ריבית בדברים ובטובת הנאה (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך" (כ"ג כ').

א

רבית דברים

 

"תניא רבי שמעון בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום תלמוד לומר (דברים כ"ג) נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור" (ב"מ ע"ה ע"ב).

"אם לא היה רגיל להקדים לו שלום אסור להקדים לו" (שו"ע יו"ד סימן ק"ס סעיף י"א).

"מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל מקודם להקדים לו שלום אסור להקדים לו שלום, ואצ"ל שיקלסו בדברים או ישכים לפתחו שנאמר נשך כל דבר אפילו דברים אסורים, וכן אסור לו ללמד את המלוה מקרא או גמרא כל זמן שמעותיו בידו אם לא היה רגיל בזה מקודם שנא' נשך כל דבר" (רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה' הי"ב).

 

הרי לן שדרשו חז"ל מהמקראות דיש איסור רבית לא רק בממון אלא אף בדברים ומשו"ה חידשו דאם לא היה הלוה רגיל להקדים שלום למלוה אסור לו להקדים לו שלום לאחר שלוה ממנו. ונחלקו גדולי הדורות אם איסור זה מה"ת הוא, או שמא אין זה אלא רבית דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

בחכמת אדם כלל קל"א סעיף י"א כתב דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ובשו"ת הריב"ש סוף סימן קמ"ז משמע דדרשה גמורה היא ואסור מה"ת. וכבר מבואר בדברי הר"ן בכתובות (מ"ו, ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף) דהוי איסור דרבנן שהרי כתב שם דרבית פחות משו"פ אינו אסור מה"ת, אך מ"מ אסור מדרבנן דלא גרע מרבית דברים, הרי לן שיטתו דרבית דברים אינה אלא איסור דרבנן. וכ"ה בספר התרומות (שער מ"ו ח"ג ג') וכ"כ המבי"ט בקרי"ס פ"ה ממלוה. ועיין עוד בפיה"מ להרמב"ם בב"מ "שראוי להתרחק מרבית דברים" אך מדברי התוס' בקי' ח' ע"ב מוכח דאיסור זה מה"ת וכך משמע מלשון הסמ"ג (ל"ת קצ"א) עי"ש.

ויש מן הראשונים שנקט דאין איסור אלא כשהוא מקדים לו שלום בשביל ההלואה ואומר כן מפורשות, כ"כ בהגהות מיימוניות, אך הבית יוסף שם כתב דלא משמע כן מדברי שאר המפרשים ומשו"כ סתם בשו"ע לאסור בכל ענין.

עוד כתב שם הבית יוסף "וכתוב בהגהות פרק ה' מהלכות מלוה (אות ל') אבל אם מחזיק לו טובה והמלוה משיב לו למחזיקו לו טובה אין בכך כלום וכן כתוב בהגהות מרדכי פרק איזהו נשך (סימן תמ"א). ולישנא דברייתא דקתני אסור להקדים לו שלום קשיא לי דמשמע דאע"ג שגם המלוה משיבו אסור ועוד שלשון מחזיק לו טובה לא שייך על נתינת שלום ואם נפרש האי מחזיק לו טובה שנותן לו חן על שהלוהו יקשה דהא ודאי דאסור מכל שכן דהקדמת שלום ועוד דגבי מלוה מאי מחזיק לו טובה שייך וצ"ע".

ובאמת צריך ביאור בכוונת הגאונים הנ"ל מה ענין החזקת טובה מצד המלוה ולמה אינו כהקדמת שלום שאסורה משום רבית דברים.

ובשו"ת אהלי יעקב למהר"י קאשטרו (סימן קכ"ו) כתב בזה שתי דרכים. והחיד"א הביא דבריו בברכי יוסף.

א: מה שהתירו להחזיק טובה אינו אלא בשעת הפרעון דכיון שכבר פרע את דמי ההלואה אף ברבית גמורה אין זה אלא רבית מאוחרת וברבית דברים לא אסרו כולי האי, אבל בשעת ההלואה או כל עוד המעות בידו באמת אסור להחזיק לו טובה.

ובדרך זו ביאר מה שכתבו הראשונים דאם גם המלוה מחזיק טובה ללוה מותר, דבשעת פרעון שניהם מודים זל"ז, הלוה מחזיק טובה על עצם ההלואה והמלוה על שפרע בזמנו ולא הטריחו בדינא ודיינא, עי"ש.

ב: ושוב כתב לבאר דמותר להחזיק טובה למלוה אף בשעת ההלואה ולא רק בשעת הפרעון, אם גם המלוה מחזיק טובה ללוה, ודבריו יבוארו לקמן.

והנה מנהג נפוץ הוא להמנע מלהודות על ההלואה מחשש רבית דברים. ומכיון שאין אנו כפויי טובה אלא חפצים להכיר בטובתם של המיטיבים עמנו יש שנוהגים לברך תזכה למצוות וכדו' במקום אמירת תודה. וכבר כתב מרן הגרש"ז במנחת שלמה ח"א סימן כ"ז דזה גרע טפי דלא זו בלבד שהכיר בטובתו אלא אף בירכו ברכה גדולה. ויש מדקדקים להתנצל ולומר למלוה שאין הם מודים מחשש רבית דברים, ואילולי חשש זה היו שמחים להודות.

ולענ"ד אין איסור להודות אף בשעת קבלת ההלואה, ואבאר את הנראה לי בעניי.

כבר כתב שם הגרש"ז דלכאורה אין איסור אלא לברכו, וזו משמעות להקדים לו שלום שאמרו חז"ל, דברכה דבר שיש בו ממש היא, אך אין איסור בתודה בעלמא. אך בח"ב סימן ס"ח אות ב' חזר בו מכח דברי שו"ע הרב בהלכות רבית שאסר להדיא אף להודות.

ואכן כך כתב שם בסעיף ט' "ואפילו לדבר דבור טוב בשביל ההלואה או בשביל הרחבת זמן אסור כגון להקדים לו שלום אם לא היה רגיל מתחלה להקדים לו ואין צריך לומר לקלסו בפניו או להודות ולהחזיק לו טובה או לברכו בפניו על שהלוהו או על שהרחיב לו זמן שנאמר נשך כל דבר נשך אשר ישך אפילו דבור אסור. ואם צריך לבקש ממנו שילוהו או שירחיב לו זמן יבקש בדברי תחנונים בלבד ולא בדברי שבח וקילוס או חניפות דברים אחרים".

אמנם נראה לכאורה, דאין איסור רבית אלא במוסיף לו דבר מעבר לתשלום דמי החוב, דזה כל מהות איסור רבית. ובודאי לא חמורה רבית דברים מרבית ממון, וכי אסרה תורה אמירת דברים בעלמא כדרך שאסרה ללחוש על המכה, הלא כל מהות האיסור אינה אלא בנותן למלוה דברים שיש בהם כדי לשמח או להתייקר בהם ודברים אלה נתפסים בעיני בנ"א כדיבור חשוב ומסויים, וזה שאסרו להקדים לו שלום אם לא היה רגיל לעשות כן. דכאשר אדם אינו נוהג להקדים שלום לזולתו אם משום שמכובד הוא בעיניו או מכל סיבה שהיא, ותחת אשר הלוהו כסף מקדים הוא שלום הרי נתן לו כבוד יקר וגדולה בדברים, ויש בזה רבית דברים.

לא כן אמירת תודה בזמנינו שאין זה אלא מדרכי הנימוס ודרך ארץ, ואינה נחשבת כלל וכלל כנתינת דבר ואין בה כל יקר וגדולה, ועל כל דבר קל שבקלים נוהגים אנו לומר תודה, והנמנע מלהודות על טובה כלשהי נחשב כנבל ומחוסר דרך ארץ, וכי מצווים אנו להזעיף פנים ולנהוג בחוסר נימוס למי שנטה לנו חסד והלוה לנו כסף.

ובאמת דומה דבר זה למש"כ בהגהות מרדכי והגהות מיימוניות הנ"ל לפי ביאורו של מהריק"ש שהיא עיקר דעתו להלכה, וז"ל "עוד י"ל דאפי' תהיה החזקת טובה זו שדברו בה הראשונים ז"ל בעת ההלואה עצמה עכ"ז מותרת היא כשגם המלוה משיבו והטעם דהקדמת שלום שלא בעת שמלוהו אין דרך בני אדם להשתדל להקדים שלום כשלא היה רגיל ולא מתחסר בכך מקודם ההלואה וזה שהקדים לו שלום עתה שלא כנהוג מפני המעות שבידו הוא והוי רבית דברים ואסור, אמנם החזקת טובה בעת שמלוהו כן דרכן של בני אדם על כל עזר וסיוע שימצא איש מחבירו ואיננו אגר נטר כי גם אם לא היה ממתין לו רגע על המעות אלא שהמציאם אליו בעת ההיא ותכף ישוב לקחתם מביתו או מחנות דרך הוא להחזיק לו טובה על ככה וגם המלוה השב ישיב לו דברי שלום וחן וחסד וא"כ הרי זה כרגיל להקדים לו שלום דשרי. ומיהו שלא בשעת הלואה ושלא בשעת פרעון ודאי דאפי' לדעתם ז"ל כל שעושה כן אין זה רגילות כי אם מפני המעות שבטלות אצלו הוא עושה עתה ואסרה אותו תורה".

הרי לן דכיון שרגילים להודות על כל טובה שעושה איש לחבירו, אין בזה כל איסור דרבית דברים. ונראה להוסיף לדרכנו ביאור בדברי הראשונים הנ"ל, דכאשר גם המלוה עונה לעומת תודת הלוה מוכחה מילתא דאין אלה אלא דברי נימוסים ומנהג דרך ארץ, וכך מקובל גם בזמנינו דמהקבל טובה מחבירו מודה לו, ומי שהודו לו עונה לעומת המברך ואומר "בבקשה" וכדו', וכל כה"ג פשוט דאין כאן נתינת דבר שייחשב כרבית אלא דברים של נימוס ודרך ארץ בלבד, כמבואר.

ולפי כל הנ"ל נראה דאף מה שאסר בשוע"ה להודות למלוה לא מיירי אלא במודה לו לאחר ההלואה וכעין מה שאסור להקדים לו שלום, דבאמת פשוט דאם הלוה בא למלוה למחרת ההלואה או ביומא אוחרא להודות לו, הוי זאת רבית דברים כיון שאין זה מקובל ומתבקש וכל כה"ג הוי רבית דברים וכמבואר גם בדברי מהריק"ש כנ"ל, אבל כל  המודה בשעת ההלואה כמנהג כל העולם כולו, לא הוי רבית דברים כמבואר.

אמנם מה שנקט הגרש"ז בתחילה דאין איסור רבית דברים אלא בברכה ולא בדברים בעלמא, בדברי הרמב"ם מבואר דאסור גם לומר דברי שבח וקילוס, הרי דלאו דוקא ברכה אסרו, אלא כל דיבור שיש בו לשמח ולהנות את המלוה, וכל שנתפס כנתינת דבר, וכ"ז פשוט.

ועוד צריך להדגיש, דאף שמותר להודות על ההלואה, מ"מ אין להפליג בדברי תודה, דכל שמגזים ומפליג בדברים מעבר למקובל ולנדרש יש בו חשש רבית דברים.

ושוב ראיתי באגר"מ יו"ד ח"א סי' פ' שכתב דמי שקיבל הלואה לשם הוצאת ספר מותר לו לכתוב בספר ברכה למלוה אף שאסור לו להודות לו, דאינו אלא קובע מציאות שהקב"ה יברך עושי מצוה והוי כסיפור דברים, ואין בזה רבית דברים. ובעניי אין זה מסתבר כלל, דהלא הלכה זו בדעת בנ"א והרגשותיהם היא תלויה ופשוט הדבר שבין הלוה למלוה אין כאן סיפור דברים ולא קביעת מציאות ואין לך תודה ורבית דברים גדולה מזו. ולדידי אין כלל נפ"מ בנוסח הדברים הנאמרים והנכתבים אלא במהות הענין, וכל שהלוה מהנה את המלוה ומשמחו בדברים באופן שיש בו כדי לשמח וליקר הוי רבית דברים וכן גם בני"ד. ומשו"כ נראה דאסור להודות או לברך למלוה בספר, אף שבע"פ מותר לומר תודה בשעת קבלת ההלואה כמבואר.

כך נראה ברור לענ"ד להלכה.

ושו"ר בב"ח שכתב פירוש מחודש בדברי הגהות מרדכי הנ"ל, דאם הלוה מחזיק טובה למלוה בפועל, דהיינו ע"י מעשה, יאמר לו המלוה אף אני אחזיק לך טובה ודי בכך, ואף אם בסופו של דבר לא יעשה המלוה דבר לטובת הלוה מ"מ כיון שאמר שיחזיק לו טוב שוב לא הוי רבית, עי"ש.


ב

רבית בטובת הנאה

 

כתב בשו"ע סימן ק"ס סעיף כ"ג "המלוה מעות על מנת שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלוה לעשותה, אסור. הגה ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון, מיקרי רבית קצוצה. מאחר שהתנו מתחלה בו כך. ואפילו לא התנו מתחלה, אם אינו רגיל לעשות בלאו הכי אסור. וכן כל טובת הנאה. אבל אם כל אחד מחזיק טובה לחבירו, לפעמים הלוה למלוה ופעמים להיפך, שרי". וכונת השו"ע מבוארת בש"ך שם ס"ק ל"ז דאסור למלוה להתנות עם הלוה שהלוה יספק לו עבודה. והרמ"א הוסיף על דברי השו"ע דלא רק להתנות אסור אלא אף ללא התניה מפורשת כל שלא היה רגיל בכך מקדם אסור להנותו, עי"ש.

והט"ז שם ס"ק כ"ב דוחה את דברי השו"ע וטוען בתוקף דאין בזה איסור כלל והרי זה דומה למה דמבואר בסימן קע"ב ס"ד "הממשכן בית או שדה ביד חבירו, והיה בעל הקרקע הוא אוכל פירותיהן, ואמר לו המלוה לכשתמכור קרקע זו לא תמכרנה אלא לי כח בדמים אלו אסור. אבל אם א"ל אל תמכרנה אלא לי בשוויה ועל מנת כן אני מלוה אותך הרי זה מותר".

ובנקודת הכסף כתב ליישב את פסק השו"ע וז"ל "וראיה ברורה מדברי כו'. אין זה ראיה דהתם היה מתחלה אצלו במשכנתא וגם התם לא הוי טובת הנאה שהרי הוא נותן ממון בקרקע זו אבל הכא אי לא מזדמן ליה מלאכה לא משתכר מידי".

הרי שכתב לחלק בין שני הסעיפים שבשו"ע בשתי דרכים, וצריך פירוש לפירושו. ונראה לבאר דבריו.

דהנה לכאורה צ"ב, דמה לן במה שהבית או השדה כבר ממושכן ביד המלוה כיון שעדיין לא קנאו ורק תמורת ההלואה הסכים הלוה לתת לו זכות קדימה בקנין.

ונראה לבאר בשתי דרכים.

א: אפשר דכל איסור זה אינו אלא משום שנראה כרבית אף שמצד העצם אין בזה רבית ממש כיון שלא נתן לו תוספת תשלום אלא טוב"ה בלבד שאינו ממון. וכיון דמהות האיסור הוי מעין מראית עין כל שהנכס כבר ממושכן תח"י המלוה במשכון שוב אינו נראה כרבית.

ואפשר עוד דכיון שהשדה כבר ממושכן ביד המלוה, קרוב הדבר לומר דאף אילולי התניית המלוה היה הלוה מוכרו לו קודם לכל אדם, שהרי נכס זה כבר מוכר למלוה ומוחזק ברשותו, וממילא אין בזה רבית כלל.

ב: ושוב כתב הש"ך דשאני מכירת השדה של הלוה למלוה שאין בה איסור רבית, כיון שהמלוה משלם מחיר מלא, ואם לא היה מוצא שדה זו בודאי היה מוציא לקנות במקום אחר, ונמצא שלא נתן לו דבר, וכל כה"ג לא הוי רבית. אך שונה הדבר בלוה הנותן עבודה למלוה דאפשר דאם לא היה מספק לו עבודה לא היה משתכר כלל, ונמצא שמהנה אותו הנאת ממון. ומילתא בטעמא הוא.

ובחוות דעת שם ס"ק י"ז כתב דבסימן קע"ב מיירי במתנה שאם ימכור לו את השדה יהיו מעותיו למפרע דמי מקח ולא דמי הלואה וא"כ אין כאן כל סרך רבית דממ"נ אם לא יקנה ממנו את השדה לא נתן לו דבר, ואם יקנה את השדה איגלאי מילתא שלא היה כל הלואה, עי"ש. אך פירוש זה אינו מתיישב לא בלשון השו"ע ולא בדברי הראשונים בגוף הסוגיה, ונראה עיקר בזה כמ"ש הש"ך בנקה"כ

והנה בלשון השו"ע מבואר דמיירי בהתנייה מפורשת שיתן למלוה לעשות מלאכתו, אך הרמ"א הוסיף דאף אם לא התנה כן בפירוש, כל שלא היה רגיל בכך לפני כן אסור, וכמו שמצינו כעי"ז לגבי רבית דברים. אמנם במשנה למלך (פ"ז ממלוה ולוה הלכה י"א) כתב להקל בזה לדידן דטובת הנאה לאו ממון הוא, ונקט דלא החמיר הרמ"א אלא למ"ד טוב"ה ממון. אך בשוע"ה (שם) מבואר להלכה דנקט דדברי הרמ"א הלכה פסוקה הם, וכך פסק למעשה דאסור בכל ענין שלא היה רגיל בכך לפני כן.

ובגוף הענין, לכאורה מבואר עוד דאסור ללוה להנות את המלוה בכל טובת הנאה אף שאין בה ריבוי ממון, דהלא בסימן קע"ז סעיף י"ג מבואר "המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכ' עם בנו של בעל הבית ובעל הבית נותן לו הוצאה אסור אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו". וגם הרמ"א הביא הלכה זו בסימן קס"ו סעיף ג', עי"ש.

הרי לן דאף שאינו אלא משלם את ההוצאות שמלמד את בנו מ"מ כיון שכך התנו בשעת ההלואה אסור. וצ"ע למה הט"ז התעלם מהלכה זו בדבריו בסימן ק"ס.

 

אני לדודי ודודי לי

הן ידוע מה שרמזו הקדמונים דחדש אלול אותיותיו "אני לדודי ודודי לי" (עיין משנה ברורה בהקדמה לסי' תקפ"א). ויש בדברים חידוש גדול, דהלא ידוע ומקובל שחודש אלול כל מהותו וענינו אימת יום הדין, יראה ופחד, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות חנוכה "אין אומרים הלל בר"ה ויוה"כ, שאין אלה ימים של שמחה יתירה אלא של אימה ויראה ופחד". מנהג אשכנז מימות הראשונים לתקוע בשופר בכל בוקר מימי אלול כדי לעורר את העם בתשובה, והלא הנביא צווח ואומר (עמוס ג' ו') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", השופר מרעיד את מיתרי לבבינו ומביא לידי יראת ה'. וא"כ מה ענין פסוק משיר השירים שכל כולו אהבה לחודש אלול שכל כולו יראה.

אך אף במדת האהבה עלינו להתחזק בימי אלול, דהלא כאשר שבים אנו אל ה' ובאים לחסות בצל כנפיו מתמלאים אנו באהבה ובגעגועים. כאשר מתקרבים אנו אל אבינו שבשמים בימים שבהם הקב"ה מתקרב אלינו, וכמ"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ", מתעורר בנו הכתוב "ואני קרבת אלקים לי טוב". והוא שאמרו דר"ת אלול הם "אני לדודי ודודי לי", דכבר כתב הרמב"ם בפ"י ה"ג מהלכות תשובה ד"כל שיר השירים משל הוא לענין הזה" דהיינו לאהבת ה' שבלב ישראל ואהבת ה' את עמו ישראל.

ובימים אלה, ימי החסד והרחמים יכול כל אחד לשמוע את "קול דודי דופק, פתחי לי". כל המטה אוזן וכל שיש בחזהו "לב שומע" ישמע על משכבו בלילות את קול הנשמה, קול דממה דקה, לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה אלא קול דודי דופק פתחי לי. וראו זה פלא אותה רעיה שאומרת "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (שה"ש ג' א') זו ששואלת את "השומרים הסובבים בעיר, את שאהבה נפשי ראיתם" (שם ג'), והנה בפתע פתאום "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק פתחי לי" (ה' ב') ובמקום לרוץ ברגלים קלות כאילות השדה לפתוח לו שער ודלת מה היא אומרת, "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם" (שם ג').

משל הוא ענין זה עלינו ועל זרענו. רוממות אהבת ה' בגרוננו "בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו". אך כאשר הקב"ה מתקרב אלינו בהיותו קרוב, כאשר קול דודי דופק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט", עצלות הנפש מתגברת עלינו "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם".

ובזאת עלינו להתבונן בימי אלול, לשנס מתניים ולהתחזק כארי בעבודת הבורא, לחתור בעוז ובתעצומות להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה שלימה לפניו.

ב

פסוק זה מופיע בשיר השירים בשני ניסוחים. בפרק ב' פסוק ט"ז "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים", ובפרק ו' פסוק ג' "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". בפרק ב' משמע שקודם דודי לי ואח"כ אני לדודי, לא כן בפרק ו' שם כתוב אני לדודי ושוב דודי לי. וכידוע שבכך נחלקו קוב"ה וכנסת ישראל כמ"ש באיכה רבתי (ה' כ"א) "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם שלך הוא, השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. אמרה לפניו שלך הוא שנאמר שובנו אלקי ישענו, לכך נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה".

אנו מצפים ומבקשים השיבנו ה' אליך ורק אח"כ מבטיחים אנו ונשובה. קודם דודי לי ושוב אני לו, אך הקב"ה אומר "שלכם הוא שובו אלי ואשובה אליכם", קודם אני לדודי ואח"כ ודודי לי. עלינו לנצל את הימים הנשגבים האלה להתקרב אל הקב"ה ולעורר הלבבות בדרכי התשובה.

משל שמעתי בשם הגרש"ר הירש זצ"ל, הנה כתב רש"י (שמות י"ט ד') "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, כנשר הנושא גוזליו על כנפיו שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ לפי שאין עוף פורח על גביו לכך נותנו על כנפיו אומר מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן ויסע מלאך האלקים וגו'".

אמת היא שגוזלי הנשר זוכים ברחמיו הגדולים להגנה שאין כדוגמתה, מוגנים הם לחלוטין מחצים ובליסטראות, אך כדי לזכות להגנה נדרשים הם למאמץ ששאר הגוזלים לא נדרשים לו, הלא איך יגיעו על גב הנשר ועל כנפיו מלמעלה, לנשר אין זרועות ארוכות להניחם על גבו. הנשר יכול להנמיך את עצמו ולהתקרב לגוזליו, אך הגוזלים הן הם אשר יצטרכו לדדות ולטפס כדי להגיע על כנפי נשרים.

ומשישכנו על כנפי נשרים צריכים הם עדיין לאחוז בו בכל כחם לבל יפלו מגבהי מרומים ויתרסקו על גבי עצים ואבנים. כך גם בני ישראל, אמנם הקב"ה ישא אותנו על כנפי נשרים, אך עלינו להתרומם כדי לזכות ולעלות ואף משנעלה, נזכה לשכון בבטחה רק אם נאחוז בחוזקה לבל נפול חלילה.

זה הזמן, אלו הימים ואם לא עכשיו אימתי. דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, אני לדודי ודודי לי. באלה הימים שומעים אנו כל אחד בלבו פנימה, קול דודי דופק פתחי לי, פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות עוברים בהם (שה"ש רבה ה' ג').

ולבי אומר לי שעגלות וקרונות אלו לא עגלות ריקות יהיו אלא מלאים ועמוסים בכל הטוב שבעולמות עליונים ותחתונים, בבני חיי ומזוני בבריות גופא ונהורא מעליא, אם אך נפתח בלבנו פתח כפתחו של מחט ונשוב אל ה' בכל לב ונפש.

תגיות: