שבועות (תשע"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

 

בענין תיקון ליל שבועות ולימוד המקרא בלילה

בדרך החיים (הלכות חג השבועות) והפמ"ג (א"א בריש סימן תצ"ד) וביסוד ושורש העבודה (שער תשיעי פ"י) כתבו שיש לומר "תיקון ליל שבועות" בליל שבועות. וכך נהג החתם סופר (מנהגי חתם סופר סימן י"א, זמן מתן תורתנו) לומר את כל התיקון יחד עם תלמידיו. וכן כתב בכף החיים (סימן תצ"ד ס"ק ז' – ט') שעל פי האריז"ל ועפ"י המבואר בזוהר יש לומר את תיקון. והוסיף שלדעת החיד"א (לב דוד פרק ל"א) והבן איש חי (שנה א' פרשת במדבר אות ד') אין נכון ללמוד בלילה הזה משניות.

אולם השל"ה (מסכת שבועות עמוד התורה) כתב דלאחר שיסיים את קריאת פסוקי התורה שבכתב יש לומר משניות, וכן כתב בספר יוסף אומץ (אות תתנ"ב). והסדר היום (סדר חג השבועות) כתב דלאחר שייסיים את קריאת פסוקי התורה שבכתב יעסוק בתורה שבע"פ. ובשו"ע הרב (תצ"ד סעיף ג') כתב "נוהגין הרבה להיות נעורים כל הלילה לעסוק בתורה ועיקר העסק יהיה בתורה שבעל פה". וכן כתב הישועות יעקב (שם סק"א).

ובחק יעקב (שם סעיף א') כתב שאף שנתפשט המנהג לומר תיקון, מ"מ בבית חמיו וזקנו נהגו ללמוד כל אחד בענינו כיון שאמרית התיקון היא לעמי הארץ שאינם יודעים ללמוד.

ויש לעיין במנהג זה והלא ידוע שאין ללמוד מקרא בלילה, ונבאר הלכתא דא.

 

א

לימוד המקרא בלילה

"מנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה" ילקוט שמעוני כי תשא).

"דבר אחר יום ליום יביע אומר, זה תורה נביאים וכתובים. ולילה ללילה יחוה דעת, אלו המשניות" (תנא דבי אליהו אות ב').

"בשאר לילי השבוע אין ראוי לקרא מקרא, לפי שהמקרא הוא בעשיה, והלילה עצמה הוא בחינת עשיה, והכל הוא דינין, ואין ראוי לעורר הדינין, אבל בליל ו' כיון שיום ששי מכין לשבת, והרחמים מתעוררים בו, לכן יכולים לקרא מקרא אף בלילה" (שער המצוות פרשת ואתחנן).

הרי לן דאין ללמוד מקרא בלילה, אלא יש להקדיש את הלילות ללימוד תורה שבעל פה, ואף שהלכה זו לא מצינו בתלמודים, אלא במדרשי חז"ל ובדברי המקובלים, גם הפוסקים הביאו הלכה זו, ועיין באר היטב (או"ח סימן רל"ח סק"א) והמשנ"ב בשעה"צ (שם סק"ב).

והנה לכאורה יש לתמוה דאם באנו ללמוד ממה שלמד הקב"ה עם משרע"ה תושב"כ ביום ותושבע"פ בלילה, כשם שנלמד מכך שאין ללמוד מקרא בלילה שמא נלמוד כמו כן שאין ללמוד תושבע"פ ביום. וכך גם אם נלמוד ממה דכתיב יום ליום יביע אומר וכו'. ומצאתי שכך הקשה החיד"א בברכי יוסף (סימן רל"ח ס"ק ב').

אך באמת נראה פשוט דלק"מ, דזו פשיטא לן דאם לא שיש טעם וסברא שלא ללמוד תושב"כ בלילה ודאי לא היה עלינו להמנע מכך מן המקורות הנ"ל, ובאמת בשער המצוות להאר"י החי לא הביא לזה מקור כלל, אלא כתב טעם עפ"י הקבלה משום שאין ראוי לעורר הדינים.

ולפי"ז נראה דאם תושע"פ רחמים היא ומשו"כ יש ללמוד תושבע"פ אף בלילה שהוא מדת הדין ק"ו שיש ללומדה ביום שכל כולה רחמים.

ומה מאוד שמחתי בראותי שוב שכן כתב מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן נ"ד), עי"ש.

ב

באיזה ימים אין קפידה

הנה מבואר בשער המצוות דבליל שישי אין קפידא כיון שכבר מתעוררים בו הרחמים שיום השישי מכין לשבת.

וק"ו הדברים שבשבת אין קפידא דאין מדת הדין שורה בשבת וכמבואר בזוה"ק (פרשת תרומה דף קל"ה ע"ב) "כד עייל שבתא איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה".

ובשו"ת רב פעלים (או"ח ב' סימן ב') כתב דדין יו"ט כדין שבת וגם ביו"ט אין בזה קפידא, וכתב ליישב בד"ז את מה שנהגו לומר בתיקון ליל שבועות פסוקי תורה נביאים וכתובים.

אמנם בזוה"ק (ח"ג דף צ"ח) משמע דבליל שבועות יש לעסוק בתורה שבע"פ, אך מאידך מפורש בזוהר (בראשית ח') דיש ענין לומר בליל שבועות פסוקי תנ"ך, עי"ש.

ועדיין יש לעיין במה שנהגו רבים לקרוא בתורה שבכתב בליל הושענא רבה, ויש הנוהגים בלילה זה לקרוא משנה תורה, ולכאורה היה נראה דגם בחול המועד מותר דהלא אף ימים אלה מועד הם. ואכן כך כתב בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח תנינא סימן קפ"ו).

אך לגבי ראש חודש כתב ברב פעלים שם שאין להקל, אף שר"ח קרוי מועד ויש בו קרבן מוסף.

והנה רבים כתבו שאין קפידא אלא עד חצות לילה אבל לאחר חצות כבר מתעוררים כוכבי שחר ומדת הרחמים, עיין כף החיים (סימן רל"ז ס"ק ט').

אך החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן כ"ה א') דחה סברא זו וכתב דאין לחלק כלל בין לפני חצות ולאחריו, וגם מדברי האר"י משמע שאין כל היתר לאחר חצות, עי"ש.

ג

אם מותר לומר תהילים בלילה

והנה חידוש גדול כתב החיד"א שם בחיים שאל, ששמע מהמקובל הקדוש רבי שלום שרעבי שנסתפק דשמא שאני תהלים מכל שאר תושב"כ, ואין ולאו ורפיא בידיה.

ובסברא נראה דאין איסור אלא בקריאת פסוקים בדרך לימוד אבל בדרך תחנון ותפילה אין קפידא, ויתיישב בזה גם המנהג לומר תהלים בליל הושענא רבה, אך עדיין לא יתיישב בזה מה שנהגו לקרוא משנה תורה.

ובאשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש (סימן רל"ח) כתב דכיון שביקש דוד שיהיה הקורא ספר תהלים כאילו עוסק בנגעים ואהלות ונתקבלה תפילתו הרי דהוי כתורה שבע"פ ומותר ללמדו בלילה. והאריך בזה כ"ק מו"ר בדברי יציב יו"ד סימן קל"ו כדרכו בקודש.

וזה חידוש עצום, דבפשטות אין הכונה אלא שביקש שחשיבות הקריאה בספר תהלים וסגולתה תהיה כחשיבות העמל בתורה, אך אין זה ענין לקריאת מקרא בלילה.

ועיין בשל"ה (מסכת יומא נר מצוה) "והאומר תהלים הוא כמתפלל, והוא גם כן כעוסק בתורה. כי כבר ביקש דוד המלך ע"ה, שיהיו מקבלים שכר הקוראים בתהלים כעוסקין בעומק התורה כנגעים ואהלות". ומלשונו משמע קצת דאכן ביקש דוד שיהיה עצם מהות אמירת תהלים כעוסק בתורה, ויש מזה קצת סמך לדברי הא"א.

אולם הגר"ח מולוז'ין ברוח חיים (פ"ו מ"א) נקט שלא נתקבלה תפילת דוד הע"ה. [1]

ועיין עוד שם בא"א וכ"ה בשו"ת אבני צדק (יו"ד סימן ק"ב) דבציבור מותר לקרוא מקרא ולומר תהלים, ואין האיסור אלא דבציבור יש תמיד התעוררות רחמי שמים, עי"ש.

ועוד חידוש כתב בזה באבני צדק דאם לומד תנ"ך עם מפרשים הוי כתושבע"פ מותר, וכבר מפורש כן ביסוד ושורש העבודה (שער ו' פ"ב) ובסידור ר' שבתי (קר"ש שעל המטה).

הרי לן כמה צדדי היתר שכתבו רבותינו האחרונים בהלכה זו.

ד

והנה פעמים רבות נשאלתי אם יש מקום להקל בזה בשעת הדחק כגון במי שלא הספיק לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום והוא יודע שבשבת לא יהיה לו זמן. או במקום ביטול תורה כגון במי שנמצא בבית חולים וכדו' ואין ברשותו גמ' או משניות אלא חומש או תהלים בלבד אם יש מקום להקל בזה.

ונראה פשוט דאכן בשעת הדחק יש להקל ובודאי יש להקל במקום ביטול תורה, דהלא כל עיקר מקור הלכה זו בשער המצוות ושם הלשון "אין ראוי לקרוא מקרא", הרי שאין בזה איסור כלל אלא שאין ראוי לכתחילה, ועיין שער הציון (רל"ח סק"ב) שכתב דמהפמ"ג משמע שאין בזה קפידא כלל. (וכנראה כונתו למש"כ במשב"ז סק"א דצריך לשלש לימודו בלילה במקרא משנה וגמ' כמו ביום). והוסיף "ונראה דאפילו להמחמירין לית בזה אסורא, אלא שלכתחלה יותר טוב ללמוד מקרא ביום וכו'".

וכבר כתב כן החיד"א בספרו פתח עינים הביאו בבן איש חי (פקודי אות ז').


 

ב

עשרת הדברות

א

אמירתן בתפילה

"וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין" (גמ' ברכות י"ב ע"א).

הנה מצינו במקורות רבים שעשרת הדברות הם יסוד כל התורה כולה וכל תרי"ג מצוות התורה כלולות ורמוזות בעשרת דברות אלה. כ"כ רש"י בשם רבינו סעדיה גאון בפרשת משפטים (כ"ד י"ב), וכ"כ הרמב"ן בקונטרס מיוחד על תרי"ג מצוות, וכ"כ הרלב"ג שם, וכ"ה בתרגום יונתן שם, ורבינו סעדיה גאון הפליג לעשות חשבון מפורט איזה מצוות קשורות לאיזה דיברה מהדברות, ובספר ציוני על התורה (והחיד"א בשם הגדולים הפליג בגדולתו) כתב דסדר זה מסורת בידנו איש מפי איש עד משה רבינו, עי"ש.

וליסוד זה יש רמז אף בדברי חז"ל, במד"ר (במדבר י"ג ט"ו) "וכן אתה מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות, וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה", הרי לן שתרי"ג אותיות של עשרת הדברות כנגד כל מצוות התורה הן, (וברמז של ז' יתירות מצינו עוד בדברי גדולי הדורות והמקובלים, כנגד ז' מצוות דרבנן (הרמ"א בתורת העולה, השל"ה, והמגלה עמוקות), כנגד ז' מצוות בני נח (בעל הטורים שמות כ' י"ז) עי"ש.

ומשום חשיבותן ומרכזיותן של עשרת הדברות, כיסוד ומפתח לכל התורה כולה היו קורין אותן במקדש בכל יום ויום כמבואר במשנה בתמיד (פ"ה משנה א') ובגמ' ברכות שם, ואף בגבולין רצו לנהוג כן אלא שחכמים ביטלוה משום תרעומת המינין הצדוקים שהיו אומרים אין תורה מן השמים אלא הם, וכן הוא בירושלמי ברכות (ט' ע"ב) "דרב מתנא ור' שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני".

ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קפ"ד) מצינו שבימיו היו שרצו לומר כל יום בשחר את עשרת הדברות והרשב"א שלל מנהג זה מכח דברי חז"ל, והביאו דבריו הטור והרמ"א בשו"ע או"ח סי' א' סעיף ד' וז"ל הרמ"א "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום אבל אסור לאומרם בצבור".

אמנם בסידור רב עמרם גאון מצינו דיש לומר עשרת הדברות בכל יום כמו שאומרים פרשת העקידה ופרשת המן וכ"ה בטור שם. ובשו"ת מהרש"ל סימן ס"ד כתב דעד כאן לא הקפידו אלא שלא לומר עשרת הדברות בקריאת שמע אבל אין קפידא כלל שלא לאומרן לפני התפלה או לאחריה כשם שאומרים פרשיות שונות בתורה, והרש"ל הנהיג בבית מדרשו שיהיו אומרים עשרת הדברות לפני ברוך שאמר עי"ש. והבית יוסף שם כתב שאין לומר בציבור את עשרת הדברות אלא ביחיד בלבד, עי"ש.

ובשער הכוונות ברכת השחר אסר האריה"ק את אמירת עשרת הדברות בתפלה, ואף בשיטתו כתב החיד"א בטוב עין סימן י' דלאחר גמר התפלה באמצע לימודו מותר ולא אסרו אלא בסדר התפלה, ועיין עוד באליהו רבא סימן רל"ט בשם השל"ה שטוב לומר עשרת הדברות עם קריאת שמע שעל המטה כיון שאין זה עיקר קריאת שמע של תורה. ועיין במשנה ברורה סימן א' ס"ק ט"ז שכתב למעשה דבציבור אין לאומרו כלל וגם ביחיד אין לומר "בתוך הברכות", אך אין איסור לאומרו ביחיד לאחר התפלה, עי"ש.

ב

עמידה בקריאת עשרת הדברות

הנה מנהג קדום שכל הצבור עומד בשעה שקורין בתורה את עשרת הדברות (בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן), ומנהג זה מושתת על הפסוק (שמות י"ט י"ז) "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר", וגם על מנהג זה יצאו עוררין רבים, מדברי הגמ' הנ"ל, ובשו"ת לדוד אמת להחיד"א סימן ז' כתב מטעם זה שאין לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, וסתר דבריו דבטוב עין סי' י"א כתב ליישב מנהג זה, ובשו"ת דבר שמואל סי' רע"ו כתב גם הוא דאין זה דומה למה שאסרו לקרוא פרשה זו בקריאת שמע, עי"ש.

וכמה סברות כתבו האחרונים לישב מנהג זה ולחלק בין דברי הגמ' בברכות לני"ד: א. כיון שקורין את כל הפרשה אי אפשר לטעות ולטעון דרק עשרת הדברות ניתנו מפי הגבורה. ב. סיבת העמידה אינו אלא זכר לעמידתם של בנ"י בשעת מתן תורה, ולא משום חשיבותן של עשרת הדברות ואין במנהג זה כדי לטעות.

ובאגרות משה או"ח ח"ד סימן כ"ב כתב לדחות את שתי סברות אלה, דהלא גם בזמן הגמ' אמרו עשרת הדברות בהדי קריאת שמע ואעפ"כ היה בכך פתחון פה לטעות המינים, ועוד דכבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתמיד שם, דבאמת טעמא רבתא יש באמירת עשרת הדברות עם קר"ש כיון שיסוד התורה והדת היא פרשה זו, וכך נהגו במקדש ואעפ"כ ביטלוה בגבולין משום טעות המינים עי"ש.

ובאמת יש לדחות את דחייתו של האג"מ ולקבל את דברי האחרונים הנ"ל ואף דבסברא יש טעם בדבריו, באמת נראה עיקר דאין לדמות מילתא למילתא בגזירות חכמים ואין לנו אלא מה שגזרו חכמים, ובפרט בענין טעות המינים, שהרי נראה ברור דכונתם לקראים ובייתוסים שכפרו בתורה שבע"פ וחלקם כפרו אף בתורה שבכתב ואמרו דרק עשרת הדברות ניתנו בסיני ולא כל מצוות התורה וכדי שלא לתת להם פתחון פה שללו את הכללת עשרת הדברות בקר"ש, אבל בזמנינו אין בינינו כתות אלה, וכל הכופר בתורה שבע"פ פורק עול הוא וכופר גם בעשרת הדברות, ואעפ"כ דברי חכמים כמסמרות נטועים הם ומה שגזרו גזרו, אבל כשאין הטעם תקף הבו דלא לוסיף עלה ואין להוסיף על דבריהם ולדמות מילתא למילתא, ודו"ק בזה.

ועוד כתב שם האג"מ דכיון שנוהגין אנו לעמוד בקריאות נוספות כגון בשירת הים ובגמר כל חומש, שוב אין לחשוש שיאמרו שסיבת העמידה משום שרק עשרת הדברות ניתנו בסיני, אך באמת יש לומר כן גם לגבי מה שכתבו הפוסקים שלא לומר עשרת הדברות לפני או אחרי תפלת השחר כמבואר לעיל (אות א') שאף שיש פרשיות נוספות הנאמרים כגון פרשת העקידה ופרשת המן ושש זכירות וכדו', דמ"מ חששו שיאמרו דיש טעמים אחרים שאומרים פרשיות אלו אך הטעם שאומרים עשרת הדברות אינו אלא משום דהן עיקר וכל התורה טפילה, וא"כ אין להתיר גם את העמידה בעשרת הדברות בתואנה שעומדים אנו גם בקריאות נוספות, דמ"מ יש חשש שיאמרו דיש סיבה לכל עמידה ועמידה וסיבת העמידה בעשרת הדברות משום שרק הן עיקר ולא כל התורה כולה.

אך כבר כתבתי את הנראה עיקר ליישב מנהג זה, משום דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז וכשאין צורך להעמיד הדת על תילה ולשבור יד עושי רשע אין לגזור גזירות חדשות ולהוסיף על דברי חכמים, כנ"ל.

ג

ונראה לכאורה ראיה דלא חששו חכמים אלא בהא דברכות י"ב שלא לומר עשרת הדברות בהדי קריאת שמע ולא בעמידה בקריאת התורה, דהנה שנינו בירושלמי מגילה (כ"ו ע"ב) "אמר ליה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה א"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים בעשרת הדברות". הרי לן שאף דבימי חז"ל לא ברכו על קריאת התורה אלא הראשון והאחרון מ"מ בעשרת הדברות (ולחד מ"ד אף בשירת הים ובתוכחה) ברכו לפניהם ולאחריהן, ולכאורה יש לעיין למה לא חששו במנהג זה משום טעות המינים כשם שחששו שלא לומר פרשה זו בקר"ש (והלא גם בירושלמי פ"ק דברכות מצינו שלא הניחו לומר עשרת הדברות בגבולין כשם שהיו אומרים במקדש), וע"כ דלא חששו אלא בתפלה ולא בקריאת התורה.

ואין לדחות דשמא הטעם שלא חששו בזה אינו אלא משום דגם על שאר פרשיות היו מברכים כגון שירת הים והקללות שבתורת כהנים ובמשנה תורה, דהלא לשיטת ר' אבהו לא נהגו כן אלא בעשרת הדברות בלבד ולא בשאר פרשיות, וע"כ דמכל טעם שהוא לא חששו בקריאת התורה כמבואר.

אמנם יש לדחות דהרי מברכים גם על קריאת שאר הפרשה לפניה ולאחריה אלא שמיחדים ברכה על עשרת הדברות, וכיון דמ"מ מברכים גם על כל הפרשה אין מקום לטענות המינים, וצ"ע.

ד

הנה נתבאר במשנה (תמיד פ"ה ומבואר לעיל אות א') דבמקדש היו אומרים עשרת הדברות בהדי קריאת שמע והרמב"ם בפיה"מ ביאר שם "לפי שהם עיקר הדת וראשיתו", אך מלבד סברא פשוטה זו יש עוד קשר פנימי בין קריאת שמע לעשרת הדברות וכמבואר בירושלמי ברכות (ט' ע"א) "מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום רבי לוי ורבי סימון רבי סימן אמר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן" ועי"ש באריכות גדולה היכן רמוזים כל עשרת הדברות בפסוקי קר"ש בפרטיהן ודקדוקיהן.

וחידוש גדול למדנו מלשון הירושלמי דעיקר חשיבותה של קריאת שמע משום שעשרת הדברות כלולים בה, ואף שידענו שעיקר מצות קר"ש קבלת עול מלכות שמים היא, נראה שעיקר קבלת עומ"ש בקבלת עול מצוות היא ומשו"כ עשרת הדברות שהם יסוד ופנה לתרי"ג המצוות הן הם עיקר קבלת עול מלכות שמים.

ה

פרטי הלכה בעשרת הדברות

הנה מלבד כל ההלכות הנ"ל שיסודם בחשיבות הסגולית של עשרת הדברות שהן יסוד כל התורה כולה, מצינו עוד שלש סוגיות והלכות המושתתים על יסוד זה ונפרט:

א. בסנהדרין כ"א ע"ב אמרו דמלך ישראל מצווה לכתוב משנה התורה דהיינו ס"ת נוסף מלבד המצוה המוטלת על כל אדם מישראל לכתוב לו ספר תורה, ועל ספר נוסף זה אמרו שהוא יוצא ונכנס עמו ותולה אותו על זרועו, עי"ש.

ובדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות מלכים הלכה א' וכן בספר המצוות מ"ע י"ז משמע דגם ספר זה ספר תורה גמור הוא, אך המהרש"ל בהגהותיו שם בסנהדרין תמה איך יתלה ספר התורה על זרועו הלא כבד הוא וכתב דע"כ צ"ל שכתבו בכתיבה דקה וקטנה, והמהרש"א כתב שם דדברי הרש"ל דברי נביאות הם, עי"ש.

ובספר הדר זקנים מבעלי התוס' על התורה כתב שם בשם הרא"ש והתוס' דהכונה אינה אלא על עשרת הדברות אף שבתורה כתוב שכותב משנה התורה, ונראה דגם פירוש זה מיוסד על ההנחה דכל מצוות התורה כולן רמוזים וכלולים בעשרת הדברות כמבואר.

ב. וביו"ד סימן רל"ז ס"א איתא "הנשבע בעשרת הדברות שבועה גמורה היא" ועי"ש בש"ך ס"ק י"ג, ומקור הלכה זו בדברי המרדכי בשבועות פ"ג והר"ן בנדרים כ"ב ע"ב.

ג. בתשובות הגאונם שערי תשובה סימן קמ"א כתב דאין נשאלין למי שנשבע בנקיטת חפצא דס"ת או בעשרת הדברות, הרי לן שגם בהלכה זו דין עשרת הדברות כדין ספר תורה.

והר"ן בנדרים כ"ו ע"ב הביא חומרא זו בשם אחד הגאונים ודחה אותה מן ההלכה עי"ש, ועיין עוד בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סימן ל"א עי"ש ואכמ"ל.

 

ו

צורת הלוחות שעל ארון הקודש

והנה כתב המגן אברהם בסי' א' ס"ק ט' "מפני המינים שאומרים אין תורה אלא זו ובפרט בזמנינו ולכן אין כותבין אותו על קונטרס מיוחד לצבור" ולא ידעתי מה ענין "קונטרס המיוחד לצבור", ולכאורה הכונה למעין סידור התפלה שבו היו כתובים פרקי תפלה המיוחדים לציבור, דכיון שאין אומרים פרשה זו בציבור, אין טעם לכותבו בקונטרס המיוחד לכך.

והנה בשו"ת תשורת שי ח"א סימן ג' כתב לפקפק על מה שנהגו רבים לכתוב את עשרת הדברות בקיצור או ברמז ע"ג דמות לוחות הברית מעל לארון הקודש או ע"ג הפרוכת או "קיר בית הכנסת בפנים או בחוץ" והשתית דבריו על דברי המגן אברהם, ולענ"ד אין כונת המג"א לאיסור חדש אלא לסברא פשוטה דכיון דאין אומרים פרשה זו בציבור אין לכותבו על קונטרס הציבור, ועוד דאף אם אכן כונת המג"א לאיסור אין לדמות קונטרס המיוחד לתפלת הצבור דכיון שאסרו לכלול פרשה זו בתפלה בכלל תקנתם גם שלא לכותבו בקונטרס הנ"ל, אך מנ"ל לאסור כתיבה על הקיר שאינה שייכת לעצם העבודה והתפלה והלא אין כאן אלא מעין קישוט וכבוד בית אלקינו.

ובעיקר הדבר, גם בזה נראה כנ"ל דכיון שהטעם שאסרו לא שייך בזמנינו אין לפקפק במנהג ישראל ולהוסיף חומרא על חומרתם.

 

עצרת תהיה לכם

"דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים ס"ח ע"ב).

ולכאורה יפלא דהלא דוקא ביום שבו ניתנה תורה מסתבר היה שיש להקדיש את כל כולו לבית המדרש. ואכן נהגו עוד מימי קדם לעסוק בתורה כל הלילה וכמבואר בזוה"ק (פרשת בראשית) וכ"ה במגן אברהם (סימן תצ"ד סק"א). אך מאידך, בדברי הרמ"א שם סעיף א' כתב שנהגו לאכול מאכלי חלב ודבש בחג השבועות, ודבר זה אומר דרשני.

והנה כתב רש"י שם דבעצרת צריך לכם "להראות שנוח ומקובל עליו יום זה שבו ניתנה תורה". ורצוננו בזה להשריש בלבנו ובלב זרענו שהעוסק בתורה איננו בן עולם הבא בלבד, אלא אף בן העולם הזה, ואין שמחה כשמחת התורה.

וכך אמרו חז"ל (אבות פ"ו ד') "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

ורגיל אני לומר בדרך צחות "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", אבל מי שלומד לא הלכות בלבד, אלא אף משתעשע בקצות החשן ובגרעק"א, מתענג על דבריהם של הגר"ח מבריסק ובגרש"ש מגרודנא, מובטח לו שהוא גם בן העולם הזה ולא רק בן העולם הבא.

בא וראה שמחת התורה מה היא.

"אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אליעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אליעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו רבי הן אלא שר' יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי החזרת לי אבידתי, זלגו עניו דמעות של רבי אליעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו את המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (מנחות י"ח ע"א).

צהבו פניו של יוסף הבבלי ... וזלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות ... אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליהם ביותר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

וראה נא דבריו הנפלאים והנשגבים של אור החיים הק' בפרשת כי תבא (דברים כ"ו י"א):

"שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

ועוד מצינו (ברכות ל' ע"ב) "אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא".

ופרש"י "תפילין מנחנא - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".

אך רבינו יונה פירש בדרך אחר "ופי' תפילין מנחתנא ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו כשנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה".

הרי לן דשמחת המצוה לא היתה חבויה בלבם בלבד, אלא שמחה זו אפפה את כל הוייתם והיתה ניכרת על פניהם עד שאמרו כל גדולי החכמים, רבה ורב זירא דהוי קא בדחי טובא, ומזה נלמד מה גדולה היא שמחת המצוה.

ויהי רצון שיהיה חלקנו עמהם, בזה ובבא.

 

                        לעילוי נשמת

הרה"ח משה בן מוה"ר יוסף דוד ז"ל

נלב"ע כ"ז סיון תשמ"ז

מרת מלכה מחלה בת הר"ר מרדכי זיסקינד ז"ל

נלב"ע ג' אייר תשס"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

 

הונצח ע"י בנו ידידנו עוז

הר"ר דוד הגר הי"ו

לוס אנג'לס


[1] ובמק"א הבאתי שהרה"ק ר' משה מסווראן מגדולי החסידות בדורו הקשה עליו מדברי ר' אחא בר חנינא דאין תקנה לבעלי לשה"ר שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות" והלא לא מצינו שהסכים לזה הקב"ה, וע"כ דפשוט שהקב"ה נענה לבקשותיו של דוד נעים זמירות ישראל.

אך אין בזה פירכא משני טעמים: א. לכאורה בכך נחלקו שני אמוראי בני ר' חנינא דהלא ר' חמא נקט דאית ליה תקנתא כמבואר. ב. לכאורה נראה דפסוק זה איו מתפרש כבקשה אלא כקביעה, וכך משמע מלשון חז"ל "כבר כרתו דוד המלך ברוח הקודש", וראיתי שוב באבן עזרא שם (תהלים י"ב ד') שכתב שני פירושים בפסוק זה וז"ל "נבואה כדרך רפאנו ה' ונרפא, או תפלה" הרי לן בזה שני פירושים, שהם בית אב לשני גדולי עולם אלה.

אך באמת מצינו שנחלקו תנאי ואמוראי בכעי"ז בכמה מקומות: א. בבבא בתרא י"ז ע"א נחלקו בדוד המלך אם שלטה בו רימה, לחד מ"ד לא שלטה רימה בו שהרי נאמר "אף בשרי ישכון לבטח" ולאידך מ"ד שלטה בו רימה "ורחמי הוא דבעי" הרי דנחלקו אם פשיטא שדוד נענה בתפלתו. ב. בברכות ז' ע"ב נחלקו ר"מ ור' יוסי אם משה נענה בבקשתו "הראני נא את כבודך", ואם במשה נחלקו, באחרים על אחת כמה וכמה, (ואין כל זה ענין להגהת הב"ח בסוטה י"ד ע"א דרק משה רבינו לעולם נענה, דשם מיירי בבקשה ותחינה לכפרת כלל ישראל, ואין זה ענין לבקשות אישיות של גדולי האומה, ודו"ק כי קצרתי.