רופא במשמרת בביה"ח כיצד ינהג במקרא מגילה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


 

כבוד ידידי

מרביץ תורה ומזכה רבים

הרה"ג ר' שמחה קליין שליט"א

רב קהילת אהבת עולם

דטרויט מישיגין ארה"ב

רב שלום עד בלי ירח

מכתבו קיבלתי לנכון והנני במענה קצר. אך ראשית אביע לפני מע"כ את התפעלותי מציבור הרופאים מבקשי תורה שבעירכם שפגשתי בביקורי האחרון בקהילה.

שאל כ"ת לגבי רופא שעובד במשמרת בבית החולים בליל פורים ובשום פנים לא יוכל להפנות די זמן למקרא מגילה, האם רשאי הוא לברך על מקרא מגילה ולקרוא בהפסקות כאשר ברור לו שבמשך הלילה יספיק לגמור את כל המגילה.

או שמא עדיף שיקרא את המגילה לפני רדת הלילה, מפלג המנחה ואילך, והאם יוכל לברך על קריאה זו.

ובאמת שתי הדרכים ראויות, ויכול לברך בשתי האופנים, אלא שלכאורה עדיף שיקרא בבת אחת ללא הפסק לפני צאת הכוכבים, ואבאר.

הנה כתוב בשו"ע (סימן תרצ"ב ס"ד):

"מי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לב"ה וצריך להמתין עד אחר שקראו הקהל, וקשה עליו לישב בתענית כ"כ, יכול לשמוע קריאתה מבע"י מפלג המנחה ולמעלה".

ומקור הלכה זו הביא הבית יוסף מתרומת הדשן (סימן ק"ט) שלמד כן משיטת ר"ת לגבי קר"ש של ערבית דיכול לצאת בה יד"ח מפלג המנחה, וכ"ש לגבי מקרא מגילה.

והפרי חדש חלק על דעתם דכיון שרוב הראשונים חולקים על דעת ר"ת לענין קר"ש אין להקל בזה גם לגבי מקרא מגילה. אך בביאור הלכה (שם ד"ה מפלג) כתב בשם גדולי האחרונים דבמקום חולי וצער יש להקל בזה וכך הכריע למעשה. ופשוט הדבר דלפי שיטה זו יכול גם לברך על מקרא מגילה.

וכיון שבנידון דידן שעת הדחק הוא ואי אפשר בענין אחר ודאי שיש להקל כדעת השו"ע ורוב האחרונים שהלכו בעקבותיו.

ולגבי השאלה אם יכול לקרוא בהפסקות במשך הלילה, גם הלכה זו מפורשת בשו"ע (סימן תר"צ סעיף ה'):

"קראה סרוגין, דהיינו שפסק בה ושהה ואח"כ חזר למקום שפסק, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא. הגה: ואפי' סח בנתיים. מיהו גוערין במי שסח בנתיים, כדלקמן סימן תרצ"ב סעיף ב'".

הרי דאף ששהה כדי לגמור את כולה יצא יד"ח ואף אם סח אין זה הפסק.

ומקור הלכה זו מתשובת הרשב"א (ח"א סי' רמ"ד).

אמנם כתב הרמ"א דגוערין במי שסח בינתיים. ובטעם גערה זו כתב המשנ"ב (סק"כ) דכיון שבירך אין לו להפסיק בינתיים, ובשעה"צ (ס"ק י"ח) הביא כן בשם הרשב"א. אך בתשובת הרשב"א לא ברור מה טעם גערה זו. דמחד כתב דכיון שלא הפסיק בין הברכה לתחילת מצוה אין כאן הפסק כמו בברכת הלחם והתפילין וכדו', ושוב כתב:

"אלא שברכות שעל המצוה ראוי שלא להסיח עד גמר המצוה כקריאת התורה והמגלה והבדיקה ושמיעת קול שופר וקריאת ההלל וכל כיוצא בזה. והסח גוערין בו כדי שיכוין לבו למצוה. אבל אם סח אינו חוזר".

הרי שמתחילה כתב דאין להפסיק בשיחה משום ברכה וכדברי השעה"צ, אכן שוב כתב דגוערין במי שסח כדי שיכוין לבו למצוה, הרי שכתב בזה טעם אחר.

ויש לבאר דבריו בשתי פנים:

א. עיקר הדין דבברכות המצוה אין להפסיק עד גמר המצוה אינה אלא כדי שיכוין לבו למצוה.

אך באמת זו סברא רחוקה דמה ענין ברכה לכונת הלב במצוה, ולכאורה כונה לחוד וברכה לחוד.

ב. ומשו"כ נראה יותר דאף דאין ראוי לכתחילה להפסיק בשיחה משום הפסק ברכת המצוה מ"מ אין גוערין בו משום כך, ומה שחידש הרשב"א שגוערין בו אינו אלא כדי שיכוין לבו למצוה, דרק משום חסרון בעצם חובת המצוה ושלימותה ראוי לגעור בו.

ומ"מ מבואר דמשום שני טעמים אין ראוי להפסיק בשיחה באמצע מקרא מגילה.

ועוד כתב בשעה"צ (שם ס"ק י"ח) דאף ללא שיחה אין להפסיק לכתחילה שהרי רק בדיעבד אמרו דקראה לסירוגין יצא ולא לכתחילה, עי"ש.

ובאמת יש טעם נוסף שאין להפסיק לכתחילה וכמ"ש המשנ"ב (שם ס"ק נ"ב ובשעה"צ ס"ק נ"ז) דאף יותר מכדי נשימה אין להפסיק לכתחילה כיון שצריך לקרותה כאגרת, עי"ש.

הרי לן ארבעה טעמים שונים שאין להפסיק לכתחילה באמצע קריאת המגילה.

ועוד יש לפקפק בנידון דידן דהלא גם בקריאת שמע נפסקה הלכה (סימן ס"ה ס"א) דאם קראה לסירוגין יצא אף אם שהה כדי לגמור את כולה ואפילו אם סח בינתיים, ולשיטת המחבר אף אם הפסיק משום אונס, אך לדעת הרמ"א אם נאנס להפסיק צריך לחזור לראש וכך נוהגין, עי"ש. וכבר כתב המשנ"ב (סי' תר"צ ס"ק י"ח) דה"ה במקרא מגילה אם אונס הוא צריך לחזור לראש.

ויש לעיין בני"ד אם הוי כאונס או כרצון.

ולכאורה זה תלוי במה שנחלקו בהלכות קר"ש, די"א דאין נחשב אונס אלא אם עבר במקום המטונף וכדו' במקום שאינו ראוי לקר"ש, וי"א דאף אם הפסיק מחמת לסטים וגנבים הוי אונס. ועי"ש במגן אברהם (סק"ב) שנחלקו בזה הראשונים ולמעשה כתב לחלק בין קר"ש לתפילה, ועי"ש במשנ"ב (סק"ב) ונראה פשוט דני"ד הוי כאונס לסטים דהוי אונס חיצוני.

ולכאורה יש להקל בזה משום דהוי ספק ספיקא דהלא נחלקו בהפסיק מחמת אונס אם צריך לחזור לראש, ואת"ל דחוזר לראש ספק אם ני"ד הוי כאונס או כרצון כמבואר.

אך מ"מ ברור דכאשר א"א יכול גם לברך על מקרא מגילה אף ביודעו מעיקרא שיצטרך להפסיק באמצע המגילה אף בשיחה.

אמנם ראיתי מי שפקפק בזה דכאשר מסיח דעתו מן הקריאה הוי הפסק גמור כמו שמצינו אף בסעודה, וכאשר רופא עוסק בניתוח וברפואה יש בזה היסח הדעת.

אך לדידי אין בזה טענה כלל, דכיון שהתחיל בקריאה על מנת להמשיך בכל זמן פנוי במשך הלילה אין בזה היסח הדעת כלל, דהלא מתחילה דעתו לקרוא את המגילה לסירוגין בשעות הפנאי אשר ימצא במשך הלילה ואין כאן היסח הדעת.

ולא מצינו היסח הדעת אלא באחד משני פנים: א. במסיח דעתו ומחליט בלבו דשוב אין ברצונו להמשיך בסעודה או במצוה או בכל דבר שהוא עוסק בו, וכמו מים אחרונים בסעודה. או בשינוי מקום וכדו' מעשים שבדרך כלל יש בהם היסה"ד, אבל משנקבע בהלכה דשהיה מרובה ושיחה בטילה אינם הפסק שוב אין בין שיחה לשיחה ובין שהיה לשהיה.

והלא בנידון של הרשב"א שמעו קול קטטה מבחוץ ויצאו החוצה, ולא נתפרש בדברי התשובה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, האם השקיטו ריב ומדון או שרק ראו ושמעו בין אחיהם, ומ"מ אין נראה לחלק בין זה לזה.

ומ"מ נתברר דיש מקום להקל בשני האופנים. בין לקרוא את המגילה לפני רדת הלילה מפלג המנחה ולמעלה, ולקרוא לסירוגין במשך הלילה, ויש לעיין איזו משתי הדרכים עדיפה.

ונראה מתרי טעמי דנכון טפי לקרוא מפלה"מ מאשר לקרוא בהפסקות:

א. יש לעיין בזה בשאלה עקרונית דהנה הקורא את המגילה מפלג המנחה ולמעלה לדעת מקצת הראשונים יצא יד"ח אף לכתחילה כמו שיכול לקרוא קר"ש מפלה"מ, אלא שלדעת מקצת ראשונים אף בדיעבד לא יצא כיון דאכתי לאו לילה הוא.

ובשו"ע פסק דבמקום צורך יכול לקרוא ולצאת יד"ח.

ולעומת זאת הקורא לסירוגין יצא יד"ח לכו"ע, אך לכו"ע אין זה ראוי לכתחילה מכמה טעמים ורק בדיעבד יצא יד"ח.

ויש לעיין מה עדיף, לקיים את המצוה באופן דלכו"ע יצא יד"ח בדיעבד, או לקיים את המצוה באופן שלפי דעת השו"ע יוצא אף לכתחילה אף שלדעת הפר"ח אף בדיעבד לא יצא.

ולענ"ד נראה דעדיף טפי לקרוא מפלה"מ ולסמוך על דעת המחבר והרמ"א עמודי ההוראה לבית ישראל ורוב האחרונים ההולכים לאורם אף שלדעת מקצת הפוסקים לא יצא יד"ח, מאשר לקרוא באופן לקוי שיש בו חסרון בשלימות המעשה אף שלכו"ע יצא יד"ח.

והכרעה זו מתחזקת לאור המבואר לעיל דלפי מקצת הפוסקים צריך לחזור לראש כיון דמחמת אונס אינו יכול לקוראה בבת אחת, ודו"ק.

ב. אך באמת נראה עוד מטעם אחר להעדיף את הקריאה מפלה"מ, דבאמת אין זה מוגדר כבדיעבד כלל, אלא אף לכתחילה מותר לעשות כן במקום צער וקושי כגון במי שמתקשה להתענות, משא"כ בקריאה לסירוגין יצא יד"ח רק בדיעבד.

ועיין בבית יוסף (ר"ס תרפ"ז) שהביא מארחות חיים בשם הראב"ד דנוהגין אף לכתחילה לקרוא מבעוד יום, אלא שלא הביא דעה זו בשו"ע שם, וממש"כ שם בסעיף א' משמע שצריך לקרוא דוקא בלילה, אך מ"מ בסי' תרצ"ב כתב דמי שמתקשה בתענית יכול לקרוא מפלה"מ אף לכתחילה וכ"ש במקום דאי אפשר כגון בני"ד.

ומשום כ"ז נראה דעדיף לקרוא מבעוד יום ולא לסירוגין כמבואר.

בהוקרה מרובה

אשר וייס

 

 

וזכרם לא יסוף מזרעם

הן אמרו חז"ל (מדרש משלי פרשה ט' סימן ב'):

"כל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים".

וכ"ה בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק ט' סימן כ"ח:

"וימי הפורים האלה לא יעברו. אפילו לימות המשיח".

ויש להבין מה נשתנו ימי הפורים מכל שאר ימי המועד שכולם בטלים לעתיד לבא ורק ימי הפורים יזכרו ויעשו לעתיד לבא.

וכתב בזה התורת חיים (סנהדרין צ"ז ע"ב) משום שבימי המן לא חזרו ישראל למוטב אלא ע"י גזירותיו של המן כן לעתיד לבא אמרו חז"ל (סנהדרין שם) "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

אמנם מפשטות דברי הרמב"ם (פ"ז מהל' תשובה ה"ג) משמע שמרצונם יחזרו בתשובה ובזכות התשובה הם נגאלין, והכס"מ ציין לדברי הגמ' ביומא (פ"ו ע"ב) "גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה", ואכמ"ל.

ואי בדידי תליא היה נראה לפרש במדת הרחמים, דכשם שאמרו (שבת פ"ח ע"א) "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" ופרש"י "בימי אחשורוש - מאהבת הנס שנעשה להם", כן לעתיד לבא כשיראו ישראל את הניסים והנפלאות בהינצלם מחבלי משיח, וכאשר אומות העולם יקומו עליהם לכלותם להשמיד להרוג ולאבד והקב"ה מצילנו מידם, מאהבת הנס יקבלו עליהם שוב עול מלכות שמים מאהבה.

דהנה פלא הדבר, שדוקא בימי אחשוורוש הדור קיבלוה באהבה ולא מצינו כן בימי מתתיהו וגזירת היוונים, אף שבחנוכה זכו לנס פך השמן שהיה נס גלוי למעלה מדרך הטבע ובפורים לא זכו לגילוי למעלה מדרך הטבע אלא לנס במסגרת הטבע בלבד.

ונראה דהיא הנותנת, דדוקא בראותם שהקב"ה שוכן עמם בתוך צרתם ואף בהסתר פנים בהיעדר גילוי שמימי באתגליא, מ"מ נראה בחוש שהקב"ה מבטל מעליהם גזירות קשות ואכזריות, והיא שהביאם לקבל עול מלכות שמים באהבה.

וכך גם לעתיד לבא בראות ישראל שעל אף אורך הגלות והסתר הפנים, ואין אנו זוכים לראות נסים גלויים, אין מי שיאמר "שמש בגבעון דום", ואין מי שיוריד לנו לחם מן השמים, ויקרע לנו את הים, מ"מ הקב"ה שומר ומציל את שארית עמו בית ישראל, נגד עמים גדולים ועצומים, ואין לך נס גדול מזה.

וכבר כתב רבינו היעב"ץ בסולם בית אל:

"ואיך לא יבוש הכופר בהשגחה ויעמוד ככלם, מי שיעיין ביחוד עניננו ומעמדנו, אנחנו האומה הגולה שה פזורה אחר כל מה שעבר עליהו מהצרות והתמורות אלפים מהשנים ואין אומה בעולם נרדפת כמונו, מה רבים היו צרינו, מה עצמו נשאו ראש הקמים עלינו מנעורינו, להשמידנו לעקרנו לשרשנו מפני השנאה שסבתה הקנאה רבת צררונו, גם לא יכלו לנו לאבדנו ולכלותינו, כל האומות הקדומות העצומות, אבד זכרם, בטל סברם, סר צלם, ואני הדבקים בה' כולנו חיים היום, לא נפקד ממנו בכל תוקף אריכות גלותינו אפילו אות א' וניקוד א' מתורה שבכתב וכל דברי חכמים חיים קיימים לא יטה לארץ מכלם, לא שלט בהם יד הזמן ולא כלם, מה יענה בזה פילוסוף חריף היד המקרה עשתה כל אלה, חי נפשי בהתבונני בנפלאות אלה גדלו אצלי יותר מכל נסים ונפלאות שעשה השי"ת לאבותינו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל, וכל מה שארך הגלות יותר, נתאמת הנס יותר ונודע מעשה תקפו וגבורתו".

ונס זה דומה לנס פורים, וכשם שבימי אחשוורוש הדור קיבלוה מאהבת הנס כך גם לעתיד לבא במהרה בימינו עתידין בני ישראל לקבל עול מלכות שמים באהבה ויחזרו למוטב ומיד הקב"ה גואלם.

ב

ונראה עוד עפ"י מה שביארתי במק"א (שיחות מנחת אשר על התורה פתיחה לספר שמות) בביאור דברי חז"ל בפסחים (נ' ע"א):

"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא, כולו הטוב והמטיב".

וכל חכמי לב נתחבטו בדבריהם ז"ל דמלשונם  משמע דכל השינוי לעולם הבא יהיה רק באופן הברכה אבל לא בעצם המציאות, דלא  אמרו דעולם הזה יש בו טוב ויש בו רע ועולם הבא כולו טוב וכולו ארוך אלא אמרו  דיחס האדם ואופן ברכתו הם שישתנו לעוה"ב, ונראה לומר דלעולם הבא נברך הטוב והמטיב על אותן הרעות שכבר ברכנו עליהם דיין האמת בעוה"ז, דאז ימלא שחוק פינו  ולשוננו רינה על ה"בשורות הרעות" שהיו מנת חלקנו בעוה"ז כאשר יגלו עפר מעינינו  ונראה עין בעין שכל הרעות טובות גדולות ועצומות היו עלינו מהקב"ה ית"ש ואז נשוב  ונברך על הכל ברוך הטוב והמטיב.

(והראוני שוב שהצל"ח בפסחים שם כתב ששמע פירוש זה בילדותו מהמוכיח הגדול הר"ר אפרים מרישא מגיד מישרים דק"ק בראד).

וכך היה בימי הפורים, כל מה שהיה נראה מעיקרא כמדת הדין וכגזירות קשות ואכזריות נהפך למדת הרחמים, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט' א'). הפור שנפל על יום מותו של משה רבינו ע"ה, היה נראה בעיניהם כיום שכל כולו מדת הדין, והמה לא ידעו שיום זה יום סגולה הוא שבו נולד משה רבינו ע"ה מושיען של ישראל (מגילה י"ג ע"ב).

העץ הגבוה חמישים אמה שנעשה לתלות את מרדכי עליו מסתמא גרם לשברון לב בקרב כל עם ה', ונהפוך הוא ובו תלו את המן ועשרת בניו.

אסתר שמכל הנשים והנערות שבמלכות אחשוורוש היא לבדה נשאה חן וחסד לפניו, צדקת זו שגדלה בקדושה ובטהרה בביתו של גדול הדור דווקא בה נתן מלך רשע את עינו ולבו, כדי שעל ידה יזכו ישראל לנס ופלא ולישועה גדולה.

וכבר נתבאר במק"א (מנחת אשר שיחות על המועדים ח"ב מאמר ל"א) דמשום כך נקראו הימים על שם הפור כדי לזכור שבנס פורים ראו בעליל איך מדת הדין נהפכת לרחמים וממכה עצמה הקב"ה מתקן רטיה.

וכך גם לעתיד לבא יהפכו כל הגזירות הקשות לרחמים גדולים ועין בעין יראו שכל הסבל והצער לא היה אלא רחמים וחסדים וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

וזה שאמרו כל המועדים עתידים להתבטל מלבד ימי הפורים וזכרם לא יסוף מזרעם.