כניסת כהנים למערת המכפלה (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת" (כ"ג ז').

 

ר"ח מרחשון תש"ס

כבוד הרה"ג...

במה ששאל לדעתי אם מותר לכהנים ליכנס למערת המכפלה כדי לשפוך שיח בקברי האבות. לא אוכל לומר בזה דבר ברור מכיון שלא נתברר לי בירור גמור פרטי המבנה. אך זאת ידעתי שיש קומה שלימה מתחת לקומה שבה מתפללים. למיטב ידיעתי יש שני פתחים בין הקומה התחתונה לקומת המתפללים. פתח קטן הקרוי פתח הנרות משום שדרכו היו משלשלים נרות למערת המצבות, ופתח נוסף. שני הפתחים נמצאים באהל יצחק שבו מתפללים המוסלמים ואין בידנו לדעת האם ומתי פתחים אלה נפתחים.

כל עוד נדע בבירור שפתחים אלה סגורים אין הטומאה עוברת לקומה שניה, ומכיון שחלל הקומה הראשונה גבוה אין הטומאה בוקעת ועולה, דאין טומאה בוקעת ועולה אא"כ אין שם פותח טפח, ומשו"כ אילו יודעים היינו שפתחים אלה נעולים אין כלל חשש בכניסת כהנים, אך כיון שאין בידנו לדעת לכאורה הוי ספק טומאה.

ועל סמך ידיעות אלה אכתוב בקיצור מה שנראה לדון, אך חוזר אני ומדגיש שאין בידי לפסוק מכיון שלא נתבררו לי פרטים רבים.

א

 

הנה ספק טומאה ברה"ר טהור ולכאורה יש להקל בני"ד, דבודאי אין כאן אלא ספק טומאה, אך משתי סיבות יש עדיין לדון.

א: איפה ב:? בכתובות כ"ח ע"ב הקשו התוס' במה שגזרו חכמים טומאת בית הפרס בשדה שאבד או שנחרש בה קדר, והלא הוי ספק טומאה ברה"ר. ותירצו "אע"ג שבעלמא טהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל הבא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע"ג דמדאורייתא טהור". וכדברי התוס' כתב גם הר"ש במסכת אהלות פרק י"ח מ"ג עי"ש.

ויש מן האחרונים שנקטו לפי דבריהם דכל מקום שיש בו ספק טומאה ברה"ר באופן קבוע ולא באקראי בעלמא החמירו בו אף בספק טומאה. עיין מהרש"ם ח"א סימן ר"ל, ובשו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן צ"ו אות כ"א כתב כן לגבי ספק טומאה בבתי חולים.

אך לענ"ד יש לדחות דרך זו משלושה טעמים.

א: עיקר כונת התוס' רק להסביר למה גזרו טומאה על בית הפרס, אבל לא קבעו מסמרות לומר דבכל מקום דיש ספק טומאה ברה"ר באופן קבוע מחמירין בספק טומאה ברה"ר, ולא מצינו שגזרו חכמים אלא בבית הפרס ומה שלא גזרו לא גזרו ואין לאסור מה שלא אסרו הם.

ב: אף התוס' לא כתבו אלא דהיכא שאין מקום הטומאה ידוע גזרו טומאה אף בספק ברה"ר משא"כ כשמקום הטומאה ידוע אלא שספק אם נגעו או האהיל עליו. ולכאורה נראה דבני"ד שמקום הטומאה ידוע, אלא שספיקות  שונים יש כאן כמבואר לקמן לכאורה אין בזה חומרא דבית הפרס, ודו"ק בזה.

ג: הרי כתב הרמב"ם בפט"ו ה"ט משאר אבות הטומאה דאף דספיקו טהור מ"מ אומרים לו לטבול ולצאת מידי ספק וכ"כ גם בפיהמ"ש פ"ח מ"ד במס' עדיות, ואם לכתחלה צריך לטבול ק"ו שאין ראוי לכהל לכתחלה ליכנס לספק טומאה, וז"פ.

ב

ועוד יש לעיין בזה דאף אם אכן ספק טומאה ברה"ר הוא שדינו לקולא כבר דנו האחרונים האם כהנים מותרים ברה"ר כשיש בו ספק בטומאה. דשמא הוי ככל ספיקא דאורייתא ולגבי טומאת כהנים אין להקל. עיין במנ"ח במצוה רס"ג שנסתפק בזה ומסברא כתב דמסתבר דכיון דבספק דיינינן לקולא אין כל איסור לכהן. אך רבים האחרונים שנקטו דלגבי איסור טומאת כהנים הוי כספק דאורייתא לחומרא, כך דעת שני גאוני וילנא, עיין מרחשת ח"א סימן ב' ועיין אחיעזר ח"ג סימן ס"ה, וכ"כ בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ב סימן רל"ג, ושו"ת אבני נזר יו"ד סימן תס"ו שכתבו להחמיר.

וכך נקטו גם פוסקי דורנו הגרש"ז אוירבך במנחת שלמה ח"ב סימן צ"ו אות כ"א, ויבלחט"ו הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"א סימן ק', עי"ש.

ג

ולגבי קברי האבות אם מטמאין באהל, הנה נחלקו הראשונים אם האבות דין ישראל היה להם או דין בני נח. דעת רש"י בעבו"ז ג' ע"א דדין ב"נ היה להם, וכ"ה במפרש בנזיר נ"ד ע"א, וכך משמע מדברי התוס' בב"מ ע"א ע"א שכתבו דגוי המקבל על עצמו שלא להלוות ברבית מקיים מצוה כמו שמצינו באברהם אבינו שקיים כה"ת עד שלא נותנה. ומדלמדו הלכה זו בגויים שבכל דור ודור מן האבות הקדושים בהכרח דדין ב"נ היה להם.

ומאידך כתב הרמב"ן עה"ת (ויקרא כ"ד י') דדין ישראל היה להם וכן משמע קצת גם מדברי התוס' בחגיגה ג' ע"א שכתבו דאברהם נקרא תחילה לגרים מפני שנצטוה על המילה, ומשמע קצת דמילת אברהם מילת גירות היתה, וע"כ דדין ישראל היה להם. (אך פשטות כונת התוס' לא לדין גירות ממש אלא משום שראשון היה שנצטוה על המילה נקרא תחילה לגרים, ודו"ק).

ולגבי קברי נכרים נחלקו ביבמות ס"א דלרש"י אינם מטמאין באהל ולכחמים מטמאין. והראשונים נחלקו הלכה כמאן. דעת הרמב"ם (פ"א מטומאת מת הי"ג) דעכו"ם אינו מטמא באהל, ודעת ר"ת בתוס' ב"מ קי"ד ע"ב שאין הלכה כר"ש וקברי עכו"ם מטמאין באהל עי"ש.

דעת רוב הראשונים כשיטת הרמב"ם דאין טומאת אהל בגוי כמבואר ברמב"ן, ברשב"א, בריטב"א ובנימוקי יוסף ביבמות שם.

ובשו"ע יו"ד שע"ב סעיף ב' כתב "קברי עובדי כוכבים נכון להיזהר הכהן מלילך עליהם". וגם מדבריו משמע דמעיקר הדין יש מקום להקל בזה, אך מידי ספק לא יצאנו ומשו"כ "נכון להיזהר".

ורבים מן האחרונים נטו להקל טובא בספק זה עיין ברכי יוסף ביו"ד שם, חכמת אדם (כלל קמ"ה), שו"ת הגרעק"א תניינא סימן י"ח שכתב דיש לצרף ספק נוסף אף שהיא דעת מיעוט להקל בזה. ולכאורה נראה לפי כ"ז דיש מקום גדול להקל בני"ד.

אך באמת עדיין בספק אנו עומדים דשמא דין האבות כדין ישראל ולא כדין ב"נ, ועוד דאפשר דאף אם ב"נ היו לענין טומאת מת שאני.

דהנה בנזיר נ"ד ע"א מבואר דאף קבר שלפני מתן תורה מטמא טומאת מת, וברש"י (המפרש) שם כתב דמיירי בטומאת מגע אבל טומאת אהל אין שהרי קברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, והתוס' שם כתבו דזה תלוי במה שנחלקי רשב"י וחכמים ביבמות ס"א ע"א עי"ש. והקשו מרב בנאה שציין את קברי האבות שבשדה המכפלה ובתירוץ אחד כתבו דשאני אברהם אבינו שקראוהו האדם הגדול בענקים הרי שהוא קרוי אדם ואין לומר עליו "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". הרי לן דאף אם דין ב"נ היה להם לגבי טומאת מת אין למעט את אברהם אבינו, ודו"ק בכ"ז.

והנה לגבי קברי צדיקים אם מטמאין באהל הארכתי במק"א ומסקנת דברינו דאין להקל כלל בטומאת כהנים לגבי קברי צדיקים.

סוף דבר מצד עצם טומאת מת בנוגע לקברי אבותינו הקדושים יש להחמיר. דממ"נ אם דין ישראל היה להם אין להקל מצד קברי צדיקים, ואם דין ב"נ היה להם, הלא להלכה יש להחמיר אף בקברי עכו"ם כמבואר בשו"ע ובפרט בקברי האבות שלפי דברי התוס' בנזיר חמירי טפי.

ואף אם ספק טומאה הוא רבים האחרונים שמחמירים בטומאת כהנים אף בספק טומאה ברה"ר כמבואר לעיל.

אלא שלכאורה יש להקל משום ידיעתנו שאין כל פתח פתוח בין הקומה הראשונה ובין מקום עמידת המתפללים. אך מכיון שעובדא זו לא נתבררה לי כל הצורך, וגם שמא עתיד הדבר להשתנות אין בידי להורות בזה הוראה ברורה.

ומש"כ מע"כ לחוש דשמא כל הקומה התחתונה דין קבר עליה משום עדותן של אלה שירדו לקומה זו בשנת תש"מ והעידו שראו שם עצמות, תמה אני דאם באנו לחוש שכל הקומה דין קבר עליה וממילא הוי כאילו הכהנים מאהילים ע"ג קבר, הלא יש לאסור לכל אדם ליכנס למערה דהלא אסור לעמוד ע"ג קבר משום איסור הנאה מן הקבר, ומשום בזיון קברים, וגם אסור להתפלל ולומר דברי תורה ע"ג קברים, וע"כ דאין אנו חוששין כלל ליתן דין קבר במקום זה דבית לעולם אין דינו כקבר, ואין להאריך בזה כלל.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

ב

קברי צדיקים אם מטמאין

הנה מימות עולם השתטחו בני ישראל על קברי אבותיהם נוחי עדן ושפכו צקון לחשם במקום מנוחת צדיקי עולם מצוקי תבל ואומנות אבותיהם בידיהם, הנביא ירמיהו התפלל בקברות האבות ובקשום לעורר רחמי שמים בשעת הגזירה, ואחינו הכהנים שנצטוו להזהר מלטמאות למת גם הם עז חפצם מימות עולם לזכות להתפלל על קברי צדיקים וכמעט בכל דור מוצאים אנו בספרי הגדולים משא ומתן בהלכה אם כהנים יכולים להתקרב לקברי צדיקים, ולשאלת רבים אמרתי אעביר פרשתא דא, אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה להלכה ולמעשה.

הנה בשתי מקומות בדברי חז"ל משמע לכאורה דאין טומאת מת בצדיקים, אך בשני המקומות נקטו רוב הראשונים בדרך שלפיו אין ראיה להקל בטומאת כהנים בקברי צדיקים ונבאר.


א

 

בכתובות ק"ג ע"ב במעשה דאשכבתיה דרבי איתא "אותו היום בטלה קדושה" ובתוס' שם מצינו ב' פירושים. א' ביום מיתת רבי בטלה קדושה מן העולם שלא הניח כמותו קדוש וטהור ומשום כך נקרא רבינו הקדוש וכונת חז"ל כעין מה שאמרו בסוף מסכת סוטה משמת רבי בטלה ענוה וכדו'. ב' אך התוס' הביאו מר"ח כהן שפירש שבו ביום בטלה קדושת כהונה, ואמר שאילו היה במיתתו של ר"ת היה מטמא לו וכמו שאמרו באשכבתיה דרבי דבטלה קדושה היינו קדושת כהונה, ובאמת כן הוא הגירסא בירושלמי ברכות פ"ג (כ"ג ע"ב) דהכריז ר' ינאי במיתתו של ר' יהודה הנשיא "אין כהונה היום", ולכאורה משמע מזה דאין צדיקים מטמאין במת. וכך כתב שם לפרש בהגהות הרש"ש, וכ"כ באגרא דכלה לבעל הבני יששכר בפרשת בהעלותך וכתב דכן נהגו בארץ ישראל שכהנים מטמאין לקברי צדיקים, עי"ש.

אך באמת חזינן בכל רבותינו הראשונים שם דאין זה משום שאין צדיקים מטמאין אלא דמשום כבוד הנשיא שכולם יתעסקו בקבורתו ובכבודו עשוהו כמת מצוה שמותר לכהנים לטמאות לו וכמבואר בדברי הריטב"א והר"ן שם, והריטב"א האריך בזה גם במגילה ג' ע"ב וכך הוא גם ברמב"ם פרק ג' מהלכות אבל הלכה י' "נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו" הרי דמותר לכהן לטמא עצמו לנשיא ישראל ולא משום שאין הצדיק מטמא וכ"ה בירושלמי נזיר ל"ג ע"ב וברכות כ"ג ע"ב כמו שהביאו הראשונים שם.

והבית יוסף והב"ח ביו"ד סימן שע"ד ביארו שנחלקו ר"ח כהן עם בעלי התוס' אם גדול הדור דינו כנשיא בזה וגם משום כבודו התירו טומאת כהנים כדעת רח"כ שאמר שהיה מטמא עצמו לכבודו של ר"ת או שמא לא אמרו כן אלא משום כבוד הנשיא ולא משום כבוד התורה, ובשו"ע סי' שע"ד סי"א איתא דמותר לכהן לטמא עצמו לנשיא עי"ש, ולפי"ז אין בכלל ראיה דצדיקים אינם מטמאין ואדרבא מוכח מזה דגם רבינו הקדוש היה בו טומאת מת אלא שהתירו לכהנים לטמאות לו משום כבוד הנשיא אך לא התירו אלא ביום מותו ושעת קבורתו וכמו שאמרו אותו היום בטלה קדושה, ובירושלמי אמרו אין כהונה היום אבל בודאי אין מזה היתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים.

ולכאורה תימה גדולה על הרש"ש והאגד"כ שלא ראו את כל דברי הראשונים הנ"ל, אמנם גם לדרכם יש בית את בכד הקמח לרבינו בחיי (סוף שער אהבת ה') דבטלה קדושה משום שרבי מת בנשיקה ולא היה מטמא באהל עי"ש, ופשוט דאין לדון מזה להתיר כניסת כהנים לקברי צדיקים.

והנה בירושלמי בברכות שם מצינו כמה איבעיות. א' אם מותר לכהנים להיטמא כדי ללמוד תורה, ב' אם מותר להם להיטמאות לכבוד הנשיא או לכבוד רבי, ג' אם מותר אף משום צרכי רבים עי"ש באריכות הסוגיא, ומוכח מכ"ז דאין כלל נידון אם קברי צדיקים מטמאים או לא, אלא שהקילו בטומאת כהנים טובא כמבואר בכל הני איבעיות, ודו"ק בזה.


ב

 

אמנם במדרש משלי פ"ט והובא גם בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ"ד איתא "מעשה היה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי תלמידו משמשו, ערב יוה"כ נפטר ממנו והלך לביתו, בא אליהו ועמד על פתח ביתו וא"ל כהן אני ובאתי להגיד לך שר"ע מת בבית האסורים, מיד הלכו שניהם לבית האסורים והשכיבו את ר"ע על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו ונטלו על כתיפיו, וכשראה ר' יהושע כך א"ל לאליהו, רבי והלא אמרת לי אמש שכהן היית וכהן אסור ליטמא למת, א"ל דייך ר' יהושע בני, חס ושלום, שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם", הרי לן שאין טומאה בתלמידי חכמים.

אמנם אף בזה דעת התוס' ביבמות ס"א ע"א ובב"מ קי"ד ע"ב שלא א"ל אליהו כך אלא בדרך דיחוי בלבד ועיקר הטעם שנטמא לו משום שר"ע היה מת מצוה ממש עי"ש, וניחא לפי"ז שמתחלה כשבא לבשר לו בשורת המיתה א"ל "כהן אני ובאתי להגיד לך שר"ע מת" ולכאורה מה היתה כונתו כשא"ל כהן אני אלא נראה דבאמת לא הותר לו להיטמא לר"ע אלא לכבודו ולקבורתו אבל לא ללא סיבה ואילו עיקר טעמו היתה באמת משום שאין טומאה בת"ח מה זה שא"ל כהן אני.

אמנם רבים מן הראשונים הוכיחו ממדרש זה דבאמת אין טומאה בצדיקים עיין רמב"ן בפירושו עה"ת בפרשת חוקת ובחינוך מצוה רס"ג וברבינו בחיי בפרשת אמור, (והרמב"ן כתב "וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאין" וביבמות שם דחה את מש"כ התוס' שאמר כן בדרך דיחוי דאיך יאמר בדרך דיחוי דבר שאפשר לבא ממנו לידי מכשול), אלא שגם מדבריהם מבואר דאין הדברים אמורים בכל צדיק אלא במי שמת מיתת נשיקה שאין מיתתו ע"י מלאך המוות ולכן אין בו טומאת מת עיין בדבריהם (אמנם דעת הרמב"ם במו"נ דאין מיתת נשיקה אלא במשה ואהרן ומרים שעליהם אמרו חז"ל בב"ר י"ז שמתו מיתת נשיקה עי"ש אמנם יש להעיר מרש"י בפרשתנו שבנ"י אמרו על מיתת אהרן "מי שעמד נגד המלאך ועצר את המגיפה מלאך המות שולט בו" עד שמשה הראה להם מטתו של אהרן, ולדברי הראשונים אלו מיתת נשיקה אינה ע"י מלאך המות ואפשר דאה"נ, אך משה העדיף להראות להם מטת אהרן מלפתוח להם שערי מות, ודו"ק). (ועצם היסוד דאין טומאת מת אלא במי שמת ע"י מלאך המות ולא במי שמת בנשיקה, כתוב בזוהר ח"א קס"ח ע"א (וישלח מ"ז) דמשו"ה אין צדיקים מטמאים, "כל מאן דאשתדל באורייתא לשמה לא מיתתיה ע"י יצר דרע....ובגין כן צדיקיא דמשתדלא באורייתא לא מסתאבי גופא דלהון ולא שרא עלייהו רוח מסאבא".

וא"כ גם לדברי ראשונים אלו אין סמך מדברי המדרש להתיר לכהנים להטמאות לקברי צדיקים דמי יגלה עפר מעינינו לדעת איזה צדיק מת מיתת נשיקה והלא הנסתרות לה' אלקינו ובהדי כבשי דרחמנא למה לן וברור לפי"ז דאין היתר לכהן להשתטח על קברי צדיקים.

וראיתי באבני נזר יו"ד סי' תס"ו אות י"ז חידוש גאוני ונאים הדברים למי שאמרן, דצדיק שנהרג ע"י אדם אין בו טומאת מת אבל אם מת מיתה טבעית מטמא, דשני טעמים יש בטומאת מת, א' משום ג' טיפות מרה שמטיל מלאך המות לגוף האדם להמיתו וכמ"ש הרח"ו, ב' משום דהקליפות וכוחות הטומאה נדבקים במנא דקדושה כמ"ש בזוה"ק, וטעם זה לא שייך בצדיקים שגופם קדוש בעצם ולא לבוש בעלמא לקדושה, ולפי"ז חידש דצדיק הנהרג ע"י אדם אינו מטמא טומאת מת דממ"נ שני הטעמים לא שייכי בי' דבזוה"ק מבואר דהנהרג ע"י אדם אין מיתתו ע"י מלאך המות עי"ש, ואף שהדברים מתקבלים בשילוב של פלפול וקבלה מ"מ אין לסמוך עליהם להלכה כמובן.


 

ג

 

ומקורות רבים יש לכאורה דפשיטא דגם צדיקים מטמאים בטומאת מת ונפרט כמה ראיות. א' בסנהדרין ל"ט ע"א א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם כהן כשקבר את משה במאי טבל א"ל בנורא, ולמה לא א"ל דאין צדיקים מטמאין ומי לנו גדול ממשה, אך באמת יש לדחות דכבר כתב הרמ"ה שם דהשיב לו לקיים מש"כ ענה כסיל כאולתו דמה שייך טומאה בקב"ה, וא"כ אין להביא ראיה דלשיטתו האוילית ענהו.

ב' מישאל ואליצפן נושאי ארונו של יוסף נטמאו ונדחו לפסח שני ומי לנו גדול מיוסף הצדיק, וכבר כתבו האחרונים ראיה זו והקדימן המהרי"ל בסי' ק"נ אות ו'. (ועי"ש באגרא דכלה שפלפל בזה).

ג' בב"ב נ"ח מבואר דר' בנאה היה מציין קברות הצדיקים ואף את קברו של אאע"ה במערת המכפלה ומבואר שם ברשב"ם שציין זה כדי שלא יכשלו הכהנים, וכן מבואר בב"מ פ"ה דר"ל היה מציין מערתא דרבנן וברש"י שם שהכהנים לא יכשלו על ידם, הרי דגם בקברי צדיקים היו הכהנים נזהרין ומוזהרין מלהיטמאות.

אמנם בתשובות התשב"ץ ח"ב סימן כ"ג כתב שציין את קברי האבות משום כבודם עי"ש.

ד' בברכות כ"ח אמר רבי יוחנן בן זכאי לפני מותו פנו כלים מפני הטומאה הרי דצדיק מטמא באהל, ויש לדחות דריב"ז בענותנותו לא האמין בעצמו וכדרכן של צדיקים החזיק את עצמו בשפלות ולא בצדקות והרי אמר שם לתלמידיו בבכיו שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו וא"כ לא יפלא שחשש לטומאת אהל במותו, ומשום כך אין להוכיח גם ממה דאיתא בשער הגלגולים הקדמה ל"ט דהאריה"ק צוה לפני מותו לר' יצחק הכהן תלמידו לצאת מחדרו, דבענותנותו לא החזיק עצמו בצדקות, וכ"כ כן בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ס"ד, וראיתי ביוסף דעת להגרי"ש נטנזאהן יו"ד סי' שע"ג שהביא ראיה מהא דריב"ז ויש לדחות כמבואר.


ד

 

וכבר דנו בשאלה זו למעשה גדולי הדורות, ובפתחי תשובה בסימן שע"ב סק"ב הביא משו"ת בתי כהונה שאוסר וכן בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רל"א האריך מאד לאסור לכהנים ליכנס לאהל על ציון קדשו של מהר"ם מטשרנוביל ועיין אמרי יושר ח"א סי' ל"ד שדן באופן עשיית האהל על צ"ק של רד"מ מטשורטקוב שלא יטמא באהל ולא עלה על דעתו להתיר בלא"ה וגם הצה"ק משינאוה בתשובה שנדפסה בסוף דברי יחזקאל על התורה סי' א' אסר בתוקף רב עי"ש, ועיין עוד מש"כ לאסור בפאת השלחן הל' ארץ ישראל פ"ב סי' י"ח, ועיין בשד"ח ח"ט (עמוד 56) שכתב בזה אריכות נפלאה, ותמצית דבריו שאין יסוד להיתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים.

ולעומת זאת יש מן האחרונים שהראו קצת פנים להיתר ע"ש בשו"ת מנח"א דמשמע מדבריו שהיה מוצא מקום להתיר לולי שחשש שכל אחד יבנה במה לעצמו ומי זה שיקום ויאמר שפלוני לאו צדיק הוא, וגם בשו"ת בית שערים סי' תמ"ח הראה פנים שוחקות ודן בזה בדיני ספיקות, ובאגרא דכלה פרשת בהעלותך כתב דהמנהג בארץ ישראל שכהנים הולכים להשתטח על קברות הצדיקים כנ"ל עי"ש, אך כבר נתבאר שאין מקום להקל בזה כמבואר.

אך באמת לא מצינו בזה מנהג ברור, והשדה חמד היה בארץ ישראל והאריך מאד ולא כתב מנהג בזה ועיין עוד בשו"ת זית רענן ח"ב סימן כ"ו שנשאל ע"י הגר"ש סלנט רבה של ירושלים אם מותר לכהנים להכנס לאהל בקבר רחל ושניהם כתבו בזה איסור גמור, ומאידך כתב החיד"א בספרו פני דוד בפרשת בשלח שהמנהג להקל בזה, וכן בספר טהרת המים בקונטרס שיורי טהרה אות ט' שהמנהג בארץ ישראל להקל ואין פוצה פה ומצפצף, עי"ש.


ה

 

והנה לכאורה יש לדון להתיר מכח ספק ספיקא, דאפשר דמ"מ הוי ספק אם קברי צדיקים מטמאין וספק אם הלכה כראב"ד בפ"ה הי"ז מנזירות דכהן שכבר נטמא בטו"מ שוב אין עליו איסור להטמאות, וכבר כתבו המל"מ בפ"ג ה"א מאבל ובדגול מרבבה ביו"ד שע"ב דלכאורה יש להתיר לפי"ז לכהנים לטמא לקברי עכו"ם משום ס"ס, ספק אם קברי עכו"ם מטמאין (נחלקו הראשונים אם הלכה כרשב"י ביבמות ס"א ע"א דאין ק"ע מטמאין באהל או כרשב"ג דמטמאין, התוס' שם פסקו כרשב"ג ודעת הרמב"ם בפ"ג ה"ג מאבל ובטו"מ פרק א' הלכה י"ג כרשב"י ואכמ"ל) וספק אם הלכה כהראב"ד או לא.

אך באמת אין לעשות מזה ס"ס דכבר נתבאר דאין כלל ספק שקול אם צדיקים מטמאין וכמעט שאין סמך בראשונים ובפוסקים להניח שאין מטמאין משא"כ לגבי קברי עכו"ם שנחלקו בו תנאי והראשונים ופוסקים וגם בשו"ע נשאר בספק וכתב המחבר דנכון להזהר בסי"א. ועוד דגם בדגו"מ חזר בו שם ובד"ה אמר יחזקאל כתב דנמלך בדעתו דאפשר דגם להראב"ד יש איסור תורה אלא שאין מלקות עי"ש, ובשו"ת חת"ס יו"ד של"ח העיד שהיה עם רבו הגרנ"א כשביקר אצל הנוב"י ושכנע אותו שיש איסור דאורייתא אף להראב"ד ועל ידו חזר בו הנוב"י, אך ברעק"א שו"ת תניינא סי' י"ח נקט דלהראב"ד אין איסור כלל ועיין שו"מ מהדו"א ח"א סי' ש"ה – שי"ז שכתב לפשר בין הדעות ונקט דיש איסור דרבנן עי"ש. ומ"מ אין לעשות בזה ס"ס, וכבר הארכתי במק"א דבודאי אין לדון על כהני זמנינו דין ספק כהנים דהוי ספיקא ולצרף ספק זה לס"ס דהלא מברכין כל יום על נשיאת כפים ואכמ"ל. (אמנם בגליון מהרש"א יו"ד שע"ב צירף ספק זה דכהנים בזה"ז לס"ס וצע"ג בדבריו).

ובספר אביר הרועים מובא שלאחר הסתלקותו של השפת אמת שאלו זקני החסידים את האבנ"ז אם מותר לכהנים להטמא לכבודו, ואמר להם ששאלה זו נשאלה בהסתלקות הרבי מקוצק והחי' הרי"ם קבע נחרצות שאסור לכהנים לטמא למת אפילו במיתת צדיקים.

מסקנא דמילתא חלילה להתיר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים כמבואר.

 


יפה שיחתן של עבדי אבות

 

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו... ואשביעך בה' אלקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני...כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".

על פרשת שליחות זו של אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (ב"ר ס' ח').

ומן הראוי להתבונן, אברהם אבינו מצווה לאליעזר "לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו", בנות הכנעני שכניו של אברהם אבינו אינם מוצאים חן בעיניו, הם אינם ראויים לבנו יחידו ליצחק ואברהם אבינו מצווה לאליעזר להרחיק נדוד לארץ מולדתו ליקח אשה ליצחק, ומוטל עלינו להבין מה חרדתו הגדולה של אברהם אבינו בציווי זה. ובפרט יקשה הדבר מאחר שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' עכו"ם ה"ט]: "משהגיע אברהם אבינו לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו סביביו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".

מדוע א"כ לא יקח אברהם אבינו אשה לבנו מתוך כל האלפים ורבבות בני ביתו, ותחת זאת אברהם אבינו שולח את אליעזר לקחת אשה לבנו מחרן לאור כשדים מקום עבודת אלילים מקום אשר ביקשו להורגו כאשר קרא שם בשם ה' כמבואר ברמב"ם שם.

בכלי יקר עמד על שאלה זו וכתב:

"מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם וכו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל אשר גם הם עובדי ע"ז כמו הכנעני וכו' אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים זה דוקא באותם עבירות הבאים מפאת החומר באכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות וכו' אבל עבודה זרה דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים וכו' ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופים בזימה ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז בלבד".

וכבר קדמו בדברים אלו בדרשות הר"ן [דרוש החמישי] וז"ל "עם היות לבן עובד ע"ז בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען וכו' מאשר היו בני כנען מוטבלים בתכונות רעות היו בוחרים האבות להתרחק מהם ולהדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד ע"ז לפי שאותם התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם והם כמו חולי הנקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים".

כשאברהם אבינו בא לנטוע את כרם ישראל ולבנות את ביתו הוא אינו מתיירא כלל מע"ז, בביתו של אברהם אבינו אין כלל מקום לע"ז, אורו של אברהם אבינו מכהה ומבטל כל שביב וזיק של אמונה בטלה, ברם ממידות רעות ותכונות פסולות אברהם אבינו חושש ומתיירא, אי אפשר להשתית ולהקים את כרם בית ישראל כאשר יש אפילו תערובת קלה של תכונות ומידות רעות, וכמאמרו של גאון המוסר ר' ישראל סלנטר דקל לו לאדם להניע הרים ולעקור גבעות ממקומם מאשר לתקן מידה אחת רעה הטבועה בנפשו, ועל כן שולח אברהם את אליעזר אל ארצו ומולדתו למשפחתו לקחת אשה לבנו ולא מאנשי ארץ כנען המקולקלים במידותיהם.

וכבר אמרו חכמים במשנה (אבות ה' י"ט):

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וכו'"

וברבינו יונה כתב שם "היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בו וכו' מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תני דרך כלל והדר מפרש אלא בא ללמדנו שג' דברים אלו כוללים כל השלימות וכן מעשה ההפכיים להם כוללים כל הפחיתות, וזהו כי אם היה מקצר היה נשמע שמי שיהיו בו הג' דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של א"א, אך לתלמידיו של א"א היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה, אשר על כן אמר שמי שיהיו לו שלשה דברים האלה וכו' כלומר כל השלמתם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו אלה וכו' שאלה הג' דברים היו הגורמים ביותר מתלמידיו של א"א וכן להיפך לזה בתלמידי בלעם הרשע כלומר שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו ג' דברים הללו".

והדברים מפליאים ברוממות המדות ושגב תורת השלמתם הלא אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כ"ח ע"ב) ולפניו היו ו' מאות או ז' מאות סדרי משנה (חגיגה י"ד ע"א) שכך היתה משנת הראשונים, וכמה גדולים היו המסכתות של אאע"ה שאמרו חכמים מסכתא דע"ז דאברהם אבינו ד' מאות פירקי הוי (ע"ז י"ד ע"ב), ולא עוד אלא שא"א השיג כל מצוה ודין שחידשו חכמים דהלא קיים אף מצות עירוב תבשילין (יומא כ"ח ע"ב וע"ע קידושין פ"ב ע"א), ועוד אמרו חז"ל דהקב"ה מחדש בכל יום חידוש בתורה ואף חידוש זה השיג א"א בכל יום ויום (ב"ר וירא מ"ט), וכל התורה העצומה והרחבה הזאת הארוכה מארץ מדה והרחבה מני ים לימד את תלמידיו, ואעפ"כ לא נקראו תלמידיו של אברהם אבינו אלא מי שיש בו שלשה דברים הללו שהם יסודות המדות הטובות כולן, ואף תלמידיו של אברהם אבינו שלמדו אצלו כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ לא נקראו תלמידיו כי אם על שם שלשה דברים האלה כמו שביאר רבינו יונה, כי המדות הן הם יסוד כל התורה כולה.

ושלש מדות אלו שעל שמם נקראים אנו תלמידיו של א"א, הן הם יסודות עיקריים בתורת המדות והם מכוונים כנגד הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם (אבות ד' כ"ח). עין טובה היא ההיפך של הקנאה, רוח נמוכה היא היפוכה של הגאוה וההתנשאות, ונפש שפלה היא ביטול כח התאוה, הרי ששלשת מדות אלה יסוד הם לשלימות האדם בתיקון המדות והדביקות בהקב"ה, עיקר משנתו ומורשתו של אבינו אברהם.

תגיות: