צום תשעה באב ובענין אשה שאם תתענה לא תוכל לטבול לטהרתה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

בדבר האשה שליל טבילתה נופל במוצאי צום י"ז בתמוז ומכיון שבדרך כלל קשה לה מאוד הצום יודעת היא בבירור שאם תצום לא תוכל להתכונן כראוי ולא תוכל לטבול, ונפשה בשאלתה האם עליה לצום אף שבכך תדחה ליל טבילתה או שמא עליה לשבור את הצום כדי שתוכל לטבול.

 

רב פלוני פטר אותה מן הצום כדי שתוכל לקיים מצותה ולטבול בזמנה הראוי.

ולענ"ד ברור שעליה להתענות ולהשלים, ואם ע"י הצום לא תוכל לטבול אונס הוא ואם תדחה הטבילה אין בידה עון וחטאת כלל. אך מה היתר יש לה שלא לצום כדי שתוכל לטבול וכי התירו איסור כדי שתוכל לטבול בליל טבילתה.

אמנם נראה שאותו רב הסתמך על מש"כ באגרות משה או"ח ח"ד סימן קי"ד לגבי מי ששכור למלאכת אחרים והצום קשה לו ואינו יכול לעבוד אם לא יאכל. ופסק באג"מ דאין לו היתר לבטל מלאכת אחרים. וכיון שחלש הוא מרוב בני אדם ואם יעבוד לא יוכל לצום דינו כחולה ופטור הוא מן הצום, עי"ש.

עוד כתב הגאון שם דכל החלוש בטבעו ובמזגו משאר בני אדם דינו כחולה ופטור מן הצום וציין לדברי המשנה ברורה סימן תקנ"ד סקי"א, עי"ש.

ושני חידושים אלה צע"ג לענ"ד, ולול"ד היה נראה דאף שלא גזרו צומות על החולה כמבואר בשו"ע שם סעיף ו', אין החלש בכלל החולים כלל, דזה דרכם וטבעם של הבריות, יש מי שגופו חזק ויש מי שחלש, יש מי שצם בקלות ויש מי שהצום מכביד עליו עד למאד, אך כל עוד לא חלה האדם ונפל למשכב חייב הוא בצום, ואף מי שהצום קשה לו והוא נחלש על ידו עד ששוכב במיטתו אינו פטור מן הצום, וק"ו שאין לפטור מי שאינו מסוגל לעבודת עבודה ועבודת משא בימי הצום.

ומה שכתב האג"מ לדייק מהמשנ"ב דמי שחלוש בטבעו ותש כחו הוי כחולה לא הבנתי כלל, דהלא בשו"ע כתוב ד"חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן" (ולשון זה מקורו בדברי הרמב"ן בתורת אדם). וכתב המשנ"ב דחולה שצריך לאכול היינו מי שהוא חלוש וחש בגופו. אך ברור דמיירי בחולה שהוא חלוש ולא באדם בעלמא שחלוש בטבעו, דאטו ניתנו הצומות רק לגבורי חיל ולא לחלשים בטבעם.

אמנם דברי השו"ע חידוש יש בהם. דמחד גיסא משמע מלשונו דפטור החולה מן הצום אינו גדר דחויה אלא גדר הותרה, דהלא כתב "דבמקום חולי לא גזרו רבנן", וכך הבין הגר"ח כמובא בסטנסיל אות מ"ה. אך מאידך מבואר בסעיף זה דרק חולה שהוא צריך לאכול מותר לו לאכול אבל חולה שאינו צריך לאכול חייב בתענית, דאף שחולה הוא אינו חלוש וחש בגופו ומבחינת המחלה אין צורך באכילתו, ומשו"כ אסור לו לאכול בתענית אף דבעצם חולה הוא, ולכאורה היה מסתבר דכיון שההיתר לחולה לאכול אינו גדר דחויה אלא גדר הותרה ולגבי החולה אין כאן תענית כלל וכמ"ש בשם הגר"ח כל שהוא חולה מותר לו לאכול.

ונראה בביאור הדבר דהגדרת החולה לגבי הלכה זו היא חולה שצריך לאכול, דכיון דבדיני תענית עסקינן לא פטרו אלא חולה שצריך לאכול, אבל חולה שאין צריך לאכול אינו כחולה כלל לגבי הלכתא דא. וכשם שהיתר החולה לאכול ביוה"כ אינו אלא בחולה שיש בו סכנה, כך גדר החולה לגבי תענית הוא חולה שצריך לאכול, ודו"ק בזה.

ובאמת יש מקום להסתפק בכונת השו"ע בלשון זה חולה שהוא צריך לאכול, שמא כל כונתו חולה שמרגיש שהוא צריך לאכול מחמת רעב וכונת הרמב"ן והשו"ע דכל חולה שמרגיש צורך לאכול מחמת רעב אי"צ אומד ומאכילין אותו מיד. ומנ"ל לחדש בזה גדר מסויים בהלכה דרק חולה החש בגופו מותר לו לאכול.

ואפשר עוד דכונתם דרק חולה שמחמת מצב בריאותו צריך לאכול, והתענית תגרום החמרה במחלתו מותר לו לאכול ולא החולה שאין הצום מזיק לו ככל, ודו"ק. ועדיין צ"ע בראיית הרמב"ן והטושו"ע.

ומ"מ נראה להלכה דהחלוש מטבעו ואינו חולה חייב בצום, אא"כ יש חשש מבוסס שעל ידי הצום יחלה ויפול למשכב דסברא פשוטה היא דאם החולה פטור מן התענית ה"ה דפטור אם ע"י התענית יחלה וכ"כ בערוך השלחן סימן תקנ"ד סעיף ז', אך אם אין כל חשש מחלה אלא חולשה יתירה מחמת הצום חייב הוא בתענית ככל אדם.

ומשו"כ נראה בני"ד דאשה זו חייבת בתענית אף אם עי"כ לא תוכל לטבול במוצאי התענית, והרי זו ככל אונס דרחמנא פטריה, אך לא ראיתי מקום להתיר לה שלא להתענות עם שאר כל ישראל.


ב

 

ובגוף השאלה אם חולה שפטור מן התענית הוי גדר הותרה או דחויה, יש מן האחרונים שנקטו דגם בתשעה באב יש לחולה לאכול לפי שיעורים, עיין במרחשת ח"א סימן י"ד, ועיין בביאור הלכה שם שכתב בשם פתחי עולם בזמן מגפת החולירע דיש להורות לאכול פחות מכשיעור לפי המבואר בסימן תרי"ח, הרי דגם בתשעה באב ס"ל דיש דין שיעורים.

אמנם כבר כתבתי במקום אחר (עיין קובץ דרכי הוראה ב') דבאמת לא מצינו דין שיעורים אלא ביוה"כ בלבד ולא בת"ב ובשאר הצומות, דאת"ל שהלכה זו נוהגת גם בשאר צומות היו השו"ע והרמ"א ונושאי כליהם כותבים כן גם בסימן תקנ"ד ולא רק בהלכות יוה"כ, או לפחות מציינים למש"כ בסימן תרי"ח ומדשתקו רבנן ש"מ לא ניחא להו.

ובטעם הדברים דאין בת"ב דין שיעורים נראה דבאמת אף חצי שיעור אסור מה"ת אלא שאין לאו וכרת. אך באיסור שכל כולו אינו אלא בדרבנן לכאורה אין בין שיעור שלם לחצ"ש. אך לפי"ז יתחדש לנו דבאיד"ר אין דין אכילה לשיעורים בחשיב"ס וזה חידוש. ומשו"כ נראה יותר דכיון דהתירו לחולה לאכול בת"ב התירו לו לאכול כדרכו ולא הטריחוהו בשיעורים.

ומשו"כ נראה דחולה אוכל כדרכו בתשעה באב ולא לשיעורים, וע"כ לא כתבו האחרונים שיאכל פחות מכשיעור אלא בבריא שצריך לאכול כדי שלא יחלה, וכידוע שכך פסקו גדולי האחרונים בימי התפרצות מגיפה שגם הבריאים יאכלו ואף ביוה"כ נהגו כן עפ"י השואל ומשיב והגר"י סלנטר כידוע (והארכתי בזה במק"א עיין לקמן סימן ב'), וכיון שאין כאן חולה בפנינו יש להחמיר ולאכול לשיעורים.

וכך נוהג אני לפסוק לנשים מעוברות כאשר יש חשש של לידה מוקדמת שעלול חלילה לסכן את היילוד שיש להן לשתות לשיעורים בתשעה באב כדי למנוע מצב של התייבשות וצירים מוקדמים, אך מכיון שאין כאן חולה יש לשתות לשיעורים.

ובאמת נראה דאף זו חומרא היא ולא מעיקר הדין, דמדינא לא מצינו דין שיעורים אלא ביום הכיפורים בלבד ולא בתשעה באב, אלא דכיון שאין כאן סכנה גמורה ראוי לאכול או לשתות לשיעורים כדי שיהיה בכלל המתענים. וכך נראה ברור מתוך לשון הביה"ל שכתב ד"כך יש להורות לשואלים, ובהכי לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי". ומלשון זה נראה בעליל דלרווחא דמילתא כתב כן ולא מעיקר הדין.

ועוד נראה מוכח מדבריו דלא מיירי בחולה אלא בבריא שהרי כתב דמי שרוצה להתענות יש להורות לו שלא יצא מפתח ביתו, ואם צריך לצאת שישים על פיו ועל חוטמו "קאמפער". ואת"ל דמיירי במי שחלה במחלת החולירע הלא ברור כשמש שאסור לו להתענות והוי חולה שיש בו סכנה דאף ביוה"כ אסור לו להחמיר על עצמו. וע"כ דמיירי בבריאים, שמתירים להם לאכול כדי להתמיד בבריאותם כמבואר לעיל.


ג

 

אמנם אף שנתבאר דאין דין שיעורים בת"ב אין מזה ראיה דאכילת החולה בת"ב היא גדר הותרה וכהבנת הגר"ח, ואפשר דאין כאן אלא גדר דחויה, ומ"מ לא הכבידו על החולה לאכול פחות מכשיעור. וכך נראה ממש"כ החת"ס בשו"ת או"ח סימן קנ"ז לגבי חולה שצריך לאכול בת"ב, דמ"מ יכול לעלות לתורה, ואף שנפסק בשו"ע (סימן תקס"ו ס"ו) דמי שאינו מתענה אינו עולה לתורה בתענית ציבור, אין זה אלא במי שלא קיבל על עצמו להתענות בתענית בה"ב, אבל חולה בת"ב שאסור לו לאכול יותר מן הצריך לו וכשנתיישבה דעתו חוזר להתענות, עדיין הוא בכלל המתענים ויכול לעלות לקרוא בתורה. הרי דנקט דחולה בת"ב אסור לו לאכול יותר מן הצריך לו, אך משמע להדיא בדבריו שאינו צריך להשתדל לאכול פחות מכשיעור, וכ"כ גם תלמידו הגדול בשו"ת מהר"ם שי"ק או"ח סימן רפ"ט, עי"ש.

ולו"ד היה נראה יותר דמשאכל כשיעור שוב אינו בכלל המתענים כלל, אלא שאסור לו להתעדן באכילה ושתיה וכמבואר שם בשו"ע סעיף ה', אך אין זה משום חיוב התענית, וצ"ע בזה.

והנה חידוש ראיתי בתוס' רי"ד שבת דף ק"ז      לגבי חולה שאין בו סכנה שמותר לו להתעסק ברפואה בשבת דמ"מ אם יכול להתרפאות בלי לעבור על שבות אסור לו לעבור וז"ל "               ". הרי לן שיטתו דאף כשהתירו דרבנן לצורך חולה אפשר דהוי גדר דחויה ולא הותרה, ודו"ק בכ"ז.

כ"ז נראה עיקר לענ"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

 

 

ב

בהוראת הגר"י סלנטר בימי המגיפה

כבוד ידי"נ הגאון המצויין...

במה שרצה לחדש דכאשר מחלת השפעת שכיחה ורבים החולים יש להקל בצומות לפי מה שידוע שפסק הגר"י סלנטר בימי מגפת החולירע שאף הבריאים יאכלו ואף נהג בעצמו היתר ובעיצומו של יוה"כ עלה על הבימה ואכל לעיני כל ההמון, ואף ביו"כ החמור נהג כן במקום שיש חשש פקו"נ, וחידש כת"ר דק"ו בשאר הצומות דאף החולה שאב"ס פטור מן הצום כמבואר בסימן תקנ"ד ס"ו.

 

ולענ"ד אין מקום לחידוש זה מחדא ותרי טעמי, ואבאר.

הנה כל סיפור הדברים אודות הפסק של מרנא הגר"י סלנטר לא נתברר אצלי כלל, ויש גרסאות שונות בענין זה. אמנם בהרבה מספרי ספורי המעשיות הביאו גירסה זו שכתב מע"כ ובספר מקור ברוך ח"ב פרק י"א כתב דהגרי"ס עלה לבימה עם כוס יין ומזונות וקידש ואכל, ואם אכן קידש בהכרח שאכל כשיעור כדי שיהיה קידוש במקום סעודה דהאוכל פחות מכשיעור אינו מקדש, והרי זה תימה גמורה לומר שאכל כשיעור דהלא אף החולה צריך לאכול פחות מכשיעור כמבואר בסימן תרי"ח ס"ו, ועוד יש לתמוה בסיפור זה דלהלכה קיי"ל דחולה האוכל ביוה"כ פטור מלקדש כמבואר בסוסי' תרי"ח במג"א בשוע"ה בח"א ובמשנה ברורה ס"ק כ"ט עי"ש.

ובספר תנועת המוסר בפרק על חיי הגרי"ס כתב גם הוא כנ"ל אך בהערות כתב שלדברי בנו של הגרי"ס פסק לאכול פחות מכשיעור ועוד הביא מספר אחד דאף שפסק לאחרים שיאכלו, הוא עצמו לא אכל כלל, הרי שיש מבוכה גדולה בכל פרטי הענין, ובכלל אין לסמוך להלכה כלל על ספורי מעשיות ואין לנו אלא דברי הפוסקים מנחילי מורשה ולא זולתם.

ובספרי התשובות של התקופה ידעתי על שני מקורות. בשו"ת מצפה אריה (להגאון ר' אריה ליב ברודא אב"ד לבוב) או"ח סימן מ"א כתב שבילדותו בגרודנא שמע שבוילנא היה פולמוס גדול כאשר הגרי"ס פסק שכל בני הקהילה יאכלו אף הבריאים וגדולי העיר התנגדו לו (ובספר תנועת המוסר הנ"ל הביא שמועה שהגאון ר' בצלאל הכהן מחה ברבים נגד הפסק), ולדבריו פסק הגרי"ס שיאכלו פחות מכשיעור עי"ש.

ובשו"ת הרב"ז להג"ר בנימין זאב שאפראן זצ"ל אב"ד בוקרשט סימן י"א הביא שהגרי"ס נתן עצה לאסור מערב יוה"כ את כל האוכל בקונם ושוב אין איסור חל על איסור כדי להינצל מאיסור כרת דיוה"כ, והגרב"ז פקפק בעצה זו. במסגרת זהב על הקיצור שו"ע כתב גם הוא עצה זו בשם הגרי"ס וכתב שכל גאוני דורו נחלקו עליו, ועיין עוד בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ג' סימן צ"א שכתב גם הוא שהגרי"ס התיר לכל בני העיר לאכול ביום הכיפורים ולא הזכיר את ענין הקונם.

הרי לן מבוכה בענין סיפור זה גם בספרי השו"ת של התקופה.

אך עצם ההוראה שגם הבריאים יאכלו פחות מכשיעור בשעת המגיפה ביוה"כ, כבר הורה זקן החת"ס בשו"ת ח"ו סי' כ"ג וכ"כ בשו"ת מצפה אריה שם שכך הורה הגאון בעל שואל ומשיב בשעת המגיפה בשנת תרל"ג, הרי דאף אם לא נדע בבירור מה וכיצד הורה הגר"י סלנטר, מ"מ כבר מצינו פסק זה בדבריהם של עמודי ההלכה מלבד הגרי"ס כמבואר.

והמשנ"ב בבה"ל סימן תקנ"ד ס"ו הביא מספר פתחי עולם שפסק כן גם בתשעה באב שבשעת המגיפה יאכלו פחות מכשיעור והארכתי בדבריו במק"א.

אמנם אין לדמות כלל את מגיפת החולרע שבה עסקו כל הגדולים הנ"ל למחלת השפעת בזמה"ז, דמגיפת החולרע הפילה אלפים ורבבות חללים ולא היה בידם אמצעים להירפא ממנה, וכמחלת הראתן בימי חז"ל שחששו להידבק בה באופן מופלג ביותר כמבואר בכתובות דף ע"ז ע"ב דר' זירא לא הוי יתיב בזיקיה ור' אמי ור' אסי לא הוי אכלי ביצים שעברו במבוי שלהם, כך חרדו להדבק במגיפת החולרע, וכמבואר בספר פתחי עולם שם שגזרו שאיש לא יצא מפתח ביתו, ומי שצריך לצאת יכסה את פיו ואפו בבגד, עי"ש. ואין זה דומה כלל למחלת השפעת בזמנינו לא מצד חשש ההדבקה ולא מצד הסכנה שבמחלה, דמעשים בכל יום שאנשים חולים בשפעת ואין צוחה ברחובותנו, ואין השפעת נתפסת כסכנת נפשות.

ובאמת מצינו מי שחולק על החת"ס אף במגיפת החולרע, עיין שו"ת ראשית ביכורים שמעיד שאלפים צמו בוילנא ואף אחד לא ניזוק ולכן דעתו שחלילה להקל לבריאים, והביאו בשד"ח חלק ט' מערכת יוה"כ סימן ג' אות ד' ועיין מש"כ בזה, ומ"מ נראה דבשפעת אין להקל אף בשאר הצומות.

ואף שאמרו שלא גזרו תענית במקום חולי, אין לנו אלא כשחולה בפנינו ולא מצינו שהקילו בצומות שמא יחלה, ואין ללמוד הלכה זו ממה שהקילו כעי"ז בפקו"נ כמבואר בתרי"ח ס"א בבה"ל דפקו"נ שאני דכל שיש בו אף ספק פקו"נ דוחה את כל איסורי התורה והארכתי במק"א להוכיח מדברי הפוסקים לדורותיהם דמצינו דאף פקו"נ עקיף דוחה כל איסורי תורה, ואין זה ענין כלל לחשש שמא יפול למשכב שאין בו סכנה, ובפרט שאין כל יסוד להניח שהצום יכול לגרום בדרך כלשהיא לסיכוי יתר לחלות בשפעת, וכל זה פשוט מאד.

ומשום כל זה נראה דאין יסוד כלל להוראה הנ"ל, ואף בזמן שרבים חולי השפעת כל שלא חלה חייב להתענות כדין ואין להקל בו אף לשיעורים.

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה

הנה מצינו ז' מקורות דעבדינן זכר לחרבן וכנגדן שבעה מקורות דעבדינן זכר למקדש, ולבי אומר לי, שבעה על שום מה? כנגד ז' מקדשות שחרבו לישראל, ולכל מקדש שחרב מצינו זכר לחורבן מחד, וזה לעומת זה זכר למקדש מאידך.

"ומנ"ל דעבדינן זכר למקדש דכתיב 'ציון היא דורש אין לה' מכלל דבעי דרישה" (סוכה מ"א ע"א).

מצווין אנו לעשות זכר כדי לזכור, ומצווין אנו לזכור כדי לתקן רוע מעללינו, שהרי אמרו חכמים "כל שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". מצווין אנו לזכור, להתאבל, ולתקן, אך דא עקא קשה לנו לדורנו, להתאבל על חורבן הבית, כי בית המקדש, תפארתו, ועבודתו בקודש רחוקים הם מהבנתנו, מעולם לא ראינו מראה כהן בצאתו מן הקודש, מעולם לא חווינו קדושה עילאה עת כופר עוון והלבין לשון של זהורית, ומעולם לא סמכו ידינו על ראש החטאת בוידוי דברים ובשבירת הלב. ומשום שחסרנו כל אלה אין אנו יודעים על מה להתאבל ועל מה לבכות וכבר המליץ הגאון ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל בדרך צחות שאנו מקוננים "על חרבן בית המקדש כי הורס וכי הודש", לא רק על הבית כי הורס אנו מקוננים אלא אף על החורבן כי הורס וכי הודש. בית אין לנו בעונותינו שרבו, אילו לפחות היה לנו חורבן, להרגיש בו ולהוריד כנחל דמעה היתה זו לנו לנחמה פורתא, אבל את הרגשת החורבן אין לנו.

אך כבר אמרתי פעמים רבות שבאמת קל לכל אדם ואף הדיוט שבהדיוטות וזאת על פי מה שלמדנו מדברי חז"ל הקדושים במדרש.

"בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים" (איכה א' ב').

"בלילה למה בלילה לפי שאין קול הולך אלא בלילה לכך נאמר 'בלילה', אמר רבי איבו לילה מושך עמו קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו" (איכה רבתי א' כ"ד).

והדברים מפליאים!

מה בין צרתה של אשה זו לחרבן המקדש? מה ענין זה הבכי לבכיית דורות על הבית כי הורס וכי הודש?! כבד הוא האבל, על אילן צעיר שנגדע באיבו, אך כלום לזה הבכי כיון ירמיהו בנבואתו, על שממות היכל הר חמד אלקים לשבתו!

אכן זאת למדונו רבותינו, כי לענה ורוש אם השביענו והרוונו, צער וצוקה אם מנת חלקנו הם, מתוקף הגלות הוא שנמסר הבית ביד בני עולה, עת גלו ישראל וערבה שמחה מציון, ועד עתה הננו בעוונינו עד דכא, סחופים ודווים בלא מצוא מנוחה, כוס היגונים וקובעתה כי מצינו, מגזירת פזורה יהודה זאת, ודמעתה על לחיינו.

"…היה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש".

…הן זאת הבטיחנו נורא עלילה, בדבר נבואה וחזון בן ברכיה:

"כה אמר ה' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח' ד', ה').

כי בזאת ודוקא בזאת, תנוחם ירושלים!

מחטאות נזיריה, עונות כהניה, גלתה יהודה, טפיה עם ישישיה, שממו אורחותיה, ובשובה למקומה, קדמת אלי נעוריה, בהאר עליון פניו אליה, לא זו בלבד כי תשוב עבודת קרבן ומנחה, אלא אף חוצותיה יעטו אורה, רואיה יעידון כי שכינה בקרבה אף מלכה ושריה, הן בשלווה היא אין צווחה ברחובותיה..

הוא החזון, זו הנבואה כי ניחם ה' עמו גאל ירושלים.."לא ישמע עוד חמס בארץ שוד ושבר בגבוליך, וקראה ישועה חומתיך ושעריך תהלה" (ישעיה ט'), עת אשר לא ישמע חמס בארצך קול שבר בגבוליך, או אז דעי ירושלים אל נכון, כי צורך הגיה חשכך ואורו אפיליך…

…ביכה רבן גמליאל צרתה של אשה זו, ביכה רבן גמליאל חורבן מקדש וגלות ישראל, הוא שאמר הכתוב: "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה"…

…דורינו זה האחרון, הגם כי ירחק ממנו איווי מקדש ושירת נושאי הארון, בחשכת גלות וכהות הרעיון תשוח לעפר נפשו, ישא נהי ודמוע תדמע עינו, מספד יעצים ויקונן מר גורלו, כי סבבנו רעות רבות וצרות, תוקף גלות הכבידנו לאנחות, כל רחובות נהי כל ברכיים כושלות, כי רבו יתומים אימותיהם כאלמנות, מבוהלים וטרופים ועיניהם נשואות, חלאים רבים ונאמנים מצאונו, בצר ומצוק הביאנו, לשמוע אוזן דאבה נפשנו רוב יגון כי באתנו..

"שימו לבבכם מספר מר לקושרה! \ כי שקולה הריגתם להתאבל ולהתעפרה \ כשריפת בית אלקינו האולם והבירה \ ואספדה ואילילה ואבכה בנפש מרה \ ואנחתי כבדה מבוקר ועד ערב \ על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב"..(קינות לתשעה באב).

"מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בית המקדש והיה בוכה עימה עד שנשרו ריסי עיניו"…

כל זאת לימדנו רבן גמליאל לא אירע זולת סיבת חורבן הבית…

בכה בכה! קולינו בל ידמימה, כי כ'שכנתו של רבן גמליאל' עוד רבות נמצא, תרב קינתנו קול נהי בשאיה, אריד בשיחי ואהימה וקול נהי ארימה!

"על שבר בת עמי השברתי, קדרתי שמה החזיקתני, הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי? – מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיה ח').

"כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' י"ט).

אימתי יהפכו אלו לששון ולשמחה? באיזו עת יהפכו אלו לימים טובים?

עת אשר האמת והשלום אהבו!

בדביקותכם באהבת אמת בתורת אמת, באהבתכם את השלום והחזיקכם בו, תסור סיבת גלותנו, ואו אז יהיו צום הרביעי וצום החמישי, צום השביעי וצום העשירי, לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים..

"…כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה" – בין אש החורבן לאש הבנין לא יבדיל אלא מעט, פרגוד של אמת ושלום,

אותו המעט בידינו הוא!

אהה אלקים! שמע אנקתינו ובחר עוד בירושלים,

וזה הבית השלישי שאנו מצפים לו,

בנוי ומשוכלל ירד אש מן השמים, בב"א.

 

תגיות: