אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (תשס"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"מכרה כיום את בכרתך לי" (כ"ה ל"א).

הנה כבר הארכנו במכירת הבכורה במה שהקשו דהלא הוי דשלב"ל, ודנתי בכללי הלכה זו ופרטיה, ונדון עוד בגוף הסוגיה ודקדוקיה.

הנה נחלקו תנאי ואמוראי בכמה מקומות בש"ס אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ונבאר עיקר הלכה זו, פרטיה ודקדוקיה.


ביבמות צ"ג ע"א נחלקו ר' הונא ור' נחמן במוכר פירות דקל לר"ה מקחו קיים דאדם מקנה דשלב"ל ולר"נ מקחו בטל דאין אדם מקנה דשלב"ל, ומאידך נחלקו ר' הונא ור' נחמן בב"ב קמ"ב ע"א במזכה לעובר וסתרו הני אמוראי את דבריהם, דלר' הונא לא קנה ולר"נ קנה.

וכבר עמדו הראשונים על סתירה זו, התוס' בגיטין י"ג ובכתובות ז' כתבו דלר"ה אכן אדם מקנה דשלב"ל אך אינו מקנה לדבר שלב"ל, וביאור הדברים נראה דיסוד גדר הקנין הלא הוא זכיית הקונה דבין אם זוכה הוא מהפקר או מחבירו במתנה או במכר עצם מושג הקנין הוא קניית זכות, ואם אין הזוכה בעולם אין כאן קנין כלל, אך כשיש קונה ומקנה בידם לעשות קנין עתידי ביניהם אף אם הדבר הנקנה אינו בעולם עדיין.

ובדעת ר' נחמן מצינו שתי דרכי הבנה בתוס' ובשאר הראשונים, י"א דלר"נ באמת אין אדם מקנה לדשלב"ל כשם שאינו מקנה דשלב"ל אלא דס"ל דעובר בא לעולם הוא ולגבי גדר הקנין דינו כילוד וכשם שזוכין לתינוק שלא בפניו כך גם לעובר, וי"א דר"נ נקט היפך סברת ר' הונא וס"ל דאף דאין אדם מקנה דשלב"ל יכול הוא להקנות לדבר שלב"ל, ונראה ביאור סברא זו דהזוכה הוא זה שבעצם קונה, אלא שהוא קונה לחבירו, ואין זה מן הנמנע מצד גדרי הקנין שיזכה למי שעדיין אינו בעולם כיון דמ"מ יש כאן זוכה, ודו"ק.

והנה כתב הרשב"א בקי' ס"ג וכ"ה במרדכי ב"ב סימן תקע"ח דעד כאן לא נחלקו אם אדם מקנה דשלב"ל אלא במקנה פירות דקל סתם, אבל אם הוא מפרש שמקנה פירות דקל לכשיבואו לעולם לכו"ע חל הקנין, ודעה זו הובאה גם ברמ"א חו"מ סימן ר"ט ס"ד עי"ש, וצ"ב ביסוד שיטה זו.

ונראה לכאורה לפי מה שנתבאר במנח"א בראשית סימן ל' דיש שתי דרכי הבנה בעיקר דין אא"מ דשלב"ל, אם הוי חסרון מצד עצם גדרי הקנין דאין קנין חל כאשר אין לו על מה לחול, או שמא אין זה אלא מצד חסרון בסמיכת דעת וכדמשמע מפשטות הסוגיה בב"מ ט"ז ע"ב, דעת הנמקו"י בב"ב ס"ז דאין זה אלא מצד חסרון בסמיכ"ד ודעת הלבוש בסימן ר"ט דהוי חסרון בעצם גדר הקנין, ועי"ש שהבאתי הרבה מקורות לכאן ולכאן. והנה אם נאמר דקנין לא יכול לחול על דשלב"ל מצד עצם גדרי הקנין מה תועיל התנייה מפורשת, אך אם אין זה אלא מצד סמיכת דעת, י"ל דכאשר מקנים סתם פירות דקל לא סמכי דעתיה דיש בקנין זה ריעותא כאשר משמע דהקנין חל מיד ואין לו על מה לחול, אבל במפרש להדיא שהוא מקנה את הפירות לכשיבואו לעולם סמכי דעתיה טפי, ודו"ק.


ב

 

ולהלכה קיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כמבואר ברמב"ם פכ"ב ה"א ממכירה ובשו"ע ר"ט ס"ד, וכך נקטו כל הראשונים, מלבד רש"י דמשמע מדבריו בקידושין ס"ב ע"ב דנקט עיקר כר' הונא וכמו שכתב בדבריו השער המלך בהלכות מכירה שם.

אמנם אף דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, יכול אדם לשעבד דשלב"ל כמ"ש הרמ"א בסימן קי"ב ס"א ובסימן ר"ט ס"ד, ומקור הלכה זו בב"ב קנ"ז ע"א שם מבואר דלוה יכול לשעבד לא רק נכסים שברשותו אלא אף "דאקני", ונחלקו הראשונים שם בטעם הדברים ושלש דרכים נשנו בזה.

א: הרשב"ם שם כתב לחלק בין פירות דקל שלא באו לעולם כלל ובין נכסים שעדיין אינם ביד הלוה אבל מ"מ הם בעולם, ולפי פירוש זה אין הבדל בין קנין לשעבוד אלא בין פירות דקל לדבר שאינו שלו. ולדרך זו לכאורה יכול גם להקנות דבר שבא לעולם אלא לא שבא לרשותו וזה תמוה. ב: פירוש אחר כתבו שם הרשב"ם והרמ"ה דתקנת חכמים היא שאלמוהו לשיעבוד שלא תנעול דלת בפני לווין. ג: התוס' פירשו שם דשיעבוד אלים מקנין ומשו"כ חל שיעבוד על דשלב"ל, ולפי"ז גם פירות דקל יוכל לשעבד עי"ש.

וביאור הסברא דשיעבוד חל על דשלב"ל נראה עפ"י המבואר בב"ב קע"ג "נכסייהו דאיניש ערבין בעד נפשיה" וידוע דשיעבוד נכסים מיתלא תליא בשיעבוד הגוף ויונק מכחו, וכיון שאדם יכול להתחייב בדבר שלא בא לעולם כמבואר בחשן משפט סימן ס' סעיף ו' ה"ה דיכול לשעבד נכסים שלא באו לעולם.

ונחלקו הפוסקים בהמשעבד נכסים שלא באו לעולם אם יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם כשם שיכול לחזור בו קודם שבא לעולם בפירות דקל לר' הונא ובמקדש אשה נכריה לאחר שתתגייר, והרמ"א הביא מחלוקת זו בסימן קי"ב ס"א עי"ש. ובסימן ר"ט ס"ד כתב הרמ"א "ואע"ג דאין יכול להקנות דשלב"ל מ"מ יכול לשעבדו ויש חולקין". והלבוש שם הבין כונת הרמ"א דיש שחולק על עצם ההלכה דשיעבוד חל על דשלב"ל וכתב שהלכה כמותו דמה בין הקנאה לשעבוד. אך הש"ך שם בסק"ח תמה עליו דבאמת גמ' ארוכה היא דדאקני משתעבוד אלא כל כונת הרמ"א למה שנחלקו אם יכול לחזור בו לפני שקנה וכ"כ שם הסמ"ע בס"ק י"ז עי"ש.

והנה לשיטת הראשונים דכל הלכה זו דשיעבוד דשלב"ל תקנה היא משום נעילת דלת נראה פשוט דאינו יכול לחזור בו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והלא ישתעבד ויחזור אח"כ, אך לאידך תרי טעמי יש להתספק כמבואר.

ועצם ההלכה דיכול להתחייב בדבר שלא בא לעולם ולקבל על עצמו שיה"ג מבואר בחו"מ סימן ס' ס"ו וז"ל "המחייב עצמו בדשלב"ל או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל". ובקצות שם ס"ק ז' כתב דבזה כו"ע מודי דאינו יכול לחזור בו קודם שיבא לעולם שהרי גופו בעולם ובשיעבוד הגוף עסקינן וא"כ אין כאן בעצם דשלב"ל, אך הנתיבות חולק עליו שם בס"ק י' ונקט דכל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור דמ"מ הוי דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור. ואפשר לכאורה דלשיטתיהו אזלו בסימן של"ב שם חידש הקצות בסק"ו דיכול אדם לשעבד דשלב"ל בשכירות פועלים והוכיח כן מיעקב אבינו שהתנה עם לבן לקבל את הצאן הנקודים והעקודים בשכרו. ועוד כתב שם בס"ק ה' – ו' דהמשעבד דשלב"ל בשכירות פועלים צריך לשלם לו לפי הערך שיהיה בשעת הפרעון וכן במשעבד שט"ח בתשלום שכירות צריך לשלם לו את כל הכסף שנגבה ולא רק את שוויו של השטר בשעה ששיעבדו, והנתיבות שם בסק"ה חולק עליו ונקט דאינו חייב אלא לפי ערך השטר בשעה שגמר עבודתו, עי"ש ודו"ק בזה.


ג

 

והנה לעיל באות א' (ובמנחת אשר בראשית סימן ל') דנתי בשתי דרכי הבנה במה דאין אדם מקנה דשלב"ל אם הוי מצד עצם גדרי הקנין או משום דלא סמכא דעתי', ולכאורה יש להוכיח מב"ב קמ"ב דאף למ"ד המזכה לעובר לא קנה בבנו קנה משום דדעתו קרובה אצל בנו. הרי דבהשלמת רצונו יכול הוא לקנות אף לדשלב"ל, ובאמת כתב הרא"ש שם (בתוספותיו ובשיט"מ) דמשום דלא סמכא דעתי' אינו מקנה ולפיכך מהני בבנו.

וצ"ל להני שיטות דשאני מה שאינו מקנה לדשלב"ל מהא דאינו מקנה דבר שלב"ל כגון פירות דקל, וכפי שביארתי לעיל באות א' דכיון דהנכס בעולם אין כאן חסר בעצם הקנין אלא בגמר דעת המקנה עי"ש. אמנם באמת כתב המבי"ט בסימן קל"ז דלגבי בנו יכול להקנות אף דבר שלב"ל והסתמך על הסוגיה הנ"ל. הרי דלהדיא דס"ל אף בדשלב"ל  דאין כאן חסרון אלא מצד סמיכ"ד, וכמ"ש שם להדיא. אך בדברי הרמב"ם בהלכות זכיה פ"ו הי"ז מבואר דאפילו המתחייב ליתן לבנו בשעת נישואיו דשלב"ל אינו קונה אף דדעתו קרובה אצל בנו ועוד דאין צריך בזה קנין כלל דהן הן הדברים הנקנים באמירה אעפ"כ אא"מ דשלב"ל, וכ"ה במרדכי לב"ב סימן תקע"ד וכנראה דסברי דבדשלב"ל אין חסרון משום סמיכ"ד אלא מצד עצם גדרי הקנין, וצ"ע עדיין.


ד

דיני דשלב"ל שנלמדו מיעקב

 

הנה מצינו בדברי הראשונים והאחרונים ארבע הלכות בעניני דשלב"ל שנלמדו מיעקב אבינו.

א:   הרא"ש דע"י שבועה מקנה דשלב"ל ונלמד מקנין הבכורה וכמבואר במנח"א בראשית שם.

ב:   יכול לנדור ולהתחייב דשלב"ל כמ"ש הרמב"ם בפ"ו הלכה ל"א – ל"ג מערכין ונלמד מנדרו של יעקב 'כל אשר תתן לי'.

ג:    המקדיש דשלב"ל אף שאינו חל מ"מ חייב לקיים דבריו, כ"כ הרמב"ם כ"ב ממכירה הט"ו, וכתב בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רמ"ג שגם זה נלמד מנדרו של יעקב "והאבן אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים" עי"ש.

ד:   בשכירות מתחייב בדשלב"ל ושוב אינו יכול לחזור בו כמ"ש הקצות החשן הנ"ל משכרו של יעקב.

ועוד למדנו "מיעקב הצדיק" דחייב הפועל לעבוד בכל כחו לטובת בעל הבית וכמ"ש הרמב"ם בסוף פי"ג משכירות ה"ז "וכן חייב לעבוד בכל כחו. שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן. לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנ' ויפרץ האיש מאד מאד". והלכה זו הובאה גם בחו"מ סימן של"ז ס"א עי"ש.

"ויעקבני זה פעמיים"

 

"ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר הנני, ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות... ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר... ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, והבאת לאביך ואכל בעבור אשר יברכך לפני מותו" (כ"ז א'-י').

כאשר קוראים אנו פרשה סתומה ומופלאה זו תפעם רוחנו והתמיהה כמו עולה מאליה, הזהו יעקב איש תם יושב אהלים, התמימות היא זו, לנצל מצוקתו של אח המסתכן ברעבונו כאשר אחזו בולמוס כדי להוציא מידו את בכורתו, ולא די בכך אלא לחזור ולהוציא מידו גם את שארית ברכותיו במרמה גדולה, הלזה "איש תם" יקרא?

אמנם כאשר נתבונן במהות הברכות, ובעוז חפצו של יעקב אבינו לזכות בהן, תתיישב כמו מאליה תמיהה גדולה זו.

שור נא וראה את יסודו הגדול של אדונינו הרמב"ן בענין מעשי האבות.

"מקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם" (רמב"ן בפתיחה לספר שמות, ויעויין מאמר "מעשי אבות" בפתיחה לספר בראשית).

אבותינו אבות האומה הישראלית פילסו דרך ונתיב, ישרו בערבה מסילה, לבני בניהם בדרכם אל יעודם הנצחי. פועל ומעש ידיהם כל כולו לסעד שבטי י-ה במסע ארון העדות ומחנה ישראל לדורות, להושיעם כל ימות עולם. בהיות מקדש בישראל ושכינה בציון כמו גם בנפול עטרת תפארת וצאת העם לגלות חשכת ישימון, להאיר בחשכת ליל ולהודיעם כי עוד להם אחרית ותקוה, כאשר הבטיח אדון המושיע לישיני מכפלה, לזכור ברית אבות להחיש גאולת בנים, כי עוד יבנה ותיבנה בתולת ישראל.

כל אשר אירע את האבות אות הוא לבניהם, כל אשר אירע את האבות הוא למען בניהם, חזיוני אותם הימים ומאורעות התקופה אשר השיגו את אבותינו, למען העתיד יהיו, מעשי אבותינו ופעולתם, למען יביאו גאולה לבנים.

מאבק איתנים ניטש בין יעקב ועשו, עוד ממעי אימם מריבים הם בנחלת שתי עולמות. כשזה קם רעהו נופל, כי לא תוכרע המערכה עד בא אדוני שעירה. בערמה ובדעת ירב צעיר ויקנה משפט הבכורה, לעבוד עבודת אלקיו בבית הבחירה. וישמע יעקב אל רבקה אימו ויגש לאביו את מנחתו, וישק לו אביו וירח בגדי החמודות אשר לו, ויברכהו במשמני ארץ ורוב דגן ותירוש, וישימהו אדון לאחיו ורב יעבוד צעיר וישמשו. וכאשר אך כלה יצחק לברך את יעקב בנו, ועשו אחיו בא מצידו, ויצעק צעקה גדולה ומרה וינחם על יעקב להורגו, וישונן ברק חרבו לנקום נקמתו על עורמת נטילת ברכתו ובכורתו...

מהו עוז חפצו של יעקב בנטילת הברכות?

שור נא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש: (תולדות אות קצ"ט-ר')

"תא חזי כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה כד הוה אתי מלבן, דכתיב "ויברך אלהי"ם את יעקב". וחד דברכיה ליה ההוא מלאכא ממנא דעשו. וחד ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב (שם כ"ח ג') "ואל שדי יברך אותך" וגו',

בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה בכל הני ברכאן, אמר במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא? אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהי דא בתרייתא דברכיה אבוה, ואף על גב דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.

אמר יעקב אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין לזמנא דאצטריך לי ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא, דכתיב (תהלים קי"ח י') כל גוים סבבוני בשם יהו"ה, כי אמילם, סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון ברכאן קדמאי דאבוה, תרין אינון ברכאן דברכיה קב"ה, תלת אינון ברכאן דברכיה ההוא מלאכא.

אמר יעקב להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו די לי בהאי.

אוף הכי יעקב אמר, לגבי עשו די לי השתא באלין ברכאן, אבל לההוא זמנא דאצטריכו לבני לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא אסלק לון.

כד ימטי ההוא זמנא יתערון אינון ברכאן מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא כמה דאוקמוה.

לא לעצמו זכה יעקב בברכות אלה, לא לדידיה ולא לגרמיה, אלא משום שרואה הוא ברוח קדשו שרק ברכות אלה יתנו לזרע יעקב בסוף הדורות עוז ותעצומות לזכות לגאולה השלמה. ועיין מש"כ בהגדש"פ להגר"א בפירוש חד גדיא "כלל גדול אצלנו שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד בין בעוה"ז ובין בעוה"ב את כולם ירשנו מאבותנו בעת שבירך יצחק את יעקב, ולולא הברכות חסרנו את הכל והיו לעשו", והדברים מפליאים.

ועוד זאת למדנו מדברי הזוה"ק (אות קע"ז) "מהו זה ויעקבני זה פעמיים, אלא מלה חד הוי תרי זימני בכרתי אהדר ליה זימנא אוחרא ברכתי זה הוא תרי זימני", ועומק הכונה, הברכה והבכרה, חד הן הא בהא תליא לא חפץ יעקב בבכורה אלא כדי לזכות בברכות וכל ענין הברכות ליתן שם ושארית, תוחלת ותכלית לזרע יעקב בני בכורי ישראל.

והדברים מאלפים!

לא למענו ביקש יעקב אבינו לזכות באלו הברכות, אף כי מצאוהו רעות רבות, ימי עשו ולבן וכמעט עד האסף, עת קפץ עליו רוגזו של יוסף. לא לצורכו פעל כל זאת, כי אם לזרע זרעו אחריו בצאתם אל ארץ מדבר תַּלאוּבוֹת, להחיש ישועה וגאולת עולם, לקבצם שנית לכונן בית מקדשם... מעשה אבות יצירה לבנים.

גדולי האומה לית להו לגרמייהו ולא כלום.

ולבי אומר לי שיש עוד טעם עמוק ביסודן של דברים למה סובב ע"י המסבב כל הסיבות שברכות אלה יגיעו ליעקב איש תם בדרך מרמה. דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא זכה עשו באהבתו של יצחק ובברכותיו אלא במרמה גדולה וכמו שפרש"י "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו" (בראשית כ"ה כ"ח) "שהיה צד אותו ומרמהו בפיו". וכך פירש שם (פסוק כ"ז) "יודע לצוד ולרמות את אביו בפיו. שואלו כיצד מעשרין את התבן כיצד מעשרין את המלח", וכך שבה את לב יצחק אביו בשקר ובכזב. ומדה כנגד מדה נגזר שהרמאי יפסיד ברמאותו, ובבחינת "עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל".

מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי

 

תגיות: