תפילה (תשע"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויפגע במקום" (כ"ח י"א).

"מכאן שיעקב תיקן תפלת ערבית" (ברכות כ"ו ע"א).

"איזהו עבודה שבלב זו תפלה" (ספרי ותענית ב' ע"א).

נחלקו הראשונים במצוה זו של עבודה מה פשרה, וג' מחלוקות בדבר.

שיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא דחייב אדם מה"ת להתפלל בכל יום וכמ"ש בסהמ"צ מ"ע ה' ובריש הלכות תפלה בפרטי המצוה וגם בפרק א' הלכה א' "מצות עשה להתפלל בכל יום". והרמב"ן חולק בהשגותיו שם בסהמ"צ על שיטת הרמב"ם וס"ל דדרשה זו אינה אלא אסמכתא ומצות תפלה אינה אלא מדרבנן, ומצות העבודה כוללת היא "עיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם שתהי' כל עבודתנו לאל ית' בכל לבבינו כלומר בכונה הרצויה שלימה לשמו" וכו' והסמ"ג במ"ע י"ט נקט כשיטת הרמב"ם דמצות תפלה מה"ת היא בעוד הסמ"ק כותב כשיטת הרמב"ן במצוה י"א עי"ש.

אמנם הרמב"ן בסוף דבריו לאחר שהאריך להוכיח דמצות תפלה מדרבנן הוסיף על הלוחות הראשונות אשר בידיו וכתב "ואם אולי יהי' מדרשם בתפלה עיקר וכו' נאמר שהיא מצוה לעת הצרות" וכו' הרי לן חידוש בדברי הרמב"ן דאפשר דבאמת יש מצוה מה"ת להתפלל אך לא כשיטת הרמב"ם דמצוה להתפלל בכל יום אלא מצוה זו נוהגת בשעת צרה בלבד (והרי בלא"ה יש מצוה מה"ת לזעוק ולהריע בשעת מלחמה ובשעת צרה כמבואר בפר' בהעלותך (במדבר י' ט) "והיה כי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות" וכו' וכ"כ הרמב"ם בריש הלכות תעניות וז"פ).

ויש לעיין בשיטת הרמב"ן מה עיקר שיטתו האם מה שכתב בתחילת דבריו דאין כלל מצוה מה"ת להתפלל דהתפלה מחסדי הקב"ה ששומע תפלת כל פה אבל איננה חובה, ומצות העבודה כללית היא לכל מצוות התורה שיעשו בכונה שלימה ודעת רצויה, או שמא מה שכתב בסו"ד שיש מצוה להתפלל  בשעת צרה עיקר שיטתו. וראיתי בספר החינוך מצוה תל"ג שכתב בסו"ד דמי שהיה בצרה ולא התפלל לקב"ה ביטל מצוה זו לדעת הרמב"ן (כ"ה בגירסת המנ"ח וראיתי בזה נוסחאות אחרות שכתוב בהם לדעת הרמב"ם אך לשון זה משובש ורחוק שיכתוב החינוך מי שעבר עליו יום אחד ולא התפלל ביטל מצוה לדעת הרמב"ם ומי שהוא בצרה ולא התפלל ביטל מצוה להרמב"ם ונראה ברור כגי' המנ"ח), ומבואר מדבריו דנקט סוף דברי הרמב"ן לעיקר, אך זה תימה גדולה דבסוף סהמ"צ כתב הרמב"ן להדיא שהוא מסלק מחשבונו של הרמב"ם מצוה ה' ומוכח מדבריו דעיקר שיטתו כתחילת דבריו דאין התפלה מצוה מה"ת כלל אלא שכתב דאף אם נקבל את דברי הרמב"ם דתפלה מה"ת כדרשת חז"ל על פסוק זה נאמר דאין המצוה אלא בשעת צרה כנ"ל. וראיתי שגם המג"א בסי' ק"ו סק"ב כתב בדעת הרמב"ן דאין מצות תפלה מה"ת כלל עי"ש.

ונמצא שלש מחלוקות בדבר, דעת הרמב"ם דמצוה מה"ת להתפלל פעם אחת ביום, דעת הרמב"ן אליבא דהחינוך דמצוה מה"ת להתפלל בשעת צרה, ודעת הרמב"ן כמשתמע מדבריו דאין מצות תפלה מה"ת כלל אלא זכות וחסד ה'.

וראיתי בדברי הגרי"פ פרלא בסהמ"צ לרס"ג בח"א מצוה ב' שהוכיח מדברי הרס"ג בספר האמונות והדעות דג' תפלות בכל יום דאורייתא, אך באמת לא מצינו לאחד הראשונים שג' התפלות יהיו מה"ת, ונראה ברור דאין כונת הרס"ג שם דהוי מצוה מה"ת ממש אלא שיש לו עיקר מה"ת שהרי אבות תקנום ורמוזי באורייתא, וכיוצא בזה צ"ל בביאור דברי הגמ' בתענית כ"ח ע"א דקרבן עצים דוחה מעמד של נעילה אבל לא מעמד של מנחה דהללו דברי תורה והללו דברי סופרים ופירשו שם רש"י ותוס' דמנחה דבר תורה היא, דילפינן מיצחק דכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה" ותימה דסוגיא זו סותרת את המבואר בכמ"ק בגמ' דתפלה דרבנן ואיך אמרו שם דתפלת מנחה מה"ת, וע"כ צ"ל דאין כונת הגמ' שם דהוי מה"ת ממש אלא דהללו (תפלת מנחה) ד"ת הם לגבי נעילה דהוי לגמרי דברי סופרים דתפלת מנחה רמיזי בקרא ויצחק תיקנה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ולפיכך חמורה תפלת מנחה מנעילה אף שגם תפלת מנחה אינה מצוה מה"ת,ובדרך זה נראה גם כונת הרס"ג בספר אמונות והדעות וז"ב.

והנה בברכות כ' ע"ב במה דמבואר במשנה דנשים חייבות בתפלה נחלקו הראשונים בגירסת הגמ', לגירסת רש"י אמרו שם "מ"ט משום דרחמי נינהו" וכל כונת הגמ' לבאר למה חייבו חכמים את הנשים במצות התפלה ורש"י כתב כן לשיטתו דתפלה דרבנן וגם המאירי שם כתב לפי גירסא זו דתפלה דרבנן ולא מה"ת, אך התוס' וכמה ראשונים גרסו שם בגמ' פשיטא דהלא מצות עשה שאין הזמן גרמא היא ומהי"ת לפטור נשים, ותירצו דכיון דכתיב ערב ובקר וצהרים הו"א דהוי מ"ע שהזמ"ג קמ"ל דחייבות, ולפי גירסא זו משמע דתפלה מה"ת שהרי הקשו פשיטא דנשים חייבות כיון דמ"ע שאזמ"ג ואם כל מצותו מדרבנן אין זה תלוי אלא בתיקון חז"ל באופן מסויים וככל מצוה ומצוה, ובאמת כבר הוכיח המגילת אסתר שם כשיטת הרמב"ם דתפלה מה"ת מסוגיא זו ובשאג"א סי' י"ד תמה עליו דאדרבא ממה שאמרו דנשים חייבות משום דרחמי הוי משמע דהוי מדרבנן, אך באמת נראה דשאלה זו תלויה בשתי הגירסאות שבדברי הראשונים שם כמבואר.

והנה בערוך השלחן (ריש סימן פ"ט) האריך לטעון דגם לשיטת הרמב"ן עיקר תפילה דאורייתא דהלא משלשת עמודי תבל היא, אלא שאין מקומה במנין התרי"ג, וכתב בזה כמה דרכים, עי"ש.

אך דבריו מתיישים גם בלשון הרמב"ן. ויותר נראה דודאי התפילה מיסודות העבודה היא אך אין חיובה מה"ת, אך אפשר שדי להשלים את החיוב לשלימות העבודה בהכרח צריך גם להתפלל. ודו"ק בדקות הענין.

ב

הנה הרמב"ן הוכיח שיטתו מכמה סוגיות מפורשות שמבואר בהן להדיא בדברי הגמ' דתפלה דרבנן, בברכות כ"א לגבי בעל קרי קורא קר"ש כיון דהוי מה"ת אבל אינו מתפלל כיון דתפלה דרבנן, בשבת י"א דר"ש בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן מבטלין ת"ת בשביל קר"ש דאורייתא ולא לתפלה דרבנן, בסוכה ל"ח ע"א דמפסיקין הסעודה בשביל לולב דאורייתא אבל לא לתפלה דרבנן, ובישוב שיטת הרמב"ם כתב הכס"מ בריש הל' תפלה דכל אותן הסוגיות עוסקות בסדר התפלה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אבל מה"ת יוצא בתפלה כלשהי ללא מטבע מסויימת ובהכי לא איירי עי"ש.

ומשמע מדברי הכס"מ דמה"ת יוצא בתפלה כלדהו ממש ללא שום נוסח ומטבע וכ"כ המגן אברהם בסי' ק"ו ס"ק ב' ליישב מנהג זמנו דנשים לא התפללו דמה"ת יוצאים יד"ח בכל תפלה שהוא שאומרות בבוקר בקומן משנתן וכבר יצא יד"ח מה"ת ואף חז"ל לא חייבום יותר מזה ורק לאנשים תיקנו את תפלת העמידה עי"ש (ולכאורה נראה דגם בברכת הנהנין יצא יד"ח מה"ת כיון שהודה להקב"ה הודאה כ"ש), והדברים מפורשים בפי' הרא"ה למס' ברכות דף מ"ח שהקשה קושיא גדולה דמאי שנא תפלה שאמרו בו שהיא מדרבנן אף שעיקר מצותה מה"ת כיון שנוסח התפלה מדרבנן מברכת המזון דפשיטא לן בכל הש"ס דהיא מה"ת אף שגם בברכת המזון אין נוסח אחד מסויים מה"ת וכל אחד מברך לפי צחות לשונו ונוסחה מדרבנן, ותי' הרא"ה דברהמ"ז ענינה מוגדר ומסויים מה"ת לברך על הארץ הטובה אף שנוסחה מדרבנן אבל בתפלה אף כל עיקר ענינה אינו מוגדר מה"ת דיוצא יד"ח בכל ענין מעניני התפלה בין בשבח ובין בהודאה ובין בבקשת צרכיו ומשום כך אמרו דתפלה מדרבנן עי"ש היטב.

ובשאג"א שם הקשה עוד לשיטת הרמב"ם מהמבואר בברכות כ"א דבע"ק קורא קר"ש בשלימותה אף שמה"ת יוצא יד"ח בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה דכיון שעיקר מצותה מה"ת אמרו חכמים שיקרא קר"ש כדרכו אף במה שאינו אלא מדרבנן, ומאי שנא מתפלה דגם עיקר מצותה מה"ת ואעפ"כ אמרו שבע"ק לא יתפלל.

ויש ליישב קושייתו לפי"ד הרא"ה דגם מצות קר"ש מה"ת מוגדרת וברורה לומר פסוקים אלה שיש בהם קבלת עול מלכות שמים ואנשי כנה"ג הוסיפו עליהם פרשיות שגם בהם יש קבלת עול מצות וק"ו הוא מברהמ"ז דמה"ת אין בה נוסח מסויים כלל אלא ענין מוגדר דהיינו לברך על המזון משא"כ קריאת שמע שאף מה"ת היא פרשה מסויימת אלא שחכמים הרחיבו בה והוסיפו עליה ומשום כך תיקנו לבע"ק לומר כולה משא"כ בתפלה שמה"ת אין בה לא נוסח מסויים ולא ענין מוגדר.

אך עדיין צ"ע וביאור בזה דמ"מ עיקר המצוה בשניהם מה"ת ונוסח המצוה ומטבע שלה מדרבנן ומה לן במה שמצות ברהמ"ז מוגדרת יותר.

ונראה להוסיף בזה דשאני תפלה דרבנן מבהמ"ז וק"ש דרבנן ביסוד גדרן. דבבהמ"ז וקר"ש באו חכמים רק להרחיב את דיבור המצוה ולתקן את ניסוחה אבל מהות המצוה אחת היא מה"ת ומדרבנן, משא"כ בתפלה. דהנה מבואר לא רק בדברי הרמב"ן אלא אף מדברי הרמב"ם דאין מצוה זו "מצות תפלה" בלבד אלא מצות העבודה דלעבדו בכל לבבכם כתיב, ולדעת הרמב"ן מצוה כוללת היא דמצוה על האדם לקיים את כל מצות ה' בכונה רצויה ושלמה ואין כונת התורה למצות התפלה, ואף הרמב"ם אף דנקט דמצות תפלה נלמדת מפסוק זה מ"מ כתב בפרטי המצוות בריש הל' תפלה "לעבוד את ה' בכל יום בתפלה" הרי שגדר המצוה היא העבודה אלא שהתפלה היא יסוד עיקרי בעבודה זו (וכבר הסברתי במק"א שמצינו בכ"מ בדברי הרמב"ם דבפרטי המצוה כותב את הגדרת המצוה ומהותה בעוד שבגוף ההלכות כותב רק את ההלכה לכשעצמה כגון בהלכות תשובה שבפרטי המצוה כתב "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" בעוד שבפ"א ה"א שם כתב "מצות עשה להתודות" וכו' ואכמ"ל).

והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם כתב "שצוונו לעבדו יתעלה וכו' ואעפ"י שזה הציווי הוא ג"כ מן הציווים הכוללים וכו' הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה" הרי שגם הרמב"ם מודה שמצוה זו כוללת אלא דס"ל דמ"מ נתחדש בה מצוה מסויימת להתפלל אך מהות המצוה וגדרה עבודה והתפלה היא מעיקרי עבודה זו.

אך במצות התפלה שתיקנו חז"ל נראה שיסודה ומהותה רחמי ולא עבודה דהיינו בקשת צרכיו של אדם כדי לקבל שפע אלקי מן הקב"ה וכמבואר בברכות שם דמש"ה חייבו גם את הנשים בתפלה כיון דרחמי היא וגם הנשים צריכות רחמי, ולפי"ז נראה דמה"ת יוצא בכל אחד מעניני התפלה בין בשבח בין בהודאה בין בבקשת צרכיו וכמו שהבאנו לעיל מהרא"ה והמגן אברהם דבכולהו יש עבודה וכולהו בכלל עבדות כדרך עבד העומד לפני רבו ומבקש צרכיו או מודה לו דעצם עמידת האדם בתפלה לפני הקב"ה עבודה היא, אבל מצות חכמים דתפלה יש רק בבקשת צרכים שהיא גדר רחמי ומ"מ תיקנו חז"ל שקודם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יבקש צרכיו ואח"כ יודה וכמבואר בברכות ל"ב ע"ב ול"ד ע"א וכך עשה משה. ומה דמשמע מלשון הרמב"ם בפ"א ה"ב מתפלה דהוי מה"ת דכתב "חיוב מצוה זו כך היא וכו' אין כונתו דכך היא עיקר החיוב ואינו יוצא יד"ח בדרך אחר אלא דכך ראוי לנהוג כדרך שנהג משה וממנו יש ללמוד דרך ארץ שבתפלה אבל באמת יוצא יד"ח כל שהוא מודה (כלשון הרא"ה) ובתפלה כל שהוא (כמ"ש המג"א).

ולפי"ז נראה דבמצות תפלה לא באו חכמים לתקן נוסח ומטבע בלבד אלא גדר נוסף שהוא רחמי ולא עבודה בלבד ושאני בזה תפלה מבהמ"ז וקר"ש, כן נראה לבאר וליישב שיטת הרמב"ם ממה שהקשו לשיטתו הרא"ה והשאג"א.

אך אף שהדברים מתקבלים בשיטת הרמב"ם אין זה דעת הרמב"ן דהלא כתב דעיקר מצות תפלה בשעת צרה ופשוט דעיקר התפלה בשעת צרה רחמי היא שמבקש ומתחנן מהקב"ה שיושיענו ויגאלנו מצרתנו ולא גדר עבודה בלבד, וגם מדברי המג"א הנ"ל מבואר שלא כדברינו.

ג

והנה ידועים דברי הגר"ח מבריסק בפ"א מהלכות תפלה שחידש שני דינים בכונת התפלה דין אחד שכתב הרמב"ם בפ"ד הט"ז מהל' תפלה "שיראה את עצמו כאילו עומד לפני השכינה" וכונה זו מעכבת בכל התפלה ולא רק בברכת האבות בלבד, ודין נוסף שכתב בפ"י ה"א שיתכוין לפירוש המילות ולתוכן הדברים שמוציא בשפתיו ובכונה זו אמרו דאם כיון באבות די בכך ויצא יד"ח בדיעבד, ובגר"ח יישב בדרכו מה שנראה כסתירה בדברי הרמב"ם עי"ש (והחזו"א בגליונות להגר"ח חלק על דבריו ופירש את דברי הרמב"ם בענין אחר ובתו"ד כתב דלענין עיקר הכונה שהוא עומד לפני השכינה יצא יד"ח בכונה כהה שיש בלב כל אדם כשהוא עומד בתפלה, והארכתי בעיקר דבריו במנחת אשר למס' פסחים מהדו"ק סי' ע"ו אות ג'.

אמנם בדברי החינוך במצוה תל"ג מבואר דרך מחודשת בזה לא כמר ולא כמר, דז"ל "וכן מענין המצוה מה שהזהירו בכונת הלב וכו' ויותר בברכה הראשונה שמי שלא כיון בה מחזירין אותו, וענין כונה זו שחייבו בשבילה חזרה היא לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא ויפנה מחשבתו מכל שאר המחשבות". הרי דעל כונה זו שהוא עומד לפני השכינה כתב דאינה מעכבת אלא בברכת אבות ולא כדברי הגר"ח שהיא מעכבת בכל התפלה ולא כדברי החזו"א שאינה מעכבת כלל ודו"ק).

ולפי דברינו נראה דלא שני דינים בכונת התפלה בלבד יש בזה אלא שני דינים בכל עיקר מהות התפלה דכונה זו שיראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה יסודה בדין עבודה שבתפלה כמבואר דזה מהות העבדות שיעמוד כעבד לפני אדונו לשבח ולבקש, וכונה זו שבפירוש המילות ותוכן הדברים עיקרה מדין רחמי שידע מה הוא מבקש, ודו"ק.

ד

והנראה בזה עיקר לפי ספר החינוך.

דהנה לא שני דינים יש בכונת התפלה כדברי הגר"ח אלא ג' דינים יש בזה:

א. כונת המצוה מדין מצוות צריכות כונה. ולגבי כונה זו כבר נתבאר דדי בהכרה כללית ועמומה שהוא עוסק במצוה.

ב. פירוש המילות. וזה גדר מיוחד שנוהג בכל המצוות שבדיבור - בתפילות, בקריאות ובוידויים, דבכל המצוות שבדיבור צריך לכוון לתוכן הדברים שמוציא בשפתיו.

ג. כונת העבודה, דכיון דכל עיקר גדר מצות התפלה משום עבודה היא, ולא למדנו מצוה זו אלא מדכתיב "לעבדו בכל לבבכם", כמבואר במס' תענית (ב' ע"א), וכמ"ש הרמב"ם בפרטי המצוות בריש הל' תפילה "לעבוד את ה' בתפלה", צריך לכוין שהוא עומד לפני ה' לעבדו עבודת הלב בתפלה.

ובדברי ספר החינוך מבואר דכונה זו לעבוד את ה' היא המעכבת בברכה ראשונה. ונראה כנ"ל דכיון שזו כל מהות התפילה שהיא עבודה שבלב, ללא כונה זו חסר בכל עיקר גדר התפלה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ד הט"ו) תפלה ללא כונה אינה תפלה.

ובלשון השו"ע משמע דשתי כוונות אלה, פירוש המילות וכונת העבודה, דין אחד להן, שהרי כתב (סימן צ"ח ס"א) "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו וכו'". הרי שכלל שתי כוונות אלא בחדא מחתא, ושוב כתב (סימן ק"א ס"א) "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולן לפחות יכוין באבות".

ומדלא נחית לפרש בסימן ק"א באיזו כונה מדובר נראה ברור דקאי אדלעיל בסימן צ"ח, הרי לן דשתי כוונות אלה מעכבות בברכת האבות.

ודו"ק בכ"ז.

ה

ראיתי בפמ"ג בהלכות י"ט (סי' ת"צ במשבצות זהב ס"ק ב') שהעיר בדברי הרמב"ן דאין מצות התפלה מה"ת ממה שכתב הרמב"ן בפי' על התורה (ויקרא כ"ג ב') בפר' אמור בביאור ענין מקראי הקודש "לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל בכסות נקיה" הרי דתפלת המועד מה"ת היא אך באמת נראה פשוט דאין כונת הרמב"ן דכל זה מה"ת ממש דא"כ נחדש דמצוה מה"ת להתפלל בפרהסיא דוקא ולא שמענו כזאת מעולם ונחדש עוד דכסות נקיה חיוב מה"ת היא, אלא נראה פשוט דעיקר המצוה היא לנהוג בו קדושה, אלא דראוי גם לקדש אותו בתפלה והלל בכסות נקיה בפני קהל ועדה להגדיל שמו הגדול, ויש בכך מצוה אבל אין זה חיוב גמור מה"ת וכ"ז נראה ברור ופשוט לענ"ד.


ב

בענין תפילת ערבית רשות

א

נחלקו הראשונים במצות תפלה אם היא מן התורה או מדרבנן, דעת הרמב"ם (פ"א ה"א מהלכות תפלה) דמה"ת חייב אדם להתפלל בכל יום וכ"כ בספר המצות (מ"ע ה'), ומקור המצוה כפי שדרשו חז"ל בספרי (י"א י"ג), ובתענית (ב' ע"א) "לעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג) איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, אך הרמב"ן שם דחה דבריו וס"ל דאין מצות התפלה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא היא, ורק בשעת צרה אפשר שיש מצוה מה"ת להתפלל, וקרא דלעבדו בכל לבבכם לאו למצות תפלה אתי אלא לציווי כללי לעבוד את הקב"ה בכל לבב.

ובבית יוסף אור"ח (סי' תפ"ז) וכן בפמ"ג (סי' ת"צ משב"ז ס"ק ב') הביאו את דברי הרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ב') דמשמע מדבריו דיש מצוה מהתורה להתפלל בימי הרגל וזה פירוש "מקרא קודש", ולדבריהם צ"ע למה לא כתב הרמב"ן בסהמ"צ שם דמצוה מה"ת להתפלל בימי הרגל, ולול"ד נראה פשוט דבודאי אין כונת הרמב"ן בפירושו עה"ת לחיוב גמור שהרי ז"ל הרמב"ן שם "וטעם מקראי קודש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה וכו'". ואם נאמר דכונתו לחיוב ומצוה גמורה יתחדש דמצוה מה"ת לקדש ולהתפלל בפרהסיא בכסות נקיה וגם מאכל ומשתה מצוה מה"ת היא וכ"ז בודאי אינו, אלא ע"כ דאין גדר זה דמקרא קודש חיוב אלא מצוה בעלמא והנהגה ראויה וכיוצא בו יש רבות בתורה, אך אין זה מצות עשה כעין מצות תפלה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן במצותה וחיובה, ודו"ק בזה כי פשוט ומוכרח הוא.

ב

והנה שונה תפילת ערבית משחרית ומנחה דקיי"ל בברכות (כ"ז ע"ב) דתפלת ערבית רשות, ונחלקו הראשונים בגדר זה, התוס' כתבו במקומות רבים (ברכות ד' ע"ב, כ"ו ע"א ל' ע"ב, שבת ט' ע"ב, יומא פ"ז ע"ב ועוד) דאסור לבטלה בחנם ולא אמרו דהוי רשות אלא לגבי מצוה עוברת ובמס' שבת (ט' ע"ב) כתבו דגם לגבי מצוה שאינה עוברת נדחית עי"ש, וכתבו כן לתרץ מה שהקשו למה אמרו דאם שכח יעלה ויבוא בליל ר"ח אינו חוזר משום דאין מקדשין את החודש בלילה תיפו"ל משום דתפלת ערבית רשות, וע"ז כתבו דאין זה רשות ממש אלא לגבי מצוה עוברת.

ובשם הבה"ג הביאו התוס' דרך אחת דאף דמעיקרא דדינא תפילת ערבית רשות מ"מ קבלוהו כחובה, אמנם בגדר זה דקבלוהו חובה נחלקו הראשונים ויש בו שני דרכי הבנה, הרא"ש בברכות (פ"ד סי' ב') ורבינו יונה שם (י"ח ע"א מדפי הרי"ף) פירשו דהוי קבלה פרטית דכיון שהתפלל האדם בשאר הלילות תפילת ערבית יש בעצם התפלה קבלה שהרי התפלל, ואילו לא היה יוצא משום שכחת יעלה ויבא היה עליו לחזור ולהתפלל כדי למלא קבלתו עי"ש. אך בדברי הרי"ף שם וברמב"ם (פ"א ה"ו) מבואר הבנה אחרת בזה, וז"ל הרמב"ם "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוהו עליהם כתפילת חובה" וכ"כ הרי"ף שם והתוס' ביומא (פ"ז ע"ב), דקבלה כללית יש בזה של כל ישראל, ובתוס' בחגיגה (ט' ע"ב) הביאו את שני הפירושים עי"ש בדבריהם.

אמנם מצינו בדברי הרמב"ם בג' מקומות שדין תפילת ערבית חלוק מדין שחרית ומנחה משום היותה רשות, א. פ"ג (ה"ז) כתב דבכל התפלות אם התפלל שלא בזמנה חוזר ומתפלל, אבל בערבית כיון דרשות היא אין מדקדקין בזמנה, ב. בפ"ט (ה"ט) כתב דבתפלת ערבית אין חזרת הש"צ משום שאין אדם מחויב בה שיהא צורך להוציאו ידי חובתו, ואם הש"צ חוזר הוי ברכה לבטלה, ג. ובפ"י (ה"ו) כתב דאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל פוסק חוץ מערבית דמתחלה לא התפלל על דעת שהיא חובה, וביאור דבריו דא"א להתפלל תפלה שמקצתה חובה ומקצתה נדבה, אבל תפלת ערבית שהיא רשות יכול להשלימה בנדבה עי"ש.

ומכל זה מבואר דאף לאחר שקבלוהו עלייהו חובה אין זה אלא לענין שאין לבטלה אבל עצם התפלה ודיניה לא נשתנו בכך ועדיין תפלת רשות היא בעצם כמבואר, וצ"ב בגדר זה דקבלוהו עלי' חובה מה ענינו וגדרו.

ומצינו גדר זה בכמה מקומות, במגן אברהם (סי' תקצ"א ס"ק ו') לגבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דקבלו כחובה לומר י' פסוקים, בשו"ת רעק"א (בהשמטות סי' א') כתב דנשים בשופר סוכה ולולב קבלוהו כחובה, המג"א (סי' תפ"ט בס"ק א') כתב דנשים קבלו עליהם כחובה מצות ספירת העומר, ובנזירות שמשון שם חלק עליו וכתב דלא מהני קבלה כחובה אלא במקום שיש פלוגתא וי"א שחייב אבל כשפטור לכו"ע לא מהני גדר זה, וזה כנראה גם דעת המנ"ח שתמה על המג"א בזה במצוה ש"ו עי"ש.

וכתבתי במק"א לבאר שנחלקו בכל גדר זה, ודעת הנז"ש והמנ"ח דרק במקום פלוגתא יכול אדם לקבל על עצמו לנהוג כדעת המחמיר ויש בזה מעין הכרעה אישית והרי זה כאילו נפסק להלכה לגביו לחומרא (ודוגמא רחוקה לזה גדר "קים לי" בחושן משפט) ומשום כך מהני רק במקום פלוגתא, ודעת המג"א דגדר זה יסודו בדין נדרי מצוה וכל הנהגה של דבר מצוה דיש בו דין נדר ומשום כך נקט דבכל ענין של מצוה שייך לומר בו קבלוהו חובה.

אך באמת צ"ב לשני הדרכים, דגדר זה של הכרעה ע"י הנהגה כשיטת המחמירים אין לו מקור ושורש וכי ביד אדם או ביד ציבור להפוך היתר לאיסור ופטור לחיוב, אתמהה, (ובאמת אין זה דומה לגדר קים לי שיסודו בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואכמ"ל) וגם גדר נדר שבקבלה צ"ע דלשיטת הרא"ש ורבינו יונה ניחא דהמתפלל קיבל על עצמו תפלה זו כחובה והוי כנדר דידיה, אבל לרי"ף ורמב"ם מה תוקף יש לקבלה כללית של כלל ישראל לעשות נדר על היחיד.

ומשום כך נראה טפי דכל גדר קבלוהו חובה יסודו בדין מנהג וככל מנהג ותיקין שחייבין לנהוג על פיו משום אל תטוש תורת אמך, וזה ענין קבלוהו עליה חובה והוי מנהג גמור, ודו"ק.

ג

ובגוף מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"י ה"ו) אם מפסיק באמצע ערבית כשנזכר שכבר התפלל, ביאר הגר"ח שם דלשיטת הראב"ד תפלת נדבה ותפלת רשות שני דינים הם ולאו בחדא מחתא מחתינן להו ואף דתפלת ערבית רשות היא אבל אינה נדבה וא"א להתפלל תפלה חציה רשות וחציה נדבה כפי שאי אפשר לצרף תפלת חובה ותפלת נדבה עי"ש.

ודעת הרמב"ם נראה דביסוד גדרם רשות ונדבה מהות אחת הן, ואף דברור ופשוט דאין תפלת ערבית נדבה שהרי אי"צ להוסיף בה דבר, ועוד דבשבת ויו"ט אין מתפללין נדבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"י) ומתפללין בהם ערבית, הרי דודאי תפלת ערבית איננה תפלת נדבה, אך מ"מ יש בהם גדר משותף בעצם החפצא של התפלה, ומשו"כ ס"ל דאין זה מן הנמנע להשלים תפלת רשות בנדבה, ולשיטתו אזיל הרמב"ם (פ"ג ה"ג) שבכל דבריו נקט שם לשון תפלת רשות על תפלת נדבה וז"ל "נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה וכו' ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה אלא רשות" ומבואר בדבריו דגדר אחד הם ביסוד הדברים כמבואר.

ואפשר דהרמב"ם לשיטתו דבסוף פ"א מבואר בדבריו דדין תפלה כדין קרבן ממש דכתב שם ג' הלכות המושתתות על הנחה זו, א' אין הציבור מתפללין נדבה כיון שאין קרבן צבור נדבה, ב' אין מתפללין מוסף נדבה כיון שאין קרבן מוסף בא נדבה, ג' אין מתפללין נדבה בשבת וי"ט כיון שאין בהן קרבן נדבה, ומכ"ז מבואר דדין תפלה כדין קרבן ממש, ולפי"ז מסתבר דיש בתפלה רק שני גדרים יסודיים חובה ונדבה כמו שיש קרבן חובה וקרבן נדבה ואין זולתם.

אמנם בדעת הראב"ד אין הכרח שהוא חולק על כל הנחת הרמב"ם שדין תפלה כדין קרבן, וי"ל דס"ל דגדר תפלת ערבית רשות נגזר מדין הקטר איברים של התודה שאינו גדר חובה או נדבה אלא דין בפני עצמו ודו"ק.

ד

יש לעיין בתפילת ערבית שמתפללין מבעוד יום האם לעולם מתפלל כאילו לילה היא כגון המתפלל ערבית בער"ח האם אומר יעלה ויבא או שמא אין זה דין אלא בשבת דלכאו' י"ל דמה דמצינו בברכות (כ"ז ע"ב) דרב צלי של שבת בע"ש אינו אלא משום דין תוספת שבת וא"כ אין הדין כך בר"ח, ואין להוכיח ממה דמתפלל של מוצ"ש בשבת ומתפלל תפלת חול דתפלת חול לעולם זמנו אף בשבת ורק משום טירחא דציבורא אין מתפללין י"ח ברכות בשבת ומה שאומר אתה חונן היינו משום דקידוש והבדלה אינם תלויים ממש בזמני שבת וחול אלא צריך לקדש סמוך לכניסתו ולהבדיל סמוך ליציאתו כמבואר ברמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת הלכה א') אך באמת מבואר שם ברמב"ם דדין קידוש כדין הבדלה וגם קידוש אי"צ לומר דוקא לאחר שקידש היום, ולשיטתו ע"כ צ"ל כן דהרמב"ם הלא ס"ל דתוספת שבת לאו דאורייתא ואף מדרבנן אין תו"ש לשיטתו כמבואר בבית יוסף (סי' רס"ה), אמנם (פ"ג מתפלה ה"ז) כתב הרמב"ם דכיון דתפ"ע רשות אין מדקדקין בזמנה ויכול להתפלל של שבת בערב שבת, ונראה דתפלת שבת לאו מדין קידוש הוא משו"כ קשה איך יתפלל תפלת שבת בחול בערב שבת, ולכן ביאר דאין מדקדקין בזמן תפילת ערבית כיון דהוי רשות ולכאורה לשיטתו גם לגבי ר"ח כך הדין דמה בין שבת לר"ח כיון שאין זה משום תוספת שבת אלא משום שאין מדקדקין בתפלת ערבית.

ובשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (סי' כ"ה) נשאל שאלה זו ע"י כ"ק האמרי אמת מגור ובסי' כ"ו כתב דאם היה הדין שאין אומר יעלה ויבא לפני הלילה היה אסור לכתחלה להתפלל מבעוד יום כיון שבכך הוא מבטל "יעלה ויבא" ומדלא אשכחן שאסור להתפלל ערבית בר"ח מבעו"י בהכרח שאומר יעו"י וכ"כ בספר מכתבי תורה להאמרי אמת (סי' נ"ו) עי"ש. וכדבריהם כתב המשנ"ב (סימן תרצ"ג בשעה"צ ס"ק ו') עי"ש, ובאמת כבר מבואר כך להדיא בדברי מהרי"ל בהל' פורים דמתפלל ערבית מבעו"י ואומר על הנסים עי"ש.


ג

שינויי הברה בתפילה ובקר"ש

לשאלת רבים בענין ההברות השונות הנהוגות בבית ישראל. ושאלה זו נשאלת למעשה דבר יום ביומו, דהלא בניגוד לימי קדם שבהן ישבו שבטי ישראל ועדותיו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו וכל שבט ושבט תחת דגלו, ימינו אנו לאחר שבא סנחריב ובלבל את האומות, ושבטי ישראל הותרו לבא זה בזה, וקהילות ישראל נקבצו ובאו לערים גדולות, ומעשים בכל יום שהורים שייכים לעדה וחוג, והילדים חינכו במוסדות חינוך של עדה אחרת.

וביותר נשאלת שאלה זו ע"י רבים שחזרו בתשובה לאחר שנולדו להורים שלא שמרו מצוות ואבותיהם לא הנחילו להם מסורת כלשהי, והם אימצו את הנוסח וההברה של אלה שקירבום לתורה ולמצוות, האם חייבים הם לנהוג לפי מנהגי העדה והחוג של אבות אבותיהם.

הנה במק"א הארכתי בגוף תורת המנהג, ובנוסח התפילה, ועתה אבאר בקצרה את דעתי בענין ההברות השונות.

הן ראיתי בסוגיא זו את דבריו של האגרות משה (או"ח ח"ג סימן ה' וח"ד סימן ס"ה) שהאריך בזה וכתב דאף שמצד אחד צ"ל דכל ההברות הוי בכלל לשון הקודש דהלא קריאה בחליצה צריכה להיות דוקא בלשון הקודש, ואף שאין מעכבת מ"מ צריך להיות ראויה לקריאה, ואת"ל שאין הברה זו ראויה לצאת יד"ח אלא לחוג ועדה שנהגו בה תצטרך החליצה לקריאה בכל ההברות כולן, וע"כ דכל ההברות הוי לשה"ק, אך בעומק האמת אין לנו אלא הברה אחת, דע"כ התפללו אבותינו בהברה אחת מסויימת, ומשו"כ אסור לאדם לשנות מן ההברה שנהגו בה אבותיו.

אך לכאורה יש בדברים סתירה מיניה וביה וסתראי נינהו, דמחד גיסא הוי לשון הקודש, אך מאידך הוי כדיעבד והמתפלל בה כנגד מנהג אבותיו עובר עבירה.

ויותר נראה לענ"ד דכל ההברות המקובלות שהתפללו בהן רבבות אלפי ישראל במקומות פזוריהן כשרות כאחת ואין בין זו לזו ולא כלום. כולם אהובים כולם ברורים. דכיון דפשיטא לן שכולן בכלל לשון הקודש מה לן הברה זו או אחרת.

ובאמת כבר נחלקו גדולי עולם בקשר להברות הספרדית ואשכנזית איזו מהן מוכשר מחבירו, המהר"ל בתפארת ישראל כתב לקלס את ההברה האשכנזית ועשאה עיקר, וחידוש מצינו בשו"ת בית הרידב"ז (סי' כ"ז) להגאון הגדול הרידב"ז מצפת שעל אף היותו מגדולי האשכנזים כתב שקרוב לודאי שההברה הספרדית מתוקנת וראויה יותר מהמסורת האשכנזית כיון שקהילות אשכנז גלו ממקום למקום גולה אחר גולה, עי"ש.

ומ"מ נלענ"ד שמצד עיקר הדין כל ההברות המקובלות בבית ישראל כשרות כאחת.

אמנם מודה אני שודאי ראוי לכל אדם לדבוק במנהגי אבותיו בכל דבר ודבר ובודאי בענין מעניני התפילה, אך לא משום ספיקות בגוף הענין אלא משום המצוה הכללית לדבוק בדרכי אבות ובמנהגיהם.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן מ"ז) כתב בתוקף שאסור לו לאדם לשנות ממנהג אבותיו בהברת התפילה, אך עיקר קצפו על מה שרבים נטשו את מנהג אבותיהם שבידיהם ואימצו את ההברה המקובלת היום בארץ ישראל בשפת העברית המודרנית. ובצדק מחה כנגדם כי הנסיון מוכיח שהנוטש מנהג אבותיו בדבר אחד קרוב הוא לזלזל במנהגים אחרים וסופו של דבר בפריקת עול מלכות שמים, אך מעיקר הדין נראה כנ"ל.

ובמקום אחר (שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן ח') דנתי במה שנחלקו הקדמונים בענין מנהג אבות בנוסח התפילה. המג"א (ריש סימן ס"ח) הביא מכתבי האר"י די"ב שערי שמים כנגד י"ב שבטים המה ולכל נוסח שער משלו, וכיון שאין אדם יודע שבטו ושערו אל לו לשנות ממנהג אבותיו.

לעומתו כתב בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סימן ל"ה) דאין בזה קפידא ואין בין נוסח לנוסח וכולם אהובים, וכל דבר שאין משום חומרא והרחקה ומוסר, אין בו דין מנהג שאסור לשנותו.

ונראה לכאורה, דבני"ד אף להאריה"ק אין קפידא דעד כאן לא אמרו אלא בנוסחאות התפילה שגילה האר"י החי דכל נוסח נכנס לשער משערי שמים, אך לא מצינו כותיה בענין ההברות השונות.

סוף דבר, ראוי לו לאדם לדבוק באהבה ובחיבה בדרכי אבותיו בעבודת ה', אך כאשר אין כונה לשנות ולהשתנות רשאי אדם להתפלל בהברה בהתאם לבית החינוך שבו חונך, ובהתאם לבאר שממנו שתה מי הדעת וממנה שאב מימיו מי התורה.

 

בכל דרכיך דעהו

תפילה על צרכי היום יום

כתב רבינו יונה בפירושו למשלי (ג' ו'):

"בכל דרכיך דעהו וכו' בכל פועל אשר תבקש לעשות זכור את השי"ת וקוה אליו להצליחך בו ותלה בו בטחונך ותשב אליו לבך כי אין הפועל בידך. והוסיף המקרא הזה על מה שאמר תחילה 'בטח אל ה' בכל לבך' כי יש מי שבוטח בשי"ת בכלל ומאמין כי הכל בידי שמים ובוטח בו ולא יבטח באדם ולא בכחו ושכלו, ואך לא ישוב ענין הביטחון אל לבו בפרטים, ר"ל בכל מעשה, על כן אמר בכל דרכיך דעהו פירוש בכל פרטי מעשיך בכל דרך ופעולה זכרהו וכו'".

ועוד הוסיף שם רבינו יונה בסיום דבריו:

"ודע כי יש אנשים שעיניהם אל ה' במעשה גדול אם יבקשו לפרוש בים לסחורה או לצאת בשיירה, ובמעשה קטן לא יזכרו את ה' וכו' על כן אמר בכל דרכיך דעהו, בדבר גדול או קטן כי אחר שכל הפעולות תלויות ביד ה' וכל ההצלחות בחסדו, חייב אדם לזכרו בכל מעשיו".

הרי לן דעתו הבהירה של החסיד הקדוש (כלשון רבינו הרמב"ן באגרת לרבינו יונה) שיש לאדם להתפלל אל ה' בכל דבר ודבר, קטן כגדול וזה שאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

אך לא כן דעת המבי"ט בספר בית אלקים שער התפלה (פרק א') שכתב:

"שאין ראוי לאדם להתפלל לא-ל אפילו על דבר הכרחי אם יש יכולת בידו וברשותו להשלים הדבר ההוא, כי אפילו שאין לו פת בסלו אלא כדי סעודה אחת ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה (סוטה מ"ח ע"ב), כ"ש להתפלל לא-ל שיתן לו מזונות בהיות לאל ידו לאכול ממה שיש בידו או יכול להשתכר אל צרור נקוב, וכמ"ש דוד ע"ה (תהלים ס' י"ג) הבה לנו עזרת מצר ושוא תשועת אדם, כלומר כשאין אנו יכולין להושיע עצמנו בדרך הטבע ותשועתנו היא שוא, אז הבה לנו עזרת מצר כי כשאנחנו יכולים להושיע עצמנו בדרך טבע, לא נבקש מה' שיעשה לנו נפלאות ושיעזור לנו מהצר".

הרי לן שיטת המבי"ט דאין לפנות אל המלך אלא כשצריכים אנו לדבר גדול שאין בידנו להשיג כי אם בחסדו, ואין להטריחו בדברים שבידנו להשיג לבדנו.

אך לבי אומר לי שהלכה לכאורה כרבינו יונה בענין נשגב זה, ואעפ"י שמי אנן לחוות דעה במקום גדולי עולם ראשונים כמלאכים, מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך. ונראה דיש לדחות את טענת המבי"ט וליישב דעת רבינו יונה בשלש דרכים:

א. אמת נכון הדבר דאין להטריח את המלך בדברים קטנים ובלתי חשובים כאשר אין צורך להטריחו, אך הקב"ה לא מלכנו בלבד הוא אלא אף אבינו הוא, אב רחום וחנון. הוא אבינו ואנו בניו וכמ"ש "בני בכורי ישראל" (וכבר כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סי' קצ"ד ורמ"ב שהלכה כרבי מאיר דאף כשאין עושים רצונו של מקום קרויים בנים עיי"ש). ובכל תפילותינו מקדימים אנו תמיד את היותו אב להיותו מלך, "אבינו מלכנו", "אם כבנים אם כעבדים", "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך" ועוד.

את המלך אין להטריח, אבל הבן תמיד יכול לשטוח את בקשותיו בפני אביו אוהבו, והאב תמיד שמח לשמוע את קול בנו האהוב ולהיות לו לעזר.

רגיל אני לכוון ולשתף את חברי בכוונה זו כשעומדים אנו בימי הרחמים והדין לפני אבינו שבשמים ומבקשים "אבינו מלכנו". אין בעולם מי שרוצה לעזור לזולתו כמו אב, אין לך אב שלא היה רוצה לתת לבניו ובנותיו את כל הטוּב והטוֹב שבעולם, אלא שלפעמים קצרה יד האב להושיע ואין בידו לעזור. מאידך אין לך בעולם מי שיכול לעזור לזולתו כמו מלך, הלא כל אוצרות המלוכה פתוחים לפניו והכסף והזהב שלו הם. אך לא תמיד יש לו רצון לעזור, ואין דעתו קרובה אצל כל אחד מנתיניו.

פונים אנו אל הקב"ה בתחנון ובבקשה, אבינו אתה ואתה רוצה לעזור, מלכנו אתה ואתה יכול לעזור, הלא מלך מלכי המלכים אתה וכל יכול, חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו. (עיין מנחת אשר שיחות מועדים ח"א מאמר ל"ז).

ב. אמת נכון הדבר שאין ראוי להטריח את המלך כשאין צורך לעשות כן. אך את הקב"ה אי אפשר כלל להטריח. הלא באמירה קלילא ברא הקב"ה את כל העולמות, והכל נעשה ברצונו הפשוט, ואין לפניו עמל וטרחה.

ומשום כך אינו דומה מלך עליון למלך בשר ודם שכחו מוגבל דהיום הוא כאן ומחר בקבר, המוקף ברוב טורח וטרדה לדאוג לקיום מלכותו וצרכיו שבכל יום ויום. לא כך מלך רם ונשא שאין לפניו טורח ועמל, וזהו רצונו שנפנה אליו, והוא זה שציונו על עבודת התפילה לבקש צרכינו.

וידועים דברי הרשב"א (שו"ת ח"ה סי' נ' - נ"א) דכל מהות הברכות הוא ריבוי השפע, וזה רצונו ית"ש שע"י התפלות והברכות העולות מלתתא לעילא מתעורר רצון עליון בירידת השפע מלעילא לתתא, ומשו"כ ברכה מלשון ברֵכָה היא וענינה ריבוי כעין ברכת מים, והדברים ידועים.

ג. אמת נכון הדבר שאין להטריח את המלך כאשר אפשר להסתדר לבד, אך לאמיתו של דבר אין אנחנו מסתדרים לבד. הלא הקב"ה הוא זה שזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ומזונותיו של אדם קצובים לו בכל יום ויום. והוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות, הוא הזוקף כפופים, הוא המשיח אילמים והוא שעשה לי כל צרכי.

חלילה לנו להעלות על לב ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח' י"ז), מחובתנו לדעת ולזכור "כי ה' אלקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (שם י"ח), וכשם שעלינו להודות על כל נשימה ונשימה בהכרה עמוקה שהכל מרוב חסדיו העצומים, כך עלינו לבקש על כל דבר ודבר בהכרה עמוקה זו.

ומשום שלש אלה לבי אומר לי כתלמיד הדן בקרקע, שהדין עם החסיד רבינו יונה וזו היא ההנהגה הראויה לבני ישראל עם קדושים.

אמנם לאחר התבוננות נוספת בדברי המבי"ט נראה דאפשר דאין כאן מחלוקת כלל, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וכל כונת המבי"ט שאין לבקש לעשות לנו נס ופלא כאשר ביד האדם להשיג מבוקשו בדרך הטבע, דמדוע יבקש שישתנו לו סדרי בראשית כאשר צרכיו מזומנים לו בדרכי הטבע, ועל כן כתב "כשאנחנו יכולים להושיע עצמנו בדרך טבע לא נבקש מה' שיעשה לנו נפלאות ושיעזור לנו מהצר", וכמו"כ אין לבקש מותרות כאשר בידו להשיג כדי צרכו וכמו שכתב דאין לבקש טווסי ופסיוני כשיש בידו להרויח כדי אכילת פת, עי"ש. אך אף לשיטת המבי"ט על האדם לבקש שהקב"ה יהיה בעזרו ויזמין לו כל צרכיו בהשתדלות טבעית בנחת ולא בצער, ודו"ק בכ"ז.

 

תקט"ו תפילות

"ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר (דברים ג' כ"ג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ואתחנן בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה ברכה י"א י').

כאשר לומדים אנו מאמר זה עומדים אנו נרעשים ותמהים, וכי אפשר שמשה רבינו ע"ה מבחר המין האנושי, אב לנביאים כולם, היחיד שהשיג את כל המעלות והשלימויות שנמסרו בידי אדם (הקדמת הרמב"ם למס' אבות פ"ז), התחנן על נפשו באופן מופלא ונשגב עד שתקט"ו תפלות אמר ותפילותיו יצאו לשוא וחזרו ריקם, והלא הקב"ה "שומע תפילת כל פה" הוא, וק"ו לתפילותיו של בנו האהוב שלא קם כמותו מבריאת העולם.

וביותר תגדל התימה כאשר למדים אנו על השתפכות הנפש שבה התחנן משה בבקשתו זו כמו שאמרו (במדרש שם):

"באותה שעה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שהיו מאמינים לשמך, כמה צער נצטערתי עליהן במצות עד שקבעתי להן תורה ומצות. אמרתי כשראיתי בצרתן כך אראה בטובתן ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה, הרי אתה עושה את תורתך פלסתר דכתיב (שם כ"ד) ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא, וזו היא שילום עבודה של ארבעים שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש ונאמן שנאמר (הושע י"ב א') ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן".

אלא באמת פשוט וברור שתפילותיו של משה לא יצאו לשוא ולא חזרו ריקם מלפניו ית"ש, אלא שלפעמים הקב"ה עונה לתפלתנו בדרך שלא צפינו ובדרך שהוא נשגב ונעלם מבינתנו.

וכבר פירש הבעש"ט את מה שאמרו (ברכות ו' ע"ב) "מאי כרום זלות לבני אדם, א"ל אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בהן" ופרש"י "כגון תפלה שעולה למעלה". ואמר הבעש"ט דאחד הסיבות העיקריות שגורמים לבנ"א לזלזל בתפלה הוא משום שלפעמים מתפלל אדם בכל לבו ומבקש מהקב"ה את צרכיו וכשאין הוא זוכה לראות שבקשותיו מתמלאות מתייאש הוא מן הרחמים וחושב הוא בלבו שאין תפלתו נשמעת. אך באמת הקב"ה שומע תפלת כל פה, אלא שהקב"ה הוא לבדו יודע מה טוב לו לאדם ולפעמים תפילותיו של אדם נשמעות ואף נענות בדרך שאין הוא יודע ואין דעתו משגת, והוא שאמרו חכמים "דברים העומדים ברומו של עולם" ופרש"י שהתפלה עולה למעלה, דכל תפלה שנאמרת בכונה ויוצאת מעומק לב המתפלל מתקבלת אלא שלא תמיד בדרך שהאדם ביקש. יש שמתפלל על עצמו והקב"ה מטיב עם בניו ובני בניו, יש המתפלל על עושר וכבוד והקב"ה נותן לו חיים, יש שמתפלל במקום זה והקב"ה עונה לו במקום אחר.

וכך אמרו חז"ל (דברים רבה נצבים ח' א') "גדולה היא התפלה לפני הקב"ה אמר ר"א רצונך לידע כחה של תפלה אם אינה עושה כולה חציה היא עושה קין עמד על הבל אחיו והרגו יצאה גזירה 'נע ונד תהיה בארץ' מיד עמד ונתודה לפני הקב"ה שנא' 'גדול עוני מנשוא', אמר לפניו רבש"ע כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל כתבת 'נושא עון ועבר על פשע' סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקב"ה ונמנע ממנו נע מצי הגזירה שכן כתיב 'וישב בארץ נוד' מכאן אתה למד שגדולה התפלה לפני הקב"ה וכן חזקיהו הנביא בשעה שא"ל 'צו לביתך כי מת אתה' מיד 'ויסב חזקיהו פניו אל הקיר' א"ל הקב"ה 'שמעתי את תפלתך וגו' והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה' כתיב 'רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". הרי שלעולם תפילתו של אדם נשמעת.

וכשנתבונן בדבר זה נתחזק מאוד בעבודת התפלה ובטוהר כונתה.

ראה נא דבר פלא. הנה תולדות ימי עולם הלא הם ששת אלפים שנה כמבואר בר"ה (ל"א ע"א), בעבו"ז (ט' ע"א) ובסנהדרין (צ"ז ע"א). אמנם במדרש אותיות דרבי עקיבא (בתי מדרשות ח"ב עמוד שנ"ו וכ"ה ביוצר לשבת שלפני שבועות) איתא דקדוק החשבון ששת אלפים וצ"ג שנים. והנה משה רבינו התפלל תקט"ו תפלות לפני מותו שהיה בשנת שני אלפים תפ"ח שנה מבריאת עולם (כמבואר בסדר עולם לר"י בן חלפתא) ואם נוריד ב"א תפ"ח מששת אלפים צ"ג שנה נמצא שלשת אלפים שש מאות וחמש שנים שהם בדקדוק תקט"ו שמיטין, ונראין הדברים שהקב"ה נטל את תפילותיו הטהורות של אב הנביאים, ובמקום להענות לבקשתו ליכנס לארץ ישראל, האציל הקב"ה תפילות אלה לכנסת ישראל להבטיח כי לא תשכח מפי זרעו ובני ישראל יגיעו בשלום שלמים בתורתם ובאמונתם לקץ הימין.

והן לא נדע את אשר לא גילו לנו חז"ל אך זאת כבר גילו חז"ל והאירו את עינינו (דברים רבה כי תבא ז' י') שמשה ויתר על בקשתו "אעברה נא" כדי לקיים "סלח נא" וכך אמרו שם:

"א"ל הקב"ה משה אין אתה יודע מה לעשות אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין, אם אעברה נא אתה מבקש לקיים בטל סלח נא ואם סלח נא אתה מבקש לקיים בטל אעברה נא, אריב"ל כיון ששמע משה רבינו כך אמר לפניו רבש"ע ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תנזק צפורנו של אחד מהם".

ולדרכנו נראה ביאור פשטות הכתוב "ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג' כ"ו), וברש"י "בשבילכם, אתם גרמתם לי וכו'". ולפי המבואר הדברים מתפרשים לפי פשטותן למענכם דבזכות תפילות אלה של משה רבינו ע"ה נתכפר עוונם ויזכו להגיע לקץ הימין.

ונראה להוסיף לפי דרכנו הערה נפלאה.

הלא כתיב (שם) "רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה". שהקב"ה אמר למשה שלא יוסיף עוד להתפלל מעבר לתקט"ו תפילות, ומשמע מזה שאם יוסיף להתפלל בהכרח שתפילתו תתקבל. והדברים צריכים ביאור למה דוקא תקט"ו ותו לא, ואם היה מוסיף עוד תפילה אחת כמנין תקט"ז היתה תפילתו מתקבלת.

ולפי המבואר הדברים מתיישבים כמין חומר. תפילותיו של משה רבינו בהכרח עושות רושם כביר ואדיר ואינן חוזרות ריקם, תקט"ו תפילות כנגד תקט"ו שמיטין, אלו התפילות המקיימות את ישראל לאורך גלותן. אך אם היה משה מוסיף להתפלל עוד תפילה אחת, תפילה יתירה שכבר אין בני ישראל צריכין לה, היה הקב"ה ממלא בקשתו ליכנס לארץ ישראל, ועדיין לא הגיע השעה, כי כך גזרה חכמתו יתברך שמו, ולפיכך גזר עליו הקב"ה אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה. (ועיין באגרא דכלה פר' ואתחנן שהביא בשם המדרש [דברים רבה וזאת הברכה י"א י'] שאם היה מתפלל עוד תפילה אחת היתה תפילתו מתקבלת והיה נכנס לארץ ישראל, עי"ש).

והדברים שמחים מאירים ונפלאים.

תפילותיו של משה לא יצאו ריקם אלא עלו לרומו של עולם ומשם השפיעו על כל עתידו של כלל ישראל.