"ג ובשפ"ד ס"ק ט"ז) שכתב דבשבועות נוהגין שאחר מאכלי החלב מברכים ברכהמ"ז ומיד אוכלים סעודה בשרית, עי"ש.


 

ו

מראית עין בבשר וחלב

הנה נשאלתי פעמים רבות אם מותר להשתמש בתחליפי חלב וחמאה בארוחה בשרית, כגון חלב סויה או שאר מלביני חלב לקפה, וכגון מרגרינה למריחה ושאר תחליפי חמאה, או שמא יש לאסור משום מראית עין.

ויסוד שאלה זו במה שמצינו שתי הלכות בהלכות בשר בחלב שטעמם ויסודם משום מראית עין.

א: כתב הרשב"א בשו"ת ח"ג סימן רנ"ז "עוד שאלת בשר בחלב אשה מהו. כיון שחלב אשה אחר שפירש מותר, א"כ אין בזה איסור כלל, או אסור משום מראית עין כמו שחששו בדם דגים בזמן שאין בו קשקשים. (מקור הסוגיה בכריתות כ"א ע"א). תשובה מסתברא שאסור לבשלו כ"ש לאכלו כל שניכר בו, מאותה דדם דגים ומדם שע"ג ככר שאמרו גירדו".

והלכה זו נפסקה בשו"ע סימן פ"ז סעיף ד' "אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין".

ב: כתב הרמ"א בסימן פ"ז ס"ג "ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחין בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין". וגם הלכה זו מושתתת על מה שאמרו בגמ' לגבי דם דגים דאסור משום מראית העין אא"כ הניחו בו קשקשים ואז ניכר דהוי דם דגים ולא דם אסור.

הרי לן תרי הלכתא בבב"ח שנאסרו משום מראית העין, אלא שבבשר עוף דאף בחלב גמור אינו אסור אלא מדרבנן דעת הרמ"א להקל. אך הש"ך בס"ק ו' האריך לחלוק עליו וס"ל דגם באיסור דרבנן אסרו משום מר"ע והביא כן גם בשם המהרש"ל, וגם הט"ז בסק"ד כתב דלכתחלה יש להניח שקדים גם בבשר עוף, עי"ש.

ונראה לכאורה דה"ה במרגרינה ובמלבין חלב יש לאסור משום מראית עין.

אמנם כבר הארכתי במק"א בגוף הסוגיה דמראית העין לגבי גילוח במכונות גילוח המותרות עפ"י ההלכה וכן לגבי נשים הלובשות פאות נכריות, דאין איסור מצד מראית עין, עפ"י דברי הרא"ש סוף פ"ט מנדה, דאף דמבואר להדיא במשנה (כלאים פ"ט מ"ב) דהשיריים והכלך (מיני משי) אסורים בצמר ופשתים משום מראית העין, אין זה אלא בימיהם "אבל האידנא בגדי משי מצויין בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין איסור בשום מין של משי בצמר ובפשתים". וכ"ה ברבינו עובדיה (כלאים שם) וכך נפסק בטור ובשו"ע יו"ד סימן רח"צ ס"א, עי"ש.

הרי דכל דשכיחי טובא, למה נחשוש למר"ע ולחשדא, הלא כל שיש לו לב טוב ועין טובה ואינו חושד בכשרים ודאי ידרוש לשבח ולא ידרוש לגנאי וכל כה"ג תו ליכא משום מראית עין.

אמנם חזינן דאף דלגבי כלאים הקילו המחבר והרמ"א כשיטת הרא"ש, לגבי חלב שקדים וחלב אשה החמירו, וע"כ צ"ל דחלב שקדים לא שכיח כולי האי כחוטי משי, ומשו"כ החמירו בו, ובודאי דאין הבישול בחלב אשה שכיח כלל.

ולבי נוטה דגם בהני תחליפים של חלב וחמאה דראוי להחמיר לכתחלה, דאף דרבים משתמשים במלביני חלב, אין זה אלא מיעוט קטן ורובא דרובא משתמשים רק בחלב בקפה וכך גם לגבי מרגרינה, וסתמא דמילתא לא יתלו במוצרי פרוה אלא בחמאה וחלב, ומשו"כ נראה דאין לאכול ולשתות דברים אלה תוך כדי ארוחה בשרית.

אמנם פשוט וברור דלאחר גמר הסעודה אפילו תיכף ומיד מותר דתו ליכא בזה מראית עין, וז"פ.

ועוד נראה דאם יעשה סימן היכר שמוצרים אלה אינם חלב כגון שיניח בצלחת חלק מן האריזה שכתוב בה שמדובר בסויה ושאר תחליפים שוב ליכא מראית עין והוי כמו קשקשים בדם הדג, ואף שיש מקום לפקפק, כך נלענ"ד ברור להלכה.


ז

ביסוד גדר מראית עין

 

הנה לכאורה יש לתמוה גם בדברי הרשב"א וגם בדברי הרא"ש, דהלא כלל גדול בידנו דלאחר חתימת התלמוד ותום תקופת האמוראים אין עוד בידנו לא לגזור גזירות ולא לבטלן, וא"כ יש לתמוה איך חידש הרשב"א גזירה שלא מצינו בחז"ל לאסור בשר בחלב אשה משום מר"ע, וכן מה שאסרו חלב שקדים.

ומאידך יש לתמוה על הרא"ש שהקיל במה שאסרו חז"ל במשנה דהלא כלל בידנו בגזירות חכמים דאף אם בטל הטעם לא בטלה הגזירה.

והנראה בזה דע"כ צ"ל דמה שאסרו חכמים משום מר"ע אין זה מדין גזירה וגדר תקנה אלא מסברא, דהלא מבואר במשנה שקלים פ"ג מ"ב, דלמדו שצריך אדם לצאת ידי חובת הבריות כשם שצריך לצאת יד"ח המקום ממה דכתיב "והייתם נקיים לה' ומישראל", וכל שקרוב הדבר שיבואו לחשדו יש להמנע ממנו. ובכל מקום שאסרו משום מראית עין אין בזה גדר גזירה אלא שסברא שכל ענינים אלה בכלל והייתם נקיים הם.

ולפי"ז ניחא דכיון שלדעת הרשב"א והראשונים יש חשש למר"ע בחלב שקדים וחלב אשה ממילא יש לאסור משום והייתם נקיים, ובזה גם דברי הרא"ש מובנים, דכיון שבזה"ז שוב אין סיבה שיחשדו בו שוב מסתבר להקל באיסור דמראית עין, עי"ש.

אמנם ממה שאמרו (שבת ס"ד ע"ב) כל מקום שאסרו משום מר"ע אפילו בחדרי חדרים אסור, מוכח דהוי גדר גזירה ותקנה ולא סברא בעלמא. ועדיין צ"ע בזה בהגדרת הדברים על בוריין. ועוד חזון למועד.


ח

בסברת הרא"ש

 

אמנם לכאורה יש לתמוה במש"כ הרא"ש דכיון דמשי מצוי בינינו וכולם מכירים אותו שוב אין לחשוש למר"ע, והלא במס' שקלים (שם) חזינן שחששו למראית עין אף באופן רחוק ביותר עד שאמרו שלא נכנסו לתרום את הלשכה עם תפילין על ראשו שמא יאמרו שהכניס כסף מתרומת הלשכה לתוך בתי התפילין. וכך גם מה שאמרו ביומא ל"ח ע"א דבית גרמו שהיו ממונים על לחם הפנים לא אכלו מימיהם פת מסולת נקיה, ובית אבטונס שהיו ממונים על הקטורת מעולם לא התבשמו נשותיהם, משום "והייתם נקיים לה' ומישראל".

ונראה לכאורה דבכל הנוגע לממון הציבור הפליגו ביותר בנקיון כפיים, והתרחקו באופן מופלג מכל חשש מראית עין, יותר ממה שחששו לגבי איסור והיתר ושאר דיני תורה. כך נראה לכאורה לענ"ד ועדיין צ"ע.

 

 

ב

בענין משחת שיניים חלבית

כבוד ידי"נ ויקיר לבבי

איש אשר רוח בו

הדבוק בתורה בכל נימי נפשו

ד"ר מנחם שרטר הי"ו

רופא שיניים מומחה

רב שלום עד בלי ירח.

במה ששאל במשחת שיניים חדשה שיש בה מרכיבים חלביים מה דינה לענין הרחקה בין השימוש בה לאכילת בשר.

הנה לא פירש כבו' בשאלתו, אם כונתו האם צריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לצחצוח שיניים במשחה זו, או אם צריך להמתין כמחצית השעה בין הצחצוח לאכילת בשר, ואענה על שתי השאלות.

נראה דאין צריך להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר לשימוש במשחה זו אלא מותר לצחצח שיניים במשחה זו מיד לאחר אכילת בשר. דהנה שני טעמים יש לכל עיקר דין המתנת שש שעות וכמבואר בבית יוסף בט"ז ובש"ך ריש סימן פ"ט, משום שטעם הבשר נשאר בפה שש שעות אחר האכילה, ומשום בשר הנשאר בין השיניים. והפוסקים כתבו דיש בכל אחד משני הטעמים להקל ולהחמיר, דבדבר שאין לועסים אותו אין חשש שבשר נשאר בין השיניים, ובדבר שאין בולעים אותו אין הטעם נמשך אף ע"י לעיסה. והפוסקים כתבו שיש להחמיר כשני הטעמים, וכ"ז מבואר שם ברי"ס פ"ט.

אמנם נראה פשוט דאין איסור אלא לאכול גבינה עד שש שעות לאכילת הבשר וכלשון הטושו"ע. אבל משחת שיניים אין אוכלים אותה ואינה ראויה למאכל כלל וגם אין בולעים אותה וגרע משלא כדרך אכילה, ואף שיש בה טעם ערב אין זה אלא למגע הלשון והחיך, אבל פשוט שאין בה טעם מאכל כלל, ומשו"כ נראה פשוט שאין זה בכלל התקנה להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה או שתייתה.

ולגבי המתנה לאחר השימוש במשחה הנ"ל עד אכילת בשר קילא טפי, דאין זה אלא מנהג בעלמא שלא הובא בשו"ע וברמ"א שם וגם המג"א בסימן תצ"ד סק"ו כתב דבקינוח והדחה סגי, וכ"ה במשנ"ב שם ס"ק ט"ז ולא הביאו כלל מנהג להמתין ורק בגבינה קשה הביא הרמ"א שי"א שצריך להמתין עי"ש. וכל חומרא זו להמתין זמן מסויים בין גבינה לבשר מקורה במנחת יעקב כלל ע"ו סק"ה, ודי לן להמתין בין אכילת גבינה ושתיית חלב, אבל במשחת שיניים הנ"ל שאינה ראויה למאכל, וגם לא ידענו אם מורגש בו טעם חלב ושמא מרכיבי החלב אין בהם כדי נתינת טעם ובטלים ברוב. ונראה עוד פשוט דלא שייך אחשביה במשחת שיניים כיון שאינו עומד לאכילה ואין המשתמש בו מתכוין לשם הנאת אכילה כלל.

כל זה פשוט וברור לענ"ד.

והנה בכל עיקר ענין טעימת מאכ"א ללא בליעה נחלקו הפוסקים דמחד גיסא מבואר בשו"ע או"ח סימן תקס"ז ס"א דמותר לטעום ולפלוט בתענית ציבור דלא אסרו מטעמת, ומאידך נחלקו הט"ז והש"ך לגבי מאכלות אסורות. הט"ז ביו"ד סימן צ"ח ס"ב כתב דמותר לטעום מאכ"א והוכיח כן מהא דמטעמת, וממה דמבואר ביו"ד סימן מ"ב ס"ג דמותר לטעום כבד קודם צלייתו אם יש בו מרה עי"ש. אך הש"ך בסימן מ"ב סק"ד כתב דלא הקילו אלא בכבד משום דעפ"י רוב יש בו מרה וממילא אין איסור בטעימתו כיון שהוא מר.

ובשו"ת צמח צדק סימן צ"א כתב דבאיסור דרבנן אין אסור אלא באכילה גמורה ולא בטעימה דהוי כעין גזירה לגזירה, אבל באיסור דאורייתא גם הטעימה אסורה ודבריו מובאים בגליון מהרש"א ביו"ד סימן צ"ח עי"ש. אמנם לדעת הנודע ביהודה תניינא יו"ד סימן נ"ב (והובא בפ"ת שם סק"א) לא התיר הצ"צ אלא בבורית שטעמו פגום, אך בפרי מגדים שם (סימן צ"ה מש"ז ס"ק ט"ו) נראה דס"ל דבכל איסור דרבנן הקיל עי"ש.

וחידוש כתב שם הפמ"ג בסימן צ"ה ובסימן צ"ח לחלק בין טעימה בלשון שמותרת לטעימה בחיך שאסורה והבין כך את דברי הט"ז עי"ש.

ומ"מ בני"ד דהמשחת שיניים פגום ואינו ראוי למאכל ומדובר באיסור דרבנן שהוא קל משאר איסורי דרבנן דאין כאן אלא חשש והרחקה באיסור בשר בחלב, וגם אין כאן שום כונת טעימה כלל וכל כונתו רק לנקות ולצחצח שיניו נראה פשוט דיש להקל בזה.

ושוב ראיתי בדעת קדושים (והביאו בדעת תורה יו"ד סימן פ"ט ס"א) שהתיר להדיח ולשפשף פיו בחלב לאחר אכילת בשר וכתב דאף שנהגו להחמיר במטעמת בשפשוף שאינו משום טעימה אלא מעין רפואה יש להקל, ושמחתי שכיונתי לדעתו הגדולה. ובאמת הדברים ק"ו דאם הדע"ק והדע"ת הקילו להדיח ולשפשף בחלב ממש על אף שהוא ראוי לשתיה ק"ו ב"ב של ק"ו דיש להקל במשחת שיניים שיש בה תערובת חלבית שאינה אלא תערובת ואינה ראויה לאכילה כלל.

באהבה וביקר

אשר וייס

 

כי ירא אלוקים אתה

"ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (פרק כ"ב, י"א-י"ב)

"וישלח אברהם את ידו הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן מה הוון צוחין 'נשמו מסילות שבת עובר אורח הפר ברית ומאס ערים' (ישעיה ל"ג) אין רצונו בירושלים ובבית המקדש שהיה בדעתו להוריש לבניו של יצחק, לא חשב אנוש לא עמדה זכות לאברהם לית לכל בריה חשיבוי קדמוי" (בראשית רבה נ"ו ח').

במעשה העקידה היו דמעות נופלות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, והלב שמח לעשות רצון יוצרו. ויש עלינו לבאר, הכיצד זה משמשים יגון ושמחה בערבוביא אחת.

יחודו של אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה פ"י ה"ב בבארו ענין עבודה מאהבה, "ומעלה זהו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהב לפי שלא עבד אלא מאהבה".

ומבואר בזוהר הקדוש פרשת בהר "אית פולחנא דאצטריך בר נש לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן לאתעטרא ביה הקב"ה ומהו איהו דא פולחנא דצלותא דאיצטריך למהוי בה עבד ובן לאתכללא בדרגין עליאן אלין למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד למפלח פולחנא דתקונא דעלמין ולאתדבקא רעותי ברזין דחכמתא לאתדבקא במאריה בגניזין עלאין כדקא חזי בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל לית מאן דימחי בידיה עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תקוני עלמא".

עבד ובן שני חלקי שלימות הם. מהותו של הבן באהבתו לאביו ברוח ובלב, עשות רצונו מובנת מאליה. מהותו של העבד לעומת זאת היא במדת היראה. שוקד הוא באשר צווה - כי כן צווה. הבן אינו מתירא לשאול, באהבתו מצפה הוא שאביו יביננו פשר דבר. לא כן העבד ירא הוא להשיח את ליבו ואין האדון חייב לו הסבר כלשהו. בכל אשר יעשה בן ישראל ישים על ליבו את כפל העבודה - שבכל ענין מעבודתו הרוחנית לא תחסר האהבה ולא תחסר היראה. ניסה הקב"ה את אברהם וצירפו בכור המבחן. בחנו בכור הניסיון לאחוז ביראתו עם עוצם אהבתו.

"ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" קח את אהובך, מתוך המיית לב אבות על בנים אנכי מצווך לעשות זאת. ובעקידה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבה ויראה משמשות כאחד במעשה העקידה.

ובמדרש (בר"ר נ"ו ח') איתא "אמר רבי אחא" - אחר שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "התחיל אברהם תמיה, אין הדברים הללו אלא דברים של תימה אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי את תשלח ידך אל הנער אתמהה". קודם העקידה לא שאל אברהם מאומה. עבד הוא לעשות אשר נצטווה. רק אחר העקידה, משאינו מצווה, פונה הוא כבן ומשיח לאביו את אשר בלבבו - "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו את אמר לי אל תשלח ידך אל הנער" - באהבה וביראה עבד אברהם לפני קונו. בן ועבד הוא לאביו ולאדונו. עת לאחוז בשתיקתו של עבד, עת לשוחח שיחתו של בן.

הוא שמצאנו בזוהר הקדוש (פרשת בהר): "בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל... עבד עביד פולחניה דמאריה ואתקין תיקוני עלמא... ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא: דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ויאמר לי עבדי אתה - הא עבד. ישראל - הוא בן, דכן אינון כללא כחדא, כדין כתיב אשר בך אתפאר".

כאשר בנים ועבדים אנו, כלולים יחדיו - פאר אנו לאלוקינו. ישראל אשר בך אתפאר. כללם אברהם כחדא, ובזכותו אנו מבקשים "זכור לנו אהבת הקדמונים את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם".

 

תגיות: