שמחה של מצוה (תשע"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליח קב"ה ולפי רוב השמחה יגדל שכרו וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית ואמר דהיינו דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פירוש מרוב כל מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות" (ספר חרדים בהקדמה, מובא בשל"ה מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחת מוסר אות קס"ו, ושל"ה שער האותיות אות תי"ו – תשוקה אות א').

"השמחה הגדולה במצוה, ופי' האר"י ז"ל שזה שכתוב [דברים כ"ח מ"ז] תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, רצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב כל תענוגים ואבנים טובות ומרגליות, ואמרינן [ברכות ל"א א'] אלא מתוך שמחה של מצוה" (חיי אדם חלק א כלל ס"ח סעיף י"ג).

הנה פנים רבות יש בשמחת המצוה, ולא הרי זה כהרי זה, והשמחה שעליה נצטוינו בתורה מוצאת ביטויה בדרכים שונות ובמעשים שונים, ואבאר בזה עשרה גדרים שונים.

א. שמחת יו"ט.

נצטוינו בתורה (דברים ט"ז י"ד) "ושמחת בחגך". ובביאור מצוה זו כתב הרמב"ם בהל' יו"ט (פ"ו הי"ז):

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

הרי שעיקר מצות השמחה ביו"ט באכילת בשר השלמים, ולאחר שחרב בית מקדשינו ותפארתינו עדיין מצווה כל אדם מישראל להיות שמח וטוב לב, ולבטא את שמחתו בראוי לו אנשים בבשר וביין, נשים בבגדים ותינוקות במיני מתיקה.

ב. שמחת פורים.

הנה מבואר במגילת אסתר (ט' י"ט – כ"ב) שימי הפורים ימי שמחה ומשתה המה. ושמחת פורים מתבטאת במשתה של יין. ובמנחת אשר (מועדים ח"ב סימן ל') דנתי במה דמבואר ברמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו) דצריך לאכול גם בשר בסעודת פורים, ועוד דנתי שם בדברי הרא"ש דצריך לאכול פת, (עי"ש אות ג' – ד').

אך ברור לענ"ד דשאני עיקר מצות השמחה בפורים ממצות שמחת יו"ט, דעיקר שמחת פורים במה שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע, אבל עיקר שמחת יו"ט אינו אלא להיות שמח וטוב לב הוא וכל בני ביתו כלשון הרמב"ם, ואף שצריך לשתות יין לשמחת יו"ט לא נצטוו להרבות בשתיית היין עד דלא ידע.

הרי לן ששתי מצוות שמחת יו"ט ושמחת פורים בשר ויין המה, אף שלא הרי זה כהרי זה.

ג. שמחת בית השואבה.

שמחה זו גדולה ועצומה היתה בזמן שבית המקדש היה קיים, בזמן שאיבת המים לניסוך ע"ג המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מהל' לולב הלכה י"ב – י"ד) דשמחה זו יתירה היתה משמחת המועד, ואופיה של שמחה זו מבוארת בגמ' (סוכה נ' ע"א) וברמב"ם שם, שהיו מזמרים ורוקדים ומפזזים וזורקים אבוקות של אש, ואין בה אכילה ושתיה כלל.

ד. שמחת חתן וכלה.

הנה ביארתי במק"א (קובץ דרכי הוראה י"ד מבי רב סימן ג') דמצוה זו כפולה ומכופלת היא, החתן והכלה נצטוו לשמוח ומצוה מוטלת על הכל לשמחם. ולגבי המצוה המוטלת על החתן כתב הרמב"ם (הל' אישות פ"י הי"ב):

"וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח".

הרי שמצווה החתן לשמוח עם אשתו, ודרך שמחה זו אוכל ושותה ושמח, אך לא צריך בשר ויין. אך מלבד מצות החתן לשמוח עם אשתו ולשמח אותה, עיקר שמחת חתן וכלה בשירה וריקודין כמבואר בכתובות (י"ז ע"א) כיצד מרקדין לפני הכלה. עוד מבואר שם שנוהגין בפעלולים ותעלולים לשמח את הכלה, וכר' שמואל בר ר' יצחק שהיה מרקד על תלת, ושמחה זו דומה קצת למה שהיו נוהגין בשמחת בית השואבה.

הרי לן דבשמחת חתן וכלה יש שני דינים, החתן והכלה שמחים באכילה ושתיה בדומה לשמחת יו"ט, אף שלא מצינו בחתן וכלה בשר ויין, אבל המצוה לשמחם דומה לשמחת בית השואבה בשירה ומחולות ובפעלולים שונים.

ה. במצות לולב.

במצות לולב אמרה תורה (ויקרא כ"ג מ') "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", ובמצוה זו אין כל ביטוי מיוחד לשמחה אלא שנצטוינו בימי החג לשמוח גם במצות לולב, ובמדרשי חז"ל מצינו שהד' מינים מצד טבעם מעוררים שמחת הלב, וכך מצינו במדרש, וכך כתב בספר החינוך (מצוה שכ"ד):

"וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם".

ומ"מ שמחת הלולה אין לה ביטוי חיצוני לא באכילה ולא בשתיה ומחולות אלא שמחה של מצוה בלבד.

ו. שמחת חנוכה.

כבר הארכנו במקום אחר בדברי הרמב"ם שכתב דימי החנוכה הם ימי שמחה והלל. וביארתי את הנראה לגבי מקור דברי הרמב"ם, אך עדיין לא נתבאר מה גדר שמחה זו וכיצד שמחים בחנוכה.

וחידוש ראיתי במקור חיים לבעל חות יאיר (סימן תרע"ב):

"נ"ל דעיקר מצוה הוא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם, כי הם ג"כ זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר הנס כמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשך, שנ"ל שלא ר"ל הדלקת מנורה בדרך נס, שא"כ העיקר חסר מן הסיפור בעל הניסים, והכי משמע מ"ש אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם, ולכן הרואה ג"כ מברך, ולא סגי שידליק וילך לו למקום אחר".

הרי שמצוה לראות את הנרות ולשמוח בהם, ובאמת נראה שטבע הנרות לעורר שמחה. כמ"ש והתקין מאורות משמח עולמו אשר ברא", וכשם שמצווים לשמוח עם הלולב כך שמחים אנו בראיית הנרות, מלבד מה שחידש דנר חנוכה הוא זכר לנרות של שמחה שהדליקו בחצרותיהם לשמחת הנס, ודו"ק בכ"ז.

הרי לן דמיון בין שמחת חנוכה לשמחת הלולב, שניהם שמחה של מצוה גרידא ובשניהם מצינו שמטבעם לשמח.

ז. שמחה בתפילה.

הנה אמרו בברכות (ל"א ע"א) דאין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, וכ"ה בשו"ע (סימן צ"ג ס"ב):

"לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו".

הרי לן דהשמחה הרצויה בתפילה היא בדברי תנחומין של תורה ומקורו ברש"י שם, אך מ"מ חזינן דשמחה זו יש לה גם ביטוי חיצוני וכמ"ש על ר' ברונא בברכות (ט' ע"ב):

"אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".

הרי לן ששמח רב ברונא על שסמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. אך באמת אינה דומה השמחה הנדרשת כאשר בא האדם לעמוד בתפילה להשמחה השורה עליו לאחר שהתפלל כראוי וכנכון, וז"פ.

ועיין בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתנ"ד, מובא במסילת ישרים פי"ט) שאמרו:

"א"ר איבו כשתהא עומד להתפלל יהא לבך עליך שמח, שאתה עובד לאלקים שאין כיוצא בו".

ח. שמחת התורה.

מן הידועות היא גודל מעלת השמחה שישמח האדם בתלמוד תורה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב, ומשו"כ אסרו תלמוד תורה לאבל ובתשעה באב. ואחד מהמ"ח קניינים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ה) הקנין השמיני הינו "בשמחה". ובפסיקתא זוטרתא (פרשת תבא) איתא "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. מלמד שבכל יום ויום ראוי שתהא תורה חביבה עליך כיום שניתנה מהר סיני".

ועיין עוד במנחות (י"ח ע"א) שצהבו פניו של יוסף הבבלי משמחת התורה וזלגו עיניו של רבי אלעזר בן שמוע דמעות ואמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר.

הרי לן שגם שמחת התורה מאירה פנים, אך אין עיקר שמחה זו אלא שמחת הלב וכמ"ש אין שמחה כהתרת הספיקות, וכבר מצינו בשו"ת הרמ"א (סימן ה') "כמאמר החכם כי לא טעם טעם שמחה מי שלא טעם שמחת ספיקות והתרתם".

ועיין במשנ"ב שכתב על מה שאיתא בשו"ע (סימן א' סעיף ג') "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש", וכתב שם המשנ"ב בס"ק י' "אבל התורה והתפלה יהיה בשמחה".

אך בגמרה של תורה עושים שמחה בסעודה ובשירה וזמרה וכ"ה בסיום מסכת, וכמ"ש ביו"ד (סימן רמ"ו סעיף כ"ו ברמ"א).

הרי לן שיסודות העבודה שהן הם התורה והתפילה צריכים להיות בשמחה.

ט - י. שמחת המצוה.

הרבה האריכו ספרי המוסר והחסידות בגודל מעלתה של שמחת המצוה, והביאו מקור למעלה זו מהכתוב בתורה בתוכחה שבמשנה תורה (דברים כ"ח מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". וכן כתב הרמב"ם בסוף הל' לולב (פ"ח הט"ו):

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב".

וכך כתב לפרש רבינו בחיי בפירושו עה"ת שם.

ופירוש זה מחודש עד למאוד ופשוטו של מקרא דנענשו ישראל בגלות ובסבל משום שבשעת שמחה וטוב לבב ורוב כל שכחו את צור מחצבתם ונתקיים בהם וישמן ישורון ויבעט, ומשו"כ אמרה תורה שהקב"ה מייסרן כדי שישובו אליו מתוך הדחק תחת שלא דבקו בו בשמחה וטוב לבב ורוב כל.

ובשערי מצוות בהקדמה כתב מוהרח"ו:

"גם דע, כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותם, שהרי מצינו בדברי חז"ל שאמרו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, כיוצא בזה אמרו, כל המקיים מצוה פלונית, יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם, ואינן מתקיימים דברי רבותינו ח"ו, בענין גודל שכרם, אפילו בעולם הזה. אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירם מעליו, אבל יחשוב בשכלו, כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וז"ס הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב כו', וז"ס רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא".

הרי שפירש פסוק זה פירוש מחודש דהעונש בא על שלא שמחו בעבודת ה' כפי ששמחים היו ברוב כל ועושר.

ובאמת מצינו במקורות שונים לגבי מצוות שונות שיש חשיבות לקיים את המצןה בשמחה, וכגון בקידוש לבנה דמבואר בשו"ע (או"ח סימן תכ"ז סעיף ב') שאומרים קידוש לבנה במוצי שבת כשהוא מבוסם ובגדיו נאים, וכ"ה ברמ"א שם שנהגו בשמחות וריקודים, ועיין עוד בשבלי הלקט (ח"א עמוד קי"ח) שמתחילין סליחות במוצאי שבת משום שהוא זמן שמחה, עי"ש. וכך מצינו במקורות רבים.

ושני פנים יש בשמחת המצוה. ושתיהן למדנו מלשון הרמב"ם שם.

א. "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה". ועיקר הענין שיקיים את המצות בשמחה ולא יהיו עליו לעול ולמשא. והלכות רבות מושתתות על ענין זה כהא דזריזין מקדימין למצוות, ואין עושין מצוות חבילות חבילות.

ב. "ובאהבת האל שצוה בהן". הרי דיש לשמוח לא רק בעשיית המצוות, אלא אף באהבת האל.

וכך מבואר בשבת (ל' ע"ב):

"ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

וברש"י שם פירש מחד גיסא "שמחה של מצוה - כגון הכנסת כלה", ומאידך פירש "קחו לי מנגן - מצוה היא להשרות עליו שכינה". ועיין עוד בפירוש הרשב"ם בפסחים (קי"ז ע"א) "שמחה של מצוה. כי הך דקחו לי מנגן שהיה מתכוין שתשרה עליו שכינה".

ולמדנו מדבריהם דשמחת הדביקות לכשעצמה שמחה של מצוה היא ומצוה היא להשרות עליו שכינה ולדבוק בו יתברך אף שלא בשעת עשיית מצוה מסויימת. ודו"ק בכל זה.

הרי לן עשרה מקורות ועניינים המתחלקים לחמשה גדרים שונים, וכולם כאחת שמחת התורה והמצוה והעבודה השלימה.

משוורתא דפוריא

"רבא אמר כמשוורתא דפוריא" (סנהדרין ס"ד ע"ב).

"...קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה" (רש"י וכ"ה ביד רמ"ה שם).

מנהג זה פלאי הוא, מה טעם יש בו, לקפץ מעל האש שבתוך הבור.

א

האש הגדולה

ונראה לבאר מנהג זה, דהנה ידועה קושיית התוס' בשבת (פ"ח ע"א ד"ה כפה) הכיצד אמרו חז"ל שהקב"ה כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם הלא כבר הקדימו ישראל נעשה לנשמע כמבואר בכתוב. ותירצו דמכל מקום כפה עליהם ההר "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן".

אולם לשבחן של ישראל יאמר שאכן כשהגיע רגע המבחן וראו את האש הגדולה לא רק שלא חזרו לאחוריהם, אדרבא התקרבו קירבה יתירה. שהרי בפרשת ואתחנן (דברים ד' י"א) כתוב "ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל". והנה טבעו של אדם שירא הוא מן האש ובורח ומתרחק ממנה לחפש מחסה ומסתור, אך כאן כשראה כל העם שההר בוער באש גדולה ונוראה חשך ענן וערפל, מעיד עליהם הכתוב שלא רק שלא ברחו החוצה, אלא נהפוך הוא התיצבו ועמדו קרוב עד כמה שניתן להם - "ותקרבון ותעמדון תחת ההר".

ובימי הפורים, ימים שבהם הדור קיבלוה באהבה, והוכיחו קבל עם ועולם שמרצונם קיבלו את התורה ולא מאימת הכליה, נהגו התינוקות לקפוץ מעל גבי האש, לרמוז שאין אנו מתיראים מן האש, וכדרך אבותינו שאף בראותם את האש הגדולה לא פחדו וקרבו ועמדו תחת ההר.

ב

ביטול מידת הדין בכח התורה

ונראה עוד דרמז נוסף יש כאן. האש מורה היא על מדת הדין כידוע (ע' רמב"ן דברים ל"ג ב'), ובימי הפורים יש בכחנו לדלג ולקפץ מעל מדת הדין ולזכות בפקודת ישועה ורחמים, וכפי שכתב הנועם אלימלך (פרשת בא) דיום זה מסוגל בכל שנה ושנה למפלת הרשעים אויבי ישראל "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" ולישועות למעלה מדרך הטבע.

אולם על מנת שנהיה ראויים לזכות בשפע סגולת היום עלינו להרבות בת"ת, וביותר ביום הפורים עצמו סגולה מופלאה היא לעסוק בתורה כמ"ש השל"ה (מסכת מגילה אות ט"ו) ובספר יסוד ושורש העבודה (בשער המפקד פרק ו') ע"פ דרשת חז"ל (מגילה ט"ז ע"ב) "ליהודים היתה אורה - זו תורה" עיי"ש.

וכאשר מרבים אנו בת"ת ביום נשגב זה עוסקים אנו גם במחיית זכר עמלק שהוא מענינו של יום, דמרגניתא טבא מצינו בהגהות יעב"ץ (בב"ב מ"ו ע"ב) שם מצינו בגמ' "עמלק סימן" וכל העובר עומד משתומם הלא נצטוינו למחות זכר עמלק מכל וכל ואיך הכניסוהו לתלמוד הבבלי, הלא לכאורה הוי כצלם בהיכל ובקדש הקדשים!

וכתב שם היעב"ץ בהגהותיו דאדרבא ענין גדול יש בזה:

"להכניס מנוול זה לבית המדרש לשבר כחו ולהוציא ממנו ניצוץ קדושה שיש בו"!

הבה נאחז גם אנו במדה זו ונמשוך את המנוול הזה לבית המדרש, לשבור את כחו ולמחות את זכרו ע"י תלמוד תורה, בשמחה, בששון, וביקר.

הרחמן הוא יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה