(Shiluach Haken (5777

מרן הגאב"ד שליט"א


"כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כ"ב ו' - ז').

הנה נחלקו האחרונים במצוה זו אם מצוה חיובית היא, וכל אימת שנקרה לפניו קן צפור חייב לשלח את האם אף שאין לו צורך כלל באפרוחים או בביצים, או מצוה קיומית היא ורק הרוצה להנות ולקחת אפרוחים או ביצים מצווה לשלח את האם, אבל אם אין לו ענין באפרוחים וביצים אין עליו מצוה כלל לשלח את האם, וכשחיטה שאינו מצווה לשחוט אא"כ רוצה לאכול בשר וכהפרשת תרו"מ שאינו מצווה בה אא"כ אוכל פירות ארץ ישראל (כן מבואר ברש"י גיטין מ"ז ע"ב אך הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז סובר דחייב להפריש תרו"מ אף אם אינו רוצה לאכול ורעק"א חלק עליו שם ופלא שלא הביאו מדברי רש"י הנ"ל, ועיין מה שנתבאר בזה במנחת אשר במדבר סימן כ"ד).

בשו"ת חות יאיר סי' ס"ז הסיק דמצוה זו חיובית היא עי"ש, ומאידך נקטו בספר המקנה קידושין דף מ"ב, החת"ס שו"ת או"ח סי' ק' והחזו"א יו"ד סי' קע"ה דהוי מצוה קיומית, ונעיין בס"ד איזהו דרך ישכון בו אור.

החו"י הוכיח כדרכו מהמבואר בחולין קל"ט ע"ב "יכול יחזור בהרים ובגבעות ת"ל כי יקרא". ואם אין כאן אלא מצוה קיומית ואינו חייב בה אלא אם לוקח את ביצים כיצד הו"א שיחזר בהרים וגבעות וע"כ דמצוה חיובית היא עי"ש.

אך אני בעניי נתקשיתי להבין הו"א זה שיחזר בהרים וגבעות לקיים מצוה זו אף לפי הסברא דהוי מצוה חיובית, דמ"מ פשוט דאין כאן חיוב אלא כשיש קן לפניו אך כיצד הו"א שיחזר אחר מצוה זו בהרים, מתי יחזר, וכמה יחזר, וכי כל היום כולו יעלה הרים ירד בקעות לחפש קיני ציפור והלא לא מצינו כלל מצוה מעין זו בתורה, ורק במצוה שמוטלת עליו כחובה בזמן מסוים צריך להשתדל ולטרוח ואף לחזר בהרים כדי להשיגה כגון במצות לולב וסוכה וכדו', (ואף במצוות אלה דנתי במק"א עד כמה חייב לטרוח להשיגן עיין מנחת אשר בראשית סימן ל"ט אות ב'), אבל בשילוח הקן מה הו"א שיחזר בהרים וכי כל חייו יחזר בהרים, ועי"ש ברש"י שכתב דהו"א שיחזר משום דכתיב שלח תשלח אך מ"מ תימה וכי חייב לחזר ללא גבול, אלא נראה לכאורה דכל הרבותא הוא דאף מדת חסידות ליכא לחזר ולחפש אלא כי יקרא בלבד כי זה צורת המצוה ומהותה שאין בה מצוה אלא בדרך מקרה, ושתי דרכי ההבנה הנ"ל הן הם ההו"א והמסקנה, ודו"ק בזה.

ואפשר עוד דלאו דוקא אמרו יכול יחזר בהרים, אלא כונתם לכללות ענין החיזור דהו"א שצריך לחזר לקיים מצוה זו ולשלח את האם ולקחת את הבנים אף שאין לו צורך בהם, קמ"ל דהוי מצוה קיומית ורק כשיש לו צורך באפרוחים או בביצים מצווה הוא לשלח את האם. וחפשתי בראשונים ומצאתי את שאהבה נפשי בחי' המאירי שכתב "מצות שילוח הקן אינה מצוה שיהא צריך לחזר אחריה ר"ל שאם ימצא לו קן שיטול את הבנים כדי לקיים מצות שילוח באם, או שיחזר אחר מצוה זו בהרים וגבעות, אלא לכשיזדמן לידו יקיים שנא' כי יקרא".

הרי לן דהו"א שיטול את הבנים כדי לקיים מצוה בשילוח האם וקמ"ל דרק אם ירצה בבנים מצוה עליו לשלח האם.ולפי"ז לא רק שאין מזה ראיה דהוי מצוה חיובית אלא אדרבה כל כונת חז"ל דהוי מצוה קיומית.

ועיין עוד בחזו"א שם אות ב' שכתב דהו"א שחייב פעם אחת בחייו לקיים מצות שלוח הקן ולחזר בהרים לקיימו, וזה תימה, ולא מצינו בשום מקום כעין זה שצריך פעם אחת בחיים לקיים מצוה כחובה, וצ"ע.

אמנם בספר החינוך מצוה תר"ג כתב לגבי מצות זכירת מעשה עמלק שמי שלא זכר פעם אחת בחייו ביטל מצוה זו, ויש עוד לדון בזה לגבי מצות כתיבת ס"ת. ועיין מש"כ בזה לקמן בסימן מ"ז ובסימן נ"ז.

ובאמת מצינו כעין הנאמר כאן דהו"א שיחזר בהרים לקיים מצוה זו, עוד מצינו בירושלמי סוטה פ"ט ה"א לגבי מצות עגלה ערופה "כי ימצא ולא שתהא עומד ומצותת עליו" ופי' הפ"מ שאינו צריך לחזר ולחפש אחר חלל להביא עגלה ערופה, וגם שם תימה דכי הו"א שצריך להסתובב בהרים ולחפש חללים, ולכאורה צ"ל דאף אם יצא קול שיש חלל אי"צ לחפש אחריו ואפשר דכן בני"ד אף אם יש קול שיש קן צפור אי"צ לחזר אחריו.

וע"ע בספרי ראה לגבי עיר הנדחת "כי תשמע ולא החוזר" ופירש רבינו הלל שאינו צריך לחזור אחריו, וכיוצ"ב בתוספתא פ"ב מב"מ ה"ט לגבי השבת אבידה, פריקה וטעינה, "אין מחייבין אותו להיות מחזר ומפרק ומטעין שנאמר כי תפגע כי תראה" ונראה מכ"ז דבכ"מ דכתיב כי כגון כי תראה כי יקרא וכדו' דרשו חז"ל דאינו חייב להיות מחזר.

וע"ע במד"ר ויקרא פרשה ט' ט' "גדול השלום שכל המצוות כתיב בהו כי תראה, כי תפגע, כי יקרא, אם באת מצוה לידך אתה זקוק לעשותה ואם לאו אי אתה זקוק לעשותה כתיב הכא בקש שלום ורדפהו".

ולכאורה נראה הצד השוה שבכל הני שאכן מצוות חיוביות הן כגון השבת אבידה, פריקה וטעינה, עיה"נ, ועגלה ערופה דכאשר הדבר והענין מתגלה חייב האדם לקיים המצוה וה"ה בשילוח הקן וזה ראיה לכאורה לחות יאיר, ואי אפשר לומר בכל הני כסברת החזו"א דאטו הו"א שחייב לקיים מצוות עגלה ערופה ועיה"נ פעם אחת בחייו והלואי שלעולם לא יתקיימו, אך באמת נראה לענ"ד כנ"ל דלכאורה א"א לחייב לחזר אחרי כל המצוות האלו וע"כ דהו"א דיש בזה מדת חסידות וקמ"ל דאין בזה כלל מצוה, ועדיין צ"ע. (ועיין מקור חיים סימן תל"א בדיני בדיקה וביטול שכתב דרק בשלוח הקן פטור מלחזר מגזה"כ אבל בשאר המצוות חייב כגון בדיקת חמץ, וצ"ע).

ב

ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ק' כתב לתלות ספק זה בטעמי מצוה זו, ונקדים לבאר בזה את דברי הראשונים בטעמי המצוה, הנה הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק מ"ח כתב דטעם המצוה משום מדת הרחמנות, והרמב"ן בפי' עה"ת והחינוך במצוה תקמ"ה חיזקו דבריו בעומק רב, דהנה תמהו רבים על טעם זה של הרמב"ם מהמשנה בברכות ל"ג ע"ב "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו", ובגמ' אמרו שני טעמים. א' שמטיל קנאה במעשה בראשית ב', שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, והרמב"ם בהלכות תפלה פ"ט ה"ז כתב רק את הטעם משום שאין לעשות מדותיו של הקב"ה רחמים הרי דאין טעם מצוה זו משום רחמים, ועי"ש מה שתירצו.

וביאור הדברים בעומקם נראה דאין רחמי הקב"ה כרחמי בשר ודם, דבו"ד מוכרח ברחמנותו, וטבעו הוא, וממילא יש בו חסר כיון דאסור בזיקים הוא ברחמנותו, אבל הקב"ה אינו מוכרח ברחמנותו אלא משום שרצונו לרחם, וזה כונת הרמב"ם בפיה"מ בברכות שם ובפ"ט מהל' תפלה דאילו היו מדותיו של הקב"ה רחמים מטבעו לא היה מתיר את השחיטה, אלא מדותיו גזירות, ומ"מ במצוה זו דשלוח הקן גזר לרחם, ובשחיטה גזר שלא לרחם, ומשום כך משתקין אותו כשאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, דמשמע מדבריו דכמו שמרחם הקב"ה על העופות מוכרח לרחם אף עלינו. וע"ע תוס' מגילה כ"ה ע"א שהקשו על דברי הקליר דמצות אותו ואת בנו משום רחמים הוא ממה שאמרו משתקין אותו גבי שילוח הקן הרי מבואר מדבריהם דנקטו דבאמת אין מצות שלוח הקן משום רחמים, ולדברינו יש ליישב את דברי הקליר ודו"ק.

ובאמת יש מקור לדרך זה במד"ר לפרשתנו פרשה ו' א' "וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כן נתמלא רחמים על העופות, מנין שנאמר כי יקרא קן ציפור" וכו' עי"ש.

אמנם הרמב"ם במו"נ שם כתב שנחלקו החכמים בדבר, המשנה בברכות סוברת דאין טעם למצוות אבל נקטינן עיקר כמ"ד יש טעם במצוות עי"ש.

ומ"מ ומסתבר לפי"ז דאין מצוה זו נוהגת אלא אם רוצה ליקח את הבנים דאז נצטוינו למעט צער האם ע"י שנשלחנה אבל כשאין לו צורך כלל בבנים למה נתאכזר לשלח האם וליקח הבנים, הלא אין זו מידת רחמנות אלא מידת אכזריות. אבל לפימ"ש בזוה"ק (הביאו דבריו החו"י והחת"ס שם) דע"י מצוה זו מתעוררים רחמי הקב"ה על שכינתו ועל בניו שבגלות, אפשר דהוי מצוה חיובית כדי לעורר רחמי שמים.

ומתוך כך הוסיף החת"ס דכיון דמסתבר שאין טעם הזוהר עיקר דהלא טעם זה שייך רק בזמן חורבן הבית ומה נענה בטעם מצוה זו בזמן שביהמ"ק עומד על תלו, אלא ע"כ עיקר הטעם כדברי הראשונים הנ"ל, וממילא נראה דאין זו מצוה חיובית אלא מצוה קיומית עי"ש.

אמנם באמת יש לתמוה על החת"ס שהרי כבר שאל שאלה זו רבי אלעזר בן הרשב"י בזוהר שם, דענין זה מקורו בתקו"ז תיקון ו' ושם איתא סמוך ונראה למה שאמר הרשב"י בסוד שילוח הקן כנ"ל "קם ר' אלעזר ואמר, והא קדם דגלו ישראל ושכינתא במאי הוו מקיימין שילוח הקן, א"ל ר' שמעון ברי בגין לאתערא רחמין על אינון נפשין רוחין ונשמתין דהוו אזלין בגלותא וגלגולא" וכו' הרי דאף בזמן הבית מעוררת מצוה זו רחמים על הנשמות הנדחות, ואין בקושיא זו כדי לדחות טעם הזוה"ק, ומ"מ מסקנת החת"ס דאין מצוה זו חיובית אלא קיומית ויותר מזה כתב דהמשלח אם כשאין לו צורך בבנים נוהג מנהג אכזריות ולא רחמנות עי"ש.

אך באמת כל תשובה זו של החת"ס חידוש פלא הוא, דאין דרך הפוסקים לבא מטעמי המצוות להכרעת הדין, וכנראה שהדברים נכתבו ע"י רבינו החת"ס לרוחא דמילתא.

ג

ואכן נראה עיקר מדברי הראשונים דרק כשרוצה ליקח הבנים מצוה עליו לשלח את האם, דהנה הקשו התוס' וכל הראשונים בקי' ל"ד ע"א במה שאמרו דנשים חייבות בשלוח הקן משום דהוי מ"ע שאין הזמ"ג דתיפ"ל משום דיש בה לאו, ותירצו בדרכים שונות, ואת"ל דכל העובר על הקן ציפור ואינו משלח את האם ביטל מצות עשה לק"מ, דהלא ברור ופשוט דאינו עובר בלאו אלא אם לקח האם על הבנים דלא תקח האם על הבנים כתיב וא"כ יש נפ"מ במה שחייבות הנשים במצוה העשה לענין שאסור להם לעבור על הקן ולא לשלחה, אלא ע"כ דגם במ"ע אין עוברים אא"כ נוטל אם על הבנים, וזו לכאורה ראיה פשוטה ומפורשת ותימה על האחרונים שנקטו דהוי מצוה חיובית.

ובשיטת הרמב"ם מבואר יותר מזה דס"ל דאין כלל מצות עשה אלא אם עבר קודם על הלאו דבפי"ג משחיטה הלכה א-ב לא פתח הרמב"ם דיני שילוח הקן כדרכו ב"מצות עשה לשלח" וכו' אלא כתב דיני לאו הניתק לעשה דהיינו אם לקח האם על הבנים ושחטה לוקה, ותימה לכאורה למה שינה מדרכו בכל מקום לכתוב מצוות העשה וכדמצינו בריש הל' תפלה ובפי"ד לגבי ברכת כהנים ובפי"ד משחיטה לגבי כיסוי הדם, וגם במצוות קיומיות כן דרכו וכדחזינן בריש הל' שחיטה שכתב "מצות עשה שישחוט כל הרוצה לאכול בשר", אלא ע"כ משום דס"ל דבאמת אין מצ"ע של שילוח הקן אלא למי שעבר על הלאו דלא תיקח בלבד והוי כעשה דהשבת גזילה שלא נאמרה אלא למי שגזל. וכך מוכח מכל תוכן דבריו שם בפי"ג משחיטה, וע"ע בפרטי המצוות ריש הל' שחיטה מצוה צ"ח "שלא ליקח אם על הבנים" ובמצוה ק' "לשלח האם אם לקחה על הבנים" הרי דזה כל גדר מצות העשה, וכך מבואר גם מדבריו בשורש ו' בסהמ"צ שם הבחין בג' עניני עשה ול"ת, יש שעשה ול"ת הם על ענין אחד כמו בשבת ויו"ט, ויש שעשה קודם לל"ת כגון ולו תהי' לאשה, לא יוכל לשלחה, ויש עשה שקדמו לאו כמו שלח תשלח את האם, ומבואר מכל זה דעת הרמב"ם דמצוה זו כמצות השבת הגזילה ואינה נוהגת אלא במי שעבר על הלאו דלא תקח האם על הבנים, וכך מבואר גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח בשם הר"י בן פלט בטעם דאין מברכין על מצוה זו דהוי מעין מהבב"ע כיון שא"א לקיימה אא"כ עבר בעבירה עי"ש, וכן מבואר עוד בחידושי הר"ן חולין קמ"א ע"א עי"ש.

ופשוט דלשיטתם אין מצוה זו חיובית ואף מצוה קיומית אינה אלא רשות בעלמא כל זמן שלא עבר בלאו, דהרוצה ליקח הבנים משלח את האם כדי שלא יעבור בלאו אך אין בזה קיום מצות עשה כלל אלא היתר.

והנה בפירוש רבינו בחיי עה"ת בפרשתנו כתב דאין מברכין על מצוה זו כיון שאינו מצווה בה אא"כ רוצה ליקח הבנים עי"ש ומבואר מדבריו דכשרוצה ליקח הבנים מצווה הוא לשלחם כהבנת האחרונים הנ"ל, ויש לעיין לשיטתו למה מברך על השחיטה ועל הפרשת תרו"מ (וכיוצא בזה יש לתמוה על מש"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד סימן כ"ז דאין הזבה מברכת על ספירת ז"נ כיון שאם לא תרצה להזדקק לבעלה פטורה מן הספירה עי"ש ואכמ"ל).

ומבואר מכ"ז דרוב הראשונים סברו דאין מצוה כלל לשלח את האם אלא כשרוצה בבנים, ומ"מ נהגו לשלח, ונראה דמשום סגולת המצוה לעורר רחמי שמים כדברי הזוה"ק, וסגולתה לזכות לבנים כמבואר במדרש רבה בפרשתנו והביאו החינוך שם נהגו לרדוף אחרי מצוה זו, ואפשר דמשום סגולה זו הו"א שיחזר בהרים לקיימה.

וע"ע בברכ"י יו"ד סימן רצ"ב אות ח' שכתב "ומדברי האר"י משמע שצריך להשתדל לקיים מצוה זו ודכותה", הרי דסגולת מצוה זו מיוחדת ויש להשתדל לקיימה אף שמעיקר הדין אמרו שאינו חייב לחזר בהרים כנ"ל, אך לא אדע מה כונתו "ודכותה" וצ"ע.

ובאמת נראה דאף אם אין חיוב אלא כשרוצה בבנים כנ"ל, מ"מ מקיים מצוה בכל ענין וכשחיטה דאף שודאי אינו מחוייב אא"כ רוצה לאכול בשר מ"מ כל השוחט מברך ומקיים מצוה כיון דמ"מ מתיר הבשר באכילה, וכן בשילוח הקן דמ"מ מתיר לקיחת האפרוחים, ועיין פ"ת יו"ד רצ"ב סק"א בשם משנת חכמים דבעידנא דריתחא נענשים אף אם אינו רוצה באפרוחים וביצים.

ותרתי אכיא לאשמעינן מדבריו: א. אין חיוב לשלח כשאינו רוצה האפרוחים וביצים דאל"כ נענשין אף שלא בעידנא דריתחא. ב. אף שאין חיוב מ"מ יש להשתדל בקיומה כמו שיש ללבו ד' כנפות כדי לקיים מצות ציצית, והדברים חידוש.

ומ"מ נראה דאכן אפ"י הקבלה יש להשתדל בכל עוז לקיים מצוה זו, והדברים יש להם בית אב בדברי הזוה"ק. אך החת"ס נקט דיש אכזריות לשלח את האם כשא"צ לבנים.

ומשום כ"ז נראה להכריע דאם מצא קן ציפור ביער ובשדה הפקר וכדו' לא ישלח כשא"צ לבנים ושוא"ת עדיף אבל אם מצאו במרפסת ביתו וכדו' במקום שבלא"ה רוצה לסלקו משום חשש כינים ומחלות וכדו' ודאי יעשה באופן קיום המצוה ויכוין לשם מצוה דאף אם אין חיוב בכה"ג יש מצוה, ודו"ק בכ"ז.

ד

באופן השילוח

הנה החת"ס כתב שם דנחלקו רש"י והרמב"ם אם צריך לשלח ממש בידו או שיוצא יד"ח אף אם הבריח את האם בגרמא, ומקור פלוגתתן במה שנחלקו ר' הונא ור' יהודה בחולין קמ"א ע"ב דלר"ה משלחה ברגליה ולר"י בכנפיה ורש"י כתב שני פירושים, א' לר"ה אוחזה ברגליה ומשלחה ולר"י אוחזה בכנפיה, ב' לר"ה יצא ידי חובת שילוח אף שהולכת לה ברגליה ואינה יכולה לעוף כגון ששבר כנפיה ולר"י אין מצות שילוח אלא כשהיא עפה בכנפיה, ורש"י נקט עיקר כפי' זה, ולפי"ז אין קפידא שיאחזנה כלל, אבל הרמב"ם בפי"ג ה"ה משחיטה כתב אוחזה בכנפיה ומפריחה", משמע שצריך לאחוז בה ולשלחה.

ולפי"ז דן החת"ס דלשיטת הרמב"ם א"א לקיים מצוה זו בשבת משום איסור מוקצה ומשום מלאכת צידה ע"ש.

אך באמת נראה דודאי אינו צריך לתופסה ודי במה שנוגע בכנפיה ודוחפה כדי להפריחה כדי לקיים מצות שלח תשלח ואין בה מלאכת צידה כלל, דצידה היפך ענין השילוח הוא דגדר הצידה חבישת החיה תח"י, ונראה פשוט דאין צריך לצודה כדי לשלחה, ולכאו' זה פשוט כ"כ עד שצ"ע על החת"ס, ואפשר דאף איסור מוקצה אין בזה בהכרח כיון שבטבע העופות די במה שנוגע בהם כדי להפריחם וא"צ לטלטלם ולדוחפם ממש, ובנגיעה בעלמא הרי אין איסור מוקצה, וצ"ע.

(ועוד כתב החת"ס שם דלפי טעם הזוהר במצוה זו, מסתבר דאינה נוהגת בשבת, דשבת זמן שמחה הוא ואין ראוי לעורר בה יללה וצער בשמים, ודברי חידוש הם אלה כמובן לכל).

ומתוך כ"ז יש לתמוה לכאורה על מש"כ החזו"א בפשטות ביו"ד סי' קע"ה "ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד ע"מ לשלחה או שמגרשה עד שתברח", ולכאורה מבואר להדיא ברמב"ם שצריך לאחוז בה ולהפריחה, אך באמת ראיתי שגם רבינו המהרש"ל ביש"ש חולין פי"ב ה"ז כתב דכל המחברים נקטו כפירוש השני ברש"י ולא הביאו כלל את הרמב"ם שחלק עליו, וע"ע בשו"ת תורה לשמה לבעל הבא"ח  בסי' רע"ח שנשאל האם יכול לקיים מצוה זו ע"י הברחת הציפור בגרמא וכתב להוכיח מדין שחיטה ע"י גרמא, ופלא שלא הביא את דברי הרמב"ם בעידנא דעסיק ביה, ונראה מכ"ז דכל הני אחרונים הבינו מדברי הרמב"ם דאין קפידא ועיכוב בעיקר המצוה שיאחזנה ואין שיטת הרמב"ם כפי' קמא שברש"י וכל כונתו רק שצריך להפריחה שתעוף ולא שתלך ברגליה והדרך להבטיח זאת ע"י שאוחז בכנפיה ומבריחה אבל אין אופן זה קפידא ותנאי בעיקר מצות השילוח, אך ראיתי בבהגר"א ביו"ד סי' רצ"ב שכתב כדברי החת"ס שנחלקו רש"י והרמב"ם והרמב"ם סובר כלישנא קמא ברש"י עי"ש ודו"ק.

ד

כי יקרא פרט למזומן

הנה נסתפקו גדולי הזמן ביסוד דין זה אם תלוי בבעלות או במציאות המצאות הקן ומיקומו, ונפ"מ אם יועיל הפקרת הקן או מקומו כדי להתחייב בשילוח הקן אף אם ימצא הקן ברשותו, ואבאר בזה הנלענ"ד.

הנה מבואר בחולין דף קמ"א ע"ב דאם היתה ברשותו רשותו קונה לו ולכן הקשו למה חייב ביוני שובך ויוני עלייה ותירצו דכיון דאסור לזכות כ"ז שהאם רובצת על הביצים גם חצירו לא זכיא ליה, הרי לן דתלוי בקנין ואם קונה הו"ל מזומן וכ"כ רש"י ב"ב ק"ב ע"א, ומתוך כך י"א דאם יפקיר את הקן שוב חייב בשילוח.

אך לענ"ד נראה דאין גדר מזומן תלוי בקנין בלבד אלא אף בקנין, דעיקר גדר מזומן בפשוטו תלוי במציאות הדברים ואם הקן נמצא בביתו ממש וברשותו המשתמרת ככל חפציו הוי מזומן אף אם יפקירנו, אך אם נמצא במקום שאינו משתמר ממש ומצוי שדברים נקרים באותו מקום ואין כאן מזומן מצד המציאות מ"מ אם קונה הוי מזומן דכל הקנוי לו לא הוי גדר מקרה.

(ובאמת נלענ"ד דאילו היה מהני בזה הפקרת הקן, לא צריך כלל להפקירו דכיון דבזמנינו אין אפילו אחד מאלף שירצה לזכות בקן ציפור אלא אדרבא ממהרים לסלקו ולהשליכו מחשש כינים ומחלות שהיונים מפיצים, כל כה"ג אין חצירו קונה לו שלא מדעתו וכמבואר בב"ק כ"ט ע"ב דסתם גללים אפקורי מפקר להו ואין חצירו זוכה לו דאין חצירו זוכה לאדם אלא מה שמסתמא ניח"ל לקנות. ועוד דהרי פסק הרמ"א בחשן משפט סימן רס"ח סעיף ב' דאין חצירו קונה לו שלא מדעתו אלא במה שרגיל לבא, עי"ש).

וכבר נחלקו בד"ז שני גדולי הדורות דבשו"ת התעוררות תשובה יו"ד סי' קנ"ד נטה לומר דאדם יכול להפקיר תרנגולין שברשותו ולהתחייב בכך במצוות שילוח הקן, והציע דבריו לפני הגר"מ אריק, ובשו"ת אמרי יושר ח"א סי' קנ"ח השיב הגרמ"א דעתו דמ"מ הוי מזומן כיון שהתרנגולין בביתו ממש עי"ש, ולענ"ד מסתבר כדבריו, וכך נראה גם מפשטות לשון הגמ' דכל דהוי מזומן אין בו מצוה, וע"ע שם דף קל"ט ע"ב "מה דרך שאין קינו בידך אף כל שאין קינו בידך", מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייב בשילוח אבל קננו בתוך הבית פטור משילוח" ומכל זה משמע שאין זה תלוי בקנין דוקא אלא תלוי במציאות של זימון, ועי"ש ברש"י ד"ה שאין קנו בידך "אין קן מזומן לך ואין קנוי לך" ונראה דכונתו לתרי עניני ולא לענין אחד דכל שהקן מזומן או קנוי לו פטור משילוח, וראיתי גם במנחת שלמה חלק ב' סי' צ"ז אות כ"ו שכך נוטה גם דעתו הגדולה עי"ש.

וראיתי מי שכתב דראוי להפקיר לא את הקן בלבד אלא את כל המרפסת וכדו' המקומות שהיונים מקננות בהם כדי שלא יהיה מזומן, אך מלבד מה שיש לפקפק בחלות ההפקר בזה דהוי הערמה גמורה ואינו דומה למכירת חמץ כלל דאנן סהדי שאם יבא אחד ויזכה במרפסת ביתו שלא יניח לו כלל (ובדוחק יש לומר שמפקיר רק את מקום הקן בדרך ברירה ואכמ"ל), נראה עוד דאף אם תחול ההפקר מ"מ הוי מזומן כיון שהוא נוהג במרפסת ביתו מנהג בעלים העושה בתוך שלו הוי מזומן, וכעי"ז כתבתי במנחת אשר לפסחים סי' ט' דלא יהני הפקרת ביתו שלא יעבור על בל יראה דכל עוד הוא גר בבית כדרכו הוי מצוי בידו וכך נראה גם לענין גדר מזומן ודוק בזה.

ועוד יש לעיין בזה אם מהני הפקרת הקן לחייבו דאפשר דכיון שהיה מזומן ופטור משילוח אף אם יפקיר אח"כ אין עליו מצוה, ועיין בזה בחולין קל"ט ע"א, וצ"ע.

ולעיקרא דמילתא נראה דהקן שבמרפסת הבית וכדו' הוי מזומן אבל מה שעל אדן החלון החיצוני או על מרזב מחוץ לבית או על הגג שאין משתמשין בו וכדו' הוי כי יקרא, ודו"ק כי קצרתי.

 

 

 

 

 


כי תצא למלחמה על אויבך

"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך" (כ"א י').

"וע"ד כי תצא למלחמה על אוביך דא איהו יצה"ר דאנן צריכין למיפק לקבליה במלין דאורייתא ולקטרגא ליה וכדין יתמסר בידא דב"נ כמה דאתמר ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. א"ר שמעון ווי על דא ווי ע"ד תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם [שם ל'] דהא יצר הטוב אשתבאי בידיה ואיהו מלך עליה. אשת יפת תאר דא היא נשמתא כד"א [שם ל"א] אשה יראת ה' היא תתהלל. דהא בכל יומא ויומא אינון סיען ומנהיגין דנשמתין ואינון סיען ומנהיגין דיצר הרע אינון בקטרוגא [דף צ"ו ע"ב] תדירא מקטרגין אלין באלין וכל שייפין דגופא בצערא בינייהו בין נשמתא ובין יצה"ר" (זוהר חדש פרשת כי תצא דף צו ע"א).

הרי לן מדברי הזוהר דמלחמה זו רמז יש בה למלחמת היצר, שהיא הגדולה והקשה שבכל המלחמות וכדברי החובת הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה') דגבורי חיל חזרו משדה הקרב ופגע בהם חכם אחד ואמר להם חושבים אתם שחוזרים הנכם ממלחמה גדולה ולא היא, ממלחמה קטנה חזרתם ולמלחמה גדולה אתם נכנסים שהיא מלחמת היצר.

ולמה מלחמה זו גדולה היא מכל המלחמות, כי במלחמה שבין אומה לאומה, בין עם לעם, צבא מול צבא, לפעמים ארוכה ולפעמים קצרה, מטבע הדברים שבשלב כלשהו יש בה הכרעה, זה המנצח וזה המובס, אבל במלחמת היצר אמרו חז"ל (אבות ב' ד') אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי, הרי שעד זיבולא בתרייתא יצר הרע אורב לפתחנו ללכדנו ברשתו ולהוריד שיבתנו שאולה, ולכן גדולה מלחמה זו וקשה מכל המלחמות שבעולם.

וזה לעומת זה עלינו ללחום בו ולשבור את כחו עד יום המות, וכדבריהם ז"ל "זאת התורה אדם כי ימות באהל אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה" (שבת פ"ג ע"ב), וע"י עסק התורה עד הרגע האחרון יש בידנו להנצל מרשת הרשע של השטן.

ואפשר דמזה הטעם נהגו לומר בימי אלול בכל יום את המזמור (תהלים כ"ז) "לדוד ה' אורי וישעי... אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", וגם מלחמה זו מלחמת היצר הוא, וכך אמרו חז"ל (מדרש תהלים) "בזאת אני בוטח, דכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל", רק על ידי דבקות בתורה עד שעת המיתה בטוחים אנו להנצל מיצר הרע האורב לנו עד יום המות.

ובמלחמה זו אין ביד האדם קרוץ מחומר לנצח בדרך הטבע את היצר הרע שהוא מלאך המות והוא השטן, אלמלא הקב"ה עוזרו, וכך אמרו חז"ל (קידושין ל' ע"ב) "אמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו", וכך אמרו עוד (שבת ק"ד ע"א) "בא לטהר מסייעין לו, בא לטמא פותחין לו", גם מי שבא לטמא פותחין לו את שערי הטומאה ומאפשרים לו ליכנס, דהלא מלך כל הארץ נתן ביד האדם לבחור בטוב וברע, ומדויל ידו משתלם ליה, אך הבא לטהר לא זו בלבד שפותחין לו אלא אף מסייעין לו, דמדה טובה מרובה ממדת פורענות חמש מאות פעמים (סוטה י"א ע"א).

וזה שכתוב "כי תצא למלחמה על אויביך... ונתנו ה' אלקיך בידך" , אין אתה צריך אלא לצאת למלחמה, ואם כך תעשה באמת ובתמים, בכל הכח והעוז, מובטח לך שיתננו הקב"ה בידך.

ב

הנה ידענו מה שאמרו חז"ל (ברכות ה' ע"א) דג' עצות יש במלחמת היצר, יעסוק בתורה, יקרא קריאת שמע, ויזכיר לו יום המיתה, ויש לתמוה אפוא, דהלא יש בינינו רבים שעוסקים בתורה כל היום כולו, וגם מדקדקים לקרוא קריאת שמע לא רק פעמיים ביום כמצות התורה "בשכבך ובקומך" אלא מקדימים לקרוא לפני תפילת השחר, ומאחרים שוב לקרוא קר"ש שעל המטה, וגם זוכרים יום המיתה בכל יום ויום, ואעפ"כ אינם מלאים מצוות כרימון אלא חלילה להיפך.

אך באמת פתרון חידה זו פשוט בתכלית דהלא כך תחילת מאמרם של חז"ל שם בברכות "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה" וכו' ורש"י שם כתב בפשטות סגנונו ונועם לשונו "שיעשה מלחמה עם יצר הרע", כל העצות הללו אינם אלא כלי זיין במלחמה, אך כשאינו יוצא לקרב איך יצפה לנצחון אם לא ילחם מה יועילו כלי מלחמה, אם אינו מרגיז יצה"ט על יצה"ר לא יועילו ולא יצילו לא תורה, לא קרי"ש, ולא יום המיתה.

ג

והנה אמרו חז"ל (שם ברכות ה' ע"א) "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה".

ומשמע מדבריהם דיש כמה וכמה עצות להתגבר על יצר הרע. הראשונה הוא תלמוד תורה, ולמעלה ממנה קר"ש, שהרי מדבריהם מבואר דאם לא ניצח את יצר הרע ע"י תורה עדיין יש מקום להלחם בו ע"י קר"ש. ואם לא ניצחו אף ע"י קר"ש יש תקנה לאחריתו ע"י שיזכיר לו יום המיתה.

ויש לתמוה בזה ממה שאמרו בקידושין (ל' ע"ב) "כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: (בראשית ד') הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה - אתם נמסרים בידו, שנא': לפתח חטאת רובץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: ואתה תמשל בו". ומדבריהם אלה משמע שאין לך כל תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה, ואין זולתה.

ונראה בזה דאכן כך, אין לך תבלין נגד יצה"ר אלא תורה לבדה ואין בלתה. אך אם למד אדם תורה ועדיין יצרו מתגבר עליו סימן הוא שכלל אינו יודע תורה מהי וכיצד יש לעסוק בה. ושמא יש בו תורה ואין בו יראת שמים, וכבר אמרו חכמים (יבמות ק"ט ע"ב) "דתניא, רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו תורה - אין לו תורה; פשיטא! אלא כל האומר אין לו אלא תורה - אין לו אלא תורה; הא נמי פשיטא! אלא דאפילו תורה אין לו", וברש"י שם "אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו". הרי שאין כל חשיבות ואין כל ענין בתלמוד תורה אם תורה זו אין בה יראת שמים וקבלת עול מצוות, ולא זו בלבד שאין אדם זה יוצא ידי חובתו וממלא את יעודו בשמירת המצוות, אלא אף זכות ת"ת ושכרה אין בידו. וכך דקדק רש"י מתוך לשונם אפילו תורה אין לו.

ומשו"כ אמרו שאם לא ניצח את יצרו הרע ע"י תורה יקרא קר"ש ויקבל על עצמו עול מלכות שמים ויחזור לתלמודו, דאין קריאת השמע עצה חלופית במקום התורה אלא השלמה לת"ת כמבואר.

ואם קרא קר"ש ולמד תורה ועדיין לא ניצח את יצר הרע הרי בהכרח שעדיין יש חסר במהות תלמודו. שהרי עוד אמרו חז"ל (אבות ג' י"ז) אם אין דרך ארץ אין תורה". הרי שגם במידות טובות קבעו חז"ל שאם אין האדם נוהג בדרך ארץ אין תורה. ועיין בלשונו הזהב של רבינו יונה החסיד (בפירושו שם) "שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות". הרי לן שללא תיקון המידות אין תורה.

ועוד דשמא מלוכלך הוא בעון ופשע, ועליו נאמר (תהלים נ' ט"ז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" ואין להקב"ה נחת רוח בתורתו ח"ו.

ומשום כך אמרו דאם קרא קר"ש וקיבל עליו עול מלכות שמים ועסק בתורה ואעפ"כ לא נצח את היצר הרע ולא שבר את כחו יזכיר לו יום המיתה, ומטבעה של זכרון זו להביא על האדם רוח ענוה ושפלות ורוח תשובה וכמ"ש "שוב יום אחד לפני מיתתך " (אבות פרק ב' משנה י').

ואם כך יעשה יקרא קר"ש ויזכיר לו יום המיתה אז מובטח לו שע"י תלמוד תורה ינצח את יצרו הרע, ועליו אמרו הקב"ה בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין.