תשעה באב נדחה (תשע"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

"בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא" (תענית כ"ט ע"א).

 

הנה יש לעיין בתשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון האם דינו וגדרו ככל צום נדחה או שמא אמרינן דכיון שרובו של היכל נשרף ביום עשרה באב, כשת"ב נדחה לעשירי באב הו"ל כעצם יום התענית וכל כה"ג הו"ל כאילו תיקנו את יום עשירי באב לתענית ואבילות כיון שביום זה נשרף ההיכל, דמצד העצם גם יום עשרה באב ראוי להיות יום צום ואבל אלא שהעדיפו חכמים יום התשיעי שבו החלה הפורענות, אבל כשא"א להתענות בתשיעי מן הראוי להתענות בעשירי.

וכבר מצאנו סברא זו בטורי אבן במגילה ה' ע"א.

דהנה במשנה שם אמרו דת"ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין. ובגמ' אמרו דאקדומי פורענותא לא מקדימין, והקשה הטורי אבן דהלא רובו של היכל נשרף ביום העשירי וכבר אמר ר' יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, אלא שחכמים הכריעו "אתחלתא דפורענותא עדיפא", וא"כ מסתבר דבחל בשבת לכו"ע יש לקובעו בעשירי באב שבו נשרף רובו של היכל, ומשו"ה מאחרין ולא מקדימין.

ותירץ דכיון שאמרו שם דבשביעי ובשמיני נכנסו הנכרים להיכל ואכלו וקלקלו, יש מקום להקדים לימים אלה ולא לאחר, אילולי שאין להקדים פורענות, עי"ש.

ומ"מ חזינן שהטו"א כבר נגע בסברא זו.


ב

 

והנה במגילה (ה' ע"א) מבואר "א"ר אלעזר א"ר חנינא, רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו. אמר לפניו ר' אבא בר זבדא, רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים. קרי עליה טובים השנים מן האחד". ופרש"י דר' אלעזר הודה לר"א בר זבדא שהעמידו על טעותו ותיקן את שמועתו.

והתוס' שם הסבירו את מה דהוי אמינא שרבי ביקש לעקור את תשעה באב שאינו נדחה דהכונה שרבי ביקש להעביר את התענית מתשעה לעשירי וכדברי ר' יוחנן כיון שרובו של היכל נשרף בעשירי, עי"ש.

ובשו"ת כת"ס או"ח סימן ק"א הביא פרפרת ממה ששמע מאביו הגדול מרן החת"ס ששאל וכי מה הכרח יש שטעה רבי אלעזר והלא אפשר ששני מעשים היו ובתחלה רצה רבי לעקור ת"ב שאינו נדחה ומשלא הודו לו חכמים חזר ורצה לבטל ת"ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, ואלו ואלו דא"ח.

ואמר החת"ס ליישב, דבאמת שתי סברות אלה תרתי דסתרי המה ואינן יכולות לשכון במדור אחד, דאם רצה להעביר את עיקר התענית לעשירי באב ע"כ ס"ל דכיון שביום זה נשרף רובו של היכל ראוי יום העשירי לצום ומספד ואבל, וא"כ בת"ב נדחה מסתבר דאינו דומה לשאר צומות הנדחים אלא בשנדחה ת"ב ליום ראשון הוי יום זה כיום תענית ואבל ממש ואין כל סברא לומר כיון שנדחה ידחה, ודפח"ח.

(אמנם לול"ד היה מקום לומר היפך הדברים, דכיון שלא הודו לו חכמים והם אמרו דאתחלתא דפורענותא עדיפא, א"כ טען רבי דמסתבר לומר כיון שנדחה ידחה, ואין בעצם סתירה בין השנים, אלא שר' אבא ב"ז ידע ששמיעתו של ר' אלעזר בטעות יסודה ורבי לא רצה אלא לעקור ת"ב נדחה).

הרי שגם החת"ס נגע בסברא זו דשאני ת"ב נדחה משאר צומות נדחים משום שגם עשרה באב ראוי להיות יום צום ובכי שבו נשרף רובו של היכל.

והכת"ס כתב לבאר דבסברא זו נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ"א סי"ט בת"ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש המטה, השו"ע מתיר והרמ"א החמיר לאסור משום דאבילות בצנעא נוהגת אף בשבת, עי"ש. דעת המחבר כסברת הטו"א והחת"ס, ולפי סברא זו נעקר ת"ב לגמרי מיום התשיעי וכאילו יום העשירי באב עומד במקומו כעיקר יום הצום והאבל, ומשו"כ השבת מותרת אף בת"ה, אך לשיטת הרמ"א הרי זה ככל צום נדחה ות"ב עומד במקומו, אלא שלמעשה תיקנו שכל דיניו ומנהגיו ידחו ליום ראשון ומשו"כ חייב בשבת באבילות דצנעא, עי"ש ודו"ק.

וכבר הקדימו רבינו הרשב"א בעיקר סברא זו בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תק"כ) שנשאל בת"ב שחל בשבת אם מותר בתשמיש וכתב "נראה לי שאין נוהג בו שום אבילות דהא אמרינן מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, וכל שכן דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוהו אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם". והדברים ברורים.

ועוד יש לומר בדרך זו, דבכך נחלקו שתי השיטות שבסימן תקנ"ד ס"ד בענין ת"ב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון אם השבוע שלפניו הוי בכלל שבוע שחל בו ת"ב. דמתחלה הביא השו"ע ששני השבועות אין בהם חומרא דשבוע שחל בו ת"ב, זה שלפניו משום שת"ב נדחה מיום השבת ליום ראשון שאחריו, וזה שלאחריו משום דקיי"ל להלכה דאין איסור אלא לפניו ולא לאחריו. ושוב הביא י"א דשבוע שלפני השבת הוי ככל שבוע שחל בו ת"ב, עי"ש.

ונראה לכאורה דאם הוי ככל תענית נדחה מסתבר דשבוע שלפניה הוי ככל שבוע שחל בו ת"ב דכעין גדר דחויה הוא, דרק משום שאסור להתענות ולהתאבל בשבת קודש נדחה בפועל ליום ראשון, אך אם יום עשרה באב נכנס תחתיו כיום אבל מצד עצמו מסתבר טפי דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב.

ולפי"ז הולך הבית יוסף לשיטתו שהרי ס"ל דבחל ת"ב בשבת מותר בת"ה, הרי דס"ל דת"ב נעקר לגמרי מיום התשיעי וחל בעצם על יום העשירי, ומשום כך נקט עיקר כשיטה ראשונה דאין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב. וכידוע מכללי השו"ע דבכל מקום שהביא שיטה ראשונה בסתמא ושיטה שניה בשם י"א, דעתו להלכה כשיטה ראשונה.

והרמ"א שחולק על השו"ע בסימן תקנ"ד וס"ל דאסור בת"ה מן הדין היה שיחלוק להלכה על הכרעת השו"ע בסימן תקנ"א בענין שבוע שחל בו ת"ב אלא שבלא"ה אין בזה נפ"מ לדידיה שהרי כתב שם מנהג אשכנז להחמיר בכל תשעת הימים שמר"ח אב, ודו"ק בכ"ז.

ולכאורה נראה שבשאלה זו נחלקו הבבלי והירושלמי. שהרי כבר הבאנו לעיל את המבואר במגילה ה' ע"א למה מאחרין ת"ב כשחל בשבת משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן, אך בירושלמי במגילה (ה' ע"ב) הביאו על משנה זו דביום תשעה באב הציתו את האור בביהמ"ק ורובו של היכל נשרף ביום העשירי, וברור שכונתם לבאר בזה למה מאחרין ולא מקדימין ת"ב שחל בשבת, הרי לן מקור מפורש בירושלמי לסברת האחרונים, והרשב"א.

ונמצא שגם הירושלמי הולך לשיטתו שהרי בירושלמי (תענית כ"ה ע"ב) מפורש להדיא דבת"ב נדחה אין השבוע שלפניו כשבוע שחל בו ת"ב, ודו"ק בכ"ז.

ועוד נפ"מ בין שתי דרכי הבנה אלה כתב האבני נזר (או"ח סי' תכ"ו) וכך כתב גם הרב השואל בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שס"ג) בענין קטן שהגדיל ביום ת"ב נדחה אם חייב להתענות, דאת"ל דהוי ככל תשלומין הלא כלל גדול בידנו דהפטור בעצם בזמן עיקר החיוב פטור אף מן התשלומין, אך אם נאמר שת"ב נדחה חל בעצם ביום עשרה באב יש מקום לומר שחייב להתענות מעיקר הדין.

אך באמת דאת"ל דאם דבריהם נכונים בשורשם מסתבר דלכו"ע הוי תשלומין דמ"מ ברור דעיקר היום הלא בת"ב כתקנת הנביא והיום עשירי באב הוי נדחה ותשלומין. אך באמת נראה דפשוט הדבר שקטן זה חייב מעיקר הדין דשאני תשלומין דיחיד מתקנת חכמים לכל בית ישראל, ומאחר שתיקנו שת"ב שחל בשבת חייבין הכל בצום ואבילות בי' באב הוי ככל תענית שכל בית ישראל חייבין בה. כך נראה פשוט לענ"ד.


ג

אם בעל ברית מתענה בת"ב נדחה

 

הנה כתב הטור בסימן תקנ"ט

 

"מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שי"ט שלו היה".

 

והיעבץ הוכיח שיטתו מהמבואר בעירובין (מ"א ע"א) "א"ר אלעזר בן צדוק אני הייתי מבני סנאב של בנימין, פעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה".

והלכה זו כתובה גם בשו"ע (סימן תקנ"ט ס"ט) "ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא".

אך במגן אברהם (ס"ק י"א) כתב שהמנהג הוא להתענות אף בתענית נדחה ולא כשיטת היעבץ וכן הביא משו"ת הרדב"ז, עי"ש.

וכבר נחלקו גם האחרונים בשאלה זו. בישועת יעקב (סק"ה) תמה על המגן אברהם איך מלאו לבו לחלוק על הטור שלא הביא חולק על דברי רבינו היעבץ מן הראשונים וכתב דאף אם במקומו של המג"א נהגו להחמיר במקומותינו נוהגים עפ"י השו"ע להקל.

ומאידך מצינו שהיעבץ (האחרון) חולק על היעבץ (הקדמון). ובשאילת יעבץ (ח"ב סימן כ"ג) תמה על היעבץ מה הדמיון בין יום שמחה דקרבן עצים שמקורו במשנה ובדברי הנביאים לשמחת בעל הברית שאינו אלא מנהג בעלמא, ולהלכה כתב להחמיר וכשיטת המג"א, עי"ש.

וגם בשאלה זו י"ל דשמא הדברים תלויים ביסוד הדברים כנ"ל. דאם ת"ב נדחה הוי ככל יום צום שנדחה יש מקום להקל בו במקום מצוה וכשיטת היעבץ, אבל אם אמרינן דבכה"ג הוי יום עשרה באב כעיקר יום התענית מסתבר טפי להחמיר בו וכשיטת המג"א, הרדב"ז והשאילת יעבץ.

אך לפי"ז סותר השו"ע את דבריו שהרי הוכחנו משני מקורות בשו"ע דעיקר דעתו דיום העשירי עומד תחת יום התשיעי לעיקר האבל והצום, ובהלכה זו פסק להקל כשיטת היעבץ. ומשו"כ נראה פשוט דאין כל הכרח דהא בהא תליא, וברור הדבר דאף אם נאמר כסברת הטו"א והחת"ס מ"מ יום זה נדחה הוא וקל טפי מתשעה באב בעיקר זמנו, וע"כ לא נחלקו אלא אם יש ללמוד בעל ברית וחתן וכדו' מהמבואר בגמ' לגבי מי שמביא קרבן עצים, ודו"ק בכ"ז.


ד

 

ובכל עיקר שיטת היעבץ כתב הבית יוסף שם לבאר דכיון דאמר ראב"צ בגמ' ש"פעם אחת חל ת"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו ולא השלמנו" למד היעבץ שאין מקום להקל אלא בת"ב נדחה אבל לא בת"ב בו ביום.

וכבר תמה השואל בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן צ"ח) דהלא להדיא מפורש בתענית (כ"ו ע"א) דיומו של סנאב בן בנימין להביא קרבן עצים היה ביום י' באב וא"כ בהכרח אמר ראב"צ שמדובר בת"ב שנדחה דאל"כ אין התענית ביום טוב שלהם.

ומהר"ם מלובלין כתב לבאר כונת הב"י דבודאי לא נעלמו מעיניו דברי הגמ' בתענית אלא כל כונתו לבאר את אריכות לשונו של ראב"צ ולמה לא השמיענו את גוף ההלכה בלבד דמי שיו"ט שלו חל ביום תענית אינו משלים תעניתו, וע"כ דקמ"ל דרק בתענית נדחה נאמרה הלכה זו ולא בתענית דיומו. ועי"ש שהאריך עוד בענין זה, ועיין עוד במנחת ברוך סימן פ"ג שהאריך בסוגיא זו.


ה

 

כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ו הלכה ט' – י')

 

"ומה הוא קרבן העצים. זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים מקריבין עולות נדבה. וזה הוא קרבן העצים. והיה להם כמו יום טוב ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה. ודבר זה מנהג".

"אפילו יחיד שהתנדב עצים או גזרים למערכה אסור באותו היום בהספר ובתענית ובעשיית מלכה. ודבר זה מנהג".

 

ותמה המשנה למלך שם דאם אין כאן הלכה גמורה אלא מנהג למה אינו משלים תעניתו בת"ב נדחה, הלא ת"ב נדחה חיוב גמור הוא ומהי"ת לדחותו מפני מנהג בעלמא.

והמנחת ברוך (סימן פ"ג ענף ד') כתב דאכן יש מזה ראיה דת"ב נדחה איסור קל הוא ונדחה אף מפני מנהג. אך דוחק גדול הוא זה כיון דמ"מ הלכתא היא איך ידחה מפני המנהג.

ובספר יריעות שלמה כתב דכל עיקר מסירת קרבן עצים למשפחות משפחות מנהג הוא, וזו כונת הרמב"ם, אך מי שהביא קרבן עצים הוי יו"ט דידיה מעיקר הדין.

אך פירוש זה נסתר לכאורה מדברי הרמב"ם בהלכה י' דשם לא כתב אלא דאף יחיד המתנדב עצים אסור ביום זה בהספד ותענית ובמלאכה "ודבר זה מנהג". ובהלכה זו בהכרח המנהג אינו אלא על מה דהוי כיו"ט דידיה וה"ה בהלכה ט'.

ונראה לכאורה לפי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת ר"ה (פ"א מ"ג) דבזמן בית שני לא היו מחוייבים בארבעת הצומות, ובאמת לא התענו בי"ז בתמוז ובעשרה בטבת, אבל בתשעה באב נהגו להתענות מפני הצרות שתכפו בו, עי"ש. הרי לן דגם תענית בתשעה באב בזמן בית שני לא היתה אלא מנהג ואתי שפיר דמנהג דוחה מנהג, ודו"ק בזה.



ב


ט"ו תמוז תשע"ב

כבוד החתן היקר והנפלא

בר אבהן ובר אוריין

חיים סטפנסקי נ"י

בן ידי"נ ויקיר לבבי

הרב הגה"ח ר' יצחק שליט"א

בדבר שאלתו היות והוא עומד להתחתן בליל ששי אור לט"ז בתמוז ויום ראשון יהיה צום נדחה, האם יתענה ביום א' יחד עם כל בית ישראל, ואם אכן יתענה ביום ראשון כיצד ינהג בצום של יום חופתו.

הנה מבואר בסימן תקנ"ט ס"ט דבת"ב נדחה בעל ברית מתפלל בעוד היום גדול "ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא", ומקור הלכה זו בדברי הטור בשם רבינו היעב"ץ שהוכיח כן מדברי הגמ' בעירובין (מ"א ע"א). וכתב שם המגן אברהם (ס"ק י"א) בשם כנה"ג דהוא הדין בחתן ביום חופתו אבל בשבעת ימי המשתה מתענה ומשלים, וכ"כ המשנ"ב בס"ק ל"ה, וכ"כ שם בביאור הלכה.

אמנם בשער הציון ס"ק ל"ד כתב לפקפק בדברי המגן אברהם דהלא כל שבעת ימי המשתה דוחין אבילות, הרי דהוי לגביו כרגל ומהי"ת לחלק בין יום חופתו לשאר שבעת ימי המשתה. והביא שבפתחי תשובה אכן הביא משו"ת בית יהודה דאף בכל שבעת ימי המשתה יש להקל בצום נדחה.

ולכאורה יש להחמיר בזה וכדעת המגן אברהם ובפרט שכך משמע גם במשנ"ב להלכה אף שבשעה"צ פקפק בזה והביא שיש מקילים.

אך באמת שיטת הבית יהודה לאו יחידאה היא ויש מגדולי האחרונים שהקילו אף בשאר צומות שאינם נדחים מלבד ת"ב. עיין בשו"ת אבני נזר או"ח סימן תכ"ו כתב להקל בשאר צומות אף באינם נדחין, וכ"כ בבית מאיר בסימן תקנ"ט, עי"ש.

ועיין עוד בביאור הגר"א סימן תרפ"ו והובא גם בשעה"צ שם ס"ק ט"ז דמשמע גם מדבריו דבעל ברית אוכל בשאר הצומות אף באינם נדחים, וה"ה בחתן ביום חופתו, וכתב בשעה"צ שבתענית נדחה יש לסמוך על דבריו ולא להתענות כלל, עי"ש.

ובאמת כל הסברא לחלק בין יום החופה לשבעת ימי המשתה צ"ע, דהלא כל שבעת ימי המשתה הוי כרגל. ועיין פני יהושע כתובות ד' ע"א שתמה על הרמ"ה דמשמע מדבריו דרק ביום הראשון הוי כרגל דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו, והלא בירושלמי מו"ק (פ"א ה"ז) דרשו מ"מלא שבוע זאת" דכל שבעת ימי המשתה הוי מה"ת, וכן דרשינן בחגיגה ח' ע"ב מ"ושמחת בחגך" ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דהוי מה"ת, עי"ש.

ולהלכה נראה דאם קל להם הצום יתענו וישלימו וכדעת המג"א, אך אם קשה להם הצום יש מקום להקל.

ומ"מ ברור שהצום של יום החופה שאינו אלא מנהג בעלמא (כמבואר באו"ח סימן תקע"ג סעיף א' ובאהע"ז סימן ס"א סעיף א') קל מצום נדחה דד' צומות, ואם קשה להם להתענות יומיים תוך ימים מספר יתענו ביום חופתם רק עד לאחר חצות כדי שיוכלו להשלים את הצום בי"ז בתמוז הנדחה.

ובצום של יום החופה בכלה יש להקל ביותר דכלל לא ברור אם המנהג להתענות ביום החופה נאמר גם לגבי הכלה.

ואם יתענה ביום ראשון עד לאחר מנחה גדולה יאמר עננו כמנהג אשכנז שהובא ברמ"א סימן תקס"ב ס"א, וז"פ.

הנני בברכה מעומק הלב שיזכה לבנות בית נאמן בישראל לתפארת בית אבותיו.

באהבה רבה

ואהבת עולם

אשר וייס

 



מקל שקד אני רואה

"ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד אני רואה ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א' י"א – י"ב).

והנה אמרו בירושלמי (תענית כ"ג ע"א) "מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום".

ולבי אומר לי דיש רמז נוסף במראה הנבואה ד"מקל שקד" דהנה אמרו בפ"א דמעשרות (משנה ד') דשקדים מרים הם, אלא שאמרו בעירובין (כ"ח ע"א) דמערבין בשקדים המרים משום "דיכול למתקן ע"י האור", ורמז זה ניתן לירמיהו, דחורבן הבית נמשל לשקד השקדים מרים הם, אלא שיש בידנו למתקן ע"י האור ואין אורה אלא תורה, אור התורה היא הממתקת את צער הגלות, ע"י התורה שנמשלה לאש, "הלא כה דברי כאש נאם ה'".

דרך אחת לנו להמתיק את מרירות החורבן והיא דרך התורה, בתי התורה, בתי הכנסיות והמדרשות שבישראל הלא הם בתי מקדש מעט (מגילה כ"ט ע"א) ועל ידם נזכה לבית הגדול והקדוש, הלא לא חרב הבית ולא אבדה הארץ אלא משום שלא ברכו בתורה תחלה, ולא היתה התורה חשובה בעיניהם ולא עסקו בה לשמה (נדרים פ"א ע"א ועיין שם בר"ן), ורק ע"י אהבת תורה ותלמודה נזכה לבנין הבית.

פוק חזי מה שכתב האור החיים הק' בריש פרשת תצוה "ובדרך רמז יתבאר הכתוב על דרך מאמר הובא בספר זוהר חדש (בראשית ח') כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד, גלות הראשון נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה, ב' נגאלו בזכות יצחק, ג' בזכות יעקב, והד' תלוי בזכות משה ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

ולבי אומר לי שאין כונת הדברים שמשה אינו חפץ לגאול, וכי יעלה על הדעת שמשה רבינו רעיה מהימנא שנשא את העם בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול את ישראל. אלא שאינו יכול לגאול, דאם אמרו שנגאלנו מן הגלות בזכות אבות העולם, הלא ברור דבזכות מדת החסד שהוא מדת אברהם אבינו שנאמר בו "תתן חסד לאברהם" נגאלנו מגלות מצרים, וכן ביצחק במדת הגבורה ובמדת התפארת של יעקב איש תם. ומן הגלות האחרונה ניגאל בכח התורה, דהלא כל כוחו של משה כח התורה הוא, והתורה קרויה על שמו כמ"ש "זכרו תורת משה עבדי", ורק כשנעסוק בתורה ובאהבתה נשגה תמיד ניתן כח למשה רבינו לפעול ולקרב ישועת ישראל וגאולה שלמה.

"כי אתה ה' באש הצתה ובאש (התורה) אתה עתיד לבנותה" בב"א.


זאת אשיב אל לבי

"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" (מגילת איכה ג' כ"א).

מגילת איכה נכתבה כידוע ע"י הנביא ירמיהו בזמן חורבן בית ראשון. בפרק ג' של מגילה זו מבכה הנביא את גורלו  הוא שנפל בחלקו בהשגחה עליונה ללוות את העם בשעה קשה ונוראה זו וכך פותח הנביא פרק זה "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו".

וכאשר מתבוננים אנו וקוראים פרק זה, נשיב אל לבנו תופעה האומרת דרשני. עד פסוק כ"א מקונן הנביא על החורבן והגלות עד שנראה שאפסה תקוה לגמרי ואין קרן אור אף הדקה ביותר שתפלח את ענן החשך. "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי"!

אמנם בפסוק כ"א כאילו מתפזרים ענני החשך ואור השחר מפציע ועולה. בתקוה גדולה עולה הלב על גדותיו "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל – טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו- חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכדומה פסוקי אמונה ותקוה.

וצריך ביאור איך האור והחשך, היאוש והתקוה משמשים בערבוביה, וכיצד עובר הנביא מיאוש לתקוה.

והנראה בזה, דהנה אמרו חז"ל באיכה רבתי "זאת אשיב אל לבי, אין זאת אלא תורה, והוא שאמר דוד 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי'".

תורתנו הקדושה היא שנותנת לנו תקוה בימים הקשים ביותר, היא הנוסכת בנו עוז ותעצומות בזמנים של הסתר פנים, בימים של חורבן ואבדון. היא שעמדה לנו מאז ועד עתה, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובזכות התורה הקב"ה מצילנו מידם.

בימי החורבן, כאשר בית המקדש היה לבמות יער וההיכל עולה באש מבקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס קיסר "תן לי יבנה וחכמיה", כי ברוח קדשו רואה הוא שעל אף שבחרבן הבית תתבטל המלכות מישראל, הנשיאות תאבד, הכהונה הגדולה לא תהיה עוד, תפסק עבודת הכהנים והלויים והעיר ירושלים משוש כל הארץ תשב אבלה וחפויית ראש, כל זמן ש"יבנה וחכמיה" ישכנו כבוד בישראל הן הם אשר ינווטו את העם וינהיגוהו בעוז תורתם וקדושת חכמתם. הן הם הערובה הבטוחה לקיום כלל ישראל בגלות.

יבנה וחכמיה היא בית המקדש של הגלות, עליה אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהיה לכם למקדש מעט בכל מקום אשר תבואו שמה, אלה בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". יבנה וחכמיה היא מקום השראת השכינה, ובחרבן הבית נטלה השכינה את מקל נדודיה וגלתה לה מבית המקדש ליבנה, ומשם לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כי אין לנו שיור רק התורה הזאת. והוא שאמרו חכמים (ברכות ח' ע"א) "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".

וכך לאורך כל הדורות לא מצאנו חיזוק ונוחם לצרותינו אלא בתורה ותלמודה. כאשר הצרות תכפו זו את זו, כאשר הצער, היגון והפחד השתרגו ועלו ואיימו להכריע אותנו, רצנו לבית המדרש למקדש מעט ובתורה הקדושה מצאנו עוגן ומפלט ותעצומות נפש.

פוק חזה מנפלאות הזוה"ק במעשה דרבי אליעזר ורבי עקיבא.

הנה איתא בסנהדרין (ס"ח ע"א)

"כשחלה רבי אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחבריו לבקרו... אמר להם למה באתם א"ל ללמוד תורה באנו א"ל ועד עכשיו למה לא באתם א"ל לא היה לנו פנאי אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו ר' עקיבא שלי מהו אמר לו שלך קשה משלהן".

ותמהים אנו לדעת איך הגיב רבי עקיבא בן יוסף לבשורת האיוב שניבא רבי אליעזר על מותו ועל מות חבריו הקדושים, אך הגמ' סתמה ולא פירשה.

אך מה שסתמו בתלמוד הבבלי פירשו בזוהר (זוה"ק וירא דף צ"ח ע"ב) "תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר הגדול ההוא יומא ערב שבת הוה... עאלו חכימי דרא למבקר ליה. אוליט להו (קילל אותם) על דלא אתו לשמשא ליה (על שלא באו לשמשו כל אותה תקופה) דתנינן גדולה שמושה יותר מלמודה. עקיבא עקיבא למה לא אתיתא לשמשא לי (למה לא באת לשמשני) אמר לו רבי לא הוה לי פנאי. ארתח (כעס) אמר אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך. לטייה דיהא קשה מכולהון מיתתיה (קיללו שמתתו תהיה קשה משל כולם). בכי רבי עקיבא ואמר ליה רבי אוליף לי אורייתא".

"אוליף לי אורייתא" מבקש רבי עקיבא. רבי למדני תורה זועק הוא בסערת נפש והמיית לב, כי הם חיינו ואורך ימינו, רק בדברי תורה מתנחמים אנו ומתחזקים נגד נחשולי הזמן ועוצם מדת הדין.

"זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל".

תגיות: