אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור (תשע"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (ל"א ב').

"אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנא' ראו קרא ה' בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן" (ברכות נ"ה ע"א).

הנה יש לעיין בהלכה זו האם היא מעכבת אף בדיעבד ומינוי ציבורי שלא נעשה על דעת הציבור אין בו תוקף, או שמא אין כאן אלא דין לכתחלה, דראוי להמלך בציבור כאשר ממנים פרנס, אך אין זה מעכב בדיעבד.

ונדון בשאלה זו לגבי מינוי רבנים, המלכת מלכים, נשיאים וכדומה שאר מינויי שררה.

 

א

מינוי רבנים שלא מדעת הציבור

הנה נחלקו גדולי עולם ברב המתמנה על פי השלטון אם יש תוקף לרבנות שלו.

הריב"ש בסימן רע"א האריך בהלכה זו בסכסוך שנתגלע בין שני רבנים בצרפת, שניהם גדולי תורה היו, האחד נתמנה על פי המלך והשני נתמנה עפ"י הקהל שלא בהסכמת המלוכה, והכריע הריב"ש דיש במינוי רבנים דינא דמלכותא, וכיון שמלך במשפט יעמיד ארץ, ובתחום סמכותו של המלך למנות שופטים בממלכתו, דינא דמלכותא דינא אף במינוי רבנים. אך מ"מ דיין שמונה ע"י המלך ללא הסכמת הקהל עושה שלא כהוגן ועתיד ליתן את הדין, עי"ש.

וגם הריב"ש נתמנה להיות רב ומנהיג ודיין יחיד במדינת אלג'יר עפ"י צו מהמלכות. ותלמידו התשב"ץ ערער על שיטת רבו, והאריך בסוגיה זו בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן קנ"ח – קס"א, וקבע נחרצות שאין במינוי רבנים דינא דמלכותא דינא, ואין תוקף כלל במינוי המלך מכמה טעמים. ובסימן קס"א תקף את הפרנס הר"ר שאול שהשתדל במינוי זה וכתב בין השאר דנהג שלא כדין משום ד"אין ממנים פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בציבור" כמבואר במס' ברכות.

והרמ"א בחשן משפט סימן ג' ס"ג כתב "רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה אינו כלום, ומיהו אם קבלוהו הקהל עפ"י כתב המלך יכול לדון. וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך או השר הממונה בעירו דזה בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה. ומ"מ מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הציבור ועתיד ליתן את הדין".

הרי שהרמ"א הביא בזה את שתי השיטות. שיטה ראשונה שהיא דעת התשב"ץ שמינוי המלך ללא הסכמת הציבור אין בו תוקף כלל, ושיטה השניה היא דעת הריב"ש דאמרינן בזה דדמ"ד. והרמ"א שם ציין לדברי הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תרל"ז. ולא ידעתי מה כונת הרמ"א בציינו את תשובת הרשב"א.

דכל כונת ברשב"א בתשובה זו אינה אלא להוכיח דהלכה זו דדמ"ד לא במלך בלבד נאמרה אלא אף בכל שר וממונה בעירו וז"ל "עוד השיב דכל שלטון ישראל הממונה בעירו ומושל במקומו דינו דין והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא כל זמן שעושה כחוקי מקומו דומיא דמלך ממש, זה ברור".

ואפשר דכל כונת הרמ"א להוכיח מדברי ברשב"א דאף השר הממונה יש לו כח וסמכות משום הלכתא דדמ"ד, אך אפשר שלפני הרמ"א היתה הגירסא המשובשת בשו"ת הרשב"א "עוד השיב דכל שלטון ישראל הממונה בעירו... בכל דדמ"ד". ולפי גירסא זו פירש דכונתו לרב ומנהיג בישראל שנתמנה ע"י המלכות. וכיון שלא מצאתי הלכה זו בדרכי משה שם לא ידעתי לפרש כונת הרמ"א בזה.

ושוב ראיתי בדרכי משה הארוך שכתב "והרשב"א כתב בתשובה סימן תרל"ז דכל שלטון הממונה בעירו מיקרי דינא דמלכותא על כל מה שעושה מחוקי מקומו (עכ"ל הרשב"א), ובוודאי מחוקי המלוכה הוא למנות דיינים ושופטין בעירן".

וכונתו מבוארת כנ"ל, דלא הוכיח מדברי הרשב"א אלא דכל שר ממונה בעירו כחו יפה מכח הלכה זו, ומדעתי' דנפשיה הוסיף דזה סמכותו של מלך למנות שופטים בישראל.

והנה בבהגר"א שם ס"ק כ"ט ציין לדברי הגמ' בברכות הנ"ל, הרי דנקט לכאורה בביאור הלכה זו דרק לכתחלה אמרו שיש להמלך בציבור ואין זה מעכב בדיעבד. אמנם באמת אפשר דגם בדיעבד מעכב, אלא דכאשר נתמנה עפ"י מלך הלכה זו דדינא דמלכותא דינא גוברת על הא דאין ממנין פרנס אלא מדעת הציבור. דדינא דמלכותא שאני, אלא דמ"מ אין ראוי לרב להשתרר על הציבור ועליו לברוח ולהשתמט מלהתמנות שלא מדעת הציבור.

וכיוצא בזה כתב בשו"ת חת"ס חו"מ סימן י"ט לגבי רב אחד שנתמנה ע"י הוראה "ממקום גבוה" שלא מדעת הקהל ונשאל רבינו החת"ס אם מצווים לכבדו או שמא אסור לכבדו. והשיב דבאמת דינא דמלכותא דינא במינוי רבנים, אלא שהרב אסור לו להתמנות שלא מרצון הציבור, ולפיכך יש לברר, אם מרוצה הוא לקהל כי לו נאה כי לו יאה כתר מלוכה, אבל אם אינו מרוצה לקהל עליו להודיע לשלטונות שאין רצונו במינוי זה שאינן על דעת הקהל, וחזקה על אנשי השררה שישחררוהו ממינוי זה, ואם בכל זאת יכפו עליו להתמנות נגד דעת הציבור, מ"מ נקי הוא מאלה, ודינא דמלכותא דינא ויש לכבדו ולקבלו, עי"ש.


ב

מי שזכה בשררה מעצמו

 

ועוד כתב הריב"ש שם דגם מי שהחזיק בשררה מעצמו ללא כל מינוי אין להורידו, וגם דבריו אלה הביא הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ה סעיף כ"ב "מי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו אעפ"י שבא לשם אחר גדול ממנו". וכבר האריך הרמ"א בהלכה זו בשו"ת הרמ"א סימן נ"ז והוכיח מב"ב י"ב ע"ב דאף מי שעלה לגדולה שלא מרצון הציבור זכה. שהרי איתא התם שנמנו חכמים למנות את רב אחא לריש מתיבתא, ולבסוף זכה במינוי זה מר בר רב אשי מעצמו, ומ"מ זה וזה לא נמלכו בציבור.

וצריך ביאור בהלכה זו, ובמושכל ראשון היה נראה דרבנות אין דינה כדין פרנס המתמנה על הציבור, וכל מהות הרבנות אינה אלא עבדות ולא שררה, וכמו שכתב החת"ס בשו"ת או"ח סימן י"ג שאין ירושה ברבנות בזמנינו כי אין הרבנות שררה אלא עבדות ושירות לקהל, משא"כ בימי קדם שכל עבודת הרבנות קדושה היתה לתורה ואין ירושה בתורה, עי"ש.

אך כבר חלקו רבים על החת"ס בזה, וביניהם האבני נזר (יו"ד ח"ב סימן שי"ב), שו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן פ"ב) ושו"ת הרב"ז (ח"א סימן ק"ט). ובאמת פשוט לכאורה דתפקיד הרבנות שררה רבה יש בו וכבר נהגו בכל תפוצות ישראל שיש ברבנות מנהגי שררה וגינוני כבוד רבים ודינה ככל מינוי שררה.

ומשום כך מסתבר טפי מה שכתב המהרש"ם (ח"ג סימן ע"ג) בענין רב שנתקבל ע"י מיעוט הקהל והרוב מחו נגד מינויו והחזיק בשררה עפ"י דעת המיעוט אם מותר לרוב להביא רב אחר, וכתב דמה דמהני זכיה ברבנות שלא בהסכמת הציבור אינו אלא כאשר בדיעבד הציבור מרוצה בכהונת הרב והם מקבלים אותו בפועל כרב ומנהיג עליהם וכפופים למרותו ומקבלים את פסקיו, אך אין כל תוקף ברבנות אם אינה מקובלת על דעת רוב הציבור.


ג

האם מותר לקפח כבודו של המחזיק בשררה מעצמו

 

והנה הרמ"א שם (יו"ד רמ"ה כ"ב) כתב "רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם ולהחזיק רבנות אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון". והלכה זו מקורה בתרוה"ד פסקים סימן קכ"ח.

ושוב כתב "מי שהחזיק לרב בעיר אפילו החזיק מעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו". והלכה זו מקורה בדברי הריב"ש כמבואר לעיל (אות א').

והקשה הגרעק"א (תניינא סימן י"ב) דלכאורה שתי הלכות אלה סתראי נינהו, שהרי ברישא שבדבריו הביא את הפסק של תרומת הדשן שאין מניעה מרב אחר לבא וללמד ולנהוג ברבנות אף שהוא מקפח קצת את הרב הראשון, ובסיפא הביא את דברי הריב"ש שאף רב שעמד מעצמו אין לקפחו ולהורידו. ובשו"ת דברי חיים יו"ד ח"א סימן נ"א הביא דבשו"ת מים עמוקים לראנ"ח ובשו"ת בעי חיי באמת כתבו דתרוה"ד והריב"ש באמת פליגי אהדדי, ותמה על הרמ"א שזיכה שטרא לבי תרי.

וכתב הגרעק"א שצריך לחלק דאף שאסור להורידו מותר להצטרף אליו לנהוג רבנות כמותו. וכ"כ בשואל ומשיב קמא ח"ב סימן ל"ג ובדברי מלכיאל שם. וכבר הקדימם בשו"ת הראנ"ח סימן ע' עי"ש.

אך בשו"ת דברי חיים שם כתב דחילוק זה אינו מתיישב בסברא, דאם אכן יש תוקף ברבנותו איך מותר לקפחו ואם לא זכה לו למה אסור להורידו, ומש"כ הד"ח בביאור הלכה זו לא הבנתי על בוריו, עי"ש. ובדברי מלכיאל שם כתב דרק במי שעמד מאליו קלישא זכייתא ורק בו חידש תרוה"ד דמותר להצטרף אליו לנהוג כמותו, ויש בזה סברא, דדי בכך שאמרו שאין להורידו אך אין לך בו אלא חידושו ולא כל כמיניה למנוע מאחרים לזכות ברבנות כמותו דמאי אולמיה הוא מהם. ונדחק מאד לפרש אף את דברי הרמ"א ברישא דמיירי רק ברב שזכה מעצמו ולא נתמנה ע"י הציבור.


ד

גדר הרבנות

והנראה לענ"ד עיקר בכל ענין זה דלדעת הריב"ש תפקיד הרבנות אינו בכלל פרנס שאין ממנין אותו אלא מדעת הציבור. דשאני פרנס המתעסק בכספי הציבור ובעניניהם, ועליו להיות כפוף לציבור אותו הוא משרת, משא"כ רב שעליו להיות מורם מעם, להנהיגם ולהדריכם ולפעמים אף להוכיחם ולרדות בהם, ומשו"כ אינו כפוף לציבור אלא מעליהם, ולגבי רבנות לא נאמרה הלכה דאין ממנין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בציבור, ולא כדברי הגר"א.

אלא שצריך מינוי מסויים, ולכאורה רק הציבור יכול למנותו דהלא פשוט שאין האדם יכול למנות את עצמו ולהשתרר על הציבור, וכי אחד בא לגור וישפוט שפוט, ומי שמו שר ושופט עליהם. וחידש הריב"ש דמינוי שע"י המלכות תקפה ויש ברשותם למנות, וכיון שמינוהו שוב דינו ככל רב בישראל שאינו כפוף לציבור.

אלא דמ"מ כתב הריב"ש דאם אין מקובל על רוב הציבור לא יוכל למלאות תפקידו כראוי, ומצער את הציבור במקום למושכם בחבלי אהבה ולקרבם לתורה ולמצוות, ומשו"כ עתיד ליתן את הדין.

ובדרך זו חידש עוד דאף אם החזיק ברבנות מעצמו ללא מינוי רשמי מ"מ משהחזיק ברבנות ועניני הציבור מתנהלים על פיו והוא מלמד תורה את העם ופוסק את שאלותיהם ממילא דינו כרב ומורה הוראה שאין להורידו. אך מכיון שמעולם לא מינוהו עליהם ואין כל התחייבות מצד הציבור שהוא הוא הרב ואין זולתו, אין כל מניעה מרב אחר לנהוג כמותו וללמד תורה במקומו.

אך דעת התשב"ץ דאף רב דינו ככל פרנס ציבור, ולא שררה ניתנה בידו אלא עבדות ועליו להיות עבד ומשרת לעבדי ה' ואין למנותו אלא א"כ נמלכין בציבור וכדברי הגר"א, ודו"ק בכ"ז.


ה

המלכת מלך האם צריכה הסכמת הציבור

 

וכיוצא בדברים דנתי במק"א לגבי מינוי מלך ע"י נביא, דאיתא בירושלמי (הוריות ט"ו ע"ב) דששה חדשים שהיה דוד בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה כיחיד, הרי לן דאף דוד מלך ישראל, גדול מלכי ישראל כשאינו נוהג במלכות והוא נע ונד בגלות אין דינו כמלך.

וכעי"ז מצינו במגילה (י"ד ע"ב) לגבי דוד המלך בתחילת מלכותו שאמרה לו אביגיל דכיון שעדיין לא יצא מטבעו בעולם אין דין נבל הכרמלי כדין מורד במלכות, ובבהגר"א חו"מ סימן שס"ט ס"ק ט' הביא מזה מקור לדברי הרמב"ם שכתב בהלכות גזילה (פ"ה הי"ח) דמלך שאין מטבעו יוצא בארץ אין דינו דין ולא אמרינן לגביו דדמ"ד, עי"ש.

ובפרשת דרכים (דרוש י"א ד"ה הכלל) כתב בעל המל"מ דמשו"ה לא הרג דוד את שמעי בן גרא אף שכתב הרמב"ם (פ"ג ממלכים ה"ח) דכל המבזה את המלך כשמעי הוי מורד במלכות, דכאשר דוד לא נהג במלכות לא היה דינו כמלך ואין המורד בו חייב מיתה, והתבסס על דברי הירושלמי הנ"ל, עי"ש.

ומאידך כתב בעל שם משמואל בתשובתו הגדולה שבאבני נזר יו"ד סימן שי"ב אות כ"ז דבאמת מלך המתמנה ע"י נביא אין צריך הסכמת העם כלל, אלא שדין מורד במלכות אין בו וקרבנותיו כקרבן יחיד הם, אך לכל דיני מלכות מלך הוא ומלכותו בכל משלה, עי"ש.

ובאמת לא מצינו ברמב"ם בהלכות מלכים שצריך הסכמת העם להמליך מלכים, ולא צריך אלא שיהיה עפ"י נביא וסנהדרין.

אמנם לענ"ד ודאי צריך הסכמת העם וקבלתו את המלך, וכבר כתב האברבנאל בהקדמתו לספר שופטים "ואמנם במלכים הדבר מבואר שאין מושחים אותם כי אם בי"ד הגדול והנביא, ומלבד זה היו העם ממליכים אותם, ושני הדברים זכרה התורה ואמרה שום תשים עליך מלך, הנה שימת המלך היא הקמתו מן העם, והבחירה האלוקית היתה ע"י הנביא באמצעות המשיחה".

הרי לן שהעם גם הוא צריך להמליך את המלך. והנראה בזה שזה חובת הסנהדרין לודא שאכן המלך מקובל על העם, ואם אין דעת העם נוחה בו אין הסנהדרין כופין מלך על העם שאינו חפץ בו.

אמנם כאשר נביא ה' הוא זה שממליך מלך בישראל יש להניח שעם ה' יקבלוהו בתפים ובמחולות, ודו"ק בכ"ז.


ו

מינוי נשיא

 

הנה מבואר בחגיגה (ט"ז א'- ב') דשמעיה ואבטליון היו ראשי אלפי ישראל, זה נשיא וזה אב"ד, אף שבני גרים היו ולדעת הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה היו גרים ממש ופסולים לנשיאות, מ"מ כיון דכלל ישראל קבלום עליהם מהני קבלה זו. כך כתב הכנסת הגדולה בחשן משפט סימן ז'. ובתומים שם סק"א העיר דהרי זה ברור כשמש ששמעי' ואבטליון לא נבחרו ע"י רוב בנ"י בכל מקומות מושבותיהם, והוכיח מזה דחשובי הציבור כמו הסנהדרין ומנהיגי העדות כנציגי כל הציבור הם וקבלתם מהני כאילו נתמנה ע"י הציבור, אף שגם חשובים אלה לא נבחרו ע"י הציבור. (ולדרך זו מובן מה דמבואר בב"ב י"ב ע"ב דחכמי העיר נמלכו להמליך את רב אדא כריש מתיבתא עי"ש).

אך עדיין נתקשה מאי מהני קבלתם לדון דיני נפשות וקנסות, והלא לכאורה לא מהני קבלת פסולים אלא לממונות, וכתב דשמא באמת פסולים היו לדון דיני נפשות ולא עסקו אלא בממונות ובהרבצת תורה וכדו'.

ועוד כתב דנתמנו ע"י מלך, ומינוי המלך מהני לכל דבר אף לענין נפשות משום דינא דמלכותא וכמבואר בדברי הריב"ש שהובאו בסוף סימן ג' כנ"ל, עי"ש.

ועוד מצינו מינוי "מסתמא" דמהני, בשו"ת חת"ס חו"מ סימן קט"ז בקהילה אחת שראשיה פירסמו ברבים על קיום אסיפה כדי לדון במס חדש שהשר רוצה להטיל על בני הקהילה, וראשי הקהל הממונים זימנו את בני הקהילה כדי לדון באופן חלוקת הנטל. רק כשלשים אנשים הגיעו לאסיפה והחליטו מה שהחליטו. חלק מבני הקהילה שהחלטתם לא נראתה בעיניהם ערערו בטענה שאין למיעוט קטן זכות לחייב את כל בני הקהילה.

ופסק החת"ס דכיון שכולם ידעו על קיום האסיפה, אלא שלא טרחו להופיע כאילו סמכו את ידם על החלטתם של אלה שיבואו והחלטתם תקיפה לחייב את כולם, עי"ש.


ז

שבעה טובי העיר בסתמא

 

איתא בירושלמי (מגילה כ"ד ע"א) "מה אנן קיימין אם בשקיבלו עליהן אפי' אחד אם בשלא קיבלו עליהן אפילו כמה אלא כן אנן קיימין בסתם".

ומפרשי הירושלמי קרבן העדה ופני משה פירשו דמיירי שבני העיר קיבלו עליהם את שבעת הטובים באופן כללי לנהל עניניהם, אך לא הסמיכו אותם להדיא למכור את ביהכ"נ וקמ"ל דמ"מ יש בכחם למכור. ופירוש זה כבר נמצא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תרי"ז, בר"ן רש"י פ"ד דמגילה, ובשו"ת מהרי"ק שורש ק"פ.

אך המרדכי (ב"ב סימן תפ"ב) הביא בשם אבי העזרי דאם עשו בפרהסיא ואין מוחה בידם מעשיהן קיימין, והביא שם את הדברי הירושלמי, עי"ש.

ויש מן האחרונים שהבינו מדבריו שיטה מחודשת בכונת הירושלמי דמה שאמרו דמיירי בסתם היינו שלא נתמנו להדיא להיות שבעה טובי העיר אלא פעלו בשם תושבי העיר ולטובתם ועשו כן בפרהסיא ולא היה מוחה בידם, ושתיקת הציבור כהודיא דמיא ומעשיהם קיימין. כך פירש הגאון המהרש"ם בקונטרסו הגדול "תיקון עולם" שבספר משפט שלום (אות ג').

ועיין שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן ק"ז) בקהילה אחת שנדיב אחד תרם כסף לבנין בית מרחץ ולביקור חולים ובתמורה הוציאו ראשי הקהל חרם שלא יקנו יי"ש אלא ממנו וכך הכריזו בכל בתי הכנסת ובתי המדרש שבעיר. והיו לומדים שערערו דכיון שלא נתמנו גבאים אלה ולא נבחרו ע"י רוב בני הקהילה, אין להם כל סמכות לגזור גזירות וחרמים.

וכתב הב"ש דכיון שהכל ידעו שהם מתעסקים בצרכי הציבור הו"ל כאילו נבחרו להדיא ע"י רוב הקהל ומעשיהם קיימין, עי"ש.

הרי לן מקור נוסף דבענין מינויים ציבוריים מצינו ששתיקה כהודאה וכל שנכנס לשררה באופן פומבי וגלוי ונהג כפרנס והציבור לא רק שלא מחו בו אלא אף שיתפו פעולה עמו, הו"ל כאילו נתמנה להדיא כמבואר.

הרי לן מקורות נאמנים דכל שנהגו לפעול בשם הציבור ולטובתו ולא מיחו בידם מהני הסכמה זו שבשתיקה בין במלך, בין בנשיא, בין ברב ובין בזט"ה.

הרבה יש עוד להאריך בסוגיא גדולה זו ועוד חזון למועד.


יישר כחך ששברת

"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (ל"ד י"ב).

הרבה קולמוסים נשתברו בביאור שבירת הלוחות ע"י משה רבינו ושגב עניינה. אמרו חז"ל (שבת פ"ז ע"א) שהסכים הקב"ה על דעתו של משה עד שאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת. הרי שמשה השיג ברוח קדשו דעת עליון ומילא רצונו.

ונראה בזה עפ"י המבואר בעבו"ז ב' ע"ב עה"פ "'הופיע בהר פארן, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו' א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה". ומאמר זה נותן פתחון פה לטועים לומר שהקב"ה שקורא הדורות מראש לא הועיד את תורתנו הקדושה דוקא לישראל, והרי מתחילה חיזר אצל כל אומה ולשון כדי שיקבלוה ורק לבסוף כשלא קיבלוה בא אצל ישראל, ואילו אומה אחרת היתה מקבלת את התורה לא היתה ניתנת לישראל.

ובאמת מחשבת פיגול היא זו דפשוט וברור שהתורה יועדה לישראל עוד לפני בריאת העולם, והלא אנו אומרים בתפילותינו "אתה בחרתנו מכל העמים", וכך בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", וכמו שאמרו "בראשית ברא, בשביל תורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה" (בראשית א' א'). ולא חיזר הקב"ה אצל שאר האומות אלא בידעו שהם לא יקבלוה ולמנוע מהם פתחון פה לעתיד לבא לטעון שאף הם היו מקבלין אותה לו ניתן בידם, אך ברור כשמש שהתורה וישראל כרוכים ירדו מן השמים. וכך אמרו (זוה"ק ויקרא ע"ג ע"ב) "קוב"ה ואורייתא וישראל חד".

וכך אמרו חז"ל (פסחים פ"ז ע"א) דכאשר "אמר הקב"ה להושע 'בניך חטאו' היה לו לומר בניך הם, בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו רבש"ע כל העולם שלך היא העבירם באומה אחרת". והקב"ה הקפיד על הנביא הושע ואמר לקחת את גומר בת דבלים הזונה ולהוליד בנים, ושוב אמר לו "בדול עצמך ממנה". והושע זעק יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה, וא"ל הקב"ה "ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים כן. ישראל בני בחוני אברהם יצחק ויעקב... ואתה אומר העבירם באומה אחרת".

לעולם אין הקב"ה מעבירם באומה אחרת, שהרי בני אברהם יצחק ויעקב אנחנו, ובשבילנו נברא העולם.

וזה היה עומק כונתו של משה רבינו בשבירת הלוחות, כלומר אם אין ישראל ראויים לקבלת התורה, אין זולתם. אם אין ישראל אין תורה. ואם סרחו ישראל עד שאינם ראויים לקבל את לוחות הברית, אין חפץ בלוחות אלה ויש לשברם. ובכך קבע משה רבינו ע"ה קבל עם ועולם שהתורה לישראל וישראל לתורה ואין חלק לזר עמנו, והסכימה דעתו לדעת המקום.

וכל כך גדול ענין נשגב זה עד שקבע לו הקב"ה מקום בפסוק האחרון בתורת משה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וברש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת".

תגיות: