בענין חזקה במצוות (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה הימים הנוראים ממשמשים ובאים, והרבה שאלות נשאלות במשך הדורות בענין חזקה במצוות, בתפילות הש"צ בראש השנה וביוה"כ, וכן לגבי בעל תוקע ובעל מקרא, ונקדים ונשנה פרק זה.

"אדם שהחזיק במצוה כגון גלילה או ס"ת וארעו אונס ונתנו הקהילות המצוה לאחר כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס בטלה חזקתו" (הרמ"א בחשן משפט סימן קמ"ט סעיף ל"א).

"אדם שהוא רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה סיפק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר איבד זכותו אבל אם כשנתנוה לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה חוזר למצותו" (המחבר באורח חיים סימן קנ"ג סעיף כ"ב).

 

הרי לן דברים כפולים ומכופלים בדעת רבינו הב"י והרמ"א דיש חזקה במצוות ומי שהחזיק במצוה אין להוציא חזקתו מידו, אא"כ מחל לאחרים וויתר על חזקתו

ומקור הלכה זו במרדכי ב"ב פ"ג סימן תקל"ג "נשאל לר"מ על אדם שהיה רגיל בשום מצוה כגון בגלילה או בספר תורה שניה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל את המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו את המצוה. והשיב... אם בשעה שנתנו הקהל ס"ת השניה היה סיפק ביד שמעון לתת י' דינרים לשנה ואעפ"כ לא חפץ בה ונתרצה עם שאר הקהל לתת אותה ליששכר הרי איבד שמעון את זכותו... אבל אם בשעה שנתנה ליששכר לא היה סיפק ביד שמעון ועתה שיש בידו רוצה לחזור ולזכות... נראה שחוזר למצותו, וכו'".

ולכאורה סתר המרדכי את דבריו בסוף מסכת מגילה (סימן תתל"ד) שם כתב "לענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הרי הוא זוכה ולא שייך ירושה במצוות". הרי לן דאף מי שהחזיק בזכות לתרום נר להבדלה רשאים למכור זכות זו לאחרים ואין בזה טענת חזקה. והבית יוסף העתיק שתי הלכות אלה בחדא מחתא בסימן קנ"ג, הרי בע"כ שאין ביניהם סתירה דאל"כ היה הב"י מותר ומפרק. וצ"ע ליישב את הנראה כסתירה.

והנה בתרומת הדשן (פסקים סימן קכ"ח) כתב דאין הדברים אמורים אלא במקום שרגילים למכור חזקה ומנהג המקום שהציבור מוחל ומסלק זכותו למי שקנה את החזקה, וכ"כ בשו"ת מהר"י הלוי (סימן כ"א) ופירשו כך את מש"כ המרדכי (בב"ב שם) דצריך  חזקה שיש עמה טענה. ולפי"ז יש ליישב דלגבי גלילה אכן כך נהגו משא"כ לגבי יין להבדלה.

אך התומים בסימן קמ"ט ס"ק י"ט וכן הנתיבות שם בחידושים ס"ק ט"ז פירשו הא דחזקה שיש עמה טענה שאין הכונה שצריך לטעון שקנה זכות זו מן הקהילה אלא שהחזיק באופן שהציבור ידע וממילא אמרינן דשאר בני הקהילה ידעו ומחלו ולא החזיק בה באקראי באופן שאינו מתפרש כחזקה כלל. ולדבריהם הדרא קושיא לדוכתא.

ועיין עוד בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן י"א (אלף פ"ה) שחלק להדיא על תרה"ד, וכך משמע מפשטות דברי השו"ע והרמ"א בחשן משפט שם שלא כתבו תנאי זה ובשו"ת בתי כהונה ח"ב סימן י' כתב שדעת רוב רבותינו שלא כשיטת התרה"ד, עי"ש.

ויש לבאר בהקדם עיון בכל שרש הלכה זו, דהנה בשו"ע או"ח שם סעיף י"ז איתא "מי שהיה בבית בית כנסת ימים רבים אין הציבור רשאים לשנותו בבית אחר". ומקור הלכה זו בגיטין ס' ע"ב. ובטעם הלכה זו אמרו שם משום דרכי שלום דהיינו משום חשדא, וכ"כ המגן אברהם בס"ק מ'. ולכאורה אין זה אלא תקנת חכמים וככל הני דפרק הניזקין, עי"ש.

אך מדברי המרדכי נראה ברור דיש בזה גדר חזקה וזכות ולא תקנה בעלמא כהא דמסכת גיטין, והרי כתב דאם ויתר על זכותו משום שלא היה סיפק בידו ואח"כ נתעשר חוזר הוא לחזקתו כמו רוצח שגלה לעיר מקלטו דכאשר הוא חוזר במות הכהן הגדול חוזר לכל שררה שהיתה לו, ואין לדבריו פשר אא"כ בגדרי חזקה דיינינן, דאם אין כאן אלא תקנה משום חשדא, מה זה ענין להא דרוצח חוזר לשררה שהיתה לו. ועוד דמה שייך בגלילה או בנר למאור דין חשדא והלא נחלקו רש"י ותוס' בגיטין שם בכל גדר חשדא, לפרש"י אם נשנה הבית שבו העירוב יחשדו את בני העיר שאין להם עירוב, ולתוס' יחשדו ששינו את מקום העירוב משום שבעה"ב שבו הניחו את העירוב מקדם נחשד בגזל, וכ"ז לא שייך כלל בכלל המצוות.

וגם מה שכתב הרמ"א הלכה זו בסוס"י קמ"ט בחשן משפט בהלכות חזקת קרקעות מוכח דמדיני חזקה הוי. ומכל זה נראה ברור דאכן נתחדשה הלכה דיש דין חזקה במצוות, וצריך ביאור ביסוד גדר מחודש זה, על מה אדניו הטבעו.

 

ב

 

וראיתי בשו"ת אמרי אש לזקנינו הגאון האדיר גדול תלמידי החת"ס מהר"ם א"ש סימן קט"ז שכתב דמקור הלכה זו בתענית כ"ח ע"א "למה הוצרכו לומר זמן עצי הכהנים והעם, אמרו כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלה והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן".

הרי לן דאותן המשפחות שהתנדבו עצים למערכה זכו בכך, ותקנו הנביאים שלא לקפח חזקתם ומכאן למדנו שיש חזקה במצוות.

והדברים חידוש דלכאורה אין כאן אלא תקנה מסויימת משום מעשה שהיה וכמו שמצינו כמה תקנות כעי"ז במרחבי הש"ס. ואין כאן הלכה כללית של חזקה במצוות. ועיין בשו"ת מחנה חיים ח"ב סימן ח' שפקפק בדברי האמרי אש מטעם אחר, דבאמת אין עצים באים משל יחיד אלא משל ציבור. ואף כשהתירו ליחיד להביא צריך למוסרו לציבור יפה יפה וא"כ כאשר תיקנו הנביאים שאלו יכולים להביא עצים בכל שעה לא קיפחו בתקנה זו את שאר בני ישראל דבאמת אין היחיד יכול לנדב עצים למערכה, וא"כ אין ללמוד מכאן דמי שהחזיק במצוה זכאי להחזיק בה על חשבון זולתו, עי"ש.

אמנם אף בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ סימן י"ח כתב להביא ראיה מסוגיא זו בתענית לדין חזקה מצוות, אך לא כמהר"ם א"ש דנקט דכל מקור הלכה זו מתקנת הנביאים הנ"ל, אלא שחידש מכח תקנה זו הלכה מחודשת ומסויימת דכאשר מצוה מסויימת היתה מוזנחת ומונחת בקרן זוית ובא אחד והחזיק בה ורוממה, זכה בה ואין להוציאה מחזקתו, והו"ל כמציל מן הנהר ומן הגייס שזכה בה, וכתב כמקור לחידוש זה הא דמסכת תענית.

ומכח חידוש זה כתב לבאר דמה שנהוג היה בקהלות ישראל חברות פרטיות של ת"ת, גמ"ח, ביקור חולים וכדומה שהיו מתנהלים ללא כל פיקוח והתערבות מצד הקהילה, וע"כ משום דהו"ל כאילו מייסדי חברות אלו זכו בהן מן ההפקר, עי"ש.

ובקהלות יעקב להגאון מסטייפלא ב"ק סימן ל"ח כתב דדברי מהר"ם שיק הם יסוד גדול לזכותם של ראשי ישיבות ומנהלי מוסדות, דלכאורה אין להם כל טענות חזקה לפי המבואר בבית יוסף בחו"מ שם עפ"י דברי המרדכי דצריך שיהיה חזקה זו חזקה שיש עמה טענה וכבר הבאתי לעיל מדברי התומים והנתיבות דלא צריך טענת קנין אלא טענה שעל דעת הקהל זכה בחזקתו, והרי מייסדי מוסדות אלה לא קיבלו כלל את הסכמת הקהל וא"כ במה זכו ומה שרש חזקתם, וע"כ כדברי המהר"ם שיק עי"ש.

ובער אני ולא אבין דלכאורה פשוט דמי שייסד ישיבה או כל מוסד שהוא הו"ל כבעלים גמורים על מוסד זה ושלו הוא, ואין לקהל וקהלה כל תביעה וטענה עליו, דמאחר ולא נהגו שקהילות מחזיקות ישיבות בזמנינו אין למוסדות אלה כל זיקה לקהלה, אלא בחזקת בעליהם הם באופן בלעדי, ומה כחו של מי מבני הקהלה לערער על זכותם וחזקתם של המייסדים, ואין זה דומה כלל לדברי מהר"ם שיק לגבי חברות גמ"ח ות"ת בזמניהם שענינים אלו היו באחריות הקהילה, וברוב המקומות אכן הקהילות החזיקו חברות כאלה. כך נראה לכאורה פשוט.


ג

 

והנראה ביסוד הלכה זו דחזקה במצוות כחזקה בשררה היא ונלמדו זמ"ז. וכך משמע מדברי המרדכי שם שפסק דמי שויתר על חזקתו מתוך מצוקה כלכלית ושוב הורווח לו חוזר לחזקתו כמו שרוצח חוזר לשררה שלו לאחר צאתו מעיר מקלטו. הרי שדימה חזקה במצוות לחזקה בשררה. וכך מבואר עוד בדברי הרדב"ז ח"ד סימן י"א, וכך כתב גם בשו"ת גנת ורדים ח"ג סימן ז'.

וגם מהר"ם אש כתב בתחילת דבריו דאין חזקה במצוות אלא בהני מצוות שיש בהן כבוד וגדולה כמו בגלילה ומי שהחזיק בית כנסת בביתו וכדומה, ולא בכל מצוה. הרי דנקט דחזקה במצוה משום הכבוד שיש בהם, ואף אם לא נקבל דבריו נראה מ"מ דמחזקת שררה למדו הפוסקים גם לחזקה במצוות כנ"ל. (ובכל עיקר גדר ירושה בשררה הארכתי במק"א).

הדרינן לקמייתא דלכאורה סותר המרדכי דברי עצמו דלגבי הבדלה כתב דאין חזקה ולגבי גלילה וכדו' כתב דיש חזקה.

 

ד

 

אך מדברי הבית יוסף שהביא שתי הלכות אלה שבמרדכי בחדא מחתא נראה דאין ביניהם סתירה כלל, וצ"ב ליישב מה שנראה כסתירה בין שתי הלכות אלה שמקורן בדברי המרדכי.

ובשו"ת מחנה חיים שם כתב ליישב בשתי דרכים. א: רק מי שהוחזק לקיים מצוה בגופו יש לו חזקה כיון דיש מעלה יתירה במי שמקיים מצוה בגופו וכמ"ש מצוה בו יותר מבשלוחו, משא"כ במי שהוחזק ליתן להבדלה וכדומה. ב: כאשר אדם א' הוחזק במצוה אין אחר יכול להחזיק בה במקומו, אבל אם רוצים הקהל לאפשר לכל אחד ואחד לזכות במצוה זו זכות בידה דיבואו רבים ויעסקו במצוה ויטלו שכרם ואין אחד יכול לקפח את הרבים מלעסוק במצוה עי"ש.

ולדידי היה נראה דאין צריך לחדש חידושים אלה ליישב דברי המרדכי דבאמת אין כאן סתירה כלל. דמי שהוחזק במצוה אין להעבירו מחזקתו כל עוד אין אחר המוכן ליתן יותר ממנו לצדקה. אבל זכות הקהל לזַכּוֹת במצוה מי שירבה לתרום לקופת הצדקה, וכאשר יש מי שמוכן לשלם יותר ממנו בטלה חזקתו וזה שכתב המרדכי במסכת מגילה. אבל במסכת ב"ב כתב דאם הראשון יכול לשלם מה שהשני משלם חוזר הראשון לחזקתו במצוות, ודו"ק בזה כי פשוט הוא.

ובכל עיקר דין חזקה במצוות לא נתברר היטב כיצד אדם זוכה בחזקה זו. ובפמ"ג אשל אברהם סימן תקפ"א ס"ק ו' כתב דאם זכה ג' פעמים הוחזק. אך בשו"ת שאילת יעבץ ח"ג סימן ס"ט כתב דאף בפעם אחת זכה והוחזק במצוה זו, וכ"כ בסידור בית יעקב לפני תקיעת שופר. ומשפטות לשון השו"ע בסימן קנ"ג סכ"ב משמע דלא הוחזק במצוה אלא במי שהיה רגיל לקיימה ואין בזה זמן מוגדר אלא לפי מנהג המקום והזמן דאם הוחזק לקיים מצוה זו באופן שאינו מתפרש כמקרה בעלמא, ועיין שם במשנ"ב ס"ק קי"ג משו"ת הרדב"ז שצריך להחזיק זמן רב באופן שנראה שהקהל הסכימה דעתו שיחזיק זה במצוה, ודו"ק בכ"ז.

ומ"מ נראה דיסוד הלכה זו משום דיש חזקה במצוות כשם שיש חזקה בשררה כגון רבנות וכדו'.


ה

ולגבי דברי המרדכי בסוף מסכת מגילה לכאורה קשה דאם כלל אין חזקה במצוות פשיטא דאין בהם ירושה דאין אדם מוריש לנוחליו אלא את שלו ולא את מה שאינו שלו, וכיון שכתב דמי שהחזיק ליתן נר להבדלה יכולים למכור לאחרים הרי דלא זכה בחזקה זו וא"כ פשוט שאין אדם מנחיל חזקת מצוה ליורשיו, כיון שגם לעצמו אין כאן חזקה.

וצ"ל בכונת המרדכי דאף אם החזיק בחזקה זו כל ימי חייו ללא עוררין מ"מ אין ירושה בזכות זו, או שמא כונתו לומר דכיון דאין חזקה במצוות לפיכך אין בהם ירושה, וצ"ע.

 

 

לדוד ה' אורי וישעי

זה כשלש מאות שנה שנתשתרש מנהג בקהלות רבות לומר בכל יום ויום מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה מזמור כ"ז מספר תהלים, ויש לעיין בטעם מנהג זה וענינו.

דורשי רשומות מצאו רמז במזמור זה לימי אלול, "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", לולא אותיות אלול בהיפוך, וללמדך דבימים הרי גורל אלה כאשר הכל תלוי על כפות המאזניים ומלך במשפט יעמיד ארץ והוא אשר מעביר צאנו תחת שבטו כבקרת רועה עדרו, עיקר העבודה והסגולה, בטחון בה'. והלא כך אמר הנביא (נחמיה ח' ט'- י') אכלו מעדנים ושתו ממתקים... אל תעצבו, חדות ה' היא מעוזכם".

וכך כתב הטור בריש הלכות ראש השנה (סימן תקפ"א) "איתא במדרש מנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים וכו' לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים וכו', ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה". ומקור הדברים בירושלמי (ר"ה ז' ע"ב).

פרק זה שבתהלים מסתיים בפסוק "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", וכבר אמרו חז"ל (ב"ר ויחי פרשה צ"ח) "אמר רבי יצחק הכל בקווי, יסורין בקווי, קדושת השם בקווי, זכות אבות בקווי, תאותו של עולם הבא בקווי, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ"ו ח') "'אף אורח משפטיו ה' קיוונוך לשמך ולזכרך תאות נפש', אף אורח משפטיך אלו יסורים, לשמך זו קדושת השם, ולזכרך זו זכות אבות, תאות נפש זו תאותו של עולם הבא, חנינה בקווי דכתיב (ישעיה ל"ג ב') 'ה' חננו לך קיוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה', סליחה בקווי דכתיב (תהלים ק"ל ד') 'כי עמך הסליחה למען תורא', מה כתיב בתריה (שם, ה') 'קיויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי'" (מד"ר ויחי פרשה צ"ח).

הכל בקווי, כלומר אפילו אין האדם כדאי, זוכה הוא לכל המתנות בזכות הקווי האמונה והבטחון, ועל זה אמר "לישועתך קיויתי ה'" (עץ יוסף שם).

בימים שבהם נעמדים אנו לפני מלך המשפט להתחנן ולבקש "את נפשי בשאלתי ואת עמי בקשתי" הוא שנותן לנו תקוה ושארית, "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

ב

ובפתיחת פרק זה "לדוד ה' אורי וישעי" אמרו חז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים כ"ז) "אורי בראש השנה וישעי ביוה"כ", וצ"ב בכונתם.

וכיוצא בזה אמרו "כי אתה ה' עזרתנו – בר"ה ונחמתנו – ביוה"כ" וכבר פירש עמוד המוסר הגרי"ס זצ"ל, דלכאורה מן הדין היה להקדים את יוה"כ לר"ה והלא יוה"כ קץ מחילה וסליחה הוא, וכשנזכה באלה ונעמוד לפני כסא הדין צדיקים גמורים ודאי נזכה בר"ה לבני חיי ומזונא רויחא. ולמה הקדימה תורה ר"ה ליוה"כ, אלא שהקב"ה יוצרם והוא יודע יצרם כי המה בשר ודם, וקרוצי החומר בהיותם שקועים בחיי היום יום לא יתעוררו כראוי ביום הכפורים ללא הכנה ראויה. העולם הרוחני, עולם התשובה, הסליחה והכפרה רחוק מתודעתם ותרדמת הרגלם, לפיכך הקדים את ראש השנה, יום שבו דנים את כל אחד ואחד, על חיים, על פרנסה ושפע, על בריאות הגוף, כדי שיתעורר האדם לתפלה ולתשובה, ושוב נתן לנו הקב"ה את יוה"כ שבו גמר החתימה כדי להטיב לנו באחריתנו.

וזה שאמרו כי אתה ה' עזרתנו בר"ה כדי להגיע לתכלית הנחמה ביוה"כ, וכן ביאור אמרם, "אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, ראש השנה הוא אור גדול המאיר לנו את הדרך ליוה"כ.

ג

ועוד אמרתי ביאור, מה ענין פרק זה לימי הדין והרחמים.

הנה אמרו חז"ל (תענית ח' ע"ב) דאין לבקש רחמים בשעת צרה על שני דברים שונים וכן אמרו שם "בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו רב שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ומנלן דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת מכלל דאיכא אחריתי"

ואנה אנו באים, הלא בימי הדין והרחמים יש לנו כל כך הרבה בקשות וכל כך הרבה צרכים, הלא בני אנו צריכים, וחיי אנו מבקשים, ולמזונא אנו מתחננים... אלא שלכל אלו צריכים אנו, רק לצורך אחד לעשות רצונך בלבב שלם!

ודרך זו למדנו מדוד המלך נעים זמירות ישראל, הרבה בקשות ביקש דוד מלך ישראל, והרבה תחנונים התחנן... אך כל אלה דבר אחד הם... אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

ד

והנה דוד המלך ע"ה ביקש בקשה אחת שבו ראה את תמצית חייו "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז ד') וכבר העירו שפתח בלשון עבר "אחת שאלתי" והמשיך בלשון עתיד "אותה אבקש".

והכונה בביאור שינוי זה, דהנה בנוהג שבעולם הרי חייו של אדם מחולקים לתקופות ושלבים שונים, גם שאיפותיו חלומותיו ותקוותיו מתחלפים ומשתנים מתקופה לתקופה ומעת לעת, והרי אין שאיפותיו של נער צעיר כשאיפותיו של בא בימים, ואין תקוותיו של העני המרוד כחלומותיו של עתיר הנכסים. אך דוד המלך ע"ה אמר להקב"ה, רבונו של עולם נער הייתי, רועה צאן, מתחת מכלאות הצאן לוקחתי למלוך על יהודה וירושלים, מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון, אך שאיפתי אחת היתה בעבר ויחידה תהיה בעתיד "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"

ועוד רעיון בתפילתו זו של נעים זמירות ישראל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" הרי תושב ומבקר שני דברים הם, מנוגדים בתכלית, ואם יזכה אדם לישב בבית ה' כל ימי חייו, איך יבקר בהיכלו. ונראה דזו היתה תפלתו ובקשתו המיוחדת של דהמע"ה שעל אף שישב בבית ה' כל ימיו יזכה שבכל יום ויום יהיו דברי תורה בעיניו כחדשים, ובכל שעה יזכה למצוא שלל רב, בשמחה ובשעשוע, כאילו זה מקרוב בא לבקר בהיכל המלך ולחזות בנועם ה'.

ובדרכן של אבות נלך גם אנו, לעמול בדברי תורתנו הקדושה ולהשתעשע בה, להבין ולהשכיל להוסיף לקח ולפלפל בכל קוץ וקוץ שבה, למען הרבות כבוד התורה להגדילה ולהאדירה.


לדוד ה' אורי וישעי (ב)

כבר הארכתי לבאר מנהג ותיקין לומר בכל יום מימי אלול פרק זה מתהלים. ועלה בלבי לומר עוד.

דהנה בסוף פרק זה כתיב "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" ובגמ' ברכות (ד' ע"א) אמרו "תנא משמיה דרבי יוסי למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. שמא יגרום החטא, כדרבי יעקב בר אידי. דר' יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאד, אמר שמא יגרום החטא".

יעקב אבינו שמע מפי הגבורה "ושמרתיך בכל אשר תלך" ואעפ"כ נתיירא עד למאד, אמר שמא יגרום החטא. הרי כבר אמרו חז"ל (אבות ב' ד') "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" וברש"י שם (ומקורו בברכות כ"ח ע"א) "שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי". יצר הרע אורב לו לאדם עד יום מותו להחטיאו ולהטרידו מן העולם.

והוא שאמר דוד מלך ישראל "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" וברש"י שם במס' ברכות שלא בטוח היה שיזכה לראות בטוב ה' שמא יכשל בחטא ועון ויטרד מארץ החיים.

ואם בגדולי עולם כך מה נענה אנן יתמי דיתמי, אם בארזים נפלה שלהבת מה יענו אזובי הקיר.

יש שאדם בטוח בצדקתו ובזכויותיו, הלא תלמיד חכם הוא ומרביץ תורה, לומד הוא בכולל כל היום כולו, מצדיקי הדור הוא בעיניו ובדין הוא שיטול שכרו. ואין הוא מרגיש שברגע אחד יכול הוא לאבד עולמו, וכשם שאמרו "יש קונה עולמו בשעה אחת" (עבו"ז י' ע"ב, י"ז ע"א, י"ח ע"א) כך יש מאבד עולמו בשעה אחת.

וביותר צריך התבוננות עמוקה זו בימי הדין והרחמים כאשר כל אחד ואחד עורך את חשבון הנפש שלו ומתבונן בנפשו פנימה, מה גדול הפחד והחשש "שמא יגרום החטא", אף אם למד תורה הרבה ואף אם לימד תורה הרבה, ואף אם מצוות רבות באמתחתו. מי לנו גדול מיעקב אבינו הבחיר שבאבות ומדוד המלך שחסיד גדול היה והתפלל "שמרה נפשי כי חסיד אני" (עי"ש בברכות).

"לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים". לולא אותיות אלול בסדר הפוך, ולולא נקוד רמז לימי אלול שבהם צריך לחשוש ביותר "שמא יגרום החטא".

ומלבד תשובה וחשבון נפש צריך גם להתפלל שלא יגרום החטא ח"ו ונזכה לשוב בתשובה שלימה לפניו ית"ש.

ב

ונראה עוד עפ"י המבואר בברכות (ל"ב ע"ב) "א"ר חמא בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". בימי הדין והרחמים, כאשר מתאמצים אנו בתשובה ותפילה וצעקה המעבירים את רוע הגזירה, ושופכים אנו שיח תחנונים לפני שומע תפילות, צריך להתחזק בפסוק זה, יתפלל ויחזור ויתפלל שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.


 

 

תגיות: