צורת הפתח (תשע"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

"ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה. וחמש עשרה אמה קלעים לכתף עמדיהם שלשה ואדניהם שלשה. ולכתף השנית חמש עשרה קלעים עמדיהם שלשה ואדניהם שלשה. ולשער החצר מסך עשרים אמה תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רקם עמדיהם ארבעה ואדניהם ארבעה" (כ"ז י"ג – ט"ז).

"מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה - ימעט, רבי יהודה אומר: אינו צריך. והרחב מעשר אמות - ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות - אין צריך למעט"

"בין לרבנן ובין לרבי יהודה לילפו מפתח שער החצר, דכתיב ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות וכתיב וחמש עשרה אמה קלעים לכתף וכתיב ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר קלעים חמש עשרה אמה, מה להלן - חמש ברוחב עשרים, אף כאן חמש ברוחב עשרים. פתח שער החצר איקרי, פתח סתמא לא איקרי " (עירובין ב' ע"ב).

וכתבו התוס' (ב' ע"ב ד"ה ואב"א וכן בזבחים ס' ע"א):

"וא"ת מאי פריך שאני פתח החצר דהוה ליה צורת הפתח שהכלונסות היו על גבי ווי עמודים שהקלעים תלויים בהן וי"ל דאמר לקמן (ד' יא.) דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום".

והנה נחלקו האחרונים חוטי טלגרף כשרים לצורת הפתח, והשאלה היתה משום שאין החוטים עוברים על גבי העמודים אלא ע"ג ווים כעין ידיות היוצאים בגובה העמוד לצידו, האם הוי צוה"פ מן הצד כיון שווים אלה לצד העמוד, או שמא ווים קטנים אלה הם כחלק מן הלחי ודי במה שהחוט עובר על גביהן להיחשב צוה"פ.

והמהרש"ם (ח"א סימן קס"ב, וח"ד סימן ל"א קמא) בבקיאותו הגדולה הביא ראיה מדברי התוס' הנ"ל דאכן הוי צוה"פ מן הצד כמו הכולנסאות בפתח שער החצר שהיו מונחים על ווי העמודים. אך בתשובתו בח"א הביא שבספר הישר לר"ת כתוב דאכן שער החצר היה צורת הפתח, עי"ש.

ונבאר כמה הלכות וגדרים בדיני צורת הפתח.

ב

ביסוד גדר צורת הפתח

הנה מצינו שצוה"פ הוי כמחיצה גמורה בכמה תחומים בהלכה. בדיני עירובין, בדיני דפנות הסוכה, בדיני כלאי זרעים ואף הרחקה בבית הקברות כתבתי בתשובה דבשעה"ד יש לסמוך על צוה"פ כאילו יש כאן מחיצה גמורה.

ובביאור הלכה (סימן שס"ב ס"י ד"ה כשכל) דן אם זה דין דאורייתא או דרבנן, וכתב שנחלקו בזה הראשונים, עי"ש.

אך בכל עיקר גדר צוה"פ בעירובין נחלקו גדולי האחרונים, ואבאר.

כתב הנתיבות בספרו מקור חיים בקונטרס תיקון עירובין:

"אין צוה"פ מחייב במזוזה דאלת"ה אמאי לא עבדינן מזוזה בכל מקום שעושין צוה"פ משום עירוב. דהא שערי עיירות גם כן חייבים במזוזה, אלא ודאי דזהו ההפרש שבין עירוב למזוזה, דבמזוזה בעינן פתח ממש כפתחי שמאי (שפטורים מן המזוזה כמבואר במנחות ל"ג ע"ב), וצוה"פ אינו חייב במזוזה, משא"כ בעירוב דסגי בצורת הפתח כשר בקנים וקונדרסין אף שהקנים דומים לפתחי שמאי ממש, דנהי דפתח לא הוי צוה"פ מיהא הוי".

ושיטתו ברורה דצוה"פ אינו פתח כלל, ומשו"כ פטור מן המזוזה, ואין ללמוד דיני עירוב מדיני מזוזה.

אך המשנ"ב (סימן שס"ג ס"ק קי"ג) הביא שנחלקו האחרונים להלכה אם פתחי שמאי מהני בצורת הפתח.

ודעת החזון איש ברורה שלא כהבנת המקור חיים ובכמ"ק בדיני עירובין דימה דיני צוה"פ לדיני מזוזה, (עיין חזו"א סימן ע' אות כ"ה, וסימן ע"ח אות א').

אמנם יש באמת לתמוה לשיטתו דא"כ למה לא נהגו לקבוע מזוזה בצוה"פ. וד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, והחזו"א לא נדרש לשאלה זו בהלכות עירובין אלא בהל' מזוזה, ובחזו"א (יו"ד סימן קע"ב אות ג' ד"ה מן האמור):

"מן האמור (דצוה"פ מהני אף אם לא נעשה לשם כך) נלמד דעמודי התלגרף והחוט שעל גביהן, אפשר לסמוך עליהן משום צו"ה, אע"ג דלא נעשו לכך... שפיר חשיב צו"ה, וחייבין במזוזה, ואין קובעין מזוזה משום שאין המזוזה משתמרת, ולפעמים יש כאן שותפות נכרי".

הרי לן דאכן שיטת החזו"א דמצד עיקר הדין באמת צוה"פ חייבת במזוזה, דפתח הוא ולא כדברי המקור חיים.

ויסוד פלוגתתן בגדר צוה"פ, האם דין פתח עליה, או שאין כאן פתח כלל אלא צוה"פ דהוי היכר כעין פתח, ודו"ק בכ"ז.

ג

בחוטי חשמל וטלפון אם כשרים לצוה"פ

הנה נחלקו גדולי הפוסקים לפני כמאה וחמשים שנה אם אפשר לצרף חוטי טלגרף לצורת הפתח. ולכאורה חוטים אלה אין לצרפם כלל כיון שהם מן הצד של הלחיים וכל שהחוט עובר מן הצד פסול אפילו באחד מן הלחיים כמבואר בסימן שס"ב סעיף י"א.

אך משני טעמים יש שהקילו בזה.

בשו"ת נפש חיה סימן ל"ד כתב דהזרוע הקטן היוצא מן העמוד שמעל גביו עוברים החוטים אם משופע הוא כלפי מעלה נחשב כחלק מן הלחי והמשכו וכיון שחוטי הטלגרף עוברים מעל לזרוע קצר זה (וכ"ה בחוטי טלפון וחשמל בזמנינו) הו"ל כאילו חוט זה עובר מעל הלחי. (וגם בדעת תורה למהרש"ם סימן שס"ב מיקל בזה בשעת הדחק).

ורבים דחו סברא זו ונקטו דאין זרוע זה מן הלחי כלל ומשו"כ הו"ל צוה"פ מן הצד ופסול, עיין שו"ת בית שלמה ח"א סימן מ"א, שו"ת תורת חסד או"ח סימן ט' ושו"ת אבנ"ז או"ח ח"א סימן רצ"ז.

וגם החזו"א החמיר בזה עיין סימן ע"ז אות י"א שכתב דאדרבה זרוע זה מן המשקוף הוא ולא מן המזוזה כיון שהוא מאונך ולא מאוזן ומשו"כ צוה"פ זו פסולה, (אך אפשר דאם זרוע זה אכן פונה כלפי מעלה יש מקום להכשיר) עי"ש.

ובתורת חסד שם הביא בשם השואל ומשיב שהקיל בזה בסברא מחודשת מאד, דעד כאן לא פסלו צוה"פ מן הצד אלא כשעשאו לשם צוה"פ, דכיון שעשאו שלא כתיקנו ולא כעיקר צוה"פ גילה בדעתו שאין זה צוה"פ. אבל בחוטי טלגרף שלא נעשו לשם צוה"פ אלא לשמן, וחוטי טלגרף צריכים להיות מן הצד ובהכי ניחא תשמישתיה שפיר מהני לשם צוה"פ. ואכן כך כתב בשואל ומשיב מהדורא א' ח"ב סימן פ"ח עי"ש.

והגאון בעל תורת חסד דחה סברא זו בתוקף רב וכתב שאין לסמוך עליה, ועוד דנו בזה מצד שעמודים אלה לא נעשו לשם צוה"פ, ובמשכנות יעקב או"ח סי' קכ"ג נקט דצוה"פ שעומד מאליה פסול. אך באמת מסתבר כדעת השבות יעקב (ח"ב סי' מ') דכיון דצוה"פ משום מחיצה היא ומחיצה שנעשה מאליה כשר כמבואר בסי' שס"ג ס"ג ה"ה בצוה"פ, ולא כדברי המשכנ"י עי"ש.

והאבני נזר שם החמיר בזה וכתב חידוש בתו"ד, דאף אם נניח שהזרוע הקצר התומך בחוט כהמשך הלחי הוא יש לפסול, דכיון דשיעור לחי עשרה טפחים הוא, צריך שהחוט יעבור מעל הלחי בגובה י"ט. ולדבריו אם הלחי מתעקם והחוט עובר מעל ראש הלחי ואם נקדיר בלחי נמצא שאינו עובר מעל הלחי במקום גובה י"ט הו"ל כאילו מן הצד הוא ופסול.

ולענ"ד מסתבר טפי דאף דשיעור לחי עשרה טפחים הוא, מ"מ ככל שהלחי מתארך תורת לחי עליו ולעולם די במה שהחוט עובר מעל גובה הלחי, ואין צריך כלל שיעבור מעל מקום גובה י"ט.

וכשם שמפקפק אני לקולא בדברי האבנ"ז מפקפק אני לחומרא בדברי הגר"ח מבריסק. דהנה מטו בשם מרן הגר"ח שעשה עירוב בבריסק בחיבור חוטי העירוב לגזעי העצים ע"י מסמרים. ואף דהחוט מחובר לעץ מן הצד, כאשר גזע העץ מיצר והולך ומלמטה הגזע עבה יותר וככל שהוא מגביה נעשה צר, אם מקום החוט הוא מעל הגזע בגובה עשרה טפחים צורת הפתח היא וכשרה.

ולענ"ד נראה טפי כמבואר, דלעולם צריך שהחוט יעבור מעל הלחי במקום חיבורו, ולא סגי במה שהוא מעל הלחי המשתפע והולך מלמטה, בגובה עשרה טפחים.

ואף דפשוט דאם יש לחי קצר למטה מן החוט כשר ואף אם יש כמה אמות בין הלחי לחוט וכמבואר להדיא בסימן שס"ב סעיף י"א, וא"כ פשוט דאם מלמעלה מחובר החוט מן הצד ולמטה ממנו יש לחי קצר כשר הוא, אין זה אלא בלחי קצר שיש בראשו משטח מסויים, אבל בלחי משופע כל כולו דין לחי עליו ולחי ארוך הוא ואם החוט מחובר מצידו פסול הוא, אף אם החוט עובר מעל עובי הלחי למטה ממקום חיבורו.

כך נראה לכאורה לענ"ד, ועדיין צ"ע בזה.

אמנם ידוע מה שכתב במקור חיים בתיקון עירוב דאם עשו חריץ בלחי והחוט עובר בתוך החריץ כשר, והסכימו רוב האחרונים לדבריו, אלא שיש שכתבו שראוי להמנע מכך משום מראית עין, אין זה דומה כלל לני"ד דשם עובר החוט מעל הלחי במקום חיבורו, אלא שהלחי ממשיך למעלה ממנו, ובהכי ליכא ריעותא, משא"כ בני"ד שהחוט במקומו מן הצד הוא, וכז"פ.

ובעצם השאלה כשהלחיים גבוהים מן הקנה וממשיכים למעלה ממנו אם כשר לצוה"פ כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קס"ב) להביא ראיה מהכתוב במלכים (א' ז' ה') דבבית המקדש היו חלונות מעל הפתחים וא"כ ע"כ שהמזוזות נמשכו מעל המשקוף, ומוכח דמ"מ הוי צוה"פ, עי"ש.

תמצית שיטות האחרונים לגבי עמודי טלגרוף, השואל ומשיב, הנפש חיה, חסד לאברהם תנינא סי' מ' והמהרש"ם הקילו בשעה"ד. בתו"ח, בית שלמה והאבנ"ז כתבו שאף בדיעבד פסול.

ד

בצורת הפתח בשיפוע

הנה ערים רבות יש בעולם הבנויות כל כולן בשטח מישורי, ובערים כאלה גם צורת הפתח המקיפתן ישרה וחלקה, אך בירושלים שהרים סביב לה וגם העירוב יעלה הרים וירד בקעות, ועדיין לא נתקיים בה כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, וא"א להקיפה בעירוב שבו הקנה העליון ישר הוא ובהכרח משפע ועולה משפע ויורד, ולפיכך יש הכרח ללבן הלכה זו.

הנה לא מצינו, למיעוט זכרוני, ברבותינו הראשונים והפוסקים הקדמונים שידונו כלל בשאלה זו. ולכאורה יש להוכיח משתיקה גדולה זו, מדשתקו רבנן ש"מ ניחא להו, ואין שום הכרח שהקנה העליון יהיה ישר ואף כאשר שני הלחיים, אחד גבוה מהשני ונמצא שהמשקוף עומד בשפוע, מ"מ כשר, דאל"כ לא היה להם לסתום אלא לפרש דפסול הוא.

ואכן כך הסיקו האחרונים, עיין תוספת שבת, ואליהו רבה בסימן שס"ב סעיף י"א וכ"כ הפמ"ג שם א"א ס"ק י"ח וכ"ה במשנ"ב שם סק"ס. וכולם ציינו לדברי הרא"ם בשו"ת סימן כ"ה, עי"ש.

וכיון שיש לי בזה הרהורי דברים, נשנה פרק זה.

הנה מבואר בסימן שס"ב סעיף י"א "מהו צורת הפתח, קנה מכאן וקנה מכאן והנה על גביהן אפילו אינו נוגע בהן... ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון".

ובמגן אברהם שם כתב "אפילו א' גסה מחבירו", ועי"ש בהגהות הגרעק"א שהגיה בדבריו אפילו א' גבוה מחבירו וכנראה שהב' נתחלף בטעות לס' עי"ש.

והנה רבים מן האחרונים הבינו מתוך דברי המג"א בשם הרא"ם דאף שהקנה העליון משופע כשרה צוה"פ, שהרי אם לחי אחד גבוה וא' נמוך בהכרח שהקנה העליון משופע, עיין תוספת שבת, ובפמ"ג שם בא"א שכתב "והיינו קנה א' גבוה הרבה מחבירו וקנה ע"ג בשיפוע מהני". וכן מבואר גם בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן קס"ז ושו"ת בנין ציון ח"א סימן כ"ז עי"ש.

אך באמת נראה דרבים מן האחרונים שלמדו מדברי המג"א בשם הרא"ם להכשיר קנה משופע לא ראו את דברי הרא"ם במקורם אלא נזונו מלשון המג"א. אך דברי המג"א נכתבו בקיצות נמרץ כדרכו בקודש, ומתוך עיון בדברי הרא"ם במקורן לא זו בלבד שלא יראה מדבריו מקור להקל בשאלה זו, אלא היפך הדברים ולכאורה יש ללמוד מדבריו חומרא ולא קולא.

דהנה בשו"ת מים עמוקים סימן כ"ה נשאל רבינו אליהו מזרחי במי שעשה צורת הפתח עם שני לחיים בגובה שוה והקנה שעל גביהן היתה ישרה ומאוזנת לגמרי. אלא שמצד אחד חוברה ללחי מן הצד ולא מעל גבי הלחי, ומשו"כ הניחו מתחת לקנה העליון לחי קצר של עשרה טפחים מכוון כנגד הקנה העליון.

וזו כונת השאלה כשלחי אחד גבוה בהרבה מחבירו, אך הקנה העליון היה מאוזן לגמרי ולא היה בו שיפוע כלל.

והשואל פקפק בכשרות צורת הפתח משום שהבנתו היתה דמה דצוה"פ כשרה כשהקנה העליון גבוה מן הלחיים ואינו נוגע בהם אינו אלא משום דאמרינן גוד אחית, וא"כ רואים אנו כאילו הקנה העליון יורד עד ללחיים, ובני"ד כיון שמצד א' הקנה נוגע ללחי ורק מצד אחד צריך כאילו להורידו עד ללחי, נמצא דהוי כאילו יש כאן קנה משופע והו"ל כפתחא שמאי ופסול.

ועל זה השיב הרא"ם דלא משום גוד אחית מכשרינן כשהקנה העליון גבוה מן הלחיים אלא משום גוד אסיק ורואים כאילו הלחיים עולים למעלה עד לקורה, וא"כ אף בני"ד רואים את הלחי הקצר כאילו עולה עד לקורה וכנגד הלחי השני והקנה העליון ישר הוא, ומשו"כ אין כל שמץ פסול בצוה"פ הזו, עי"ש.

ומ"מ למדנו מדבריו דאילו באנו להכשיר משום גוד אחית ולהחשיב כאילו הקנה העליון משופע ויורד היינו פוסלים את צורת הפתח, הרי דאין הכשר צוה"פ כאשר הקנה משופע, היפך דברי האחרונים שלמד מדברי הרא"ם להכשיר. ולכאורה זו תמיהה עצומה על כל האחרונים בהלכה זו.

אלא שהגרעק"א בהגהות לשו"ע שם כתב כפי הנראה לפרש את דברי הרא"ם דאין פסול אלא כאשר הקנה העליון משופע הרבה, וכנראה שכך דייק מתוך לשונו שכתב שם שקנה אחד בשמים וא' קרוב לארץ, וכך נראה גם ממה שכתב לדמותו לפתחי שמאי. ועיין עוד בשו"ת ברית אברהם או"ח סימן ט"ז שכתב לפסול רק במשופע הרבה, עי"ש, וע"ע בשער הציון בסימן שס"ב ס"ק מ"ו שהביא את דברי הגרעק"א.

סוף דבר כל האחרונים כתבו להקל כאשר הקנה העליון משופע, אלא שהגרעק"א העיר דכאשר משופע הרבה אפשר דיש להחמיר וכ"כ בשו"ת ברית אברהם. ואף שלכאורה קולא זו תמוהה שהרי האחרונים התבססו על דברי רבינו אליהו מזרחי וכבר נתבאר דהוי ראיה לסתור, מ"מ כיון שכך נזרקה מפי החבורה, כך הלכה. (ובשם הגר"ח מבריסק אמרו שיש להחמיר בזה). והנה צריך ביאור אליבא דרעק"א באיזה שיפוע יש לחוש לפסול. ולכאורה נראה דעד שיפוע של ארבעים וחמש מעלות הוי כאילו הקנה מאוזן וכשרה, ומעל ארבעים וחמש מעלות הוי כאילו זה מאונך וצוה"פ פסולה כך נראה לכאורה, וכך שמעתי בשם הגר"א קוטלר זצ"ל, ועדיין צ"ע בכ"ז.

 

ה

צורת הפתח ביותר מעשר אמות

הנה מבואר בסימן שס"ב סעיף י' "אם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יתירה מעשר מותא ואפי' לא נעץ אלא ד' קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין אבל בבקעה לא מהני בשכל הרוחות ע"י צורת פתח ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק)". ומקור דבריו ברמב"ם בפט"ז הט"ז משבת, עי"ש.

הרי לן דלשיטת הרמב"ם אין צורת הפתח מועילה אלא בעומד מרובה על הפרוץ או בפחות מי', אבל בפרוץ מרובה לא מהני צוה"פ ביותר מי'. וכ"ז במוקף לדיורין אבל בבקעה שאין בו דורין אף לדידן לא מהני ביותר מי'.

ובמשנ"ב ס"ק נ"ט כתב דיש להחמיר לכתחלה כשיטת הרמב"ם כיון שיש עוד מן הראשונים שנקטו כותיה, אף שדעת השו"ע להקל בזה. וככלל הידוע בפסקי השו"ע דכל היכי דכתב שיטה ראשונה בסתם כך הלכה, אף שהביא שוב י"א שחולק על שיטה קמייתא.

והנה לשיטת המשנ"ב כמעט ואין לנו עירוב מהודר בזמנינו דרוב העירובין בזמנינו פרוץ מרובה מכל הצדדין ולעולם יש יותר מעשר אמות בין לחי ללחי בצוה"פ דידן, וזו אחת מן החומרות של המשנ"ב בדיני עירובין.

והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם האם מה"ת לא מהני צוה"פ יותר מעשר או שמא כל עיקר פסול זה רק מדרבנן הוא.

והחזון איש בסימן ע"ח אות ו' כתב דודאי אין זה אלא מדרבנן דכבר כתבו התוס' בעירובין ו' ע"ב וכן בדף כ"ב ע"א דאף לרב דצורת הפתח לא מהני ביותר מעשר אין זה אלא מדרבנן ומה"ת מהני כמו דמהני בכלאים וכמבואר שם י"א ע"א דנעץ ד' קונדסין בד' צדי השדה והניח קנה על גביהן מהני לענין כלאים לכו"ע, ואת"ל דמה"ת לא הוי צוה"פ גם לכלאים לא יהני, וע"כ דאין בזה פסול אלא מדרבנן עי"ש. ונקט החזו"א בפשטות דה"ה לרמב"ם אין כאן אלא פסול דרבנן, עי"ש.

וכיון שאין בזה אלא ספיקא דרבנן מסתבר טפי להקל בזה כשיטת השו"ע שהיא דעת רוב הראשונים. אלא שכבר ידוע מכללי הפסק של מרן דכאשר כתב שיטה ראשונה בסתם ושוב כתב שיטה אחרונה בשמו, עיקר ההלכה כשיטה ראשונה אך לכתחלה יש לחוש גם לשיטה אחרונה, וה"ה בני"ד.

ויש לעיין בביאור שיטת הרמב"ם וכן בעצם שיטת רב דלא מהני צוה"פ יותר מעשר, האם זה משום דאין זה צורת הפתח, דאין דרך לעשות פתח רחב יותר מעשר והוי זאת חסרון בעצם צורת הפתח, או שמא אין כל ריעותא בעצם צורת הפתח, אלא דלא מהני צוה"פ בפירצה יותר מעשר.

ונחלקו בזה החתם סופר והחזו"א. בשו"ת חת"ס או"ח סימן פ"ח כתב דאפשר להכשיר צוה"פ יותר מעשר ע"י לחיים נוספים מתחת לקנה העליון למעטו מעשר. והחזו"א בסימן ע"ח אות ב' ס"ק ו' השיג עליו וכתב דכיון דאין כאן חסרון בעצם צורת הפתח אלא דלא מהני צורת הפתח בפירצה יותר מעשר, לא יהני אם יצמצם את צוה"פ ע"י לחיים.

הרי לן דלהחת"ס הוי דין בעצם צוה"פ ולחזו"א גדרו דלא מהני צוה"פ בפירצה יותר מעשר.

והחזו"א סתר דבריו בסימן ע' אות ה' שם הקשה בדברי הגמ' י"א ע"א "מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קציה דרב אינו צריך למעט א"ל אתנייה צריך למעט אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמד חצר שרובה פתחים וחלונות אינה ניתרת בצורת הפתח מ"ט הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת הפתח אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו ניתר בצורת הפתח".

וכתב "לכאורה הא דצו"ה לא מהני ביותר מי' הוא משום דיותר מי' אינו בענין פתח ובטל ענינו של צו"ה ואין כאן רק קנים וקנה ע"ג אבל לא קני פתח, והוי כצו"ה מן הצד וכיו"ב בפסול, אבל לא שצו"ה הוא כתיקונו אלא שאין מועיל לחלל יתר מי' וא"כ מה שייך ללמוד בפרמ"ר בפחות מי' שצו"ה הוא כתיקונו וכהכשירו, וי"ל דר"י סבר דכשם דביתר מי' אינו בשם פתח ה"נ כשכל ההיקף פרמ"ר אינו חל שם פתח על הפרוץ, ונמצא דמלבד חסרון מחיצות שיש בפרמ"ר, איכא נמי משום פרצה יתר מי' שכל פרצה הוא כפרצת יתר מי', והלכך אף אם יעשה צו"ה נהי דכבר תיקן לההיקף מחיצות מיהו עדיין הפרצות אוסרות משום פרצה יתר מי', וע"ז לא מהני צו"ה".

הרי לן דנקט בפשיטות דכל חסרון בצוה"פ יותר מעשר לרב אינו אלא מצד עצם דין צוה"פ, עד שנדחק לומר דגם מה דלא מהני בפרוץ מרובה הוי משום דכל כה"ג לא הוי צוה"פ, ולא כדבריו בסימן ע"ח.

ואי בדידי תלי' היה נראה לחלק דלשיטת רב באמת הוי חסרון בגוף צוה"פ, דפתח מעשר אמות לא עבדי אינשי וכמו שאין צוה"פ מן הצד, אך לשיטת הרמב"ם דאין בזה פסול אלא בפרוץ מרובה ע"כ אין זה חסרון בעצם צוה"פ אלא בדיני מחיצה, דכל שפרוץ מרובה, והפירצה יותר מעשר לא מהני צוה"פ, ודו"ק כי קצרתי.

ב

צורת הפתח שעשאו מן הצד

"במאי עסקינן אילימא מן הצד והאמר רב חסדא צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום אלא על גבן" (עירובין י"א ע"א).

ובביאור הלכה זו מצינו כמה דרכים בראשונים ואבאר.

א: כתב הרי"ף בשם רב האי גאון "כגון שעשאה מצדו של כותל דהו"ל פיתחא בקרן זוית ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי". וכ"ה שיטת הרמב"ם שכתב בפט"ז משבת הלכה כ' "צורת הפתח שעשה אותה מן הצד אינה כלום, שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע". הרי להדיא שפירש צוה"פ מן הצד שעשאה בקרן זוית והלך בהלכה זו בעקבות רב האי גאון והאלפסי.

ב: כתב רש"י שם "מן הצד, שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן.

ג: וברא"ש פ"א סימן י"ד כתב כפרש"י "שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חיברו להם מן הצד שאז אינו דומה לפתח שהמשקוף נתון על שתי המזוזות".

ובהגהות אשרי שם פירש מן הצד "לא שיהא תחוב בין שניהם מזה לזה באמצעיתן". ולכאורה משמע מדבריו פירוש שלישי, שאין מן הצד פירושו שהוא מחובר לשני הלחיים מצדם החיצוני או הפנימי אלא שהוא תחוב בחוזקה בין זה לזה כמו  |--|.

אך מדברי הריטב"א מבואר להדיא שהבין דכונת רש"י שחיבר את הזמורה מן הצד של הלחי ולא בין שני הלחיים כפירוש האשרי. וצ"ע בשיטת רש"י מה הדין באופן של האשרי כשתחב את הזמורה בין שני הלחיים.

ולכאורה נראה  דגם בזה פסול דמ"מ אין הזמורה על גבן (לשון הגמ') ולא על ראשיהן (לשון רש"י). ונמצא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואין הכשר צוה"פ אלא כאשר הקנה העליון מונח על גבי שני הלחיים, כדרך המשקוף שעל המזוזות וכמו שכתב הרא"ש.

וכבר תמהו הראשונים מדברי הגמ' שם על פירוש הרי"ף, רב האי והרמב"ם, דהלא אמרו שם דצוה"פ שעשאו מן הצד פסול ואינו כשר אלא אם עשאה "על גבן", ואין לדברים פשר לשיטתם.

ב

וחידוש גדול כתב החת"ס בשו"ת או"ח סימן צ' דאף צוה"פ שבה הקורה העליונה מחוברת לשני הלחיים ע"י צירים מסתובבים פסול דזיל בתר טעמא וכשם שכתב הרא"ש דצוה"פ שעשאו מן הצד פסולה משום שאין זה כדרך עשיית המשקוף ה"ה בציר דאין דרך לחבר את המשקוף למזוזות בדרך זו, עי"ש.

ולול"ד נראה יותר דאין לנו אלא מה שתיקנו חז"ל דמן הצד פסול ועל גביו כשר, ואם הקורה מונחת על גבי הלחיים אין מקום לפסול משום שמחוברת היא ע"י צירים, דהלא בכל דור ודור משתנים דרכי בנ"א בכל תחום וגם בעניני הבנין ועשיית הדלתות ואטו נכשיר ונפסול צורת הפתח ע"י דרכי בנ"א בכל זמן ועידן, והלא פשוט שאין לו אלא מסורת ההלכה ודברי חז"ל והשו"ע. מה שהכשירו כשר ומה שפסלו פסול, אין להוסיף על דבריהם ואין לגרוע מהם.

ג

חידש הט"ז דאין פסול בצוה"פ שעשאו מן הצד אלא כאשר הלחיים גבוהים מן הקורה אבל כשעשה את הקורה בראשי הלחיים, ואין הלחיים בולטים למעלה מן הקורה כשר אף שהחיבור מן הצד, ודייק כן מדברי רש"י שכתב דמן הצד היינו באמצעיתו וכנראה לא ראה את דברי הריטב"א בעירובין שם שכתב " והנכון כדפרש"י ז"ל, דמן הצד היינו שהקנה שנותן על גביהן אינו על גב הקנים, אלא מן הצד, על פניהם או סמוך לראשן או באמצעיתן, כגון זה H וכי האי גוונא לא מיחזי כצורת הפתח, ולהכי אמר רב חסדא דלענין שבת לא עשה כלום. ומיהו מה שפרש"י ז"ל שנתן הקנה באמצעיתן, לאו דוקא, דא"כ למה לי לאוקמה בשנתנו על גבן, נימא אפילו מן צד, וכשהוא סמוך לראשן, אלא ודאי כדפרישנא".

וכל האחרונים חלקו על הט"ז וכמ"ש המשנ"ב סימן שס"ב ס"ק ס"ד ונקטו דצריך שתהיה הקורה על גבי הלחיים ממש, עי"ש. אך מ"מ הכשירו כאשר תקעו יתד או מסמר בראש הלחי וקשרו בו את החוט, ואף שמסמר זה גבוה מן החוט הקשור בו, מ"מ כיון שניכר בעליל שמסמר זה אינו מגוף הקנה אלא תוספת שכל ענינו להחזיק את החוט כשר לכתחלה, וכבר כתב כן בשו"ת בית שלמה או"ח סימן נ"ה והביאו המשנ"ב שם.

ונחלקו האחרונים כאשר חקקו בלחי, בגובהו או בצד ראשו, והשחילו את החוט בתוך החריץ באופן שמצד אחד החוט נמצא מעל הלחי אך מאידך רוב עביו של הלחי גבוה מן החוט ואין החוט מונח אלא על גבי חלק צר מאד של הלחי אם כשר או לא.

בתוספת שבת שם פוסל, אך בתיקון עירובין שבסוף ספר מקור חיים לבעל הנתיבות הכשיר כה"ג, וכך דעת ערוך השלחן סעיף ל"ב, החזו"א סימן ע"א אות ט' ושו"ת מהרש"ם ח"א סימן קס"ב וח"ב סימן קמ"ט, עי"ש.

עוד כתב שם במשנ"ב "ואם כרך החוט סביב הקנה מן הצד עד שבכריכתו העלהו על ראשי הקנים ג"כ כשר", ובשעה"צ ס"ק נ"ג הביא הלכה זו מתפארת ישראל ריש עירובין. ובאמת יש שם תוספת לשון שהשמיט המשנ"ב דלאחר שכתב כלשון הנ"ל הוסיף "או שבתחילה הניח החוט על ראש הקנה ואח"כ כרכו סביב הקנה כשר, דהו"ל כאילו הקנה שלמעלה עקום".

ויש לעיין אם המשנ"ב השמיט את סוף דברי תפא"י משום דלא ניחא ליה בהם, או מאהבת הקיצור הביא תחילת הדברים והיינו הך.

ובאמת לא הבנתי את דברי התפא"י לכשעצמן, דלכאורה באופן הראשון שכתב מיירי במי שכרך את החוט מסביב לקנה כמה פעמים ואח"כ תחב את החוט מתחת הכריכות או ביניהם והעלה את החוט מעל ראש הקנה, ומשם מתחו לעבר הקנה השני. ולפי"ז נראה דבאופן השני עשה היפך הדברים דמתחילה הניח את החוט על ראש הקנה ומתחו משני צדי הקנה וכאשר הורידו לצד כרכו מסביב כמה פעמים, ומן הצד הפליג לעבר הקנה השני, כך נראה פשטות כונתו.

אך לפי"ז דבריו תמוהים, דבאופן הראשון לכאורה מילתא דפשיטא דכשרה דמה איכפת לן במה שכרך את החוט מסביב לקנה אם בסופו של דבר מתח את החוט מעל גבי קנה זה אל ראשו של קנה זה, ואין זה דומה כלל לקנה שנתעקם.

ובאופן השני תמוה להכשיר דמה מעליותא יש במה שהניח החוט על גבי הקנה אם בסופו של דבר החוט יוצא מן הצד, וכל כה"ג נראה פשוט דפסול, ואינו דומה כלל לקנה שנתעקם דמ"מ מונח על גבי הקנה אלא שנתעקם בין קנה לקנה (וגם בזה יש פוסלים כמבואר לעיל, עי"ש).

ואפשר דמשו"כ השמיט המשנ"ב את סוף דברי התפא"י.

וכדי להסיר את התמיה מעל דברי התפא"י, אפשר דכונתו במי שהעביר חוט מקנה לקנה, ובקנה שממנו יצא כרך את החוט מסביבו ואח"כ העלהו על ראשו, ומראש הקנה הפליג לעבר הקנה השני, ובהגיעו לקנה השני הניח החוט על ראשו ואח"כ כרך מסביבותיו, ובכה"ג באמת פשוט שצוה"פ כשרה דבשני הקנים החוט מונח על גביהם, זה ביציאתו וזה בכניסתו, ואפשר שזה כונת הגאון בעל תפא"י, אלא שא"כ אי"צ כלל לומר דהוי "כאילו הקנה שלמעלה עקום", דמסברא פשוט להקל בזה, ועדיין צ"ע.


ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח').

הן גילו צדיקי אמת שבית המקדש של אש שבשמים, חמדת הלבבות ומשאת הנפש של כל הדורות, שמצפים אנו כל יום לירידתו וגילויו, נבנה ע"י מצוות ומעשים טובים של כשרים שבישראל ולעומת זאת נהרס הוא ונדוש ע"י עבירות ומעשים רעים, זה לעומת זה עשה האלקים.

מו"ר כ"ק אדמו"ר מצאנז זצ"ל היה מספר ובא מעשה שהיה אצל הדברי חיים מצאנז שפעם אחת ישב בשלחן הטהור אשר לפני ה' אחוז שרעפים שלהבתי-ה ואמר "ראיתי בשמים שבית המקדש ערוך ומוכן ומזומן ולא חסר בו אלא הפרוכת בלבד". אחד מזקני החסידים נפש טהורה התרגש ותבע במפגיע, מדוע אם כן אין הרבי מתאמץ לעשות את הפרוכת! הדברי חיים ענה ופניו בוערות כלפיד אש, "וכי לא עשינו את הפרוכת, עשינו גם עשינו, אלא שבא רשע אחד מארצות המערב ועבר עון פלילי וקרעה לגזרים". והדברים מבהילים ומשכילים.

זה בונה וזה סותר, הצדיקים בונים במעשיהם את בית המקדש, אריח ע"ג לבינה אבן אחר אבן, והרשעים הורסים וסותרים, הרסו ולא חמלו. ועיין עוד בספר זרע קודש להצדיק מרופשיץ (בפרשת כי תצא) דהראו לו להרה"ק הר"ר אלימלך מליזנסק בחלום את כלי המקדש שהוא גאל בעבודתו.

כיצד בונים בית מקדש זה וכיצד עושים את כליו, מה הם המעשים שבהם ועל ידם בידנו לבנות את בית הבחירה ולתקן עולם במלכות ש-די.

נראה פשוט שעל ידי עבודה הפנימית שבכל כלי וכלי מכלי המקדש בונים ומתקנים את אותו הכלי, שהרי כל אחד מכלי המקדש מסמל את אחד מיסודות העבודה, ואף לאחר שחרב בית המקדש בעונינו שרבו ובטלו התמידים ושבת משוש לבנו, לא בטלה אלא עבודת האברים, אבל פנימיות העבודה של כלי המקדש נצח יש בה וכלים אלה עומדים לבני ישראל ומשפיעים להם תורה עבודה וגמילות חסדים.

דהנה כל עבודת המקדש סובבת על שלשת אלה, המנורה השלחן והמזבח, כל שאר הכלים לא היו אלא כלי עזר לשלשת הכלים הללו.

המנורה, כנגד עמוד התורה עומדת, היא סמל התורה, אך לא רק סמל יש במנורה, היא אף משפיעה תורה כמו שביאר הנצי"ב בהעמק דבר ריש תצוה. הרי אמרו חז"ל (בשבת כ"ג) "הרגיל בנר הויין ליה בנין תלמידי חכמים שנאמר כי נר מצוה ותורה אור", ועוד אמרו (ב"ב כ"ה) "הרוצה להחכים ידרים" הרי לן שהמנורה משפיעה תורה. (ועיין מש"כ ה"בני יששכר" באגרא דפרקא אות קע"ב שאמירת פרשת המנורה היא סגולה גדולה להבנה בתורה, עי"ש).

המזבח, כנגד עמוד התפלה הוא, ואף תפלה שהיא עבודה שבלב (תענית ב' ע"א) קשורה למזבח, והלא אמרו (ברכות כ"ו ע"ב) "תפלות כנגד קרבנות תקנום", וכבר כתב הרבינו יונה בריש אבות במה שאמרו "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" שהכונה לעבודת המקדש ובחרבן הבית לעבודת התפלה, וכתיב ונשלמה פרים שפתנו, עי"ש.

השלחן, נראה שהיא משפיעה את מדת החסד בבית ישראל דאם המנורה והמזבח הם כנגד שני עמודי עולם, התורה והעבודה, מסתבר שהשלחן כנגד העמוד השלישי שהוא גמילות חסדים. (אמנם הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג לא מצא טעם במצות השלחן ולחם הפנים והגאון ר' גרשון העניך מראדזין בעל התכלת בפתיחה המופלאה שלו לספר בית יעקב על התורה הוכיח מדבריו שדברי הרמב"ם במו"נ מושתתים על יסודות הקבלה אלא שהרמב"ם לא גילה מצפוניו אלא הסתירם בענני כבוד וערפילי טוהר, והרי ידוע בשם האריה"ק, דסוד לחם הפנים לא יתגלה אלא לעתיד לבוא).

ב

ועל ידי התאמצותנו בעניני עבודה אלה, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בונים אנו בשמים את כלי המקדש, וכן על ידי ההתחזקות באותן הענינים שבגדי כהונה מכפרין עליהם (עיין ערכין ט"ז ע"א) עושים אנו את בגדי הכהונה בשמים, ובדרך זה אנו מקיימים את המצוה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

ואמנם לא נדע מה חסר האידנא בבית המקדש שבשמים, ואם בימי הדברי חיים, היתה הפרוכת חסרה, לא נדע מה חסר היום. אך מצינו במקור קדמון, בחומש היכל הברכה להגה"ק מקאמרנא (פרשת וירא) דבסוף הימים כאשר יבנה בשמים "ארון העדות" נזכה לביאת הגואל. והדברים תואמים את דברי מאור העולם אור החיים בר"פ תצוה שהביא בשם "הזוהר חדש" דהגלות האחרונה מתארכת ונמשכת כל כך משום דגאולה זו על ידי משה רבינו תהיה "ומשה רבינו אינו חפץ לגאול עם הבטלנין מן התורה".

וכבר אמרתי פעמים רבות, דאין להעלות על הדעת שמשה רבינו רועה ישראל "רעיא דמהימנותא" הנושא את העם הזה בחיקו כאשר ישא האומן את היונק אינו חפץ לגאול, אלא נראה דהכונה דמשה אינו יכול לגאול, דאם גאולה זו תבא בזכותו וכחו של משה, הלא אין זה אלא בכח התורה, ללא כח התורה אין לאל ידו להושיע.

אילו זכינו לעינים לראות היינו רואים את משה רבינו מתחנן אלינו, בני, חביבי! עזרו לי לעזור לכם, חזקו ואמצו בתורה ובאהבתה, השלימו נא את ארון העדות.

והלא פשוט וברור דאין דרך לעשות את הארון כי אם על ידי חיזוק בלימוד התורה, הבה נקבל על עצמנו להתחזק בתורה, בתלמודה באהבתה ובעמלה עד שנזכה להתגשמות חזונו של אדונינו רש"י (סוכה מ"א) "זה הבית השלישי שאנו מצפים לו בנוי ומשוכלל ירד מן השמים שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך בב"א.

s     s     s

אף לאחר חרבן הבית, לא בטלה שכינה מישראל, הרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) "ואהי להם למקדש מעט בכל המקום אשר יבואו שמה אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבישראל", ולא בתי מדרשות ובתי כנסיות בלבד אלא כל בית המוקדש לתורה ולעבודה לאהבת ה' ויראתו מקום הוא להשראת השכינה, וכבר כתב רש"י (שבת נ"ה ע"ב) "עד שלא נבנה אהל מועד היתה השכינה מצויה באהלי צדיקים".

(דברי רש"י אלה הם מקור למה שכתב בקדושת לוי בלקוטים, דאם אמרו חז"ל דהשכינה שורה בבתי כנסיות ומדרשות אף שאין בהם אלא מצות תפלה דרבנן ק"ו שהיא שורה בבתי ישראל שמקיימים בהם גמילות חסדים ועוד מצוות רבות מה"ת עי"ש, ודבריו תמוהים לכאורה דלהדיא מבואר במגילה שם "בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה" הרי דעיקר כוחן של כנסיות ומדרשות הוא כח התורה ולא כח התפלה, אך לכאורה נראה כונתם, בתי כנסיות לתפלה, ובתי מדרשות לתורה. ומ"מ מדברי רש"י יש מקור לדבריו דאף באהלי צדיקים שכינה שורה ולא רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועיין עוד במגילה שם די"א דמקדש מעט הוא "בית רבינו שבבבל").

ונראה לפי זה פשטות הכתוב (תהלים) "ויטש משכן שילה, אהל שכן באדם", כאשר הקב"ה נטש את משכן שילה שכן אהלו ושכינתו באדם.

s     s     s

יהי רצון שתתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך תתעטף בחסידותך ותתעטר בחנינותך" תפלה זו התפלל האמורא הגדול רבי יוחנן לאחר תפלתו (ברכות ט"ז ע"ב).

ואמרתי מזמן (והראוני שכיונתי לדברי הגאון המופלא ר' יחיאל העליר בעל עמודי אור) לפי הידוע מהצה"ק ר' שמשון מאוסטרופלי עה"כ (ישעיהו מ"ט) בפשעכם שלחה אמכם" דבשעת החרבן השליך הקב"ה ארצה תפארת ישראל, היינו בגדי כהונה דכתיב בהם "לכבוד ולתפארת" דבעוד בית המקדש עומד על תילו לובש הקב"ה בשמים בגדי כהונה ומקריב קרבנות ובפשעי ישראל חרב הבית ושלחה אמכם, אבנט - מכנסיים - כתונת - מגבעת.

ורבי יוחנן התפלל שיחזור ללבוש את בגדי הכהונה ויבנה ביתו בקרוב, יה"ר שתתלבש ברחמיך - הכתונת דכתיב ביה לבישה, תתכסה בעזך - המכנסים לכסות בם "לכסות בשר ערוה", תתעטף בחסידותך - המגבעת, דעיטוף הלא הוא כיסוי ראש, כמו דמצינו בעיטוף כוס של ברכה, ותתאזר בחנינותך - האבנט שהם אזור למתניו.