איסור קטניות בפסח (תש"ס)

מרן הגאב"ד שליט"א

ניסן תשס"ג

כבוד הרה"ג המופלג....

נעימות בימינך נצח.

בדבר איש אחד בקהילתו שזה מקרוב חזר בתשובה וקיבל על עצמו עול מלכות שמים, אך זלזל באיסור קטניות בפסח בטענה שלא קיבל ע"ע מנהג זה. ומע"כ ביקש לבאר לו יסוד מנהג זה טעמו וחומרתו, פרטיו ודקדוקיו.

                                             א

בטעם האיסור

כתב הרמ"א בסימן תנ"ג ס"א "ויש אוסרים והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינם אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית". והנה מבואר בדברי הרמ"א דאף לבני אשכנז הנוהגים חומרא בקטניות, חלוקים קטניות מחמץ בשלש הלכות, א' דאין אוסרים את התבשיל, ב' מותר להנות מהם ולא כחמץ דאסור בהנאה, ג' מותר להשהותן ולא כחמץ דעובר בבל יראה, וז"פ.

ובבהגר"א שם וכן במשנ"ב שם סק"ו כתב דיש בזה שני טעמים לאסור, א' דלפעמים מעורבים גרעיני דגן בקטניות ויש חשש חימוץ, ב' כיון שטוחנים ואופים מיני קטניות ומבשלים אותם כמו שעושים במיני דגן אתי לאחלופי בחמשת מיני דגן, עי"ש.

וכבר מצינו שני טעמים אלה בדברי הראשונים, במהרי"ל הלכות פסח כתב דהוי גזירה אטו ה' מיני דגן וכ"כ בתרומת הדשן סימן קי"ג וכ"ה גם במרדכי פסחים סימן תקפ"ח, והריטב"א פסחים ל"ה ע"א כתב דיש שאסרו קטניות בפסח מחשש שנתערב בהם חטה וכדו' וכ"כ המאירי בפסחים קי"ד ע"ב, ושני הטעמים האלה הובאו גם  בבית יוסף סימן תנ"ג עי"ש.

ויש לכאורה כמה נפ"מ בהלכה בין טעמים אלה, דהנה במה שכתב הרמ"א דאם נפלו לתוך התבשיל אין התבשיל נאסר, נחלקו בכונתו, י"א דאין בזה היתר אלא ע"י ביטול בששים וכן משמע מדברי התרומת הדשן שם דכתב "אם נמצא גרגיר של מיני קטניות בקדירה... לא מחמרינן כלל לאסור... דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה", אך דעת החק יעקב בסק"ו דכל שהקטניות הם מיעוט ולא רוב אינם אוסרים את התבשיל וכן מבואר בשו"ע הרב שם סעיף ד' וכ"כ המשנה ברורה בס"ק ט' שהעתיק את דברי החק יעקב עי"ש.

ולכאורה הדברים תלוים בשני הדרכים הנ"ל דאם חיישינן לחמץ שנתערב בקטניות לא מסתבר להקל בפחות מששים דנותן טעם, אבל אם הוי גזירה בעלמא ואין כאן שום חשש חמץ קל להבין שלא גזרו גזירה זו אלא על קטניות בעין ולא בתערובת מיעוט, וז"פ. אך באמת חזינן דלאו הא בהא תליא שהרי התה"ד מחמיר דצריך ששים אף שבדבריו לא מצינו אלא שאסרו קטניות שמא יבואו להחליפן בדגנים וע"כ דאין חומרא זו תלוי' בשני הטעמים הנ"ל.

והנה בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' כ"ב מצינו נוסח שטר מכירת חמץ וביאור נרחב בפרטי ודקדוקי המכירה ושם ראיתי שכתב דמוכרים את הקטניות עם החמץ וכ"כ בשו"ת מילי דאבות ח"ה סימן י"ז, ולכאורה זה תימה, דהלא אין כאן חמץ ולמה ימכרם, ולפי הטעם דחיישינן שמא נתערב חטה וכדו' אפשר להבין דמשום חשש זה נהגו גם למכור את הקטניות שמא נתחמצו גרגירי הדגן שבקטניות, וכ"כ הדברי מלכיאל בביאור סק"ה אך באמת מנהג זה תמוה ומחודש לפי כל הטעמים.

ובאמת נראה פשוט דלא נחלקו הראשונים אלא בטעם מנהג זה בשרשו ולמה נהגו איסור בקטניות, אבל באמת נוהגין איסור בקטניות אף כשאין כאן חשש חמץ כלל, והלא בקל אפשר לברור ולנפות גרגירי דגן מן הקטניות, אלא שמנהג אבותנו בידנו וקהלות אשכנז קיבלו על עצמם חומרא זו, ומשו"כ פשוט דלפי שני הטעמים אפשר דצריך ששים כדין הכללי של כל מאכ"א דמין בשאינו מינו בששים ומאידך אפשר דלא בעינן ששים כיון שאין כאן איסור בעצם אלא מנהג בעלמא כמסקנת החק יעקב והמשנ"ב, ולא נהגו למכור קטניות וכדברי התרה"ד והרמ"א המפורשים דמותר להשהות קטניות בפסח וז"פ.

 

ב

 

ובכל איסור זה יש לעיין אם הוי מנהג או גזירה, דהלא לא מצינו בזה איסור במקורות חז"ל וברור דרק בזמן הראשונים התחילו לנהוג איסור בקטניות בארצות אשכנז וכמו שכתב החיי אדם בכלל קכ"ז דכמה מאות שנים לפנינו נהגו באיסור זה, ורחוק א"כ לומר דהוי גזירה דלא מצינו גזירות ותקנות שנגזרו לאחר חתימת התלמוד, וכבר עמדו ע"ז הפרי חדש והגר"א שם, והגר"א כתב סמך למנהג זה מדברי הגמרא בפסחים מ' ע"ב עי"ש אך אף לדבריו לא מצינו בזה תקנה וגזירה בדברי התלמוד. (ועיין רא"ש שבת פ"ב סי' כ' דאין בכחנו לגזור גזירות לאחר חתימת התלמוד, וכבר כתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה דאין כח ביד בי"ד לאחר חתימת התלמוד לגזור אלא למקומו ושעתו עי"ש, והמגיד משנה בפ"ה מחמץ ומצה ה"ב כתב דאין לנו לגזור גזירות לאחר "דורות הגאונים").

ולכאורה נראה דבאמת אין בזה גזירה ותקנה אלא מנהג בלבד שנהגו המון העם, וכך משמע במרדכי פסחים סי' תקפ"ח (אף שלשונות מנהג וגזירה משמשים בערבוביא בכל דבריו עי"ש) וכ"ה בחיי אדם כלל קכ"ז ס"א, אך מדברי החת"ס בשו"ת או"ח סי' קכ"ב משמע דנקט דהוי גזירה ותקנה עי"ש שכתב דאף התרת נדרים לא מהני לבטל תקנה שגזרו מחמת סייג, ולכאורה נראה דאין כונתו דהוי ממש גזירה אלא דחמור כגזירה לענין שאין לו התרה כיון דהוי מנהג משום סייג, ודו"ק.

והנה בתרומת הדשן סי' קי"ג משמע דאין איסור בקטניות אלא כשבאו במים דגזרו אטו ה' מיני דגן שאינם אסורים אלא כשבאו במים ויש חשש שנתחמצו, וכך משמע מדברי הריטב"א שם, ואף מן האחרונים יש שהקילו בקטניות שלא באו במים, שלא יהא הטפל חמור מן העיקר דכיון שאין כאן אלא גזירה משום דגן אין איסור אלא אם באו במים, עיין בזה בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן קפ"ג, וכ"ה בשו"ע הרב שם סעיף ה' ובחיי אדם סי' קכ"ז ס"א, וכ"כ במרחשת סימן ג'.

אך מדברי הרמ"א משמע קצת שאיסור זה נוהג בכל הקטניות ואף שלא באו במים וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי סימן ל"ב, ובאבני נזר סימן שע"ג וסי' תקל"ג, וע"ע בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ו' א' – ב'. ועיין באור זרוע הלכות פסח סימן רנ"ו שהביא פירוש הר"ש מפלייזא ליוצר אלקי הרוחות וכתב שם דהמנהג שלא לאכול קטניות אלא א"כ נתבשלו במים רותחים, הרי לן כיסוד דברי התה"ד. ועוד כתב שם דאף שלדעתו מנהג טעות הוא מ"מ אין להתיר בפני האוסרים ואפילו בצנעא טוב להמנע ולאסור.

והנה יש מן האחרונים אף מגדולי אשכנז שנטו להקל באיסור זה, עיין במור וקציעה שם שכתב שאביו החכם צבי הצטער מאד על איסור זה ואמר דאתי לידי קולא וע"י נגרם מכשול דחשש חמץ להמון העם והמו"ק כתב דאשרי מי שימנה לבטל מנהג זה. וגם בשו"ת חת"ס שם רמז לזה דבמקומות מסויימים היה חומרא דאתי לידי קולא באפיית המצות שלא כראוי ובחשש חימוץ ובכה"ג עדיף להקל באיסור קטניות עי"ש.

אך כל גדולי אשכנז מן הראשונים ועד אחרוני האחרונים נקטו דיש להחמיר במנהג ותיקין זה וחלילה להקל ראש בגבול שגבלו ראשונים. ואף שבשו"ת בשמים ראש סימן שמ"ו זלזל במנהג זה וכתב שמקורו במנהגי הקראים והמחמירים עתידין ליתן את הדין כבר מחה על קדקדו בבית מאיר סימן תנ"ג וכתב שכבר פקפקו גדולי הדורות בכשרות ספר זה וכנראה שגם תשובה זו אין הורתה ולידתה בקדושה.

ומ"מ ברור דלגבי כל בני אשכנז הוי איסור גמור וכל המזלזל באיסור זה צריך בדיקה אחריו.

ומצינו בשו"ת מהר"ם שיק סימן רמ"א דאף שהקילו לחולה מ"מ ישתמש בכלים מיוחדים, הרי שהחמיר לכתחלה אף בבליעה שבכלים וכ"כ בכף החיים סימן תנ"ג ס"ק כ"ז בשם כמה פוסקים, ואף שהדברים חידוש דאם אין הקטניות אוסרים את התבשיל ק"ו שלא יאסרו את הכלים, מ"מ כך נהגו ומנהג ישראל תורה. ונראה הטעם דשאני בדיעבד דמותר, אבל לכתחלה יש להחמיר אף בבליעה, וז"פ.

 

 

ג

והנה במרחשת סי' ג' האריך מאוד בסוגיא זו וכתב כמה חדושים גדולים בהלכה זו דאיסור קטניות.

באות א' חידש דקטניות שחלטן ברותחים מותרים כיון דמעיקר הדין אין חימוץ בחליטה אלא שהחמירו מחשש שמא לא חלטן יפה ובקטניות יש להקל. אמנם יש לדחות דכיון דגזרו אטו דגן דינם כדגן ממש ומהי"ת להקל בהן טפי. אך מ"מ יש לדברים מקור בדברי הר"ש מפלייזא ביוצר לשבת הגדול כמבואר לעיל אות ב'.

ושם באות ב' כתב לחדש דכיון דכל איסור קטניות אין בו תקנה וגזירה אלא מנהג בלבד, דינו כנדר ובנדר אמרו שהנודר מן הדבר אינו אסור ביוצא ממנו (נדרים נ"ג ע"א), וא"כ אין לאסור שמנים שנעשו מן הקטניות, ומה דמבואר בתרה"ד וברמ"א דמותר להדליק שמן קטניות ומשמע דבאכילה אף השמנים אסורים, אין זה אלא כשיש בקטניות חשש תערובת דגנים ויש בהם חשש חמץ ממש משא"כ בקטניות שנבררו יפה ואין בהם חשש חימוץ, ועי"ש שהאריך מאוד בסוגיא זו.

וזה חידוש גדול ודוחק גדול להעמיסו בלשונות התה"ד והרמ"א, ועצם הסברא אין בו הכרח כלל, דכבר נתבאר לעיל די"א דאיסור קטניות הוי כגזירה ולא מנהג בלבד, ואף אם יהיבנא דהוי מנהג בלבד אפשר דמעיקרא כך נהגו וקיבלו עליהם לנהוג איסור אף בשמנים והרי זה כנודר מן הדבר ומן היוצא ממנו דודאי אסור, ודו"ק בכ"ז.

 

 

ד

נשאלתי במי שבישל מאכלי החג כולם ואורחים היו מצויים בביתו, ושוב שמו אל לבם שהשתמשו בתבליני קטניות ותבלינים אלה לטעמא עבידי, האם מותר להם להשתמש במאכלים אלה לפסח, ומעדות אשכנז הם.

והוריתי להקל בזה בשעת הדחק, דאף דבתרומת הדשן סי' קי"ג מבואר דלא גזרו איסור משהו בקטניות ולהדיא מבואר מדבריו דמ"מ בעינן בהם ביטול בס' ולשיטתו אסור בני"ד דתבלין לטעמא עבידי ולא בטלי בס', מ"מ מפשטות לשון הרמ"א בסי' תנ"ג משמע דאם נפלו לתבשיל אינם אוסרים בכל ענין דאם צריך ס' הו"ל לפרש דבר זה ולא לסתום, וכ"כ להדיא החק יעקב שם סק"ו והשוע"ה והמשנ"ב שם בס"ק ט' העתיק דברי החק יעקב ונקט כותיה להלכה כמבואר לעיל, ועוד דכמה ספיקות מצינו בדברי הפוסקים בהגדרת מיני הקטניות ורוב תבליני הקטניות אינם אלא ספק קטניות, וכיון דמדובר באיסור מדרבנן דקליש טובא דמפשטות הפוסקים הוי מנהג בלבד, ועכ"פ נאסר לאחר חתימת התלמוד אין להחמיר בזה יותר מדאי, וכבר כתב באגרות משה או"ח ח"ג סימן ס"ג דאין להחמיר בספק קטניות, יש ומשו"כ להקל בזה ובפרט בשעת הדחק גדול.

שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים

ביקרא דאורייתא

אשר וייס

 

 

ב

אם יש בקינואה איסור קטניות

נשאלתי ע"י רבים בזרעוני קינואה שלאחרונה רבים הצורכים אותם כמאכל בריאות, והוא מעין מין קטניות ועושין ממנו מעין דייסה ומיני מאפה, האם יש בזה איסור קטניות בפסח.

 

ולאחר דרישה וחקירה נתברר לי שמזון זה היה עיקר מזונם של בני שבט האינקה בדרום אמריקה לפני כחמש מאות שנה, וכאשר ההמונים הגיעו מאירופה למדינות דרום אמריקה כמעט ונכחד לגמרי ורק בשלשים השנים האחרונות חזרו לגדל גידול זה באופן המוני.

רבים קוראים לגידולים אלה דגן כיון ששימושו דומה לאופן צריכת הדגנים אף שבעצם ממשפחת הקטניות הוא.

הנה בשו"ת אגרות משה ח"ג סי' ס"ג הניח כדבר ברור שכל שלא היה מצוי בזמן שהנהיגו רבותינו הראשונים את איסור הקטניות אינו בכלל האיסור, ומשו"כ כתב שאין איסור בבוטנים אא"כ נהגו בו איסור, והגרמ"פ כתב שמטעם זה לא נאסרו תפוחי האדמה אף שעושים מהם קמח ולכאורה היה ראוי לאוסרן, עי"ש.

ולפי"ד יש להתיר גם את הקינואה, דמין זה לא היה ידוע כלל בארצות אירופה שבהם נהגו איסור בקטניות.

אך לדידי לא פשיטא לי כלל כל מהלך זה. דכבר דנו האחרונים הרבה בענין תפוחי האדמה. בנשמת אדם הלכות פסח סימן כ' כתב ששמע שבקהלת פיורדא שבאשכנז נהגו בהם איסור, אך הפמ"ג בא"א סוס"י תס"ד ובמש"ז סימן תנ"ג כתב שמותרים הם משום שהם גדולים ואינם נראים כלל כדגנים.

הרי שלא כתבו להתיר משום שלא היו מצויים בימי קדם, ודוחק לומר שלא ידעו שמין זה לא היה מצוי בימי רבותינו.

ונראה יותר דגם בזמן שגזרו על הקטניות לא הגדירו במדוייק מה בכלל האיסור, ולא מצינו בכל הראשונים שהם מקור הלכה זו רשימה של המינים שנאסרו. ונראה מזה דגזירה זו או מנהג זה נאסר על מיני הקטניות הדומים לדגן באופן כללי. ומשו"כ נולדו ספיקות רבים במשך הדורות, עיין ברמ"א סימן תנ"ג ס"א לגבי עני"ס ואליינד"ר, ובשערי תשובה שם סק"א הביא מי שרצה לאסור קפה. הרי שמאז ומקדם נסתפקו במינים רבים ולא מצינו בכל דברי הקדמונים סברא זו דכל שלא היה מצוי בזמניהם אינו בכלל האיסור. ויותר מזה יש לתמוה הלא גם התירס הוא מן הגידולים שהגיע לארצות אירופה מארצות אמריקה ע"י המשלחות האירופאית שגילו את העולם החדש לפני כחמש מאות שנה. וכמו שתפוחי האדמה והבוטנים הובאו לאירופה על ידם כך גם התירס. ובאמת הגיעו תפו"א לאירופה לפני התירס, ואעפ"כ ברור בכל דברי הפוסקים שתירס דין קטניות יש לו, ומוכח מזה שלא כדברי האג"מ.

ומשו"כ נהגו להחמיר גם בבוטנים, וכמ"ש במקראי קודש להגרצ"פ פסח ח"ב סימן ס' עי"ש. וה"ה בקינואה שהוא פולים קטנים הדומים לדגן במראה ובאופן השימוש, שעושים ממנו גם מעשה קדירה וגם דברי מאפה לכאורה יש לנהוג בו איסור יש להחמיר בו כדין קטניות.

וידוע מה שנחלקו האחרונים בענין שמן ויי"ש העשויים מקטניות. רוב האחרונים אסרו על סמך דברי הרמ"א שם בסעיף א' דמותר להדליק את הנר בשמן קטניות כיון שאין הקטניות אסורים בהנאה. הרי דשמן קטניות אסור מ"מ מדרבנן.

אך שנים מגדולי הפוסקים שהיו גדולים בכחא דהיתירא, המהרש"ם מברעזאן (שו"ת מהרש"ם ח"א סימן קפ"ג) והגרי"א מקאוונא (באר יצחק או"ח סימן י"א) התירו אם ביררו את הקטניות היטב, ושמרו אותם מן המים, ועשו מהם את השמן או היי"ש לפני פסח, ונימוקם עמם, עי"ש.

אך גם בזה פוק חזה מה עמא דבר והמנהג להחמיר, ואכמ"ל.

 

 

את אשר התעללתי במצרים

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם" (שמות י' ב').

פשטות ההבנה בפסוק זה, שעלינו לזכור ולספר לבנינו ולבני בנינו את נקמת ה' במצרים ואת המכות שהביא עליהם להענישם את שהצרו לישראל אהובו.

אך מדברי הרמב"ם למדתי פירוש מחודש בענין זה. דהנה כתב הנשר הגדול בהלכות תשובה (פרק ו' הלכה ג') "ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה... לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה... כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו".

הרי לן חידוש גדול מתורת הרמב"ם, שהקב"ה הקשה את לב פרעה והודיע זאת ע"י משה נביאו כדי ללמד תועים בינה ולהודיע לכל באי עולם שהקב"ה נועל שערי תשובה ממי שנשתרש בחטא.

ואפשר דמשום כך נצטוינו לספר לבנינו ולבני בנינו לא רק את האותות והמופתים ששם הקב"ה במצרים אלא גם את אשר התעלל אל נקמות במצרים, כדי שנלמד אנו וננחיל לזרעינו אחרינו יסוד גדול בהלכות שכר ועונש שבמשפט שמים.


בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים

הנה פסוק אחד יש בסדר הגדה של פסח שחוזר על עצמו שלש פעמים בסדר ההגדה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". בתשובתנו לשאלת הרשע אומרים אנו "בעבור זה עשה ה' לי" לי ולא לו! הוא שאנו אומרים לשאינו יודע לשאול בהיעדר שאלה מצדו. והוא המקור שאנו מצווים לספר ביציאת מצרים בשעה שמצה ומרור מונחים לפנינו. בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

וכנראה שיש בפסוק זה מסר מרכזי בעבודת הלילה ויסוד גדול במצות סיפור יציאת מצרים.

ואכן כן, דכבר ביארנו פעמים רבות שזכירת יציאת מצרים וסיפורה צריכים להביא אותנו לידי קבלת עול מלכות שמים, ומקרא מלא דבר הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ה נ"ה) וכן אמרו חז"ל במדרש (שם) "על מנת כן הוצאתיכם מארץ מצרים שתהיו לי לעבדים", ועינינו הרואות, דמכל פסוקי התורה שיש בהם זכירת יציאת מצרים בחרו אנשי כנסת הגדולה פסוק אחד שבו נקיים את מצות הזכירה כל יום ערב ובוקר "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים".

וכבר הבאתי (עיין בגדש"פ מנחת אשר) את מה שנחלקו הראשונים בביאור הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", הרמב"ן והרס"ג פירשו כונת הכתוב כאילו נאמר "זה בעבור" כלומר מצה ומרור שאנו אוכלים בשביל שעשה ה' לי בצאתי ממצרים, אך רש"י מיאן בפירוש זה וכתב כדרכו לפי פשוטו של מקרא "בעבור זה, כדי שאקיים מצוותיו", זה תכלית יציאת מצרים, כדי שנקבל עול מלכותו, ונשמור ונקיים מצוותיו.

כל ארבעת הבנים באים ומתישבים מסביב לשלחן ליל הסדר, כולם נהנים לשמוע ספורי יציאת מצרים, אך רק אחד מהם, הבן החכם מבין את תמצית הענין, הוא מבקש לדעת מה הן המצוות שעלינו לקיים, מה העדות החקים והמשפטים. הבן הרשע לעומתו אינו רוצה לדעת ואינו רוצה לשמוע, "מה העבודה הזאת לכם, מה הטרחה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה" (ירושלמי פסחים ע' ע"ב), וזה שאנו אומרים לו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" הלא לא יצאנו ממצרים אלא "בעבור זה" כדי לקיים מצוותיו, ואם אינו חפץ בקיום המצוות והם עליו לעול ולטורח לא היה נגאל ועדיין היה עבד לפרעה במצרים, "לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל".

וכאשר ישב לו אותו הבן שאינו יודע לשאול, וגם לא יבין את אשר נספר לו לאשורו, גם לו נאמר "בעבור זה עשה ה' לי", אף אם לא יבין את עומק משמעותה של יציאת מצרים, מ"מ נחנכו לקיום המצוות שכן הם תכלית יציאת מצרים, שהרי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.

 

תגיות: