הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ומדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא" (תרע"א סעיף ז').

 

א

 

הנה כתב שם המשנה ברורה (ס"ק מ"ד) דאעפ"י שאין הדלקה בביהכ"נ מדינא אלא מנהגא היא מ"מ מברכים עליה כשם שמברכין על ההלל בראש חודש. והדברים תימה, הלא בהלכה זו אם מברכין על ההלל בר"ח נחלקו הראשונים, דעת הרמב"ם בפי"א הלכה ט"ז מברכות, וכן בפ"ג ה"ז מחנוכה דאין מברכין על הלל בר"ח משום דאין מברכין על המנהג, ודעת התוס' בברכות י"ד ע"א דמברכין וכ"ה בסוכה מ"ד ע"ב, ובמחלוקת זו נחלקו גם המחבר והרמ"א בסי' תכ"ב סעיף ב', הבית יוסף הלך בעקבות הרמב"ם ופסק שאין מברכין והרמ"א הלך בדרך התוס' והרא"ש וכתב שיש לברך. וא"כ המחבר לכאורה סתר דבריו, דלגבי הלל בר"ח פסק שאין לברך על המנהג ולגבי נ"ח בביהכ"נ פסק שמברכין, וע"כ דלאו הא בהא תליא, ולאו בחדא מחתא מחתינן להו, וכבר תמהו בכך החכם צבי בסי' פ"ח והשערי תשובה בסי' תרע"א סק"ו עי"ש.

ובבהגר"א כתב דמברכין על הדלקת הנר בביהכ"נ כשם שמברכין על אמירת ההלל בבית הכנסת בליל פסח, ואכן כתב המחבר (סי' תפ"ז סעיף י"ד) "בליל ראשון של פסח גומרין את ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף". ומשמע מדבריו דיש מנהג שמברכין עליה לכו"ע ואף לשיטת המחבר כמו הלל בליל הפסח וכן בנ"ח בביהכ"נ, וצריך ביאור בטעם הדברים והגדרתן.

והנה ידועים דברי הגרי"ז הנפלאים בהלכות ברכות שם שביאר את שיטת הרמב"ם דאין מברכין על המנהג לא משום דאין חיוב גמור לקיים את המנהג דהלא כתב הרמב"ם בריש הלכות ממרים דיש לא תסור אף על המנהגות, ולא כדברי רש"י שכתב בסוכה מ"ד ע"ב לגבי מנהג ערבה שאין מברכין עליו משום שאין בו לא תסור, אלא דדעת הרמב"ם דאין מברכין אלא על מעשה שיש בו חפצא דמצוה והמנהג אף שחובה הוא אינו מצוה מצד החפצא, ובדרך זה ביאר הגרי"ז מה שמברכין על המצה ביו"ט שני של גלויות אף שלדעת הרמב"ם אינו אלא מנהג ולא תקנה, עי"ש בדבריו.

ולענ"ד צ"ע דמה שייך חפצא דמצוה בזמן שאין מצוה נוהגת בו ואטו האוכל מצה בר"ה חפצא דמצוה יש בה, וכיון שיו"ט שני אינו אלא מנהג מה שייך שאכילת מצה תהיה בו מצוה וצ"ע.

אמנם לאורו ולדרכו יש לטעון דשאני נר חנוכה בביהכ"נ מהלל בר"ח, דהלל בר"ח אינו מצוה, דאין היום ראוי לאמירת ההלל ושניא משאר הימים שבהם גומרים את ההלל, ועוד דכיון שאין אומרים הלל שלם, חסר בזה בחפצא דמצוה, משא"כ בנר חנוכה בביהכ"נ דאף שאין הדלקה זו מעיקרא דדינא דלא תיקנו אלא להדליק בבית, (על פתח הבית או על שלחנו) מ"מ יש כאן מעשה מצוה דהימים הלא ימי חנוכה הם, וענין המצוה שהוא פרסומי ניסא הלא קיים ולפיכך מברכין על מנהג זה. ובדרך זה יובן לשון השו"ע שכתב דמדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא וכונתו דכיון דיש בזה פרסומי ניסא יש בו חפצא דמצוה והוי כמצה ביו"ט שני ודו"ק בזה.

 

ב

ויש להוסיף בזה דהנה חידוש גדול כתב הגאון ר' ברוך פרנקל בעל הברוך טעם בהגהותיו לשו"ע שם דאכסנאי שהדליק בבית הכנסת אינו חוזר ומברך באכסניא שלו, וביאור שיטתו, דיש בנר חנוכה מצוה כפולה, חובת הבית וחובת הגוף, חובת הבית דהלא חזינן שמצוה זו מוטלת על "איש וביתו" ועוד דמקום ההדלקה נקבע על פתח הבית מבחוץ, אך יש בו אף חובת הפרט המוטלת על כל אחד ואחד (אלא שכל בני הבית יוצאים יד"ח בהדלקת האחד מבני הבית), ובהדלקה בבית הכנסת אין אדם יוצא יד"ח כיון שלא הדליק בביתו אבל אכסנאי שאין לו בית בעיר וכל חובתו מצד חובת הגוף שלו שפיר יוצא בהדלקה בבית הכנסת.

ולפי"ד הגרב"פ ניחא טפי דהדלקת ביהכ"נ יש בו חפצא דמצוה אף שאינו חיוב מעיקר הדין כיון דמ"מ יש בו מצוה לחצאין ויוצא בו אדם יד"ח בחובת הפרט הרובצת עליו, ודו"ק.

(ובגוף השאלה אם מצות נר חנוכה על הבית או על הגברא היא עיין מה שהארכתי במנחת אשר על חומש בראשית סימן נ"ד ובקובץ דרכי הוראה על חנוכה).


ג

אמנם נראה דכונה עמוקה יש בהלכה זו בדברי הגר"א בביאורו דז"ל "מדליקין – ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא כמ"ש בירושלמי בענין ברכה הסמוכה לחברתה והרי אומר אשר גאלנו שניא שאם שמעה בב"ה יצא" ונראה דכונתו לחדש דבמצות פרסומי ניסא, יש חובה על הפרט וחובה על הציבור, וכדחזינן בדברי הירושלמי דאף שעיקר מצות ההלל תיקנו לאומרה על הכוס מ"מ לא הוי ברכה הסמוכה לחברתה משום שברכת ההלל נאמרת אף בבית הכנסת. הרי שתיקנו חובה על הציבור לומר הלל בליל פסח, וכמו"כ בנר חנוכה אף שעיקרו על היחיד או על ביתו, מ"מ יש בזה אף מצוה על הציבור, ולכן נהגו להדליק בבית הכנסת ובכך מקיימין את מצות הציבור בפרסומי ניסא, ומשו"כ מברכין על הדלקה זו אף שאינה אלא מנהג, ומ"מ חידוש יש בזה דסו"ס אין כאן אלא מנהג, אלא דכיון דבמנהג זה יש ענין מהותי ביסוד מצות פרסומי ניסא שמוטלת אף על הציבור, מברכין עליו אף לשיטת הבית יוסף, ודו"ק.

והנה נחלקו האחרונים בהדלקה זו בביהכ"נ בערב שבת דהמגן אברהם בסק"י כתב דאפשר להדליק ולברך אף שטרם הגיע מנין אנשים כיון דהנרות עוד ידלקו כאשר יתקבץ העם ויהיה בזה פרסומי ניסא, והגר"י עמדין במור וקציעה חלק עליו וכתב דכיון דבשעת ההדלקה אין עשרה אנשים א"א לברך על ההדלקה, (והביאו בשע"ת ס"ק י"א עי"ש). ולכאורה נראה דאם כל ההדלקה בביהכ"נ משום מצות הציבור הוא מסתבר כדעת המו"ק, דאם מצות הציבור הוא איך נברך עליה כשאין מנין, אבל המג"א נקט כהבנה המקובלת דאין כאן אלא מנהג משום פרסומי ניסא, ודי בכך שיהיה פרסום כאשר יתקבץ הציבור לביהכ"נ.

והגר"ח מבריסק נהג בבית מדרשו להדליק במוצ"ש לפני קדיש תתקבל דכל עוד לא אמרו קדיש תתקבל עדיין תפלת הציבור הוא וממילא ההדלקה יש בה מצות הציבור, והדברים מתישבים על הלב לפי דברי הגר"א כמבואר.

 

ד

ונראה עוד ביסוד הדברים דבמצוה שכל ענינה פרסומי ניסא, אף הברכה יש בה פרסומי ניסא, וכן בנר חנוכה מלבד עצם ברכת המצוה שבה יש בברכת הנר אף פרסומי ניסא, ונמצא שביסוד מנהג ההדלקה בבית הכנסת כלול גם מנהג לברך על הנר, ובכך שאני מברכת ההלל בר"ח דאין המנהג אלא בעצם ההלל ובכך נחלקו אם מברכין על המנהג, אבל בנ"ח הברכה אף הוא ביסוד המנהג דאף בברכה יש פרסומי ניסא, וזה כונת המחבר "מדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא" דגם הברכה משום פרסומי ניסא היא, ודו"ק בזה. (כמדומני שכן כתב במו"ק, ואם אכן כך כתב יש בזה טעם נוסף לא לברך בע"ש אם אין מנין בביהכ"נ כיון שגם הברכה משום פרסומי ניסא היא, ודו"ק).

ולכאורה יש לדחות דהלא להדיא אמרו בברכות י"ד ע"א דגם בהלל יש פרסומי ניסא, ויש ליישב דבעצם אמירת ההלל יש פרסומי ניסא ואין הברכה מוסיפה פרסום ומשו"כ אין ברכת ההלל אלא ככל ברכות המצוה, משא"כ בנר חנוכה דרק ע"י הברכה יש היכר שמדליק לשם מצות נר חנוכה, ודו"ק.


 

ה

ונמצא לפי כל המבואר דיש ג' דרגות במנהג לגבי שאלת הברכה.

א' מנהג ערבה דמבואר להדיא בגמ' (סוכה מ"ד ע"ב) דאין מברכין עליה, וכתבו התוס' בברכות שם, דכיון דאינה אלא טלטול בעלמא ואין בה מצוה בעצם המעשה אין לברך עליה, משא"כ בהלל דר"ח דיש לעולם מצוה בעצם אמירת ההלל, עי"ש.

ומצינו עוד סגנון בדברי הראשונים לחלק בין מנהג ערבה להלל בר"ח (עיין תורי"ד בסוכה שם ושבלי הלקט סי' קע"ד) דמעשה שאין בו מצוה וחיוב לעולם אין מברכין עליו אף כאשר מנהג הוא, אבל הלל שחובה הוא בימי הרגל מברכים עליו אף בשעת המנהג, וביסוד סברא זו נראה כעין דברי הגרי"ז דכיון דמצוה היא בזמן או במקום אחר יש בזה שם מצוה ושפיר מברך בה כשמנהג היא, ודו"ק.

ב' הלל בר"ח דנחלקו בו התוס' והרמב"ם (וכן הב"י והרמ"א כמבואר לעיל) דלדעת התוס' והרא"ש מברכים עליו כיון דמ"מ יש בה מצוה בעצם המעשה אף לולי היה בו מנהג, ולדעת הרמב"ם מ"מ לא מברכים עליה כיון שאינה מצוה וחיוב אלא מנהג בלבד.

ג' נ"ח בביהכ"נ והלל בליל פסחים בביהכ"נ דלכו"ע מברכים עליהם דהוי מנהג חשוב, ובביאור הדבר, נתבארו שתי דרכים. א' כיון שיש בעצם המעשה חפצא דמצוה (כך נתבאר לפי"ד הגרי"ז מבריסק וכעי"ז במצת מצוה ביו"ט שני בפסח). ב' דעת הגר"א דיש באלה מצות פרסומי ניסא שעל הציבור כנ"ל.

וראיתי בשם הגרש"ז אוירבך (עיין שלחן שלמה הלכות שבת סי' רס"ג ומקורו בשש"כ), שדן לגבי מה שהעירו רבים וטובים במצות נר שבת בזמנינו שכל בתינו מוארים באור החשמל ואין אנו שרויים באפילה והלא לדעת הרמ"א (שם בסימן רס"ג) דאפשר לברך ברכת נר שבת אף על "תוספת אורה" מ"מ בעינן תוספת ניכרת שיש בה ריבוי עונג וכבוד, וכתב הגרש"ז דכיון שכך נהגו נשות ישראל שפיר מברכים על המנהג, ואף לדעת הבית יוסף שאין מברכין על הלל בר"ח מ"מ מודה הוא שמברכין על מנהג חשוב עי"ש.

ולענ"ד זה תימה, דממ"נ אם יש כאן תוספת אורה הלא לדידן מברכין עליה מעיקר הדין ולא משום המנהג, ואם אין כאן תוספת אורה הוי כמנהג ערבה כיון שאין בה מצוה כלל מצד עצם הענין דהלא אין כאן שום תוספת כבוד ועונג שבת ואף לשיטת הרמ"א אין לברך על מנהג זה. ונראה לכאורה דדרגה ג' הנ"ל שמברכין עליה אף לשיטת הבית יוסף מושתתת קודם על דרגה ב', ואם אין מצוה בעצם המעשה ודאי שאין כאן מנהג חשוב לברך עליה אף לשיטת הבית, אך לפי"ד התורי"ד ושבה"ל יש פשר לדברים שהרי נר שבת מצוה היא בעצם ולפיכך מברכין על מנהגה, ומ"מ עדיין צ"ע בדברי מאור ישראל הגרש"ז.

אמנם באשל אברהם להגאון מבוטשאטש כתב שם דמאחר ונהגו נשות ישראל להדליק ולברך על תוספת אורה הוי מנהג חשוב ושפיר מברכין עליה אף לדעת הבית יוסף, ודברים אלו יש בהם טעם דאף דסבר הב"י דאין מברכין על תוספת אורה מ"מ ברור שיש בזה מצוה וענין ואפשר דהוי אף מנהג חשוב ולא גרע מנ"ח דביהכ"נ כיון שיש בו כבוד ועונג שבת ודו"ק בכ"ז (אמנם ביארתי בתשובה את הנלענ"ד דאף שיש מאור חשמלי בחדר יש בזה תוספת אורה הראויה לברכה לשיטת הרמ"א ולא גרע ממש"כ המהרי"ל דאפשר לברך על נר שבת אף בעוד היום גדול ואכמ"ל).


ו

ביסוד מנהג ההדלקה בביהכ"נ

 

הנה ג' טעמים נאמרו בכל עיקר מנהג ההדלקה בבית הכנסת. א' הריב"ש בסי' קי"א כתב דבשעת הסכנה שאמרו חכמים מניחו על שלחנו ודיו, נמצא בטל פרסומי ניסא שבמצוה נשגבה זו, נהגו להדליק בבית הכנסת כדי לעשות פרסומי ניסא לרבים הבאים לבית ה', וכיון שנהגו נהגו ומשנה לא זזה ממקומה אף לאחר שעברה הסכנה.

ב' הכלבו כתב דמדליקין בבית הכנסת משום אורחים שאין להם בית, וכמו שנהגו לקדש ולהבדיל בבית הכנסת משום האורחים (וכ"ה בתוס' וברא"ש ר"פ ערבי פסחים לגבי קידוש והבדלה).

ג' עוד כתב הכלבו דענין הדלקה זו כדי להסדיר את הברכות בפי ההמון לפני הדלקתם בביתם, והבית יוסף הביא את דבריהם. עוד מצינו בכמ"ק דהדלקה בביהכ"נ זכר למקדש הוא ולא רק זכר לנס ולפיכך מדליקין בדרום ביהכ"נ כמו שהמנורה היתה בדרום עי"ש.

ואפשר שיש נפ"מ בין הטעמים, דהנה בשע"ת ס"ק י"א הביא בשם שו"ת זרע אמת (ח"א סי' צ"ו) דאף מי שכבר בירך על הנר בביתו חוזר ומברך שהחיינו על ההדלקה בבית הכנסת, ולכאורה תמוה, דבשלמא ברכת המצוה שפיר יש לברך, דעל מנהג זה מברכים כמבואר לעיל, אבל ברכת הזמן שאין מברכין אלא על קיום המצוה פעם ראשונה למה יחזור ויברך על ההדלקה בבית הכנסת שאינה אלא מנהג. וגדולה מזו יש לתהות, דהלא בשע"ת שם כתב דאם בירך שהחיינו על ההדלקה בבית הכנסת אינו חוזר ומברך על ההדלקה בבית אלא אם מוציא את בני ביתו ידי חובתם, וא"כ הגע בעצמך, ומה אם בירך בביהכ"נ שאינו יוצא בה יד"ח אינו חוזר ומברך בביתו אא"כ מוציא אחרים יד"ח, אם בירך בביתו ויצא בה יד"ח איך יחזור ויברך על ההדלקה בבית הכנסת.

אמנם לדעת הכלבו דכל עיקר ההדלקה הוי להוציא את האורחים יד"ח יש לומר דמברך גם שהחיינו מטעם זה דלא לעצמו הוא מברך אלא בשביל האורחים, (אך באמת צ"ע דכיון שאין להם בית לכאורה פטורים וע"כ דאין הכונה ממש להוציא את האורחים יד"ח שהרי אינם חייבים, אלא דענין מסוים נהגו בזה כדי שיהיה אף לאורחים חלק בפרסומי ניסא ובמצוה חביבה זו, ועדיין צ"ע), ולדרך השניה של הכלבו שמברכים כדי להסדיר את הברכות, ג"כ י"ל דגם ברכת שהחיינו יש לברך מטעם זה וכן אם נר ביהכ"נ זכר למקדש הוא ניחא דמברך שהחיינו דהוי כמצוה בפנ"ע ומילתא אחריתי, אך לדברי הריב"ש דכל ההדלקה הזו משום ענין פרסומי ניסא לכאורה צ"ע איך מברכים ברכת הזמן אחרי שכבר בירך ויצא יד"ח.

וצריך לומר דכיון שנהגו כן להשלים פרסומי ניסא הו"ל כמצוה בפנ"ע דכבר הוכחתי מלשון הרמב"ם בפ"ג הלכה א' מהלכות חנוכה דהמצוה להדליק בפתח הבית מבחוץ הוי מעיקרי המצוה, דפרסומי ניסא אינה תוספת ומילתא אחריתא במצוה זו אלא משרשי המצוה ועיקריה, ולפי"ז י"ל דעל הדלקת ביהכ"נ שנהגו בה להשלים את פרסומי ניסא בשעת הסכנה שפיר מברך שהחיינו, דהוי כחלק והשלמה לעיקר מצות נר חנוכה.

ולכל הדרכים הנ"ל, צ"ל דאף לאחר שבטל טעם המנהג, מ"מ משנה לא זזה ממקומה, וכבר אמרו חז"ל "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם"

והנה הזרע אמת כתב לדמות ברכת שהחיינו בבית הכנסת למה שמברך על קריאת התורה אף שכבר בירך לעצמו ברכת התורה בבוקר, הרי שחוזר ומברך על קריאת התורה בביהכ"נ וה"נ, בנר חנוכה עי"ש.

והדברים מתיישבים באופן נפלא לפי המבואר לעיל מתורתו של רבינו הגר"א דהדלקת ביהכ"נ מצות הציבור היא, וא"כ דומה היא לברכת קריאת התורה שמצות הציבור היא.

אך באמת יש לתמוה דבאמת מצינו שתי דרכים בברכה דקריאת התורה א' משום כבוד התורה, וכ"כ התוס' בר"ה ל"ג ע"א והטור בסימן קל"ט, ב' בשו"ת משכנות יעקב כתב עפ"י הירושלמי דברכת התורה בציבור דאורייתא היא וביחיד אינו אלא מדרבנן ולכן חייב לברך כשעולה לתורה אף שכבר בירך לבדו.

ולשני הטעמים אין זה ענין כלל לברכת נר חנוכה בביהכ"נ.

ורבים חלקו על דברי הזרע אמת בהלכה זו עיין בכף החיים ובבן איש חי בפרשת וישב, וגם המשנה ברורה לא העתיק דברי השע"ת וכנראה דלא ס"ל, וספק ברכות להקל.

 

 

נר חנוכה ונר שבת באור החשמל

במה ששאל לדעתי אם אפשר לברך על הדלקת נר שבת ונר חנוכה במאור החשמל.

בשאלה זו כבר דנו האחרונים מאז שהשימוש באור החשמל הפך להיות נחלת הכלל. יש הסוברים שיוצא יד"ח, יש שחילקו בין נר שבת לנר חנוכה, (ובשו"ת כוכבי יצחק לש"ב הג"ר יצחק שטרנהל זצ"ל בסימן ה' הביא בשם מרן הגר"א קוטלר זצ"ל שיוצאים יד"ח נ"ש בחשמל עי"ש), אך רוב האחרונים נקטו שאין לברך לא בנר שבת ולא בנר חנוכה אלא שנחלקו בטעם הדברים, ואבאר.

בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סימן ק"כ כתב דיצאים יד"ח נר שבת בחשמל אבל לא מצות נ"ח, דלכתחלה צריך שמן זית, ועוד דצריך פרסומי ניסא, ובחשמל שמשתמשים בו כל השנה אין פרסומי ניסא. (ועיין מש"כ עוד ביו"ד ח"ב במפתחות לסימן ל"א).

ולפי דבריו נמצא דאם ידליק בחנוכיה חשמלית שיש בה פרסומי ניסא יצא יד"ח.

ובשו"ת פקודת אלעזר (להג"ר אלעזר לעוו זצ"ל) סימן כ"ג כתב דאינו יוצא יד"ח משום דצריך שיהיה שמן כדי לדלוק כשיעור ובחשמל לא שייך שיהיה בו כדי שיעור, דאם יהיה הפסקת חשמל נמצא שלא היה בו להדליק. וכעין זה כתב הגרש"ז אוירבך בספר מאורי האש (פ"ה ענף ב') דצריך שיהא שמן כשיעור בתוך הנר, ובחשמל אין כמות חשמל בתוך הנר, עי"ש.

וסברא זו קלושה מאד, דבאמת אין זו הלכתא דצריך שמן שיש בו כדי להדליק חצי שעה, אלא דצריך שיהיה ראוי לדלוק חצי שעה בשעת ההדלקה, ופשוט עד למאד דכיבוי נר של שמן ופתילה מסיבות רבות שכיח טפי מהפסקת חשמל, וא"כ פשוט דבשעת ההדלקה הוי ראוי לדלוק כשיעור. ועוד יש להעיר לשיטתם, וכי אם ידליקו באור חשמל ממצבר יצא יד"ח, ולכאורה נראה דבמצבר הו"ל כאילו יש כאן שמן כשיעור.

וגם מש"כ בשו"ת לבושי מרדכי מהדורא תליתאה סימן נ"ט דצריך כעין שמן שבמנורה שיש בו שמנונית כעין שמן או שעוה וכדו', תמוה בעיני וכי מנ"ל דבר זה ושמנונית זו מהי, ואין אלה אלא דברי נבואות.

ולדידי נראה פשוט דאין יוצאים יד"ח בחשמל כלל לא בנ"ש ולא בנ"ח, דבכל מצוה דרבנן צריך לקיים את המצוה כפי שתוקנה ע"י חז"ל, ולא בכל דבר אמרינן זיל בתר טעמא, ומשו"כ נראה דאף דבאור החשמל יש שלום בית וכבוד שבת, וכן בחנוכה יש בו פרסומי יסא, מ"מ אין כאן אש, וחז"ל תיקנו להדליק אש, וכיון שבזמניהם לא היה להם אור החשמל ופשוט שתקנת חז"ל היתה להדליק אש, לא יוצאים יד"ח אלא בהדלקת האש.

ודבר זה כלל גדול ופשוט בעיני.

וראיה לדברינו נראה מדברי הרא"ש בשבת פ"ב סימן ז' שכתב דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיהיה כשיעור שמן בנר בשעת ההדלקה ואם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן כדי שיעור לא יצא יד"ח. והקשה בהגהות הרא"מ הורביץ מפינסק דהלא המוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר כמבואר בביצה כ"ב ע"א וא"כ בעצם הוספת השמן כשיעור יוצא ידי הדלקה. והנראה בזה דאף דלגבי מלאכת הבערה המוסיף שמן לנר הוי כמבעיר אש, מ"מ אין יוצאים בזה יד"ח נר חנוכה, דתקנת נר חנוכה היתה להדליק את הנר כפשוטו ובהוספת שמן אין קיום מצות ההדלקה, ודו"ק.

 

בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים

ידועה קושית הבית יוסף בסימן תר"ע מדוע קבעו חז"ל להדליק נרות שמונה ימים, והלא בפך השמן שנמצא היה בו כדי להדליק יום אחד בדרך הטבע והנס לא היה אלא לשבעה ימים, ואם כן מן הראוי להדליק שבעה ימים בלבד כנגד שבעת ימי הנס.

מאות תירוצים נאמרו ונכתבו על קושיא זו מימות רבותינו הראשונים (המאירי ותוספות הרא"ש בשבת כ"א ע"ב) ועד אחרוני האחרונים, בפשט, ברמז, בדרש ובסוד. אך מכל התירוצים הרבים חביב בעיני ביותר תירוץ פשוט שאמרתי בשחר נעורי ולאחר מכן מצאתיו בסגנונות שונים במקורות רבים.

הנה כבר כתב אדוננו הרמב"ן בסוף פרשת בא בבואו לבאר חשיבות זכירת יציאת מצרים ש"מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

מיסודות האמונה הטהורה לדעת ולהבין ש"אין עוד מלבדו". "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"א ה"א), וכל הכוחות כולם אינם אלא רצונו הפשוט ית"ש.

וכך לימדנו הרמב"ם בעיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה אשר לו "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". כל המעשים כולם, אף אלה העניינים הנעשים ע"י כוחות הטבע הנפלאים והעצומים, ונראים כאילו מאליהם נעשים בכח פנימי הטבוע בהם מימות עולם, כולם אינם אלא רצונו ית"ש, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

הרמב"ם והרמב"ן אבות החכמה כולה, לא מן הבטלנים היו. אנשי אשכולות אלה שלא היו כמותם בתורה ובחכמה, כלילי המעלה והשלמות בפילוסופיה ברפואה ובכל המדעים כולם, ידעו גם ידעו שהעולם מתנהל בחוקיות מופלאה ובסדר מופתי שכאילו נגזר מראש. הם שבאו להאיר את עינינו בהבנה פשוטה שכל אלה הכוחות הנפלאים רצון ה' הפשוט המה. קיימים הם משום שנבראו ע"י יוצר בראשית המקיים אותם תמיד שהרי הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

לפני יותר משלש מאות שנה דרש בלונדון הרחוקה אחד הרבנים, הרב דוד ניטו, שהטבע וה' יתברך הכל אחד ועל דא אפקוהו מבי מדרשא, ויצאו עליו עוררין לאמור שדיבר סרה על ה'. הדברים הגיעו לפני גאון ישראל החכם צבי ששכן באמסטרדם ובשו"ת חכם צבי ח"א סימן י"ח נדרש לשאלה זו וכתב לחזק דבריו ולאמצם דהלא "הקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד גשמים וטללים מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן הענינים כו' ולא יפקפק בזה אלא מעקש ומהתל", עיי"ש.

התנא הגדול רבי חנינא בן דוסא שהיה פועל ישועות בקרב הארץ בצדקתו ובתפילותיו הזכות (עיין ברכות ל"ג ע"ב – ל"ד ע"ב), ונקרא ע"י חז"ל "איש מעשה" (סוטה מ"ט ע"א), כשבאה לפניו בתו והתלוננה שאין בידה שמן להדליק את הנר לכבוד שבת אמר לה "בתי מאי אכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כ"ה ע"א).

לא מן הנס יש להתפעל, הלא נסים ונפלאות היו מעשים בכל יום בביתו ובסביבתו של התנא הגדול הזה, אלא מן הלשון הנשגבה יש להתפעם. אצל רבי חנינא בן דוסא הדברים פשוטים, אין בין שמן לחומץ ולא כלום. וכי מי אמר לשמן וידלוק, וכי מעצמו הוא דולק, הלא "אין בהם טבע ומנהגו של עולם", הלא "הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים", ואין הטבע כולו אלא רצון עליון בלבד. וא"כ "מאי אכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק".

וכאשר מדליקים אנו נרות חנוכה זכר לנס פך השמן שדלק שמונה ימים מתחזקים אנו בדברי אדונינו הרמב"ם והרמב"ן ודבריו הנשגבים של רבי חנינא בן דוסא מאירים את דרכנו, ומרגישים אנו שאין בין היום הראשון ליום השמיני ולא כלום, ומי שאמר לשמן וידלוק יום אחד יאמר לשמן וידלוק שמונה ימים. ומשום כך מדליקים אנו שמונה ימים, יום אחד כנגד הנסים הנסתרים ושבעה ימים נוספים כנגד הנסים המפורסמים.

בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים


כי נר מצוה ותורה אור

הנה מבואר בע"ז (נ"ב ע"ב) שבית חשמונאי גנזו את אבני המזבח ששקצו היונים וקרא אשכחו ודרשו (יחזקאל ז' כ"ב) "ובאו בה פריצים וחיללוה" ופירש רש"י שם דכיון שנתחלל המזבח פקעה קדושתו וכשהשתמשו באבניו לע"ז נאסרו, עיי"ש.

הרי שהיונים חיללו גם את המזבח ואת שאר כלי בית ה', וצריך ביאור א"כ למה נעשה הנס דוקא במנורת המאור ולא במזבח, או בשאר כלי המקדש.

עוד נתתי אל לבי לעיין למה נקבע מן השמים שנס זה יתגלגל ע"י בית חשמונאי שלא היו משבט יהודה ומלכותם נגזרה לכליון כידוע מדברי הרמב"ן בפרשת ויחי (בראשית מ"ט י') שמלכות זו הורתה בחטא ומשו"כ תמה ונחרצה.

ונראה בזה דהנה גזירת היונים היתה מלחמת חרמה נגד התורה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ומסרו נפשם כנגדם מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו על מזבח קדושת התורה וקיומה. ובדין הוא שמלחמת התורה על ידי שבט לוי תהיה, שהרי שבט זה הופרש מכל עניני עולם הזה, חלק ונחלה לא לקחו בקרב אחיהם, והם שהופרשו להיות משרתי השם במקדשו, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ועל כן על החשמונאים שבני שבט לוי המה הוטלה מלחמה קדושה זו על משמרת התורה קדושתה וטהרתה.

ומשום שהיתה זו מלחמה על התורה היה גם נס החנוכה במנורת המאור המורה על התורה (עיין מנחת אשר שיחות פרשת תרומה). וידועים דברי הרוקח בהלכות חנוכה (סי' רכ"ה) דל"ו נרות של חנוכה מכוונים כנגד ל"ו שעות ששימש האור הגנוז בעולם וכמבואר בירושלמי ברכות (ס' ע"ב) "רב לוי בשם רבי בזירה שלושים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון, שתים עשרה בערב שבת ושתים עשרה בליל שבת ושתים עשרה בשבת". ומשו"כ יש ד' תגין על אות ט' בפסוק "וירא אלקים כי טוב" לרמוז לל"ו שעות של אור הגנוז עיי"ש.

וכבר הביאו תלמידי הבעש"ט בשמו שאור זה נגנז בתורה עיין בדגל מחנה אפרים (פרשת בראשית ד"ה וירא אלקים). וכ"כ הגר"ח מוולאזין בנפש החיים סוף שער א' ובהקדמה לספר שנות אליהו וז"ל "כי נגנז כל האור בתורה החתומה אשר בידינו. שם בללו וגנזו כל המאורות להתגלות לצדיקים הזוכים בכל דור ודור להנות מאורם".

וכך מפורש בזוה"ק פרשת תרומה (קמ"ט ע"א) "רבי יהודה אומר אלמלי אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא אלא אתגניז ואתזדרע כהאי זרעא... ומיניה אתך יום עלמא... ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא חד חוטא נפיק מההוא אור גנוז ואתמשיך על אינן דלעאן בה". ועיין בזה באריכות מופלאה בתנחומא פרשת נח (סי' ג'), ואכמ"ל.

בנרות חנוכה מתנוצץ ומבהיק האור הגנוז כי אור זה נגנז בתורה, ומנורת המאור האירה באורה של תורה ועל כן בה נעשה הנס.

ומתקופה זו של נס חנוכה ואילך נתגלה אור התורה באופן נשגב ונעלה שלא היה לפני כן. ראה נא מה שכתוב בפרקי היכלות דרבי ישמעאל כה"ג פרק כ"ז (והדברים צוטטו באופן חלקי בפרי צדיק לחנוכה ובספר רסיסי לילה אות נ"ו ד"ה וזהו החילוק) ומשום יקרת לשונו הטהור נביא הדברים ככתבם וכלשונם:

"כך אמר רבי עקיבא משום רבי אליעזר הגדול מיום שניתנה תורה לישראל עד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה גדולתה ותפארתה, אימתה פחדה ויראתה, עושרה וגאותה וגאונה, זעותה וזיותה, עוזה ועזוזה, ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון".

והנה בזמן נס חנוכה חזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני ובתקופה זו התחילה תקופת הזוגות וראשוני התנאים שהם יסוד המשנה והתלמוד, והן הן הודה והדרה גאונה וגאותה של תורה.

ואף שבתקופה זו כבר פסקה הנבואה, עלתה ונתעלתה לעומתה חכמת התורה, וכבר אמרו חז"ל "חכם עדיף מנביא" (ב"ב י"ב ע"א). והוא שאמר חגי הנביא "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב' ט').

נס חנוכה נס הצלת התורה היה, מלחמתם של בני חשמונאי מלחמת התורה היתה, ונרות חנוכה, אור התורה מתנוצץ בהם וקורן על ידם. וכבר כתבו תלמידי הבעש"ט (עיין מדרש פנחס אות א', בני יששכר חודש כסלו ועוד) דל"ו נרות מכוונים גם כנגד ל"ו מסכתות הש"ס, שע"י נס חנוכה ומסירות נפשם של בני חשמונאי נפתחו שערי אורה זו תורה ואור הגנוז העולה מנרות חנוכה נגנז לעמלי תורה שבע"פ שביום ובלילה ומאיר להם ועל ידם.

 

הנרות הללו קודש הם

תגיות: