אין קטיגור נעשה סניגור (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א


"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על. ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו" (י"ט ב' – ג').

"אל אלעזר הכהן לפי שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו שאין קטיגור נעשה סניגור" (רש"י שם).

 

הנה סוגיה זו דאין קטיגור נעשה סניגור סוגיה גדולה היא, ונבאר יסודה, פרטיה ודקדוקיה בס"ד.

 

בר"ה כ"ו ע"א מבואר במשנה דקרן של פרה פסול לשופר משום שהוא קרן. ובגמ' אמר עולא בטעם הלכה זו לפי שחטאו בעגל ואין קטיגור נעשה סניגור. וז"ל הגמ' "עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ולא והא איכא דם פר, הואיל ואשתני אשתני. והא איכא ארון וכפורת וכרוב, חוטא בל יקריב קאמרינן. והא איכא כף ומחתה, חוטא בל יתנאה קא אמרינן. והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן. שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. והא תנא מפני שהוא קרן קאמר חדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן".

הרי לן ממסקנת הסוגיה דאין בזה פסול אלא בשלשה תנאים, דבר שיש בו כפרה, ויש בו נוי והוא נעשה בפנים, וכלשון חז"ל "חוטא בל יקריב, חוטא בל יתנאה". וכבר כתבו התוס' שם "וגבי שופר מתנאה נמי בקול תקיעתו", ובמאירי שם "ושופר הוא דבר של נוי שמתנאה בו בנעימות הקול".

ויש לעיין בדבריהם דאכתי צריך עיון מה שייך בשופר חוטא בל יקריב. והתוס' סתמו ולא פירשו. ובריטב"א שם כתב "ושופר נמי בא להתנאות ולהרצות את אדוניו". וכנראה כונתו לבאר דבשופר שייך אקנ"ס משום שבא להתנאות דהיינו בל יתנאה ולהרצות והיינו בל יקריב.

אמנם מדברי רש"י משמע דלמסקנת הגמ' כל דהוי בפנים פסול אף במה שאין בו קריבה ונוי וז"ל "כיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמו. שופר נמי אע"ג דלית ביה משום חוטא בל יקריב ולית ביה משום חוטא בל יתנאה כיון דלזכרון קא אתי כבגדי כה"ג שלפנים דמי". הרי דבאמת יש פסול אף במה שאין בו בל יקריב ובל יתנאה.

ובטורי אבן כתב דלמסקנת הסוגיה לא בעינן בל יקריב אלא בל יתנאה בלבד וזה מעין פשרה בין שיטת רש"י למה דמשמע בדברי הריטב"א, ויסוד שיטתו דלאחר שהקשו בגמ' מכף ומחתה נדחה התירוץ ד"חוטא בל יקריב", וסגי בחוטא בל יתנאה ועבודת פנים, עי"ש. אמנם הטו"א שם נדחק לפרש את דברי רש"י כדרכו וכתב דרש"י פירש לפי רהיטת סוגית הגמ' ולא עיקרא דמילתא, עי"ש. ועוד יש להעיר דמתחילת דברי הריטב"א משמע דאכן לא בעינן למסקנה אלא בל יתנאה בלבד ולא בל יקריב, אך באמת נראה יותר מסו"ד דבשופר תרוייהו איתנהו ביה שבא להתנאות ולרצות כנ"ל.

אמנם לכאורה פשוט דכל הלכה זו לא נאמרה אלא בדבר שיש בו כפרה וריצוי וזה שאמרו אין קטיגור נעשה סניגור.

 

ב

אם הוי מה"ת או מדרבנן

 

והנה מגוף הסוגיה מוכח לכאורה דסברא זו דאין קטיגור נעשה סניגור הוי דין תורה ולא מדרבנן, שהרי אמרו דהמשנה שפסלה קרן של פרה מפני שהוא קרוי קרן ואינו שופר חדא ועוד קאמר, חדא שאין קנ"ס ועוד שהוא קרוי קרן וע"כ דגם טעם זה מה"ת, דמה שייך פסול דרבנן במה שפסול מה"ת מטעם אחר. ועוד דהרי למדו סברא זו ממה שאין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב וע"כ דהוי מה"ת, וכ"כ בספר ארעא דרבנן מהדו"ב אות ו', וע"ע בעין זוכר להחיד"א מערכת א' אות ע"ט.

ויש לעיין בזה דלכאורה הוי טעמא דקרא דמסברא חידש ר' חסדא דמה שאין הכה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב אלא בבגדי לבן הוי משום דאין קטיגור נעשה סניגור ומכאן למדו הלכה מחודשת זו, והלא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא.

וצריך לומר בזה אחד משתי דרכים. א: כיון שסברא זו גדולה ופשוט היה לחז"ל דזה הטעם שאין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים כמנהגו כל השנה כולה אכן דרשו בזה טעמא דקרא, וכבר כתב התוס' הרא"ש בב"מ צ' דיש שדרשו טעמא דקרא כשהדברים ברורים ופשוטים. ב: באמת חידשו חז"ל מסברא דאין קטיגור נעשה סניגור וסברא זו דאורייתא היא, אלא שאסמכוה על הא דאין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב. ונראה קצת סמך לסברא זו שהרי גם במה שנצטוה אלעזר הכהן במעשה פרה ולא אהרן אמרו בטעמא דמילתא משום דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ גם מזה יכלו ללמוד הלכה זו, ולמה למדוה דוקא מעבודת כה"ג ביוה"כ, וע"כ דלא ילפותא יש כאן אלא מעין רמז ואסמכתא בלבד.

אך יש לדחות דאין ללמוד הלכה לדורות מהוראת שעה ומשו"כ למדו מעבודת כה"ג ביוה"כ ולא מפרה דאלעזר, ודו"ק בכ"ז.


ג

שופר שציפוהו זהב

 

הנה במשנה שם (כ"ו ע"ב) מבואר דשופר של ר"ה פיו מצופה זהב. ולכאורה קשה שהרי אין קטיגור נעשה סנגור ומה בין שופר לבגדי כה"ג ביוה"כ, והלא כיון דלזכרון אתי הו"ל כעבודת פנים. ונאמרו בזה כמה דרכים.

בספר יום תרועה שם כתב דמדובר במשנה בציפוי חיצוני שאינו משפיע על קול השופר וכיון שאין המצוה אלא בקול אין בציפוי זה דין אקנ"ס. וכ"כ בשפת אמת (כ"ז ע"א). (ועצם הנחה דאין מצות השופר אלא בקול מבואר בדברי הרמב"ם בכ"מ כידוע).

והנה כתב מהרי"ל בהלכות שופר (אות ד') "דרש מהר"י סג"ל מצוה הוא לתקוע בשופר של איל לעורר את זכות העקידה ולרחם בשבילה עלינו, וכן בא"ח. ואמר מהר"י סג"ל ע"ה הא דאמרי' ציפהו זהב אסור לתקוע בו, היינו טעמא דאין קטיגור של זהב שעשו ממנו העגל נעשה סניגור, והשופר נכנס לפני ולפנים כדרך כ"ג ביום הכפורים". ולכאורה דבריו נסתרים ממשנה מפורשת כמבואר.

והנראה לכאורה בכונתו דהנה בגמ' שם (כ"ז ע"א) איתא "ופיו מצופה זהב. והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול, שלא במקום הנחת פיו כשר. אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פיו תנן". הרי דבמקום הנחת פיו אכן פסול.

ונחלקו הראשונים בטעם הפסול כאשר מקום הפה מצופה זהב. רש"י כתב "שהתקיעה היא בזהב ולא בשופר" ולא פירש כונתו. המאירי כתב "שאין זה קול השופר אלא קול הזהב הואיל והקול עובר דרך עליו". ופירוש אחר מצינו בריטב"א (כ"ז ע"ב) "דהוי חציצה דבעינן שלא יהא חוצץ כלום בין השופר והתוקע". הרי דטעם הדבר משום חציצה ולא משום חסרון בקול השופר, ולשיטת המאירי אין כאן קול שופר. ויש לעיין בכונת רש"י, דיש לפרש כונתו בשתי הדרכים. ויש בלשונו לסבול את שני הפירושים.

ונראה לכאורה דהמאירי והריטב"א נחלקו לא רק בטעם הפסול אלא בעצם המציאות של ציפהו זהב במקום הנחת פיו, דלדעת המאירי לכאורה אין פסול אא"כ הצד הפנימי של פי השופר מצופה זהב דהצד החיצוני אינו משפיע כלל על הקול, ולהדיא כתב המאירי "הואיל והקול עובר דרך / בכך עליו". ולפירוש הריטב"א היפך הדברים, דרק בצד החיצוני יש חציצה ולא בצד הפנימי, ודו"ק.

ולשיטת מהרי"ל אין הטעם קשור כלל למהות הקול, אלא משום שמקום הפה זהב הוא ופסול משום דאקנ"ס, דאף שאין הקול משתנה ע"י הזהב והרי ודאי ופשוט דהמצוה אינה אלא בקול השופר, מ"מ כיון דמעשה התקיעה נעשה ע"י הזהב שייך ביה פסול זה דאקנ"ס. אבל אם השופר מצופה זהב שלא במקום הנחת הפה אין כאן אלא נוי בעלמא בחפצא דשופר ובכה"ג לא שייך פסול דאקנ"ס, ודו"ק בזה.

וכיון דאתינא להכי אפשר שזה גם כונת רש"י דבאמת לא כתב רש"י שהקול יוצא מן הזהב אלא "שהתקיעה היא בזהב ולא בשופר". ואפשר דכונתו שהאדם תוקע בזהב בפועל ומעשה המצוה נעשה בזהב, ומשו"ה פסול משום אקנ"ס. אך זה דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרש ולא לסתום.

ושוב ראיתי בשו"ת ראשית בכורים סימן י' (עמוד ס"ד) שדן בדברי מהרי"ל פירש דמיירי בנשתנה קול השופר ומ"מ אינו פסול אלא משום אקנ"ס ואין בזה פסול אלא בזהב. ולענ"ד דבריו דחוקים ואת הנלענ"ד כתבתי.

 

ד

הלכות נוספות משום אקנ"ס

 

א: לולב הגזול

לולב הגזול שפסול אמרו בירושלמי רפ"ג דסוכה (י"ב ע"א) "א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד את השלטון תמחוי אחד ונמצא משלו, אמרו אוי לו לזה שנעשה שניגורו קטיגורו". הרי לן שאמרו כלל זה גם במצות לולב.

ויש לעיין דהלא אין כאן לא חטא ולא כפרה ולא עבודת פנים. ושמא י"ל לפי דברי הריטב"א בסוכה (ל' ע"א) דלא אמרו פסול מהבב"ע אלא במצוה שבא לרצות כגון שופר שבא לכפר ולהעלות זכרוננו, וכן במצוות לולב שבא לרצות על המים, עי"ש. הרי שמצות לולב יש בה ריצוי. אמנם באמת אין נראה לדמות מילתא למילתא ואף שלולב בא לרצות אין בו "חוטא בל יקריב".

אך באמת נראה פשוט לענ"ד דאין הכונה כלל לעצם המושג דאקנ"ס ולא אמרו כן אלא בלשון מושאל ודרך מליצה דכך אמרו על מי שגנב מן המלך והביא לו דורן משלו. ובבבלי מס' סוכה (ל' ע"א) אמרו משל זה על הא דמצוה הבא בעבירה, וברור לענ"ד דאין בין הבבלי והירושלמי בזה אלא משמעות דורשין ולשונות מתחלפים בלבד.

ב: כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו

הנה מבואר בברכות ל"ב ע"ב "כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו". והקשו התוס' (יבמות ז' ע"א וסנהדרין ל"ה ע"א) על מה שאמרו שם דרציחה דוחה עבודה וכהן שהרג את הנפש לא יעבוד, דתיפו"ל משום ידיכם דמים מלאו. ותירצו דשאני נשיאת כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור, משא"כ בעבודה.

הרי שחידשו דגם הלכה זו דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו משום הא דאקנ"ס הוא. ולכאורה קשה דהרי אין כאן לא חוטא בל יקריב ולא חוטא בל יתנאה דאין בברכת כהנים כפרת עון, וגם אין כאן עבודת פנים. ודוחק לומר דלזכרון אתי כמו תקיעת שופר, דמה ענין ברכה לזכרון.

ובאמת נלענ"ד גם בזה דלא נתכוונו התוס' כלל לעצם הדין של אקנ"ס ולא כתבו כן אלא כמליצה בעלמא וכל כונתם רק לחלק בין נשיא"כ לעבודת ביהמ"ק. אך עצם הלכה זו שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו למדו ממש"כ "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני ידיכם דמים מלאו" ולא מסברא דאקנ"ס אמרו כן. אלא שהקשו למה לא אמרו מטעם זה דכהן שהרג פסול לעבודה וע"ז תירצו דבנשיא"כ יש משקל מיוחד לידיהם של הכהנים דהלא רק על ידי נשיאת כפים חלה הברכה על ישראל ועל זה כתוב ידיכם דמים מלאו, דידיים שמלאו דמים אינם ראויים להחיל ברכת ה' על עמו, וזה כעין מ"ש אין קטיגור נעשה סניגור, ודו"ק בזה.

ג: שבירת הלוחות

בשבת פ"ז ע"א אמרו דמשה רבינו שבר את הלוחות מדעתו והקב"ה הסכים על ידו ולמדו כן ממש"כ אשר שברת, עי"ש. אך הרמב"ן והריטב"א כתבו שם דלא מדרשה זו אמרו כן אלא מדאמרה תורה ושמתם בארון דמצוה להניח גם את שברי הלוחות בארון ואת"ל שמשה עשה עבירה בשבירת הלוחות האיך אפשר דשברי הלוחות מונחים בארון למזכרות עוונו של משרע"ה קטיגור במקום סניגור, עי"ש.

וגם בזה נראה פשוט דאין כאן אלא מליצה בעלמא, וכל כונתם לסברא גדולה דאם שבירת הלוחות נגד רצון ה' היתה לא מסתבר שיהיו מונחים בארון למזכרת עון ואין זה כבודו של מרע"ה רועה ישראל, וז"פ.

ד: קלף של ספרי עכו"ם

ביורה דעה סימן קל"ט סי"ד איתא "לא יכתוב ישראל על ספרי עובדי כוכבים אלא אם כן מחקן שלא יהא רישומן ניכר ויש מי שאומר דאפילו הכי לא יכתוב עליו דברי תפילות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור". (ומקור הלכה זו בהגהות מיימוניות עבו"ז פ"ז אות ב' בשם ר' יהודה החסיד).

הרי שאמרו לגבי תפלה אקנ"ס. ואפשר דתפלה דומיא דשופר שהתפלה עולה למעלה אל כסא הכבוד ועבודה שבלב היא והוי כעבודת פנים.

אך לא כך מבואר בריטב"א בר"ה שם שכתב "וטלית מצוייצת שהיא מוזהבת מותר ללבוש ביום הכפורים דהא ודאי כלחוץ דמי". הרי דאפילו תפילת יוה"כ הוי כלחוץ וק"ו לתפלה דכל השנה כולה. (ואפשר דשאני טלית דאין בה אלא מצות ציצית בלבד ולא מצות התפלה, אך לדידי מסתבר לי דכיון שאין לובשין טלית אלא בשעת התפלה כתפילה דמי, וצ"ע).

אך הגרעק"א בסימן תר"י הביא בשם הפמ"ג בספרו תיבת גמא (פרשת אח"מ) שכתב דאף דאין אנו נוהגים ללבוש תכשיטי זהב ביוה"כ נשים ולויים שלא חטאו בעגל רשאים ללבוש תשכיטי זהב דכיון שלא חטאו בעגל לא שייך בהם אקנ"ס עי"ש. ומבואר מדבריהם דשייך בתפלת יוה"כ הא דאקנ"ס וע"כ דהוי כלפנים.

ובאמת כבר נחלקו בזה הקדמונים, דבספר המנהגים במנהגי יוה"כ כתב "ואין ללבוש תכשיטי זהב ביוה"כ משום שאין קטיגור נעשה סניגור, ויש לפקפק דהא כה"ג לא נאסר בהם כי אם בפנים ולא בחוץ".

ואפשר דגם בזה דלא השתמשו בלשון זה אלא בדרך משל ומליצה ומסברא חידשו הפוסקים דלא ראוי להתפלל ולשפוך שיח מתוך קלף ששימש לעבודה זרה.

וגדולה מזו כתב בספר חסידים (סימן רמ"ט) באחד שהיה מתפלל בכילה מיוחדת והיה נענה ולאחר זמן התפלל באותו מקום ולא נענה ושאל את החכם למה אינו נענה ואמר שהחכם שכתב לו את הספר היה לבו מלא בטינה ועוולה ואין קטיגור נעשה סניגור, ולכן אין תפלתו נשמעת. ועיין עוד שם בסימן תשע"א באחד שהיה המתנהג כאילו צדיק הוא ובאמת היה רשע גמור וכאשר חכם וצדיק בא לעיר לא רצה לשבת במקומו ולא לכתוב בקולמוסו ולא להתפלל בסידורו דאין קטיגור נעשה סניגור.

הרי דאף מחמת מחשבת עבירה אמרו שאין תפלתו נשמעת אף שמעיקר הדין ודאי דלא שייך בזה דינא דאקנ"ס.

ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סימן י"ז כתב דאסור להתפלל בסידור שנדפס בשבת, ואף בדיעבד אפשר שלא יצא דאין קטיגור נעשה סניגור, ודימה זאת למתפלל במקום צואה. ויותר הו"ל לבסס פסק זה על המבואר בסעיף דידן דגם בתפלה אמרו אין קטיגור נעשה סניגור.

וכבר מצינו גמ' מפורשת בקידושין ה' ע"א שם אמרו דאין מגרשין בכסף משום דאקנ"ס, והרי פשוט דלא מדין אקנ"ס אמרו הלכה זו, אלא סברא היא דאי אפשר שהכסף יכניס וכסף יוציא דתרתי דסתרי הן וכעין מה שאמרו אקנ"ס, ובדרך משל אמרו לשון זה דאקנ"ס.

דו"ק היטב בכ"ז ועוד חזון למועד.

 

זאת חקת התורה

א

הנה אמרו חז"ל דטעמה של פרה לא נתגלתה, חוקה היא, ואף שלמה בחכמתו אמרו עליו "ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר, אמרתי אחכמה והיא רחוקה הימני", והקשו רבים וטובים, הלא ר' משה הדרשן הולך רכיל ומגלה סוד, וכמו שהביא רש"י בשמו משל לתינוק שטינף פלטין של מלך... תבא האם ותקנח צואת בנה".

ונראה בזה דלא רק שאין דבריהם סותרים זה את זה אלא אדרבה היא הנותנת, דבריהם משלימים זא"ז, דהנה במק"א כבר ביארנו דחטא העגל לא היה כפירה בעיקר, ולא עבודה זרה במובן המקובל, לא יצאו הם לתור אחרי אלהים אחרים, אלא טעו בחשבם שבידם לעשות עגל מעין הכרובים שבמקדש שהקב"ה ינהיגם על ידו, אחרי שבטעות חשבו שמשה רבם מת ולא ישוב אליהם, ולגודל הערצתם למשה רבינו אמרו "מי יתן לנו תמורתו", בטוחים היו שאין מנהיג בשר ודם שיכול לעמוד במקומו, ועשו את העגל בשמות הקודש ובספר יצירה כמ"ש במדרש, וכן כתב גם בבית הלוי על התורה. ונראה שכונתם היתה שהקב"ה ינהיגם ע"י העגל וכשם שמצינו (ב"ב צ"ט ע"א) שכאשר עשו רצונו של מקום היו פני הכרובים זה אל זה וכשלא עשו רצונו של מקום היו פניהם אל הבית, עי"ש.

ומחשבה זו פיגול היא ופוסלת בעבודה, דלא ניתנה להם רשות להתחכם ולהוסיף משלהם על מה שציוה רחמנא, והיה להם להאמין בתום לב למה שאמר להם משה שלאחר מ' יום יוריד להם תורה מן השמים.

ופרה אדומה שחוקה היא וכל ענינה עבודה תמה ותמימה, היא היא שמכפרת בסגולת מהותה על חטא העגל, ולכך כונת רבינו משה הדרשן "תבא האם ותקנח צואת בנה".

ב

חקות הפסח וחוקת הפרה

"יהי לבי תמים בחקיך, חקות הפסח וחקות הפרה" (תהלים קי"ט ה' ומדרש שם).

יש להבין הצד השוה שבין חוקות אלה, הפסח, והפרה, שדוד ביקש דוקא עליהם על תמימות הלב, ובמה הם דומים זה לזה.

ונראה שלא משום הדמיון שבהם אלא דוקא משום השוני, כמה רחוקים חקות הפסח מחוקות הפרה וכמה שונים הם זה מזה, בחוקות הפסח מצווים אנו לשאול, לשאול ולדרוש עד אין חקר, אפילו התם המתמם עם תמימים שואל "מה זאת", מי שאינו יודע לשאול גם ממנו אין אנו מרפים, ופותחים לו על אף שאין הוא יודע לשאול... אך בחקות הפרה, אף שלמה המלך החכם מכל אדם אסור לו לשאול ועליו אמרו חז"ל ביקש שלמה לידע טעמה של פרה, אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", וכאשר אך יעיז לפצות פה אומרים לו "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן".

יש ואסור לשאול כבחקות הפרה ויש שחייבים לשאול כחקות הפסח, וביישוב סתירה זו שלימותו של אדם מישראל, ועל זה ביקש דוד "יהי לבי תמים בחקיך".

ומה הכלל, מתי אנו אמורים לנהוג בחקות הפסח ומתי בחקות הפרה, דבר זה למדנו מאברהם אבינו בפרשת העקידה, דהנה כתב רש"י כאשר אמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כ"ב י"ב) "א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת לי קח נא את בנך והעלהו לעולה, ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער", ולכאורה תמוה, למה המתין אברהם עד שיהיו לו שתי שאלות, ולמה לא שאל מיד כשהקב"ה אמר לו "העלהו שם לעולה", והלא אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע"?

מכאן למדנו דכל זמן שהיה מצווה ועומד, הזמן לעשות ולא לשאול, אך לאחר שנאמר לו "אל תשלח ידך" שוב איננו מצווה לעשות, זה הזמן לחקות הפסח, הזמן לשאול ולהבין.

הנה אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ס' רבוא מלאכי השרת והלבישו להם שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" ותמוה, הלא הכתרים ניתנו בשעה "שהקדימו", לא בשעה ש"אמרו" והרי הקדמה היתה רק אחת ולמה קיבלו שני כתרים.

ונראה דכאשר מקדימים נעשה לנשמע, תרתי אית ביה, נעשה שלפני נשמע - חקות הפרה, עשיה ללא שאלה והבנה, ונשמע שלאחר נעשה, היא חקות הפסח, הרצון ללמוד לשמוע ולהבין, ולכן קיבלו שני כתרים, אחד על חקות הפסח, נשמע שלאחר נעשה, ואחד על חקות הפרה, נעשה שלפני נשמע.

ג

גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן

"ד"א פרה אלו ישראל שנאמר כפרה סוררה סרר ישראל אדומה אלו ישראל שנאמר אדמו עצם מפנינים תמימה אלו ישראל שנאמר יונתי תמתי אשר אין בה מום אלו ישראל שנאמר כלך יפה רעייתי ומום אין בך אשר לא עלה עליה עול זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זה ירמיה שנאמר מן הכהנים אשר בענתות והוציא אותה אל מחוץ למחנה עמה הגלי לבבל ושחט אותה לפניו ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ושרף את הפרה לעיניו וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש ולמה הוא קורא אותו הבית הגדול אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה ולקח זה נבוכדנצר עץ ארז ואזוב ושני תולעת זה חנניה מישאל ועזריה והשליך אל תוך שריפת הפרה קטל המון שביבא די נורא ואסף זה הקב"ה דכתיב ביה ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל איש זה הקב"ה דכתיב ביה ה' איש מלחמה טהור זה הקב"ה דכתיב טהור עינים מראות ברע את אפר הפרה אלו גלויותיהם של ישראל והניח מחוץ למחנה במקום טהור זה ירושלים שהיא טהורה והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד לטהרן ומה טעם וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'" (ילקוט שמעוני חקת).

למדנו מדברי המדרש, דלא רק בטעמי המצוות נאמר "חקים חקקתי גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריהן", אלא אף בהנהגתו ית"ש ובגורל כלל ישראל החביבין שנקראו בנים למקום, ומיוסרים הם יותר מכל האומות, גולה אחר גולה, גולה וסורה ודמעתה על לחיה, אף בשאלה גדולה זו נאמר, גזירות גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה".

אך זאת נדע לבטחה "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך", אמנם מתיסרים אנו אך יסורים של אהבה הם.

ואף זאת נדע ונאמין שיסורים אלה ממרקים עון ומכפרים פשע ועל ידם נזכה לאור באור הנצח ונזכה לחיי עולם הבא... כל דעביד רחמנא לטב עביד!

ואף חיזוק גדול באמונה נלמד מגורלו הקשה של עם ישראל לאורך הגלות הוא מה שכתב הגאון יעבץ בסולם בית א-ל (והדברים היו שגורים תמיד על לשונו של מו"ר מרן האדמו"ר מצאנז בעל "דברי יציב") "חי ראשי כאשר אני מתבונן בקיום עמנו בגלות שה אחת בין שבעים זאבים גדול הנס הזה בעיני יותר מכל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים ועל הים ובארץ ישראל".

ואכן קיום כלל ישראל לדורות עולם אין לו אח ורע בתולדות ימי עולם, ממלכות אדירות קמו ונפלו, עבר זמנם ובטל סברם ולא נשאר מהם שריד ופליט, ועם ישראל ללא ארץ וללא דגל, ללא צבא וללא ריבונות, מפוזר ומפורד בין כל העמים חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים.

אין זה אלא סגולת הנצח של כלל ישראל כמובטח בתורה ובנביאים, "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי" וכבר אמר אבי האומה אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" וכתבו התוס' בברכות י"ז ע"א "מה עפר אינו מקבל כליה לעולם כן יהי רצון שזרעי לא יכלה לעולם כמו שהוא אומר והיה זרעך כעפר הארץ", הן הם שעמדו לנו באורך הגלות.

והמהרש"ל שם כתב בדרך אחר "ואני שמעתי מה עפר הכל דורסים עליה ואח"כ היא דורסת על כל הדורסים אף אני כן לכל מצערי" ויה"ר שנזכה בקרוב לקיום דברי אדוננו המהרש"ל בביאת גואל צדק בב"א.

תגיות: