אם יש ענין להדליק נר חנוכה יותר מכדי חצי שעה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

הנה כתב הטור בסימן תרע"ב דלאחר שיעור חצי שעה יכול לכבות את נרות חנוכה או להנות מאורן, ומוכח מדבריו דלאחר שכלתה רגל מן השוק שוב אין מצוה בנ"ח. וכ"ה בשו"ע (שם סעיף ב').

והקשו רבים מן המבואר בשאילתות (פר' וישלח שאילתא כ"ו) והביאו הרא"ש (פ"ב סי' ט') דשמן שנתותר מן הנר עושה מדורה ושורפו, הרי שחל עליו קדושה ואין נהנין ממנו. וכ"ה בפסיקתא (פיסקא ג').

ותירץ הבית יוסף (בסימן תקע"ז ס"ד) דשם מיירי שנתותר מן השיעור, ולשיטתו כתב בשו"ע (שם) "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".

אך הב"י הביא את דברי מהר"י אבוהב דאם נתן שמן לתוך הנר ולא התכוין ליתן אלא כשיעור מה שנותר לא הוקצה למצותו, אבל הנותן שמן סתם ולא התכוין לצמצם שיעור כל השמן הוקצה למצותו ועושה לו מדורה ושורפו.

והט"ז (שם סק"ב) דחה דבריו מהמבואר (סנהדרין מ"ח ע"א) לגבי מותר המת "דחזי ליה תפיס, דלא חזי ליה לא תפיס". הרי שאין המת תופס אלא הראוי לו, וה"ה לנר חנוכה דאינו תופס יותר מן הראוי לו.

ונקט עיקר כשיטת הב"י דמותר השמן מותר בהנאה אא"כ כבה הנר לפני סוף הזמן.

וזה גם דעת המגן אברהם (ס"ק ג') אלא שחידש דאם מדליק נרות שעוה יש הידור בנרות גדולים וארוכים כמו שיש הידור בלולב ארוך, אבל המדליק בשמן אין שום הידור וחומרא במדליק יותר מהשיעור שקבעו חכמים עד שתכלה רגל מן השוק.

אמנם חידוש גדול כתב היעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' ד' ד"ה כיון) דמצוה מן המובחר שידלק הנר עד הבקר, וכמו שהיה במנורה שבמקדש שדלק מערב עד בקר. והדברים מחודשים ולא מצינו בהם מקור בדברי הראשונים.

ובחידושי מהר"ם שיק על סהמ"צ (מצוה צ"ח) כתב בדרך לפרש את שיטת מהר"י אבוהב וכתב דאם מדליק בנרות גדולים יש הידור למלא את הנר, וממילא גם מותר השמן הוקצה למצותו. ויסוד דבריו השתית על דברי התוס' בביצה (כ"ב ע"א) בביאור מה שאמרו הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק מן הנר חייב משום מכבה, וכתבו התוס' דחיוב מכבה לא משום שיקדים להיכבות אלא משום שע"י שמספק מן השמן מתעמעם הנר ונחלש, ולפי"ז כתב מהר"ם שיק דיש הידור מצוה למלא את הנר כדי לקרב את השמן לנר ובכך מגביר את השלהבת ומגדילה.

אך גם דברים אלה חידוש הם, ומה ענין מכבה למסתפק מן הנר, דכיון דהשמן שבנר כלה והולך והאש הולך וקטן ודאי חייב משום מכבה, אבל אין לדמות בזה מילתא למילתא, ואפשר דאין בזה הידור כלל ולא מצינו שאש גדולה הדורה טפי מאש קטנה לגבי נר חנוכה.

ומלבד זאת רחוק לפרש וליישב כך את דברי מהר"י אבוהב, ועיקר חסר מן הספר.

ולדידי נראה לי פשוט בדעת מהר"י אבוהב כדעת מרנן ורבנן הגאונים רבי דוד דייטש ורבי מאיר א"ש, דכיון דנהגו להדליק בתוך הבית וכל הפרסומי ניסא אינו אלא לבני הבית ודאי מסתבר דכל זמן שבני הבית ערים יש מצוה בפרסומי ניסא לפניהם.

ובאמת נראה עוד דאף אם מדליק בחוץ יש הידור בהדלקה עד שתכלה רגל מן השוק לפי מציאות החיים בכל מקום ובכל זמן, וכיון שבזמנינו נשתנו לחלוטין סדרי החיים לעומת מה שהיה בימי קדם, ובעוד שבימי בראשית התכנסו בני האדם לבתיהם ברדת החשיכה וכמחצית השעה אחרי רדת הלילה כבר כלתה רגל מן השוק כמבואר ברי"ף, רמב"ם, טור ושו"ע, בזמנינו הרחובות שוקקים חיים עד מאוחר בלילה, מסתבר דכל עוד רבים מסתובבים ברחובות עיר עדיין לא כלתה רגל מן השוק.

ובאמת יש מקום לטעון דחיוב גמור יש להדליק נ"ח שתדלק עד מאוחר בלילה כל עוד לא כלתה רגל מן השוק במציאות החיים, וכך נראה לפי דברי הריטב"א שכתב בשבת (כ"א ע"ב):

"עד דכליא רגלא דתרמודאי. פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר, ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות".

הרי לן דאין זמן וגדר קבוע בשיעור עד שתכלה רגל מן השוק אלא הלכה זו תלוי במנהג המקום והזמן.

ולפי"ז היה מקום לטעון דחיוב גמור יש שיהיו הנרות דולקים כל עוד רבים מתהלכים ברחובות עיר, כיון שכל עיקר דין עד שתכלה רגל מן השוק תלוי לפי המקום והזמן.

אך באמת חומרא יתירה היא זו, ולדידי הקטן נראה דחלילה לומר שהנוהג כמפורש בשו"ע מבטל מצותו, ונראה טפי די"ל שאין לנו אלא מה שתקנו בזמניהם, ואפשר שאילו בזמניהם היו מתהלכים ברחובות עיר שעות רבות לתוך הלילה היו מסתפקים בפרסומי ניסא מסויים ולא היו מחייבים להוציא הוצאה מרובה שיהיו הנרות דולקים עד אמצע הלילה.

סו"ד לענ"ד יש אכן הידור מצוה כאשר הנרות דולקים הרבה זמן בין לאלה שמדליקים בפנים ובין לאלה המדליקים בחוץ, אבל אין זה חובה.

ב

והנה הגאון המופלא הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס (שבת כ"א ע"ב ד"ה וא"נ) העיר דלכאורה יש חיוב לכבות את הנר לאחר שעבר הזמן דהוקצה למצותו ואסור להנות ממנו. (ובכל דבריו נראה דמיירי במי שמדליק בפנים כמנהגם וע"כ נהנה מן הנר שבביתו). ואף שיש לו נר אחר הלא זה וזה גורם אסור, ואף למ"ד זה וזה גורם מותר כבר כתבו הראשונים דאין זה אלא לגבי התוצאה שלא נאסר, אבל כו"ע מודי דאסור לכתחלה להנות מאיסו"ה בזוז"ג.

והוסיף הגאון לפלפל דאין לומר דע"כ הותרה הנאה זו דהלא גם בשעה שמצוה בנ"ח ע"כ נהנה הוא, וע"כ שלא אסרו אלא להשתמש לאורה, אין הדבר כן דכל עוד מצווה הוא הלא א"א ולא קא מכוין שמותר, משא"כ לאחר הזמן שבידו לכבות.

ושוב כתב לדמות נידון זה למה שחוזר על ציצין שאינן מעכבין כל זמן שלא פירש, הרי דאף דכבר יצא יד"ח מילה כ"ז שלא פירש הוי בכלל מצות מילה, וכבר כתב היראים (מצוה קי"ז) כעי"ז לגבי תקיעת שופר ואף אם מאריך בתקיעה יותר מן המחוייב אין בזה איסור השמעת קול ביו"ט דמ"מ הוי בכלל תקיעת שופר.

ויש לפלפל טובא בכל דבריו, ואעיר לפי סדר דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א. בעיקר הערתו לאסור משום דאיתקצאי למצותו, הלא זה עיקר הנידון בדברי הטושו"ע ונושאי כליהם, וסתימת הראשונים והפוסקים דכיון דאין כלל מצוה לאחר זמן, באמת לא איתקצאי כלל.

ואין זה דומה לציצין שאין מעכבין דמ"מ מצוה לכתחילה להסירן דהוי בכלל ערלה, ואף לאחר שפירש צריך להסירן משום הידור מצוה משא"כ בנ"ח לאחר הזמן שלדעת הטושו"ע אין בו מצוה כלל.

ואף שבתקיעת שופר אין כלל מצוה להאריך, צ"ל דמ"מ כיון שמעשה אחד הוא הכל הוי בכלל מצות התקיעה, משא"כ בנ"ח דלא במעשה עסקינן, אלא בזמן הדלקת הנר, מסתבר דלאחר שעבר הזמן מילתא אחריתי הוי ואין בו מצוה כלל.

וכבר דנתי בכמ"ק במה שמצינו במקומות רבים דהמרבה במצוה יותר מן השיעור והצורך מ"מ בכלל המצוה היא והארכתי בזה לגבי אכילת מצה יותר מכזית, תק"ש, קר"ש ועוד, עיין מנחת אשר (פסחים סימן ע"ט), אך אין כ"ז ענין להדלקת הנר לאחר שכלתה רגל מן השוק.

ובמה שפלפל בדין זה וזה גורם, לכאורה אין הנידון דומה לראיה דכל הדוגמאות שמצינו בהלכה זו לא מיירי אלא בשני כוחות וגורמים המשתתפים כדי להוליד תוצאה, כמו שדנו לגבי גידולים שהם תוצאה של צל האשירה האסור וקרקע עולם שמותר (עבו"ז מ"ח ע"ב במשנה), ולגבי פת האופה בתנור המותר ומוסק ע"י קליפי ערלה אסורים (פסחים כ"ו ע"ב), וכן בולדות של בהמות האסורות לגבי מזבח שהזכר מותר והנקבה אסורה ונחלקו לגבי הולדות (משנה תמורה ל' ע"ב), וכמו"כ בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וחמצוה, שנחלקו לגבי העיסה.

הצד השוה שבכל אלה דמיירי בשתי גורמים, האחד אסור והשני מותר, שהשתלבו להוליד תוצאה, אך אין זה ענין לני"ד שיש אור שמקצתו אסור ומקצתו מותר.

ולכאורה היה נראה דני"ד תלוי במה שנחלקו הב"י והרמ"א (סי' רס"ג סעיף ח') בנר שבת אם אפשר לברך על תוספת אורה, ושורש המחלוקת אם יש הנאה חשובה בתוספת אורה במקום שבלא"ה מואר היטב.

ועוד יש לדון בעיקר הערתו דלכאורה שאני דין מוקצה מחמת מצוה מדין איסורי הנאה ובעוד האיסור להנות מאיסורי הנאה אסור להשתמש במאי דאיתקצאי למצותו, ולא מצינו אלא דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, אבל המדליק נ"ח על שולחנו בעוד נרות דולקים בבית לצרכיו והנאתו, אין כאן אסור כלל, ולא בעינן לדינא דאי אפשר ולא קא מכוין להתיר לו לשהות בבית שדולק בו נ"ח, כך נראה פשוט לכאורה.

אמנם בר מן דין, ומלבד כל הנ"ל, באמת נראה דאף דאכן מותר לכבות את הנר לאחר שדלק כשיעור וכן מותר להשתמש לאורה וכפי שפסקו הטור, השו"ע, הט"ז והמג"א מ"מ יש הידור מצוה וסלסול להוסיף שמן לנר על מנת להרבות בפרסומי ניסא בין לבני ביתו ובין לבני רה"ר כמבואר, ומ"מ פשוט שאין בזה כל סרך איסור אלא סרך מצוה בלבד.

ודו"ק בכ"ז.

ג

נר חנוכה דומיא דנרות שבמקדש

הן תיקנו חכמים להדליק נרות חנוכה זכר לנס פך השמן במנורת המאור שבמקדש, ויש לעיין האם תיקנו חכמים בנר חנוכה דבעינן ביה דומיא לנרות שבמקדש או שמא אין דומה לנרות המקדש ואינם אלא זכר לנס פך השמן.

ומצינו תשע מקורות והלכות בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים הנגזרות מן הדמיון לנרות שבמקדש.

א. הדלקה עושה מצוה.

הנה איבעיא לן בגמ' (שבת כ"ב ע"ב) בנ"ח אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ומסקנת הגמ' (שם כ"ג) דהדלקה עושה מצוה. ובטעם דהדלקה עושה מצוה כתב רש"י (כ"ב ע"ב ד"ה אי הדלקה):

"אי הדלקה עושה מצוה - אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה".

ב. אסור להשתמש לאורה.

הנה מבואר בשבת (כ"א ע"ב) שאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה. ובטעם הלכה זו מצינו שתי דרכים בראשונים. רש"י (שם) כתב שיהא ניכר שהדליקו נר זה לשם מצות נר חנוכה ולא לצורך תשמישו.

אולם בר"ן (שם) כתב דכיון שתיקנו נרות חנוכה זכר לנס שנעשה במנורת המאור עשהו כנר שבמנורה שאסור להשתמש לאורה, עי"ש.

ג. מקום הדלקת נ"ח וסדר הדלקתן.

הנה מבואר בשו"ע (סימן תרע"א סעיף ז') דמדליקין בבית הכנסת בדרום.

וז"ל:

"ובבה"כ מניחו בכותל דרום (או בדרום המנורה, ומסדרן ממזרח למערב)". ובטעם הלכה זו כתב המשנ"ב (ס"ק מ') דומיא דמנורה בדרום.

ומקור הדברים בכלבו (סימן מ"ד):

" דומיא דמקדש שהיה מנורה בימין בדרום".

וגם במה שמסדר את הנרות ממזרח למערב כתב המשנ"ב (ס"ק מ"ב):

"זהו ג"כ כעין מנורה דהנרות היו מסודרין במקדש בין מזרח למערב כן יסדר ג"כ נרות חנוכה".

ד. הלדקה בביהכ"נ בבוקר.

והנה בהא דאיתא בשו"ע (שם) דנהגו להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב נהגו רבים להדליק בביהכ"נ בין בבוקר לפני תפילת שחרית בלי ברכה. ובספר כלבו (שם) כתב שכן נהגו בכל המקומות.

וביאור מנהג זה כתב כמה אחרונים עפ"י שיטת הרמב"ם שאת מנורת המאור הדליקו גם בבוקר ולא כשיטת הרשב"א דהדליקו רק בערב (עיין מנחת אשר במדבר סימן ט"ו).

כן כתבו בשו"ת לבושי מרדכי (תניינא סוס"י ס"ו), בבנין שלמה (חנוכה סי' נ"ג) ובשבילי דוד (תרע"א אות ב').

ה. תפלת מנחה לפני הדלקת נ"ח בערב שבת.

הן איתא בשו"ע (סימן תרע"ט) שמדליקין נר חנוכה לפני נר שבת. ובשערי תשובה (שם) הביא מהברכי יוסף שכתב בשם מהר"ש אבוהב שמתפלל מנחה לפני הדלקת נ"ח, דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים, ותמיד קרב לפני הדלקת המנורה במקדש, עי"ש.

ו. שמן להדלקה.

הנה מעיקר הדין אפשר להדליק נר חנוכה בשעווה ובעוד חומרי בערה מוצקים אלא שמצוה בשמן זית משום דצליל נהוריה. אך כתב הדרכי משה (סימן תרע"ג ס"ק א') דמצוה בשמן זית משום דומיא דמנורת המקדש.

ובתשובה ביארתי דאין כונתו לומר דמצוה בשמן זית משום דומיא דמנורה אלא דמצוה בשמן כמו במנורה ולא בשעוה ושאר חומרים מוצקים, אך מה שמצוה בשמן זית אינו אלא משום איכות המאור.

ומ"מ חזינן דמצוה בשמן דומיא דמנורה.

ז. גובה נרות חנוכה.

חידוש עצום כתב בסדר היום (סדר חנוכה והקריאות) לגבי גובה נרות החנוכה. וז"ל:

"ומצותה מי' טפחים עד י"ח טפחים שכן גובהה של מנורה י"ח טפחים". ובאליה רבה (סימן תרע"א אות י"א) תמה עליו שזה נגד הש"ס בשבת (כ"א ע"ב) "נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה", וכך נפסק בשו"ע (סימן תרע"א ס"ו).

וכדברי הסדר היום כתב גם במקור חיים לבעל חות יאיר.

ח. נר חנוכה מערב עד בוקר.

חידוש גדול כתב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן ד') דמצוה מן המובחר יהיה נ"ח דולק מערב עד בוקר דומיא דמנורת המאור. ולא מצינו הידור זה בדברי רבותינו הראשונים, ולא חזינן לרבנן קשישאי שנהגו כן.

ט. החלפת הפתילות בכל לילה.

הנה כתב השו"ע (סימן תרע"ג ס"ד) "אין חוששין לפתילות להחליפם, עד שתכלה". ובמשנ"ב (ס"ק ל"א) "שאין בהם בזיון מצוה דאדרבה הם נוחין להדליק יותר כשהם מודלקין כבר".

אולם בארחות חיים (הל' חנוכה אות ה') כתב דנהגו לחדש הפתילות בכל לילה "זכר למקדש שהיו מחדשין אותן בכל לילה אל מנורת המאור". וכ"כ הכלבו (סימן מ"ד). וכמו"כ כתב המאירי (שבת כ"א ע"א) "ואף חידוש הפתילות בכל לילה אינו מן הדין אלא דרך הדור ומדמיון נרות של מקדש".

דברי הספד ופרידה אחר מיטתו של

הגה"ח רבי משה וייס זצ"ל

(דברים שנשא רבינו מרן שליט"א במשא הלויה ביום רביעי ז"ך כסליו)

בחנוכה אין אומרים דברי הספד, אבל לחכם בפניו נפסק בשולחן ערוך (סי' תר"ע ס"ג) שמותר לומר דברי הספד, דברי חיזוק, ודברי פרידה.

ואבינו מורינו עטרת ראשינו הלא היה גאון, היה חכם מובהק, חכימא דיהודאי שאין חכם ממנו.

מצינו במדרש רבה (דברים וזאת הברכה פרשה י"א) שכשמת משה רבינו "שמים בוכין ואומרים (מיכה ז') אבד חסיד מן הארץ ארץ בוכה ואומרת (שם) וישר באדם אין".

כשמשה רבינו עלה בסערה השמימה, השמים והארץ, כולם בכו. השמים בוכין ואומרים אבד חסיד מן הארץ, והארץ בוכה ואומרת וישר באדם אין. השמים אלה היהודים המרוממים, היהודים השמימיים, היהודים שראשם מגיע השמימה. הם הבינו מי זה משה רבינו, הם הבינו את חסידותו, את צדקותו, את גדלותו. השמים אומרים אבד חסיד מן הארץ. והארץ אומרת, עמך בית ישראל, יהודים פשוטים, גם הם הרגישו אבידה עצומה. וישר באדם אין.

אבא, אתה נשאת את שמו של משה רבינו. השמים אומרים אבד חסיד מן הארץ, היהודים המרוממים, הם הכירו אותך, הם הבינו אותך. כל גדולי הדור, כל צדיקי הדור שאתה היית חביבם, ידידם בנפש, הם שאלו לעצתך. השמים- תלמידי החכמים שהכירו את כח התורה שלך, את גדלותך בתורה, כזאת אש של אהבת התורה... כשהיית מפלפל בלימוד גיצי אש וזיקוקין דינור היה יוצאים מפיך. השמים אומרים אבד חסיד מן הארץ.

אבל כל אדם, כל ילד, כל בחור, כולם הרגישו קשר אליך... והארץ אומרת וישר באדם אין.

איפה ניתן למצוא אדם עם כזה מח עצום, וכזה לב ענק. סמל ודוגמה לגדלות בתורה, לדביקות בתורה.

כשהיינו ילדים קטנים, והחיים היו קשים באמריקה, אבל כל מה שאנחנו זוכרים, אלו השבתות היפות המלאות בדברי תורה, בחידושי תורה, בשאיפות גדולות שדרשת מאיתנו. אתה דרשת מאיתנו, לא היית מסתפק במועט. דרשת מאיתנו, ואנחנו מנסים לחנך את ילדינו ואת נכדינו לאורך הגדול.

לכולם היית חביב, לנו היית אבא! ולילדינו ונכדינו היית סבא אוהב ואהוב. דאגת לכל אחד, לכל יחיד.

בסוטה דף י"ד אומרת הגמרא, משה רבינו נתאוה להיכנס לארץ ישראל. הוא כל כך התאמץ בתפילה, תקט"ו תפילות שפך כדי להיכנס לארץ ישראל. וכי לאכול מפירותיה היה צריך? לא נתאוה משה אלא לקיים מצוותיה.

אבא, מה שראינו אצלך הוא הפירוש של חיבת המצוה. חכם לב יקח מצוות. היו מצוות מסוימות שלאבינו היתה מסירות נפלאה אליהן – ברכת כהנים- מה שהיתה עבורו ברכת כהנים... ממנין אחד, למנין שני ולשלישי... היית יושב בבית המדרש על התורה ועל העבודה עד שכל המנינים גמרו להתפלל כדי לזכות בעוד ועוד ברכות כהנים. כשנסע לחוץ לארץ, היה ממנה ומשלם לאברכים שיכוונו עליו בברכת כהנים.

אצלך ראו הילדים מהו "אמן". הילדים של רחוב מנחת יצחק היו עומדים בתור בכל בוקר לומר ברכות השחר לפניך, כי אתה ידעת מה הוא "אמן – א-ל מלך נאמן".

ה"מעמדות" שהיית אומר בכל יום, ה"חק" [חק לישראל] שהיית לומד בכל יום. יהודי שבקי בש"ס ובפוסקים, חריף עצום, היה אומר "חק לישראל". חק בל יעבור. אצלך ראינו מהי חיבת המצוות...

והחסד! וישר באדם אין, זה כל אחד ראה. מתן בסתר יכפה אף, הרגשת כאבו של כל יהודי, של כל לב שבור. איפה אפשר למצוא אדם עם כזה מח עצום, וכזה לב ענק.

אבא, אי אפשר להיפרד. אי אפשר להיפרד...

היה מליץ יושר לאמא, שבעים שנה היא ליוותה אותך, וכל מה שהיה לה בעולם הוא אבא... אנא תבקש מהקב"ה שיתן לה אריכות ימים ושנים. בבריאות. ושהקב"ה יתן לה כח לעמוד בצער הגדול.

היה מליץ יושר בעבורה, ובעבורינו ועבור ילדינו ונכדינו. ראית ברוך השם דור ישרים. בני שלשים ובני רבעים מאות נכדים, כולם אהובים כולם ברורים. כולם בני תורה יראי אלוקים. היה מליץ יושר לכל המשפחה.

ואני רוצה וחייב להודות לרופאים בבית החולים "שערי צדק" שהתמסרו בלב ונפש בעבורו, באהבה גדולה, במיוחד לפרופ' יונתן הלוי שהתמסר בידידות גדולה ובאהבה גדולה. ולד"ר סגל שהיה כמו אח לאבינו במסירותו הנפלאה.

אבא, כולנו השתדלנו בשבילך עד מקום שידינו מגעת. ניסינו לעשות כל מה שאפשר. כל אחד מה שהוא יכול. במיוחד אחינו הרב הגאון ר' אברהם יצחק שליט"א, שיום יום, לא עבר יום אחד שבו לא עמד לימינך פעמים רבות...

אבל אני בטוח שלא יצאנו ידי חובה לפי גודל מעלתך. אבל אתה תמיד היית מוחל. מחלת לאלה שפגעו בך בקינאתם, מחלת לאנשים שגרמו לך עוול... היה לך כזה לב גדול, מחלת לכולם. מחל לילדיך, למשפחתינו.

אבא, היה מליץ יושר. אתה עולה לשמים, תפגוש את הסבים הגדולים שלנו. ואצלך ייחוס תמיד היה ענין גדול. היתה בעיניך חשיבות עצומה לכל אחד מהסבים, גדולי הדורות. הם יבואו לקראתך... תעורר רחמי שמים לאמא, לכל המשפחה ולכל כלל ישראל. כלל ישראל צריך הרבה רחמים. רואים שיש מדת הדין. דם יהודי נשפך כמעט בכל יום, בירושלים, בארץ ישראל...

היה מליץ יושר, תעורר את האבות הקדושים ואת כל הצדיקים שהיה לך איתם כזה קשר עמוק, ושכולם ביחד יתפללו לפני הקב"ה, שיתמלא רחמים עלינו, שנזכה במהרה למשיח צדקנו, יקיצו וירננו כל שוכני עפר, יבולע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים. אמן ואמן.